צל"ח/ברכות/לג/ב

צל"ח ברכות לג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף ל"ג ע"ב

האומר על קן צפור וכו'. לשון הרמב"ם בפירוש המשנה ענין מה שאמרו על ק"צ וכו' שיאמר כמו שחמלת על קן צפור וכו' כן רחם עלינו. וכן פירש הברטנורה וכבר ראיתי מי שתמה הלא סיום דבר זה לא נזכר במשנה אבל טעות הוא בידם שהתנא קמ"ל שאין מניחין אותו לסיים דבריו ומשתקין אותו תיכף בתחלת דבריו:

והרמב"ם בפ"ט מהל' תפלה הל' ז' כתב מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן צפור וכו'. או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום א' ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו מפני שמצות אלו גזירות הכתוב הן וכו' הנה הוסיף הרמב"ם מצות אותו וא"ב שאינו שכוי במשנה ואמנם הוא בירושלמי כאן. אך אף שאין להקשות על תנא דמשנתינו שלא הביא גם מצות אותו וא"ב דאטו כי רוכלא לחשוב. אבל הא קשיא למה נקיט התנא קן צפור שהוא במשנה תורה ולא נקיט אותו וא"ב שהוא בפ' אמור. ונראה משום דבמצות ק"צ כתיב למען ייטב לך והארכת ימים והי' הוה אמינא לפרש שהכתוב אומר שכשם שאתה מרחם על ק"צ כך ירחם הק"בה עליך וא"כ פתח לנו הכתוב פתח לעורר רחמים בעליונים ע"י קיום מצוה זו ששרשה הוא הרחמנות. לכך אשמעינן התנא שלא כן הוא וגם מצוה זו גזירת המלך היא והשכר למען ייטב וגומר הוא על קיום גזירת המלך מלכו של עולם:

שם ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי. הדבר יפלא מה חידוד שייך בדבר המפורש במשנה. ובילדותי שמעתי מהרב המאה"ג החסיד המפורסם מוהר"ר מרדכי זצ"ל חתן ר' הירשל דנצקר מבראד לפי שבמשנה לא נזכר הסיום כן תרחם עלינו ואיכא למימר דדוקא קאמרה המשנה שבדרך זה הוא דבר שאינו נכון אבל אם מסיים דרך בקשה לעורר רחמים עלינו שרי. וזה כיון רבה כמה ידע האי לרצויי למרי' שמעורר הרצון עלינו. והקשה לו אביי והרי משתקין אותו תנן א"כ עדיין לא שמענו מה רצונו לסיים. ואעפי"כ משתקין אותו מכלל שבכל ענין אסור. ועיין מ"ש על דברי הרמב"ם בפה"מ וזהו החידוד של אביי ודברי פי חכם חן:

ואמנם אכתי דבריו חסרים תבלין דלמה הי' ה"א לומר דדוקא שלא דרך בקשה אסיר אבל דרך תפל' ובקש' יהי' נכון ואנן ראינו שבאמת נהפוך הוא וכמו"ש התיו"ט במשנתינו דדוקא דרך תפלה ובקשה משתקין אותו. והרב החסיד הנ"ל הטעים דבריו ע"פי תיקוני הזוהר. ואנו אין לנו עסק בנסתרות. ואמרתי להטעים דבריו ע"פי מה שראיתי בסוגיא זו בירושלמי על משנתינו וז"ל הירושלמי על משנתינו ר' יצחק בשם ר' סימון כקורא תגר על מדותיו של הק"בה על קן צפור הגיעו רחמיך ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך עיין בירושלמי. ונמצא משנתינו יש לפרש בסיים דרך בתמי' שעל צפור רחמת ועלי לא רחמת וזה ודאי ראוי לגעור בו אבל באומר דרך בקשה כמו האי דנחית קמי' דרבה שסיים חוס ורחם עלינו שפיר דמי. וזהו שכיון רבה שאמר כמה ידע וכו' ואביי הקשה אותו שהרי משתקין אותו תנן וכדברי הרב החסיד הנ"ל:

שם ואמר ר"ח הכל בידי שמים וכו' שנאמר וכו' שואל מעמך וגו'. אפשר ליתן בזה טעם על לשון הכתוב דנקט לשון שואל והי' יכול לכתוב מבקש מעמך דכבר ארז"ל בפסוק מי הקדמני ואשלם שאין שום אדם עושה דבר שיקדים הוא טובה להק"בה אבל נהפוך היא שהק"בה הקדים לו הטוב כי כלים אדם מקיים מצות מילה אם לא נתן לו הק"בה בן כלום עושה ציצית אם לא נתן לו הק"בה בגד. וכן צדקות ומעשרות ורוב המצות בכלם הקדים הק"בה טובה להאדם ואין האדם עושה דבר טוב בשלו כי אם בשל הק"בה. וכמו ששנינו בפ"ג מאבות תן לו משלו שאתה ושלך שלו. באופן שאין לשום אדם שום חוב אצל הק"בה עבור מעשיו הטובים כי כבר הקדים לו הק"בה אך הק"בה ברוב חסדו משלם שכר להאדם כאלו האדם עשה משלו. ואמנם ביראת שמים זה מסר הק"בה ביד האדם ולא הקדים לו הק"בה שום דבר לזה והברירה חפשית לגמרי ביד האדם אם האדם מקיים מצות יראת שמים כראוי הק"בה כביכול חייב לשלם לו שכרו ובזה האדם הקדים כביכול להלוות להשם יתברך וזהו שרמז הכתוב מה ה' אלקיך שואל מעמך שהק"בה יהי' השואל ואתה תהי' המשאיל זה אינו בשום מצוה כי אם ליראה בזה שפיר הק"בה השואל מעמך ואתה המשאיל. ואמנם אמרו לשון שאלה ולא לשון הלואה כי שאלה הוא דבר החוזר בעין כמות שהוא והלואה הוא הניתן להוצאה ומשלם תמורתו כמו אם כסף תלוה שלהוצאה ניתנו ופורע מעות אחרים. ובאמת שכר מצוה היא המצוה בעצמה כמות שקיימה כי העוה"ב אין בו אכילה ושתי' רק ליהנות מזיו השכינה ולזכות להשיב השגה נפלאה וזהו עצמו קיום המצית בעוה"ז בכל מצית מתדבק בשכינה אלא שבעוה"ז עיני בשר לנו ואין אנו יכולים להשיב הדביקות הזה ולעתיד לבוא נזכה לחזות למפרע הדביקות שעשינו בעת קיום המצוה וזהו כוונת רז"ל ששכר מצוה מצוה. נמצא שייך בזה לשון שאלה שהוא חוזר בעין:

שם א"ל ר"פ לאביי ודלמא מעיקרא לא כיון לבו וכו'. הא דלא הקשה כן על משנתינו דלמה משתקין אותו באמרו מודים מודים ודלמא מעיקרא לא כיון לבו. ואולי דמודים אם לא כיון לבו א"צ לחזור לאמרו משא"כ בפסוק שמע כמבואר דף י"ג ע"ב וכן הוא בש"ע סימן ס' סעיף ה'. ועוד נלע"ד לתרץ דלא על המשנה ולא על ר' זירא דאמר האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי הי' יכול להקשות לפי שהמשנה וכן ר"ז שאמרו משתקין אותו מיירי באומר פסוקא פסוקא ותני לי' וכפירש"י ואי ס"ד מה שאומר שנית הוא משום דלא כיון לבו א"כ תכף כשאמר הדיבור הראשון בלי כוונה תיכף הי' לו לחזור ולומר הדבור שנית תיכף בכוונה ולמה המתין עד כלותו כל הפסוק וזה דוחק לומר שלא נזכר ליתן לב שלא כיון פד גמרו כל הפסוק א"ו שיש עם לבבו דבר בליעל שיש שני רשויות לכך משתקין אותו ועקר קושייתו על דמוקי מה שתניא שהוא מגונה באומר מלתא מלתא ע"ז הקשה למה הוא מגונה ודלמא מעיקרא לא כיון. ובזה ניחא דמשני חברותא כלפי שמיא אם לא כיון מחינן לי' במרזפתא וכו' ואם קושייתו הי' על מה דמשתקין אותו א"כ לא משני מידי ואטו בשביל שעשה שלא כהוגן ולא כיון בראשונה וראוי להכותו במרזפתא דנפחא בשביל זה לא יתקן מה שעיות ולומר שנית בכונה. אבל לפמ"ש שהקושיא היא רק על הברייתא שאמרה שהוא מגונה הקשה דלמה הוא מגונה ודלמא מעיקרא לא כיון לבו משני שפיר דבשביל זה עצמו שלא כיון הוא מגונה דחברותא כלפי שמיא וממילא מוכח דהא דחשבינן למגונה היינו באומר מלתא מלתא. וזהו כונת התוס' בד"ה פסוקא וכו' שכתבו על פירושו של בה"ג שאין לשון הגמרא משמע כפירושו. והמהרש"א תמה על דבר הם מהיכן משמע להו לשון הגמ' דלא כפירושו של בה"ג ולפמ"ש ניחא:

ואמנם דעת בה"ג נלע"ד דס"ל הסבר להיפך דבאומר פסוק' ופסוקא שגמר הפסוק שמע וחזר ואמרו שנית שייך למימר ודלמא מעיקרא לא כיון ולא נזכר כלל עד גמרו הפסוק אז נזכר ואמרו שנית בכוונה. אבל באמרו מלתא ומלתא ליכא למימר דמעיקרא לא כיון שכיון שאמר שמע שמע אם הי' מחמת חסרון הכוונה בראשונה הרי חזינן שנזכר בכוונתו ואמרו שנית ואיך תיכף אמר ישראל ישראל שני פעמים מחמת חסרון כונה איך כהרף עין נזכר וכהרף עין תכף חזר ושכח וכיון שהוכחנו שעקר הקושי' ודלמא מעקרא לא כיון וכו' הוא על מה שאמר שהוא מגונה כמו שהוכחתי מדמשני חברותא כלפי שמיא א"כ ממילא דפסוקא ופסוקא הוא מגונה ומלתא מלתא משתקינן לי':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף