פתחי תשובה/חושן משפט/רט
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך. ועיין בתשובת באר יצחק חא"ח סי' ו' שכ' דנראה ברור דדוקא בכה"ג שאומר שמוכר בסך כך וכך בזה אמרינן דלא סמכא דעתיה דהקונה דדילמא אינו שוה כפי הסך שקצב משא"כ כשאומר שמוכר לו כפי שישומיהו שלשה (ע"ל סי' ר' ס"ז) וכמו שנהוג במכירת חמץ בזה לא שייך לא סמכא דעתיה דודאי לא ישומיהו לחייבו יותר משוויו ע"ש שהביא ראיות לזה:
(ב) ואין זה אלא כמשחק. עבה"ט בשם ש"ך עד ואין אנו צריכין לחילוק הסמ"ע ולפ"ז אפי' גם המוכר ג"כ אינו יודע מה שבבית כגון דאיהו גופיה קנאה כך עם מה שיש בו ומכרו לאחר ג"כ לא קנה משא"כ לדברי הסמ"ע קנה בכה"ג וכמ"ש בנה"מ ע"ש. ועיין בתשובת חו"י סי' קס"ג שדעתו ג"כ דלא כהסמ"ע בזה. ע"ש:
(ג) אין אדם מקנה. עבה"ט שכ' אבל יכול לחייב כו' ועיין בתשובת רע"ק איגר ס"ס קמ"א שכ' בשם הכנה"ג סי' ס' דאפי' בלשון חייב אם מת הנותן קודם שבאו הפירות לעולם אין היורשים חייבים ליתן אותם ע"ש והוא בכנה"ג שם בהגב"י אות ס' עש"ה:
(ד) בין במתנת שכ"מ. עמ"ש לקמן סי' רפ"א ס"א סק"ג דה"ה דאיני יכול להנחיל בתורת נחלה ע"ש:
(ה) הפרה או השפחה מעוברת. ע' באה"ע סי' מ' ובח"מ ס"ק י"ד ובב"ש ס"ק י"ב ובס' בית מאיר שם:
(ו) ואם מכר האילן לפירותיו. ע' בתשובת ח"ס חח"מ סי' קמ"ד שכ' ע"ד השאלה בא' שעשה מקח חבירו שיתן לו כך וכך דגן לשרוף ממנו כך וכך י"ש חם יכול לחזור אח"כ דהוה דבר שלב"ל הנה לא פירש השואל דבריו יפה אם עשה עמו שישרוף לו י"ש מדגן אלו אינו מקנה דשלב"ל אלא כשוכר הפועל לדרוך ענביו כו' ואם מכר זה התבואה ע"מ לשלם לו י"ש מחירם אם כן אין קפידא שיהיה הי"ש דוקא מתבואה זו כו' ואם מכר לו התבואה שיעשה ממנו הלוקח כך וכך מדות י"ש לעצמו ואח"כ יקח לו המוכר פסולת שיור התבואה ה"ל כמוכר דקל לפירותיו ולכ"ע קנה הלוקח אמנם אם המוכר עושה הי"ש ומקיים התבואה לעצמו רק מכר ללוקח הי"ש שיצא מבישול תבואה זו לכאורה הוי כעין מוכר פירות דקל מ"מ לא נ"ל דמיון זה כיון דגמרו בידי אדם לא הוי דשלב"ל וכמוכר יין ענביו בשעת הבציר ועדיף משחת לראב"י בקידושין (דף ס"ב ע"ב) ויש בזה אריכות אך לא נשאלתי על זה עכ"ד וע' בנ"צ מ"ש בזה:
(ז) האילן לפירותיו. ע' בקצה"ח מה שהשיג על מהר"ם אלשיך סי' ז' בענין מעות לפירות גם בנה"מ חולק עליו והסכים לקצה"ח ע"ש ועמ"ש בזה לקמן סי' רי"ב ס"ט ס"ק יו"ד:
(ח) דמי היין כשימכור היין. ע' בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' קמ"א שכ' דדוקא באמר לכשימכור אבל בסתם דמי היין מפרשין יין לדמיו וכמ"ש תוס' בגיטין דף ס"ו ע"א בתירוצם א' דדמי חמרא הוה כמי חמרא לדמיה (וכן מבואר בש"ע לקמן סי' רנ"ז סעיף י"ג כמ"ש בנה"מ שם) וה"ה בדמי בית הוה כמו בית לדמיו אך בדמי שכירות בית מקרי דשלב"ל וכמ"ש בתשו' מהריב"ל ח"א סי' נ"ח ובח"ב סי' מ"ג ואף דלכאורה דמי זה לדמי בית ויש לפרש ג"כ לדמי השכירות יש לחלק על פי דברי הכ"מ פכ"ג מה' מכירה ה"ט לחלק בין פירות שובך (בסי' רייג) לפירות דקל דכיון דהפירות טפלים להדקל לא מפרשינן דקל לפירותיו ולפ"ז בדמי חמרא וכן דמי בית דהדמים חשובים כמו החמרא והבית שפיר מפרשינן יין ובית לדמיו משא"כ בדמי שכירות דהוי טפל לבית הוי ממש כמו פירות דקל ע"ש עוד ויובא קצת לקמן סי' רי"ב ס"א סק"ד:
(ט) מי שמקנה לחבירו דשלב"ל. עמ"ש לעיל סי' ר"ג ס"י סק"ד מענין זה:
(י) אם טרח המוכר. כ' בס' מעין גנים עובדא לידי בא' שהשכיר לחבירו כיפה שהיה לו גם כן בשכירות על ג' שנים וכתב בשטר השכירות שלו באם שהמשכיר הראשון ירצה להשכיר לו גם אחר הג' שנים הנ"ל מחוייב גם הוא להשכיר להשוכר הנ"ל השני ג"כ אותו משך שלאחר ג"ש ולבסוף שכר גם הוא מהמשכיר הראשון גם איזה משך לאחר ג"ש הנ"ל ורוצה השוכר השני לזכות בו גם אחר ג"ש מכח הכתב הנ"ל שהיה בק"ס והשוכר הראשון חוזר בו אחר ג"ש ואמר שלדעתי הדין עם השוכר הראשון ויכול לחזור בו מטעם דהשכירות שלאחר ג' שנים הוה כעת דבר שאינו ברשותו. ול"ד למ"ש הרמ"א כאן ומ"מ אם טרח וקנה כו' דזה דוקא באם מכר לו בסתם דבר שאינו ברשותו כגון שאמר להלוקח אני מוכר לך שלשים כור חטים ואינם בידו כלל אמרינן דאם טרח המוכר מסתמא קנה אותם בשביל הלוקח כי היכי דליקום בהימנותיה משא"כ בנ"ד שהיה הברירה בידו שלא לשכור כלל אחר ג"ש דהא לא התחייב עצמו שמחוייב לשכור מהראשון גם אחר ג"ש מאי ליקו בהימנותיה שייך בזה ואחר כך כ' דגם בתשו' הר הכרמל חאה"ע כתב גם כן כהאי גוונא והשיג על הנ"ל ויש לעיין בהר הכרמל שם. ועי' בנה"מ שכתב בשם הט"ז דדין זה דאם טרח המוכר כו' דוקא שהמוכר יודע שאינו ברשותו והלוקח לא ידע אבל כשהלוקח גם כן היה יודע שאינו ברשותו לא שייך סברא דליקום בהימנותיה אם לא שהבטיחו בבירור להמציא לו המקח אז שייך כי היכא דליקום בהימנותיה וכתב עוד ואם המוכר גם כן לא היה יודע שאינו ברשותו לא שייך כי היכא דליקום בהימנותיה ולא קנה לוקח וכתב עוד דנראה דליקום בהימנותיה לא שייך רק בחפץ ידוע אבל בתבואה וכיוצא שדרך מוכר זה לסחור תמיד במסחר זה לא שייך סברא דאדעתא דהכי טרח ולא קנה הלוקח ע"ש:
(יא) חייב לקנות. עבה"ט ועיין בנה"מ שביאר היטב הפלוגתא שבין הסמ"ע והש"ך בזה דלדעת הסמ"ע אם היה כאן קנין גמור היה מועיל לקנות לגמרי דכיון שיצא השער ומצוי לקנות חשוב כדבר שברשותו ובסעיף הקודם מיירי כשלא יצא השער ולכך לא קנה אפילו למי שפרע (דס"ל דמש"פ ליכא אלא היכא דמעות קונה בו דבר תורה) והש"ך ס"ל דאפי' קנין גמור לא מהני בפוסק על השער רק למי שפרע ומי שפרע מקבל ביצא השער אפי' אינו מצוי (דס"ל דמש"פ לא תלי כלל ביש בו קנין תורה אלא דאם לא יצא השער ליכא מש"פ כיון דהוי באיסור) וע"ש מ"ש הוח ז"ל לחלק בזה דבסעיף הקודם מיירי בפוסק על דבר מיוחד כגון יין זה כו' והעיקר כדברי הש"ך דאפילו קנין גמור לא מהני בפוסק על השער רק למי שפרע כו' עיין שם. אכן בקצה"ח כתב דנראין דברי הסמ"ע ימ"ש הסמ"ע וכ"כ המ"מ הוא טעות הדפוס וצ"ל הכ"מ דכן מבואר בכסף משנה שם כו' וכ"מ בש"ס ר"פ הזהב דלר' יוחנן דקיי"ל כוותיה הא דקאי באבל אינו אלא משום דדבר תורה מעות קונות ואם כן בדבר שלב"ל או אינו ברשותו דליכא קנין תורה כלל ליתא במי שפרע ומש"ה קשיא ליה לכ"מ בדבר שאינו ברשותו דנמי אינו נקנה אמאי עובר במי שפרע לזה תירץ דמיירי שמצוי בשוק וכה"ג ה"ל דבר שברשותו ונתפס בקנין שפיר ומעות קונה בו דבר תורה ושוב מצא בשטה מקובצת פ' הזהב מחלוקת בזה בין קמאי כו' ושטת הרמב"ם הוח דאינו במש"פ היכא דאין בו מעות קונות כו' ע"ש. גם בתשובת משכנות יעקב סי' מ"ד האריך בזה והסכים לדינא כדברי הסמ"ע ודלא כהש"ך וכדברי קצה"ח הנ"ל ע"ש. גם בתשובה ושב הכהן סי' צ"ח דעתו לדינא כהסמ"ע ושם תמה על הש"ך שכתב ויצא השער דנקט הכא היינו משום דאל"כ הוי באיסור כו' וקשה מאי פסקא אטו לא משכחת לה דלא יצא השער ואפ"ה לא יהיה בו איסור רבית כגון שהתנה ליתן לו כשעת היוקר כו' ע"ש עוד. וכן נראה דעת אא"ז ז"ל בתשובת פמ"א ח"ב סי' ח' והביא שם דכ"כ הש"ך עצמו ביו"ד סי' קע"ה ס"ק י"ב על מ"ש בש"ע שם ס"ז כיון שנקע השער מותר לפסוק כו' נתן לו המעות סתם כו' ומי שחזר מקבל מי שפרע כו' כתב הש"ך היינו שלא חייב עצמו בקנין אחר כו' משמע אבל אי חייב עצמו בקנין אחר מחוייב הלוקח לקבל כשער שפסק ואף שהוזל וה"ה בנתייקרו מחוייב המוכר ליתן כו' (עיין בס' חות דעת ובס' עצי לבונה ביו"ד שם שעמדו על זה דהש"ך שם סותר דברי עצמו מ"ש כאן דשום קנין לא קני בפוסק על השער רק למי שפרע ע"ש) . וע"ש עוד בתשו' פמ"א הנ"ל שכתב שנשאל על עובדא כזו במי שעשה מקח עם חבירו על עורות או י"ש או שאר סחורה שימכור לו כל השנה במקח שקצבו ביניהם ואח"כ הוקרו או הוזלו יותר מכדי אונאה אם יכולים לחזור. והאריך הרבה בענין זה ובסוף כ' לבאר כל חלקי הדינים במקח הנ"ל. והוא אם יצא השער אף שלא היה למוכר ברשותו העורות או הי"ש או שאר סחורות וקנו מידו כדרך שנהגו לקנות דבר שאינו ברשותו כגון בלשון חיוב (ר"ל דזה מהני אפילו באינו מצוי לקנות) ונתן לו כל דמי המקח אם כן אין כאן איסור אבק רבית משום דחשבינן כאלו הם ברשות לוקח אם כן בין אם הוזלו אחר כך אין הלוקח יכול לחזור ואם הוקרו אח"כ אין המוכר יכול לחזור כיון שקיבל המעות אומר לו הלוקח שקילי טיבותך או היה המעות בידי הייתי קונה כשער הזול. אכן אם לא נתן לו כל דמי המקח רק נתן מקצת הדמים כפי שנוהגין פה הסוחרים שנותנים על המקח מאה ר"ט על מנת שיקבל ממנו משך השנה עורות ומשא ומתן של כל השנה עולה לאלף ר"ט ויש במקח זה איסור אבק רבית בשביל מאה ר"ט שקיבל עליו לתת כל השנה כשער של עכשיו נמצא דמקח קיים ויתן כשער ההיתר אבל הלוקח יכול לחזור בו. ואם עשו קנין והתחייבות באופן המועיל ולא נתן הלוקח למוכר שום מעות חייב המוכר להעמיד לו השחורה אף אם נתייקרו אין המוכר יכול לחזור בו וכמו כן אם הוזלו אין הלוקח יכול לחזור בו. אכן נ"ל אם נתייקרו או אם הוזלו כל כך עד שנתאנה המוכר או הלוקח שתות יכולים לחזור כו' (עמ"ש לקמן סי' רכ"ז ס"ט ס"ק ז') . והיכא דאם יצא השער שהמקח נעשה באיסור יש צד מעליותא כשלא נתן המעות דבנתן המעות צריך ליתן כשעת היתר דהיינו כשער היוקר א"כ אף אם לא נתאנה שתות יכול הלוקח לחזור שיאמר אדעתא דהכי לא ירדתי אלא אם רצה הלוקח לקבל כשעת היוקר אין המוכר יכול לחזור אבל אם לא נתן למוכר מעות והתקשרו עצמם באופן המועיל שיקבל משך שנה תמימה עורות או י"ש אף אם נתייקר רק שאין בו כדי אונאה מחוייב המוכר ליתן כשעת הפסיקה וכמו כן אם הוזל ואין בו כדי אונאה מחוייב הלוקח לקבל כשעת הפסיקה. אכן צריכין אנו לדעת מה נקרא יצא השער כיון דאנן פסקינן כר' יוחנן דאין פוסקין על שער של עיירות משום דלא קביעי תרעייהו אלא על שער של מדינה ובתבואה ניחא דיודעים שער שלמדינה אבל בעורות אין ידוע שער המדינה כי כל אחד קונה כפי אשר ימצא ידו ובעורות גופא ישקלים ויש כבדים במשקל וכמו כן בי"ש אין השער ידוע וקבוע והכלל פי הטעם והמראה אף שרמ"א ביו"ד סי' קע"ה ס"א כתב י"א דפוסקין על שער עיירות ויש להקל באיסור דרבנן מ"מ לענין קיום המקח יכול לומר קים לי כדעה ראשונה שהם רוב הפוסקים דס"ל דאין פוסקין על שער של עיירות ואם כן מתחלה נעשה באיסור ואם נתייקר אחר כך צריך לקבל כשער היוקר אך הלוקח רשאי לחזור. וכתב עוד אכן נראה מה שנהגו במדינתינו שעושין מקח עם הסוחרים על העורות ואותן הסוחרים יהודים עושין על סמך מקח זה מקח עם קצבים נכרים על משך שנה וביני לביני הוזלו העורות ובדיניהם מחוייב הלוקח לקבל כפי שער התחייבות שביניהם אף אם הוזלו וכיון דעל פי הלוקח עושה המוכר מקח עם הנכרים חייב הלוקח ישראל לקבל מידו מידי דהוה אם אמר ראובן לשמעון לקנות לו סחורה ידוע דאין המשלח יכול לחזור בו אפילו קנה שמעון במעות עצמו כדאיתא בסי' קפ"ג (ס"ד בהגה) וה"נ דכוותיה ולכן חייב הלוקח ישראל לקבל באותו פסיקה שקצב עם המוכר ואפי' הוזל הרבה יותר מכדי אונאה עכ"ד עש"ה. ולענין הלכה בפלוגתא שבין הסמ"ע והש"ך הנ"ל אילו הייתי כדאי היה נלע"ד הגם שהקצ"ח ותשובת משכנות יעקב ותשובת ושב הכהן ותשובת אא"ז פמ"א הנ"ל כולם מסכימים לדעת הסמ"ע מ"מ הרי גם דעת הש"ך הנ"ל לאו דעת יחיד הוא שכן מבואר בבד"ה שהביא הש"ך וכן הסכים בספר נה"מ הנ"ל וגם בשטה מקובצת פרק הזהב שהביא קצה"ח הנ"ל כתב מחלוקת בזה בין קמאי שו' וגם בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' קל"ד (שיובא לקמן בסמוך) הביא מחלוקת הסמ"ע והש"ך הנ"ל ולא הכריע ולכן נראה דדין זה הוי ספיקא דדינא ויכול המוכר המוחזק לומר קים לי כדעת הש"ך דאפי' קנין גמור לא מהני בפוסק על השער רק למי שפרע. וכמו כן בלא יצא השער אף שפסק בדרך היתר או אפילו ביצא השער רק שאותו דבר אינו מצוי בשוק לקנות דבזה לדעת הש"ך מקבל מי שפרע יכול המוכר לומר קים לי כהסמ"ע ודעימיה דאפי' מי שפרע ליכא בכה"ג כיון דליכא ביה קנין תורה. ובזה בלא"ה כבר כתב הב"ח בסי' ר"ד דבכל דוכתי דאיכא פלוגתא דרבוותא לענין קבלת מש"פ אזלינן לקולא לנתבע ע"ש וצ"ע. וע"ש בתשובת רע"ק איגר הנ"ל שנשאל במקח על פירות יבשים שעשו אנשי פולין עם אנשי מדינתו ע"י האנד געלט ולהביאם להם ואז לא היה עדיין הפירות ברשות המוכרים רק שיצא השער ואח"כ חזרו הלוקחים. והשיב דנ"ד הוא ממש דין המוזכר ברמב"ם פכ"ב ממכירה ובש"ע סי' ר"ס ס"ו הפוסק על שער שבשוק כו' דמבואר דבנ"ד לא קנו רק לענין מש"פ ומ"ש הרב השואל דבנ"ד דנתן מקצת מעות וערבון כנגד כולו קונה ול"ש בקניה זו נשרפו חיטך כיון דהקנין היה בדרך זה הנני מוכר ק' חביות פירות מעכשיו אם אמסרם לידך כו' זה אינו דהא גם בדינא דהרמב"ם והש"ע הנ"ל גם כן ליכא פסידא דלוקח ול"ש נשרפו ומ"ש הרב השואל דשם איירי דהמכירה מה שאקנה סך מסויים עד זמן פלוני נמצא דמה שקנה עד זמן יהיה ללוקח ושייך נשרפו. ז"א דבפסיקה על השער כיון דאין מבורר מה שמוכר לו אין ההפסד על הלוקח כמ"ש התוספות בפשיטות בב"מ דף ס"ד ד"ה האי כו' א"ו דאף בענין דל"ש נשרפו מכל מקום לא חלקו חז"ל בדבריהם דבכל ענין מעות א"ק זולת במה דמצינו להדיא כו' (עמ"ש לעיל סי' קצ"ח ס"ה ס"ק ג') אמנם בדברי הרמב"ם והש"ע הנ"ל יש ב' פירושים ויהי' נ"מ לדינא בנ"ד. דמדברי הב"י סי' רי"א מבואר דסבירא ליה דהא דחייב לקבל מש"פ היינו כיון דיצא השער הוי כיש לו והוי כמו כל קנין מעות דעלמא דמקבל מש"פ ובאמת אם היה קנין גמור היה קונה לגמרי דלא מקרי דבר שלב"ל כיון דיצא השער וזם נראה דעת הסמ"ע שם ואולם ממ"ש הב"י בבד"ה סי' ר"ט וידע דהא דאמרינן כו' (כמובא בש"ך ובבה"ט כאן) מבואר דהב"י חזר בבד"ה מדבריו וס"ל דבאמת גם ביצא השער הוי דשלב"ל אלא דמכל מקום כיון דהדבר בעולם חייב במש"פ וממילא גם בלא יצא השער הכי הוא וזה נראה דעת הש"ך שם ואם כן גם קנין גמור לא מהני רק לענין מש"פ. ומעתה נ"מ בנ"ד באם יתברר בבירור גמור דמנהג הסוחרים לקנות ע"י האנד געלט והוא בכלל אסטומתא דבזה לפ"ד הב"י דסי' רי"א (והסמ"ע הנ"ל) דיצא השער כיון דמצוי לקנות הוי כיש לו ומהני קנין גמור ה"נ מהני אסטומתא אבל כפי דברי הבד"ה (והש"ך הנ"ל) דמקרי דבר שלב"ל ורק לענין חיוב מש"פ אם כן אסטומתא לא מהני כו' (עמ"ש לעיל סי' ר"א ס"ב סק"ב ושם הבאתי בשם תשובת ח"ס סי' ס"ו שכתב בפשיטות דאסטומתא מהני גם בדבר שלא בא לעולם באם מנהג העולם להקנות ע"י זה גם דברים שלב"ל דכ"כ הרא"ש בתשו' כו' ע"ש) . וכתב עוד אולם יש לדון כפי הנראה ממכתב השואל דהמוכרים הביאו הפירות למקום הלוקחים ואח"כ חזרו הלוקחי' בזה נראה דצריכי' לשלם להמוכרי' הוצאות נסיעת ההבאת הפירות מדינא דגרמי כמ"ש הרא"ש בתשו' ופסקינן כן להלכה בסי' של"ג ס"ח דהאומר לאומן עשה כלי פלוני ואקנה ממך ועשאו האומן ואח"כ אינו רוצה לקחתו חייב והיינו מדינא דגרמי. והגם דלכאורה האי דינא דהרא"ש תליא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד פ"ו מהלכות נחלות (שהובא בטור אה"ע סי' נ') בחזרה היא ס"ל להרמב"ם דצריכה לשלם לו מה שהוציא לשמשים ולחזנים מדין גרמי והראב"ד חולק. ולפ"ד הה"מ שם (הובא בב"י באה"ע שם) שכתב לתרץ קושיית הראב"ד מזרעוני גינה שלא צמחו (לקמן סי' רל"ב ס"כ) דא"צ להחזיר הוצאות דשאני התם דהוציא כדי להרויח אבל בחזרה לא היה הוצאות להשתכר אלא להתנהג כמנהג המדינה ולפ"ז בהאי דהרא"ש דהאומן עשה כדי להרויח גם להרמב"ם יהיה פטור וא"כ ה"ה כאן דהמוכרים עשו הוצאות כדי להשתכר. אמנם נרא' דדוקא בזרעונים שלא אמר המוכר שיוציא ויזרע וכן בחזרה היא לא אמרה לו להוציא לשמשים רק דממילא כן הוא כו' וא"כ בנ"ד אם אמרו הלוקחים שיביאו המוכרים הפירות לכאן לכ"ע צריכים לשלם ההוצאות עכ"ד ע"ש. וע' עוד בתשובת משכנות יעקב שם במעש' באיש א' מיושבי הכפרים והוא בטוח התנהג כמה שנים לקחת מיד השר כל האורענדש מכל הכפרים יחד בקאנטראקט על שמו וקודם גמרו עם השר היה עושה מעמד עם יתר בני הכפרים שלא יזיז שום א' מהם ממקומו ובת"כ על קיום הענין ושלא ילכו הם אל השר אודות זה וסמכו עליו בזה זה כמה שנים והן עתה עשה ג"כ האיש הנ"ל מצב עמהם בת"כ והוסיף להתקשר עמהם בכתב בח"י שלא לזוז שום איש ממקומו כשיקח את הקאנטראקט והתחייב א"ע להשתדל מהשר הנחה על כל הכפרים וכשיהיה איזה הנחה מחוייב לחלק לפי ערך על כל הכפרים וגם המה התחייבו א"ע בח"י ובקנס מכל העובר מהם שלא ילכו לדבר עם השר מזה כלל והנ' זה האיש הערים עליהם ומסר מודעא קודם לזה שעושה זאת מחמת אונס שירא שלא ילכו להשר ויקלקלו גם לו ושדעתו לשכור כל הכפרים לעצמו דוקא ולא בשבילן ופירש בהשטר מודעא זה האונס שעשה כן מיראה זו וכתבו על זה והכרנו באונסו ועתה בא לבטל חזקתם ולגרשם ממקומם מחמת זה הדין עם מי. והשיב ע"ז באריכות והעלה דזה המערים צלל במים אדירים ולא העלה בידו כלום וזכה כל אחד בחזקתו בארענדי שלו. ומה דיש לפקפק דהא קיי"ל אין אדם מקנה דבר שלב"ל או אינו ברשותו זה אינו דהא מבואר בסי' רי"א ס"א בהגה דאם פירש ואמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך קנה והטעם כיון שפירש ובירר מקחו והוא מידי דאתי ממילא דירושה ממילא קאתי לא חשיב כולי האי כדבר שלב"ל וה"ה היא שהוא דבר ידוע וברור שבודאי יקנהו יש לומר דהוי כירושה דממילא כיון דסמכא דעתיה שהאדון לא ישכירהו לשום אדם זולתו וקצבתו ידוע הוי כברשותו וגדולה מזו מצינו בש"ס ב"מ (דף מ"ט ע"א) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותן תרומת מעשר ועוד יש לדמות דין זה למוכר דבר שכיוצא בו מצוי למכור בשוק ויצא השער כו' ובנ"ד הא איכא כל הני למעליותא הרי הדבר מצוי לקנות שהרי האורענדיש עומדות לישכר וגם מקחן ידוע רק שרוצים לבקש הנחה וע"כ מתרצים לשכור במקח שהיה אשתקד והאדון מחזר עליהם להשכיר להם והמה מוכרחים לשכור אותם ודאי דלדעת כל הנהו פוסקים קנה קנין גמור וחייב להעמיד להם מקחן וכבר כתב הד"מ בשם התה"ד דאין מוציאין מידי המוחזק בפלוגתא זו כו' ועוד יש טעם אחר לקיים הקנין לפי דעת הרבה פוסקים דשותפים או אומנים המתנים זע"ז תנאם קיים אפילו בדשלב"ל כמבואר בסי' קע"ו כו' והלא הדברים ק"ו אם בשותפים דעלמא אמרינן לדעת כל הני רבוותא בההיא הנאה דסמכי אהדדי בנ"ד שהימנוהו ומסרו בידו כל חיותם ופרנסתם והתקשרו בינם שהמה יסמכו עליו שישתדל לטובתם וגם המה התחייבו שלא ללכת כלל להשר אין לך סמכי אהדדי גדול מזה ובהאי הנאה גמרו ומקנו אהדדי אף בדשלדב"ל לדעת כל אלו הפוסקים ועוד שגם הרמב"ן והרשב"א והפוסקים הסוברים דיכול לחזור בו מודו היכא שכל בני האומנות שבאותה העיר מתנין כן דתנאן קיים אף בדשלב"ל וכמו שהביא הוא ז"ל עצמו בתשובותיו ההיא תוספתא דרשאין בני העיר לומר כל מקח שיבא לעיר כו' ורשאין הצמרין לומר כו' וא"כ הכא לגבי דידהו חשיבו כל בעלי אומנות דהא אין לאחרים עסק באותן ארענדו"ש רק אלו הד' או ה' אנשים המתנין ביניהם וכלום חלקו חכמים בין אם מועטין המה בעלי האומנות או מרובין וא"כ בנ"ד פשוט דלכ"ע לא מצי הדרי בהו וכן הוא הנהוג בין סוחרים ובעלי אומנות גם עתה וכמעט כמה מו"מ של הסוחרים כעת ע"פ דרך זה א' מהם נוסע למרחקים וקונה סחורה לרוב וכל השותפין מחלקין ביניהם כפי שהתנו ואין א' מהם פוצה פה לומר חוזרני בי אף שיעלה הסחורה הרבה כו' ועוד איכא בנ"ד טעמא אחרינא למעליותא דבר ששוו בו כל הפוסקים שהרי כתוב בשטר לשון חיוב שהתחייב א"ע להשתדל אצל השר הנחה ואם יהיה איזה הנחה מחוייב לחלק לפי ערך וכ"ש דקאי לשון חיוב על עיקר הדבר שנתחייב להעמיד חזקת כל א' בידו כשיקח את האורענדיש ואף שבתחלה לא כתב רק סתם שנתפשר עמהם שלא יזוז שום א' ממקומו גם זה הלשון משמעו יותר לשון חיוב כו' וא"כ הרי דבר מוסכם דבלשון חיוב אדם מקנה אף דשלב"ל או שאינו ברשותו כמפורש בסי' ס' כו'. והאריך עוד בזה ומסיים ועל פי הדברים האלה זכינו לדין שהקנין שעשה הנה עם שאר ארענדאריש הוא קנין גמור ויכול להקנותו אף קודם שיגיע לידו. ואם באנו לבטל הקנין מפני המודעא הא ודאי מלתא דפשיטא דלא הוה מודעא כלל דאיזה אונס היה לו אם מפני שירא שלא יוודע לחבירו שרוצה לירד לחיותו לפקח פרנסתו הזה נקרא אונס מה שלא יניחו לו להפיק זממו דעכ"פ לכל הדעות העוש' כן רשע מקרי מדין עני המהפך כו' וכ"ש שיש הרבה דעות מהפוסקים דס"ל דנין דין מערופיא בכה"ג ואף להוציא מיד המחזיק והדבר תליא באשלי רברבי אבל לכתחלה ודאי מחינן בידו ואם כן פשיטא דאין מודעתו מודעא דכל מודעא בלא אונס אינה מודעא כלל רק במתנ' אבל לא בזבינא והעדים שכתבו והכרנו באונסו וחתמו על זה ראויים לעונש שחתמו על שקר ועם האורענדאריש האמת והצדק עכ"ד עש"ב. ועמ"ש לקמן סי' ל"ו ס"א ס"ק ד':
(יב) ואם חזר בו מקבל מי שפרע. עיין בתשו' רע"ק איגר זצ"ל סי' קל"ד שכ' דמלשון זה משמע דאם חזר מלקנות וליתן לו חייב במש"פ אך דעת הר"י מיגאש בתשו' הובא בשטה מקובצת ב"מ דף מ"ז דדוקא אם קנה ואינו רוצה ליתן לו חייב במי שפרע אבל לא באינו רוצה לקנות כלל. והכי משמע מדברי הרא"ש סופ"ד דב"ב גבי דקלי (הובא בב"י סי' זה) שכתב דראוי לקנות דקלי לקיים דבריו ולא כתב שלא לעביר במי שפרע דהא גם בקרקע שייך מי שפרע כו' (עיין מה שכתב לעיל סי' ר"ד ס"א סעיף קטן ב) משמע דדעת הרא"ש כהר"י מיגאש דאם אינו רוצה לקנות אינו חייב במי שפרע עכ"ד. ולכאורה ראיה זו מדברי הרא"ש הנ"ל היא נכונה לשיטת הש"ך שהובא בבה"ט ס"ק י"ח דס"ל דבכל ענין מקבל מי שפרע משא"כ לדעת הסמ"ע שם י"ל דדקלי אינו מצוי לקנות. וע' בתשובת משכנות יעקב סי' מ"ד וגם בתשובת ושב הכהן סי' צ"ח:
(יג) וכן לסלק עצמו וכחו. עיין סמ"ע לעיל סס"ד ס"ק כ"א שכ' דלא קשה ממ"ש הרמ"א שם דא"י נמחול דבר שלב"ל דשאני הכא דקאי אאדם שיש לו שעבוד על נכסי חבירו כו' ע"ש ור"ל דאם כן דומה לסילוק הבעל בנכסי אשתו לאחר אירוסין המבואר באה"ע סימן צ"ב ס"א בהג"ה. וע' בתשובת חות יאיר סי' נ' ונ"א ובס' בית מאיר באה"ע שם בד"ה ולא מהני סילוק וגם בס' קצה"ח ובנה"מ מ"ש בזה:
(יד) רוצה לקנות מקני. ע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קפו בנידון השאלה שם בשטח"ז שלא נכתב בתורת חוב אלא שתטול כחצי חלק א' מבניו הזכרים והורה הרב השואל שאם לא תברר שהיו אלו הנכסים בשעת הקנין לא תטול דה"ל דשלב"ל כמש"ל סי' רפא ס"ז בהגה והשיב דדבריו ברורים ממ"ש להדיא בש"ע אה"ע סי' ק"ח ס"א בהגה כו' מיהו יש לעיין לפי מה שנוהגין כשהאב נותן שטח"ז נותן החתן נגד זה שטר תוספת כתובה וכ' רמ"א בח"מ סי' רט דשנים שמקנים זל"ז מועיל אפי' לדשלב"ל והוא מתשו' רבינו משולם בהגמ"ר דב"ב וטעמו בההיא הנאה דמהימני אהדדי והסמ"ע סק"ל כ' הטעם בההיא הנאה דקונה גמר ומקני ופשוט למעיין בפנים בהגמ"ר דל"ד ששניהם מקנים זל"ז דכרים שלב"ל אלא אפי' ומכ"ש היכא שא' מקנה דשב"ל ואידך מקנהו דשלב"ל והא נמי פשיטא דל"ד שיהא המקנה בעצמו הקונה אלא אפי' בכה"ג שהאב מקנה לבתו דשלב"ל דהיינו שטח"ז ע"מ שיקנה לה בעל החוב תוספת כתובה אמרי' נמי בההיא הנאה כו' דה"ל כתן מנה לפ' ואקדש אני לו כו' וא"כ ה"נ תגבה אפי' מדברים שלב"ל אבל נ"ל דרבינו משולם נמי לא אמר אלא בששניהם קונים ומקנין בקנין א' ושטר א' אבל הכא שכל שטר והתחייבות נכתב בפ"ע ובשטח"ז לא הוזכר מתו"כ כלום וכן בשטר תו"כ לא הוזכר משטח"ז כלום אע"ג דהמנהג הוא דתליא זב"ז מ"מ כיון שהם שני קנינים לא אמרי' הואיל ובלא"ה פליגי גדולים ארבינו משולם הנ"ל בסי' קעו ס"ג גבי שותפים והוא שיטת הרמב"ם וא"כ הבו דלא לוסיף עלה דלית לה עד שתברר הנכסים שהיו באותו שעה ע"ש עוד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |