דרישה/חושן משפט/רסד

דרישה ‏ חושן משפט רסד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

בד"א שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה כו' עד חייב ליתן לו דמי חמור שלו. הנה אעתיק לפניך לשון המשנה והגמרא ולשון הרא"ש ומתוכן נעמוד בקל על מש"ר בשני הסימנים (רס"ד ורס"ה) ז"ל המשנה פרק הגוזל בתרא (דף קט"ו סוף ע"א) זה בא בחבית של יין כו' (ובגמרא אמרינן שם עליה שאם היה בענין שאם לא היה מציל היה נשפך הוי כמו הפקר ולעצמו הוא מציל וכמש"ר כל זה בסה"ו) עד שטף הנהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה מנה ושל חבירו מאתים והניח שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואם א"ל אני אציל את שלך ואתה תתן לי את שלי חייב ליתן לו עכ"ל המשנה ושם בגמרא (ריש דף קי"ו) קמהוה ואמר ז"ל ואם אמר לי אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו ואמאי ולימא ליה משטה אני בך מי לא תניא מי שהיה בורח מן האסורין והיתה מעבורת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא א"ל משטה אני בך ה"נ נימא ליה משטה אני בך הא לא דמי אלא לסיפא ואם א"ל טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ר בר חמא בצייד השולה דגים מן הים וא"ל אפסדתני כוורא בזוזא ופירש"י דאפסדתן כוורא בזוזא והיינו בשכרו דקתני טול דינר שאתה מפסיד כאן ותעבירני נותן לו אותו שכר משלם ומתניתין נמי הרי הפסדו ניכר עכ"ל וז"ל הרא"ש בס"פ אלו מציאות (סוף דף ח') ת"ר פריקה בחנם טעינה בשכר ר' שמעון אומר זה וזה בחנם וקיי"ל כרבנן וטעינה אפילו הוא פנוי ובטל מכל מלאכה יכול הוא לומר איני רוצה לטעון בחנם עמך אם לא תתן לי שכר ואם הוצרך לפסוק בשכר מרובה יותר מן השכר הראוי לו ליתן על טורח כזה לא יתן לו אלא כפי הראוי מידי דהוה אטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו אבל פריקה והשבת אבידה בחנם ואם הוא פנוי אין רשאי ליטול שכר אבל אם הוא עסוק במלאכה והניח מלאכתו שמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו ויניח מלאכתו ולטרוח בהשבת אבידה זו ובפריקה ונותנין לו עד כדי דמי אבידה והיינו אם עושה מעצמו אבל אין מחוייב להניח מלאכתו להשיב אבידה ולפרוק ולפחות משכרו אבל אם יש שם ב"ד או הבעלים והם אומרים לו הנח מלאכתך והשב או פרוק ויתנו לך כל שכרך חייב ליתן לו כל שכרו אף אם פסק לו יותר מן הראוי מידי דהוה אטול דינר בשכרך ותעבירני דנותן לו שכרו משלם דאמרינן בפרק הגוזל בתרא (ריש דף קי"ו) מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רמי בר חמא הכא בצייד השולה דגים מן הים דא"ל אפסדתן כוורא בזוזא וכיון שיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו ואם הבעלים שם ולא התנה עמהן והניח מלאכתו מעצמו והשיב אבידה לא יטול אלא כפועל בטל לגמרי ואם היה בטל מסלע ולישב בטל היה נוטל דינר ולטרוח בהשבתה היה נוטל שני דינרים דלא יטול אלא דינר דחכמים תקנו ליטול שכר על השבת אבידה כדי שיניח אדם מלאכתו וישיב אבידה אבל אם הבעלים עומדים שם לא הוצרכו לתקן כיון שיוכל להתנות ואם לא התנה הפסיד ולא יטול שכר על השבתה אבל כפועל בטל לגמרי יטול דאנן סהדי דניחא להו לבעלים בהכי ודבר זה אנו למדין מההוא דתנן בפ' הגוזל בתרא (דף קיח ע"ב) שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו ולא אמרינן שיטול כל מה שהפסיד בהשבתו כי היכי דאמרינן הכא היה בטל מסלע שאין מפסיד כלום בהשבתה אלא נוטל כמו ששמין שאדם היה נוטל על מלאכה קלה כזו אלא היינו טעמא כיון שבפני בעלים הוא היה לו להתנות ומדלא התנה הפסיד ולא יטול אלא שכר טרחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי חמורו עכ"ל והן המה כלל דברי רבינו בשני הסימנים הרצופים הללו זא"ז וגם מקצת מנהו כתב רבינו (בסי' ער"ה) בדין פריקה וטעינה ובמאי דסיים הרא"ש בדבריו הנ"ל וכתב וז"ל ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי חמורו בו התחיל רבינו וכתב בד"א שהיה בעל החמור שם אבל אם לא היה שם כו' והתחיל בו מפני שהוא דבר והיפוכו עם מ"ש בד"א שהיה בעל החמור שם ובזה תבין למה לא כתב רבינו אחר זה בשנים שפגעו זה ביינו וזה בדבשו כו' דאם לא היה בעל דבש שם צריך לשלם לו כל הפסדו כמ"ש כאן בחמור דלא כתב שם אלא מאי דאתני ביה במשנה וזה שאם אין הבעל שם הוסיף הרא"ש מסברתו בו סמך אמ"ש ברישא בהניח חמורו כו' וה"ה שם (ועבד"ר שכתבתי שם עוד טעם אחר לזה) גם תבין ממ"ש דמש"ר בסוף סימן זה ז"ל היה צייד וא"ל בטל מצודתך והעבירני צריך ליתן לו כל שכרו דמשמע מינה אפילו התנה עמו על טובא וק' לכאורה על זה ממשמעות הגמרא ורש"י הנ"ל דמשמע ממנו דאין לו אלא שיעור הפסדו דא"ל אפסדתן כוורא בזוזא וכלשון המשנה דנותן לו דמי כל חמורו דהוא שיעור הפסדו וכמש"ר גופא כשיעור ביטול ממלאכתו בסמוך (בסימן רס"ה) דיכול להתנות עמו על כל שיעור מלאכתו ואם התנה עמו על ייתר א"צ ליתן לו מטעם דעל המותר נחשב כמו שאין לו מלאכה והוה כמתנה עמ"ש בתורה וכ"כ הרא"ש בריש דבריו הנ"ל דאפילו בטעינה דמותר לקבל עליה שכר אם הוצרך לפסוק עליה יותר מהראוי לא יתן לו אלא כפי הראוי ודוחק לומר דכוונת רבינו ג"כ הוא דוקא על כשיעור דינר וקאי אמ"ש לפני זה וא"ל טול דינר והעבירני וקאמר דאף דשם כשאינו צייד אינו חייב ליתנו לו בצייד חייב ליתן לו אותו שכר כולו והיינו הדינר הנזכר והוא כלשון הברייתא רישא וסיפא הנ"ל דא"כ היה לו לומר צריך ליתן לו הדינר כולו והוה שפיר טפי דבר והיפוכו דהא לפני זה כתב אין לו אלא שכרו ור"ל ולא כל הדינר ובזה יש לו כל הדינר אלא ודאי ס"ל דצריך ליתן לו כל מה שהתנה עמו וטעם רבינו הוא שלמדו מלשון הרא"ש הנ"ל שכתב ז"ל אם יש שם ב"ד או בעלים והתנה צריך ליתן לו כל שכרו אף אם פסק לו יותר מן הראוי לו מידי דהוה אטול דינר והעבירני דנותן לו את שכרו משלם דא"ל אפסדתן כוורא בזוזא וכיון דיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו עכ"ל. ודבריו צריכין ביאור שדימה שכר בטלתו ממלאכתו כשהתנה עמו לצייד שהתנה עמו ובשכר מלאכתו פשיטא דא"צ ליתן לו יותר משכרו הידוע שהיה נוטל ממלאכתו אף כשהתנה עמו ליתן לו יותר ממנו וכמ"ש הרא"ש בעצמו שם וכנ"ל ומ"ש הרא"ש אף אם פסק לו יותר מן הראוי ר"ל יותר מן הראוי כפי דרך בני אדם שאומרים לו כמה אתה רוצה ליקח לבטל ממלאכתך הכבידה ולעסוק בהשבה כזו והתנה עמו ביותר עד שיעור דמי שכירותו ממלאכתו ואחר כך סיים וכתב דיטול הצייד כל מה שפסק עמו וצ"ל דטעמו מפני שאין הפסדו במבוטל מצידו ידוע כמו בביטול מלאכתו ויכול הצייד לומר כ"כ דגים היו עולין במצודתי כמו השכר שפסקת עמי נמצא דאין כאן יתרון בשכרי ומה שכתב הרא"ש בנתינת טעם ז"ל כיון שיש לו קצת הפסד טול כל מה שפסק עמו לא כ"כ אלא ליתן הבדל וטעם מ"ש רישא באינו צייד דא"צ ליתן לו אלא שכרו הראוי לו ומ"ש סיפא בצייד דצריך ליתן לו כל מה שהתנה עמו וקאמר דשאני צייד דעכ"פ יש לו קצת הפסד אף אם נותנין לו שכר ההעברה במה שביטל מצודתו והרי אפקה מדין שכר הראוי לו ואין אנו יכולין לשער שיעור הפסדו ומש"ה צריך ליתן לו כל מה שהתנה עמו כיון שאפשר הוא שכ"כ היה הפסדו משא"כ ברישא כשאינו צייד וכן הטעם בזה בא בקנקנים ריקנים דאין צריך ליתן לו כל מה שהתנה עמו אלא שכרו הראוי לו וכמו שסיים רבינו שם בטעמו כיון שלא הפסיד כלום והשתא א"ש דכתב גם כן ברמב"ם הנ"ל ז"ל בצייד דנותן לו כל מה שהתנה עמו וכל כיוצא בזה דהשווה גם שאר עניינים לצייד כשהם בכיוצא בו ור"ל בכיוצא בו היינו היכא שי"ל בו דהיה לו הפסד כשיעור שפסק עמו ודימה הרא"ש כל דמי חמורו ויינו שהוא מבורר לחיוב בנתינת פסיקת כל שכרו דצייד אף שאינו מבורר ולמדו ממנו במכ"ש וגם הגמרא דהגוזל הנ"ל דימן יחד ומה שאמרו שם דא"ל אפסדתן כוורא בזוזא נקט בזוזא משום דאיירי שם כשפוסק עמו בדינר תדע שהרי גם בזוזא אינו פשוט דהפסידו דיכול להיות דגם בזוז דגים לא עלו בידו וה"ה אם פוסק עמו בשני דינרים או אפילו עשרה יכול לומר אפסדתן כוורא כ"כ ודוק ולכאורה היה נראה לפרש מ"ש הרא"ש הנ"ל כיון שיש לו קצת הפסד כו' בע"א ולומר דלא כ"כ אשיעור סכום ההפסד וערכו אלא אשם הפסד כתב לשון קצת הפסד וה"נ דדוקא בשפיכת יין והצלת חמור הוא הפסד גמור שהרי פסיד לממונו שהיה בידו משא"כ המבטל צייד מצידו או שום פועל ממלאכתו שלא הפסיד מידי מכיסו אלא שביטלו מריוח בעלמא וקאמר דמ"מ כיון שיש עליו קצת שם הפסד חייב ליתנו לו כל אחד לפי הפסדו וכנ"ל אבל פי' הראשון הוא יותר נכון בעיני והקורא יראה ויבחר ועבד"ר בסימן רס"ה מ"ש עוד בביאור דברי הרא"ש הנ"ל ודוק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.