פתחי תשובה/חושן משפט/רסד
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) ודוקא שהתנה כו'. עסמ"ע שפירש שהתנה עמו סתם שיתן לו שכר ר"ל שלא אמר שיתן שכר אפי' אם נח יציל וע"ש ועיין בתשובת חות יאיר סימן קנ"ד שכתב דה"ה בשתדלן וסרסור ושדכן אם חמר לו שישתדל לו דבר פנוני אצל השררה או שדך לי אשה פלונית או סרסר לי בית פלוני וקבע לו שכר אם לא אמר לו לכשתגמר הדבר רק סתם וזה טרח אף שלא עלה בידו נוטל מה שקצב אם אינו סך גדול ורב מהראוי לטורח כזה שאז ודאי בין שתדלן בין סרסור אין לו רק הראוי לטורח ההוא הראוי לאיש ההוא ואפינו עלתה בידו אין לו יותר (כדלקמן ס"ז בהג"ה ועמ"ש שם) . ומבואר שם שאם בעת הפסיקיא אומר לו לכשתגמר הדבר אינו נוטל בלא עלה בידו אפילו הוצאות שהוציא מאחר שלא התנה כו' ע"ש. ושם בסימן ר"ז אודות פרנס ששלחוהו בני המדינה אל המושל להשתדל ע"ד הטלת אלף ר"ט וקצבו לו שכר על זה ופעל אצל המושל ליטול רק החצי ועתה בקשו לפחות שכרו מחמת שלשה דברים. הא' כי נודע להם שנתרצה בכתב הראשון לתת ת"ק ר"ט והיה לו לבקש פחות הרבה. והב' שריבה בהונאות אף כי נאמן בעיניהם מ"מ נראה להם כי ע"י שהמציא לעצמו כתב חירות בכמה משא ומתן ע"כ פיזר שם הוצאות בעיני הקהל כי עי"ז נתקרבה דעתם לסייעו בכל מבוקשו. והג' כי ריבה בהוצאות מזונות בהמשך זמן שנתרשל שם בעסק הקהל מפני שנשא ונתן שם בנסף ובזהב והרויח שם סך רב. והשתדלן השיב כי הם רק עלילות דברים כי לא נתרבה הוצאות אפילו פרוטה בשבילו ומה שנתרצה תיכף על ת"ק הוא ע"פ עצת יועצים ושרים פן יחרה אף המושל באם ירצה לתת רק סך של הבל והשיב לדעתי הדין עם הפרנס וכל דברי המתנגדים אינם רק דברי קנאים ומתלוננים ואין כאן טענת ודאי כלל וראוי לגעור בהם דאל"כ אתה נועל דלת כו' ואף אם נהנה השתדלן בהוצאת הקהל מה להם הרי זה נהנה וזה אינו חסר כמבואר בסי' רס"ד ע"ד בהגה ומי ששולח שתדלן דעתו שיעשה כפי שכלו ומכ"ש אם דיבר עם יועצים שיודעים דעת המושל גם השכל נותן דיש לחוש לחרון אף בשאלה שאינה הוגנת ושאלת בת שבע מבנה לתת אבישג לאדוניהו יוכיח כו' ע"ש:
(ב) אם עלה חמורו מאליו. עבה"ט עד ובתשובתי הארכתי לדחות הראיה שהביא מהר"ם כו' וע' בתשובת באר יצחק סימן ו' ענף ד' שכתב דנראה דזה תלוי בפלוגתת התוס' עם הרא"ש בב"מ דף ע"ט גבי ספינה סתם ויין זה ונטבעו שניהם שהובא בש"ע לקמן סי' שי"א ס"ג כו' ע"ש וע' בנה"מ:
(ג) דאפי' בשבינו לבדו כו'. ע' בתשובת בית יעקב סימן קמ"ח שתמה על זה דהא אמרו בגמרא ב"ב דכופין בני העיר זא"ז לעשות חומה דלתים ובריח כו' ואפי' מיתמי כל מילי דאית בי' נטירותא כו' והתם אע"ג דאי לא יתמי נמי היו צריכין להוציא כ"כ כמו עתה ואפ"ה צריכין היתומים ניתן לזה. שוב ראיתי בתשו' מהר"ם סי' נ"ט שכתב בהדיא כן כו' עד וכיון דמהר"ם לא ס"ל הכי לא ה"ל לרמ"א לכתוב בפשיטות דלא כוותיה עש"ה וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' קנ"ח שדחה דברי הבי"ע הנ"ל וכתב דודאי דברי הרמ"א בכאן הם עיקר לדינא וגם בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ו פסק כן בפשיטות להלכה ועיקר החילוק הוא דיש לחלק בין דבר שנוגע לצבור וקהל ובן יחיד המדיין עם יחיד דאל"כ יהיו דברי הרמ"א עצמם סותרים ממ"ש לעיל סימן קס"ג ס"י בהגה בשם מהרי"ק באם בא עלילה על עיר אחת כו' (עמ"ש בסימן קס"ג שם ס"ק כ"ו) ומה"ט כתב שם במעשה שהיה בפראג שריפה גדולה ר"ל ובית אחד ברחוב יהודים ניצול שהיה בו ג' בניינים תחתים ושניים ושלישים והעליון כיון שראה שהשריפה גדולה כל כך שיבר הגג מעליה כדי שלא ידלק הבית וע"י זה ניצל הבית ואח"כ תובע לתחתונים שיתנו גם המה לסיועת הגג ופסק דאין בטענתו כלום כיון שהעליון היה צריך לעשות הצלה זו בשביל עצמו הוי כזה נהנה וזה לא חסר דפטור ע"ש. ושם בשבו"י ח"ב סימן קנ"ו מעשה כעין זה אלא דשם לא שיבר העליון מעצמו את הגג רק השררה בא בעצמו למקום השריפה וצוה לשבר איזה גגות מעל הבתים הסמוכים כדי להצילם ונתכבה השריפה ובאו העליונים עם התחתונים למשפט אם מחוייבים ליתן לסיוע הגגות וכתב דאף שפסקתי בח"א סי' קנ"ח בשאלה כזו דהתחתונים פטורים מ"מ בנד"ז פסקתי דגם על התחתונים מוטל ליתן לסיוע תיקון הגג כיון שנשבר ע"י צווי השררה והם ירדו ע"ד שניהם להצילם משא"כ התם העליון עשה להצלת עצמו והתחתון ניצול ממילא ומ"מ כיון שלעולם על העליון מוטל לתקן הגג (היכא שנתקלקל מעצמו כדלעיל סימן קס"ד ס"א) וא"כ ע"י שעושין עכשיו גג חדש משתכר העליון שלא יהיה צריך לתקן כ"כ מהר כמו כשהיה גג ישן זה יכול לנכות לו לפי ערך לפי מה שנהנה העליון בעשיית גג חדש והמותר יתנו שניהם בשוה עכ"ד ע"ש. וע' בתשו' ח"ס חיו"ד ס"ס רלט וע' בתשו' פרי תבואה סי' נ"ח מעובדא שתבע ראובן את שמעון חוב בע"פ עשרים זהו' ושמעון הודה אלא שטען שרוצה לנכות חמשה זהו' מחמת שבעת השריפה שהיה לא כביר שכר שמעון ערלים להציל ב' תיבות מלאות מביתו לרחוב העיר ונתן להם עשרה זהו' שכר הצלה וכבואם לביתו מצא שכבר הצילה אשתו תיבה א' והצילו הערלים תיבה הנשארת ולא רצו להחזיר חמשה זהו' ואמר שמעון א"כ הצילו לי תיבה שניה בבית שכינו ובא לבית ראובן הנ"ל וסיפר לו שבעד חמשה זהו' שנשאר משלו ביד הערלים רוצה להציל תיבתו של ראובן וביקש שהוא יתן לו החמשה זהו' והשיב אז ראובן הלא בלא"ה ישתקעו החמשה זהו' בידם וראוי לך שתעשה לי טובה זו להציל תיבתי ושמעון החזיק בסברתו שיחזיר לו החמשה זהו' ועל סמך זה צוה להערלים והצילו תיבת ראובן לרחוב העיר ובעבור זה רוצה לנכות לו עתה החמשה זהו' וראובן משיב הלא אז גליתי דעתי שאיני רוצה ליתן לך כלום ועוד שלא נשתלם ההצלה במה שהצילו לרחוב שאח"כ היתה השריפה גדולה והוצרך לשכור אחרים להצילה לשכת הנהר ועלה בדעת הרב השואל שהדין עם ראובן מאחר דבלא"ה לא רצו הערנים להחזיר החמשה זהו' הוי זה נהנה וזה לא חסר דכופין על מדת סדום ואע"ג דקי"ל בח"מ סי' שע"ה ביורד לשדה חבירו שלא ברשות אומדין כמה אדם רוצה ליתן ונוטל מבעל השדה וכן הרמ"א בסי' רס"ד רחב שאם ירד מתחלה להציל של חבירו אע"פ שלא הוצרך להרבות הוצאות בשבילו חייב ליתן לו מה שנהנה. ש"ה שראובן גילה דעתו מתחלה שאינו רוצה להחזיר וכן מורים דברי הש"ך סי' של"ה סק"ב דדוקא אם אמר למוד עם בני דגלי דעתיה דניחא ליה אז משלם מה שנהנה ובנ"ד הוא בהיפך שראובן גילה דעתו שאינו רוצה לשלם ובפרט שגם שמעון מודה שלא היה הצלה שלימה כו' והוא ז"ל השיב שהדין אינו כן דמ"ש הרב השואל שהיה מן הדין לכוף לשמעון להציל תיבתו של ראובן מטעם זה נהנה וזל"ח זה אינו דמאחר דהיה יכול שמעון לכנס לבית איש אחר להציל שם ולהשתכר אותן החמשה זהו' יש לדמותו למ"ש הרמ"א בסי' שסג ס"ו בשם המרדכי דהני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות כו' ודמיא נמי קצת למ"ש הטור בשם הרא"ש בסי' קעד (וברמ"א שם ס"א) כו' ונ"ל דהרא"ש והמרדכי הנ"ל אמרו דבר אחד ומאחר שבנ"ד שמעון הוא המוחזק י"ל קים לי כהרא"ש והמרדכי הנ"ל ומ"ש השואל דאף הרמ"א בסימן רס"ד בירד להציל לא קאמר אלא בהציל סתמא ולא בכה"ג דזה גילה דעתו שאינו רוצה לשלם לו ושכן מורים דברי הש"ך בסימן של"ה. דברי שגיאה הם דהש"ך לא כ"כ אלא לענין למוד עם בן חבירו דלא מקרי הנאה כלל אבל היכא דהוי ודאי הנאה לא איכפת לן במה שגילה הנהנה דעתו שאינו רוצה לשלם לו כו' אך מלשון הרמ"א ר"ס של"ו יש מקום לטעות דבעושה טובה לחבירו לא מחייבין חבירו ליתן לו אלא כשידע בשעת מעשה ושתק מטעם שתיקה כהודאה אך זה אינו דדוקא התם דמיירי ליתן לו כל שכרו ולא הפחות שבשכירות כו' ולכן נ"ל בנ"ד דאע"ג שהוצרך ראובן אח"כ לשכור להוליך התיבה למקום אחר דמיא לההוא דסי' ש"י ס"ב בהגה בשוכר חמור זה ואין בדמים ליקח ולשכור שאפ"ה ניתן לו שכרו מחצי הדרך עכ"ד ע"ש:
(ד) אם לא הוצרך להרבות הוצאות כו'. עי' בתשובת בית יעקב סי' קמ"ח שכתב דאף אם הוצרך להרבות מ"מ אם חבירו מוחה שלא להוציא אין חבירו חייב לשלם דדוקא בטובע בנהר לקמן סימן תכ"ו הוא דלא מהני מה שמוחה כמ"ש בתשובת מהר"ם ב"ב סימן ל"ט אבל בהצלת ממון אינו חייב באם מוחה כו' ע"ש עוד:
(ה) אלא צריך ליתן לו שכרו. עמ"ש לעיל סי' פ"ט ס"ג סק"ב דמ"מ ליכא גביה תקנת שכיר באם בעה"ב אומר פרעתי שיהי' זה העושה נשבע נוטל רק בעה"ב נשבע היסת ע"ש:
(ו) מן ההפקר. עבה"ט וכתב בעטרת צבי (וכן בספר מאמר קדישין) דלפי המבואר בסימן רנ"ט ס"ד בהגה ובש"ך וה"ה הכא צריכין להחזיר בכל ענין כי כפי התקנה דבזמנינו הוא גזירת המושל בכ"מ שמה שחוטפין בשעת שריפה הן שהבעלים שם הן שאינן שם שמחוייבים להחזיר ע"ש והביאו ג"כ בתשובת בית אפרים חח"מ ס"ס נ"ח וכתב דכן הוא באמת מעשים בכל יום שמחייבין להחזיר ע"ש ועמ"ש לעיל סימן רנ"ט ס"ז ס"ק ג':
(ז) אין לו אלא שכרו. עמ"ש לעיל ס"ד ס"ק א'. בשם תשובת חו"י מבואר שם דאם מה שהתנה אינו סך רב יותר משכר הראוי נוטל כפי מה שהתנה ע"ש וכן מבואר בתשו' חוט המשולש ח"ד מספר התשב"ץ טור השלישי ס"ס ך' דאם היתה תוספת קרובה למה שראוי לו צריך לתת כפי שנדר ע"ש והביאו ג"כ בספר נה"מ וכתב דנראה דשיעור הקרוב בזה היינו שתות כו' ע"ש וע' בס"ק שאח"ז:
(ח) לתת לו הרבה. עבה"ט עד ומהרש"ל איירי במקום דאין לשדכנות קצבה. ובספר מסגרת השלחן כ' וז"ל הב"ח פסק בתשובה סימן כ"ח דצריך ליתן כל מה שנדר לו אף שיש תקנה כמה שיתן לו אותו תקנה אינו אלא היכא דלא התנה אבל היכא דהתנה צריך ליתן לו כל מה שנדר לו כן פסק לדינא הלכה למעשה ע"ש הטעם עכ"ל. וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"א סימן צ"ז הביא שם דבר' הכ"ח אלו באריכות וחלק עליו ומסיק לדינא דאין לזוז מפסק רמ"א במקום דאיכא תקנה אף שמבטיח לו ליתן יותר אין לו אלא שכרו כפי התקנה ואם נתן לו משכון או שט"ח והזכיר בשטר על מתנה שנתן לו תחלה נמי י"ל דמנה אין כאן משכון אין כאן עד שיאמר לו קנה בגוף המשכון מ"מ נראה דעכ"פ בנתן משכון או שט"ח יכול לומר השדכן קים לי כהנך רבוותא דס"ל דאם הבטיח לו יותר משכר הראוי לו דצריך לקיים תנאי אבל בלא נתינת המשכון כבר קימו וקבלי חכמי הדור כהכרעת רמ"א והוא יתד שלא תמוט עכ"ד עש"ה. וע' בתשובת ח"צ סי' נ"ז דמשמע שם ג"כ דאם השדכן תפיס יכול לומר קים לי כמ"ד הקוצב בשכר שדכנות אפילו הרבה מחוייב ליתן לו אך מבואר שם דאם תפוס שטר לא מהני ליה חזקת השטר דהא לא קיי"ל כב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי אלא כב"ה כו' ע"ש (גם בתשובת נו"ב סי' ה' שהבאתי לעיל סימן רל"ה ס"ח סק"ה. מבואר ג"כ דמה שתפוס שטר לא מקרי מוחזק בהכי אלא שהשטר עושה פעולה דגם שכנגדו שוב לא נקרא מוחזק עש"ה. ואפשר כוונת אא"ז הנ"ל במ"ש דאם נתן שט"ח יכול לומר השדכן קים לי כו' היינו באופן שנזכר בתחלת התשובה שם היכי דנתן לו שטר ממרני דאין נזכר בו שם המלוה ובידו למסרו לכל אדם לגבות ממני דבזה הוי כגבוי אך א"כ צ"ע למה לו הטעם דקים לי הא זה הוי כאילו כבר נתן לו כמבואר בסעיף שאח"ז וצ"ע) . גם בתשובת שבי"י ח"ב סימן קנ"ז חולק על תשובת ב"ח הנ"ל ודעתי לפסוק כהכרעת רמ"א דא"צ ליתן לו רק שכרו בשדכנות זולת היכא שכבר נתן לו דאין מוציאין מידו וכ' ג"כ דאפילו לא נתן לו מעות רק משכון יכול לעכבו בידו עד שיתן לו כיון דהוא ספיקא דדינא אין מוציאין מידו המשכון וכ"פ בפשיטות בתשו' רמ"א סי' פ"ז אבל כתיבת יד לא מהני עד שיקנה לי בקנין גמור כמ"ש מהר"ם הובא בתשו' מיימוני לס' נזיקין סי' כ"ב ע"ש. וע' בקצה"ח שכ' דאם נשבעו או נתן ת"כ ליתן לו נראה שצריך ליתן לו כל שכרו דעיקר הטעם דאינו אלא משטה אני בך ושבועה מסלק השטאה ואפילו מת צריכין היורשין לשלם כיון דשכירות נקנה בדיבור כו' וכן אם הבטיח שכרו לעני נמי מחייב ליתן לי כל מה שפסק וכמבואר בתשובת מיימוני לס' משפטים סי' ס"ד כו' ע"ש. וע' עוד בתשו' שבו"י שם אודות ראובן שבקש משמעון להשתדל לו חזקת ישוב וקצב עמו ק' ר"ט ועכשיו אינו רוצה ליתן לו כל כך רק ע"פ שומת ב"ד והשיב דהדין עם שמעון כי הרמ"א עצמו בתשובה סי' פ"ו פסק דבשתדלנות שהוא חמור יותר צריך ליתן לו כל מה שפסק עמו וכן מבואר בהגמ"ר דקדושין וכ"ש בחזקת ישוב שבמדינה זו שרגילין להוציא ממון הרבה בשביל חזקת ישוב טוב פשיטא דאין דין אונאה וצריך ליתן לו מה שפסק עמו ואם יש הכחשה ביניהם צריך לישבע ע"ש. וע' עוד בקצה"ח ובנה"מ מענין זה. וע' בתשובת חת"ס חח"מ סי' צ"א אודות ראובן שנתן ת"כ לשמעון שאם ישתדל לו מאבי המשודכת שלו שטר זכר שלם בשעת כתובת תנאים יהיה שכרו אלף זהו' (שיין) וכן עשה שמעון ופעל השתדלותו ונכתב בתנאים ראשונים התחייבות שטר זכר שלם המגיע לששה עשר אלף זהו' והנה תבע שמעון שכר פעולתו ודאאו עד אחר חתונתו ועתה תבע ממנו בב"ד אלף זהו' (שיין) הנ"ל וראובן כפר שמעולם לא הפריז לו סך הנ"ל אמת הוא שהשתדל לו כאשר נכתב בת"ר אמנם בשעת נישואין חזר בו חמיו ולא נתן לו אלא שטר ח"ז כנהוג. וכ' בזה הנה אם לא הפריז לו כלום פשיטא ישום ע"פ ב"ד כמה שכר יגיע להשתדלן הנ"ל אמנם אם הפריז לו שכרו כנ"ל אפי' בלא ת"כ חייב לו שכרו משלם כמבואר ס"ס רס"ד דהכא הוי דרך ליתן הרבה עבור שתדלנות כזה ובלא"ה מביא ש"ך שם בשם יש"ש דלעולם צריך לשלם הכל ונמצא צריך לישבע אפי' שד"א שהרי עכ"פ מגיע לו ממנו דבר מה. איברא כל זה אם נתן לו בסוף שטר זכר שלם אך הוא טוען שלבסוף לא נתן לו הנה אם באלמות לא נתן לו אין אנו יכולים להוציא ממון על הפיוס של תנאים ראשונים עי' היטב ש"ס קפ"ה בסמ"ע וש"ך ויש"ש שם וחכם מבין מדעתו שאין לדמותו ממש לשידוכים. אך אם היה קניינים ביניהם או שחמיו פייס אותו בדבר אחר חלף שטר זכר שלם א"כ פשוט שצריך לשלם לו כפי הנ"ל. והיות כי לא הראה לב"ד תנאים אחרונים הנכתבים מנאמני הקהלה כנהוג כי עשו דבריהם בלט וסתר והראה תנ"א הסתומים עדים אחרים וגם לא רצה להראות הסך והענין רק שכ' בו שטח"ז ולא שטר שלם אשר בזה יש כעין רגלים לדבר להשביע על ככה שאין יש לו באמת שטר זכר שלם ושנעשה הכל באלמות ולא בפיוס ורצון ממנו ואז פטור מכלום ואם לא ירצה לשבע שבועה זו עכ"פ ישבע שבועה ראשונה ורק היסת ולא שד"א שלא הפריז כלום ואז ישומו ב"ד מה מגיע שכר על ככה אם לא הפריז אבל שבועה דאורייתא א"א להשביע כיון שטוען שלא קיבל מחמיו כלום אלא שאין רוצה לישבע על ככה ואין כח בידינו להשביע שד"א ע"י גרימת שבועה אחרונה שהיא רק מכח רגלים לדבר כי אינו תביעת ברי זהו הנלענ"ד בהסכמת בד"צ דפה עכ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |