דרישה/חושן משפט/רט

דרישה ‏ חושן משפט רט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כתב הרמב"ם המקנה כו' כתב ע"ז המ"מ ז"ל החלק הראשון בדבר שמינו ידוע פשוט הוא ומבואר בכיוצא בזה בפ' המוכר פירות עכ"ל ונראה דנלמד ג"כ מהא דאמרי' בב"מ דף מ"ו אמר רבא א"ר הונא מכור לי באלו קנה עכ"ל וכ"ר בר"ס קצ"ט בל' מבואר יותר ע"ש וכמו שקונה לדבר אחר שמינו ידוע עצמו אף שאין סכומו ידוע דמ"ש דשם נמי בעל החפץ קונה ולוקח דבר שאין סכומו ידוע החפץ שלו דהא בחליפין שם מיירי ומשם נלמד ג"כ דיש אונאה כמו שסיים שם רב הונא ויש לו עליו אונאה ופירש"י אם פחתו המעות שתות עכ"ל וה"נ הכי פירושו וכ"כ ב"י דמשם למד הרמב"ם לדין זה דאונאה וא"ת הא הרא"ש שם נסתפק אם הלכתא בהא כרבא אמר רב הונא הנ"ל או כר' אבוה אמר רב הונא דפליג עליו וס"ל דאין לו עליו אונאה ומסיק שם דהמע"ה ע"ש ורבינו בר"ס קצ"ט ג"כ השמיט מלכתוב שם דיש אונאה בזה וי"ל דבכה"ג מודה הרא"ש דהתם טעמא דנחית ליה בתורת חליפין משא"כ הכא דלתורת מכר ירד ליה להכי ודאי איכא אונאה ואפשר שזה היה דעת המ"מ והב"י שלא למד גוף דין קנין דבר שאינו מסוים מזה משום דס"ל דאף דאמר רב הונא מכור לי באלו קנה עיקר הוא משום חליפין ועי' בד"מ מ"ש ב"י עוד בזה ושם בהגהותי כתבתי מה שיש לתמוה על הב"י ומ"ו ר"מ מ"ש בזה:

ג

(ד) ויכול לחזור בו אפי' אחר שתלד כו' ואם קדם כו' בב"מ דף ס"ו למימרא דסבר ר"נ מחילה בטעות לא הוה מחילה והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו רבא אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ואר"נ מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה התם זבינא הכא הלוואה עכ"ל וכתבו התוס' בקידושין פ"ג דהלכתא כר"נ ע"ש מה שכתבו עוד בזה וכתב הר"ן ז"ל דהתם זבינא כו' דזבינא הוה מחילה בטעות והוה מחילה והלואה מחילה בטעות לא שמיה מחילה וטעמא דזבינא מתחילה לאו מחילה בטעות הוא שהרי דעתו למכור הוא וזה נמי [דעתו] לקנות אלא שהענין בעצמו מפני שלא באו עדיין הפירות בעולם ל"מ משום דלא סמכה דעתיה ומש"ה יכול לחזור בו אבל מ"מ הפירות שלקח מהם כבר הרי הם כאילו קנאם ומש"ה אמרינן דהוה מחילה ולא מפקינן מיניה אבל האי שמשכן שדהו מתחילה לא עלה בדעתו למכרה אלא שמשכנה לבד והפירות שאכל הלוה לאחר ג"ש לא הוי קיימים לו אלא שהלוה טעה שהיה סבור שכיון שא"ל שלאחר ג' אם לא יפדהו יהיה שלו ויצא מתורת משכון ויכנס בתורת מכר ודמיא להא דאמרי' בעינן אונאה דלא ידע דמחיל וכמו שהניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או שנתנו לו בחזקת שהוא שלו ונמצא שאינו שלו וכל כה"ג שמתחילה הוה מחילה בטעות אמרינן דלא הוה מחילה עכ"ל הגם כי מדברי הרי"ף ורש"י נראה שהיה להם פי' אחר בזה מ"מ דעת התוס' והרא"ש כמ"ש ר"ן ודבריו מבוארין יותר (וגם הרא"ש כתב בהדיא דוקא הפירות שאכל לאחר ג"ש הוא דמוציאין מידו וכמ"ש הר"ן הנ"ל) וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש ז"ל דבר שהוא שלו וראהו ביד אחר ולא תבעו מחמת שאינו יודע שהוא שלו לא הוה מחילה ואם הוא יודע ומחל אע"פ שהוא מוחל מפני שסובר שזה זכה בו בדין הוה מחילה ע"כ ובזה דברי רבי' מבוארים שמ"ש אפי' אחר שתלד כו' לאפוקי ממ"ד אדם מקנה דשלב"ל דלדידיה יש חילוק בין באו לעולם ללא באו לעולם ומ"ש ואם קדם הלוקח ותפס כו' לאו מספיקא לא מפקינן אלא מדינא ומטעם מחילה דאע"פ שהיתה בטעות ורבינו כתב בסי' ר"ז סוף סעיף י"ג דלאחר שלש הדרי פירי מטעם דהוה מחילה בטעות דשאני התם דהוה הלואה וכמ"ש בשם הר"ן טעם החילוק ואפשר דמש"ה כתב נמי רבינו לעיל ס"ס קפ"ב אדין דאת ונוולא כו' דאין מוציאין הפירות שאכל דכיון דירד בתורת מכר לאו שמיה טעות אבל מדברי הרא"ש לא משמע הכי וצריכין לישוב שכתבתי שם ע"ש. ודע דהאי אם התפיס פירות דאין מוציאין מידו היינו דוקא אם תפס קודם שחזר בו המוכר וכן הוא ל' רש"י ותוס' ואשר"י שם ז"ל לא מפקינן מיניה שהרי כל זמן שלא חזר בו מחל על אכילתו כו' וז"ל התוס' שם הכא בפירות דקל זבינא ולא מחילה בטעות דנהי דיכול לחזור בו מ"מ אין לו לחזור כי היכי דליקום בהימנותא ולכך אית לן למימר דאפי' היה יודע דיכול לחזור לא היה חוזר כו' משמע בהדיא הא אם חזר חזרתו חזרה וכן לשון הגהות אשר"י שם בשמעתין דף י"ז רע"ב ע"ש וכן מוכח ממש"ר בסימן ס"ו סי"ז בדין לוה שפרע להלוקח שמסר לו המוכר השטר ולא כתב ליה קני לך כל שיעבודיה כו' עד דכיון דידע ושתק מחל כו' ש"מ דוקא בשתק הוה מחילה ולא בצווח ואותו דין נלמד ג"כ מהאי דינא הנ"ל והביאו הרא"ש ג"כ בהאי דינא שם דף ט"ז סע"א ע"ש ודוק והא דכתב רבינו ואי קדם ותפס ומשמע אפי' הפירות בידו בעין ור"נ אומר שמט ואכל היינו משום דאכל ל"ד הוא אלא כל שתפסינהו הוה סתמא כאילו אכלם [והם] דידיה וכנ"ל כמה פעמים ודאי משום דס"ל דלפי הטעם דמסיק אין לחלק וק"ל:

ו

כתב בעל העיטור דלא חשיב כו' עיין בב"י שהביאו וכתב ז"ל העיטור במאמר קנין וש"מ דדבר שאין בו ממש אינו נקנה ודבר שיש בו ממש דוקא דאיתא בעיניה וברשותיה אבל פירות דקל דליתנהו בעינייהו אי נמי איתנהו בעינייהו וליתנהו ברשותיה כגון מה שתעלה מצודתי ומה שאירש מאבא שהוא ביד אחר וכגון מלוה שיש לו ביד אחרים אע"ג שאינן מטבע וכגון שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך דכולהו הני בכלל שאינן שלו וברשותו נינהו וקיי"ל כר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישו זה לפי שאינו ברשותו כו' עד ובסוף מכירת קרקעות סברא אחרינא לרב נסים גאון וז"ל בסוף מכירת קרקעות ומסתברא דשלב"ל הוא כגון פירות דקל דתרווייהו ידעי ומתני בדבר שלא בא לעולם אבל אי מוכר מתנה לאוקמי ליה דבר שלא בא לרשותיה ואדעתא דהכי יהיב זוזי מחויב מוכר לקיומי ליה תנאו ורבי' נסים ס"ל הכי ואייתי ראיה מדגרסינן בתוספתא דתרומות פ' האומר תרומה הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו עכ"ל וב"י הביאו יותר באריכות אבל זהו כלל דבריו ונראה דמ"ש ב"י הנ"ל (בשמו או הוא ל' העיטור) דבסוף מכירת קרקעות סברא אחרינא לר"נ אינו ר"ל דלא ס"ל הכי שהרי שם בסוף מכירת קרקעות הנ"ל התחיל וכתב ז"ל ומסתברא דשלב"ל כו' עד ור"נ הכי ס"ל כו' ומדכתב תחילה ומסתבר כו' ש"מ דגם ליה הכי ס"ל אלא ה"ק כאן כתבנו סתם דדבר שאינו ברשותו מיחשב כדשבלב"ל ובסוף מכירת קרקעות נחלק בשם ר"נ דהיינו דוקא היכא דגם הלוקח ידע שאין לו כו' ובכל הני דקפריט ומני במאמר קנין מה שתעלה מצודתי כו' משא"כ ההיא דסוף מכירת קרקע דסבר הלוקח דיש בידו הדבר שמוכר לו ובזה איירי הא שכ"ר בשם ב"ה ואהא כתב דאדעתא דהכי יהיב זוזי ר"ל דסבר דיש לו וזהו דחילקו בינו ובין פירות דקל ששניהן ידעו שלא הוה ליה ובזה נתיישב דלא תקשה (למה) [מנא] ליה לרבינו לכתוב כן בשם ב"ה כיון דממ"ש במאמר הקנין מוכח דס"ל לדידיה דדבר שאינו ברשותו כדשלב"ל דמי אלא ודאי לא דומות אהדדי וק"ל: ומש"ר שאין כן דעת הרא"ש למד כן ממ"ש בסוף המוכר את הבית על הא דכתב שם ארעא ודיקלי חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה כו' ואי לא ליזבין ליה תרי דיקלי ופי' הרא"ש כדי לעמוד בדיבורו ולא שיהיה מחויב לקנות לו דקלים דאין אדם מקנה דשלב"ל וכל דבר שאינו ברשותו מקרי דשלב"ל כגון מה שאירש מאבא מכור לך כו' ע"כ וכ"ר בסי' רט"ז הרי לך שהשוה מכירת דיקלי עם מכירת מה שאירש מאבא או מה שתעלה מצודתי ואע"פ דמכירת דיקלי אינו דבר ששניהם יודעים שאינו בעולם ועוד דאי ס"ל האי חילוק דר"נ דכשאין שניהם יודעין דחייב לקנות הו"ל לאוקמי ההוא דאמר בגמרא הנ"ל ואי לא זבין ליה דמיירי בדלא ידע (אלא לפ"ז קשה דהא גם ב"ה מוקי להאי ארעא ודיקלי כו' דאינו מחוייב לקנות וכמ"ש בעל המ"מ בשמו בפכ"ד דמכירה וא"כ מוכח דלא ס"ל חילוק דר"נ וצ"ע) וכתב ב"י שכ"כ הרי"ף וכן דעת בעה"ת שער ס"ד וכן דעת רשב"ם (מ"ש ב"י שכן דעת הרי"ף הראב"ד וגם המ"מ לא כ"כ בשמו ולקמן בסימן רט"ז כתבתי שנוסח אחר יש בדברי רי"ף) ולדעת המפרשים האלו צ"ל דהא דקתני בתוס' הנ"ל במוכר חפץ לחבירו כו' שחייב להעמיד לו מקחו היינו בפסק דבר שכבר יצא השער שבשוק שכיון שמצוי בשוק טובא כרשותו מיקרי אבל לא יצא השער לא וכ"כ ב"י לקמן בסימן רי"א שכן דעת הרמב"ם עמ"ש שם ס"ה ועיין בד"מ ובהגהותיו מה שיש לתמוה על מ"ו ר"ס מ"ש בזה:

ז

כך אין אדם משייר כו' עיקרא דהאי מילתא בפ' מי שמת דף קמ"ח אמר ר"נ את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי שיור מקום פירי דקל לא' ושייר פירותיו לפניו שייר מקום פירי מ"ט כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ע"כ. ומפרשי לה התוס' לענין מוכר (ודלא כרשב"ם דמפרש לה לענין שכ"מ כ"כ ב"י ול"נ דאף דבפירוש השמעתתא המה מחולקים לדינא אין חילוק ביניהם ומשום הכי כ"ר ברישא בין במתנת בריא בין במתנת שכ"מ) וכן הסכים הרמב"ן וכן דעת הרמב"ם ורבינו ודין זה הוא כששייר כל הפירות והוא מה שהזכיר רבינו בס"ס זה ודין משייר מקצת פירות שהזכיר רבי' כאן הוא מהא דאמרי' בב"ב (דף ס"ג) בן לוי כו' [עב"ח שהביא לשון הגמרא ופי' ר"ש כיון ששייר לנפשו ודאי לא על חנם התנה אלא שייר ליה מקום צימוח המעשר דהוה בעולם ול"ד משום דא"ל ע"מ הוה דינא הכי דהא בפ' מי שמת אמרינן דאם מכר ליה דקל ואמר ליה חוץ מפירותיהן דשייר מקום פירותיו ש"מ דלאו באמירת ע"מ תליא מילתא עכ"ל ר"ש וכתבו הרא"ש והרמב"ן דלפי מאי דאמרינן דשיור לאחר לא הוה שיור הכל לבעל הדקל ולא למוכר וכ"כ ר"ן וברמב"ם פכ"ג דמכירה כתב התם מכר דקל לאחד ופירותיו לאחר כולי אין לאחר כלום וכתב המ"מ לא ביאר הרב ז"ל אם יהיה למוכר להפירות או קנה הראשון הכל והרשב"א ז"ל כתב שם דהכל לראשון והוא פי' במקבל מתנה ואמר שהכל למקבל וה"ה במכירה עכ"ל ושיטת רבי' כשיטת אביי והמפרשים הנ"ל ולכאורה נראה שאם שניהם במכר או אם ירצה הראשון הפירות צריך לשלמם להמוכר ואע"ג דבקרקע אין הדמים מודיעים מ"מ אין לך מקח טעות גדול מזה שזה גילה דעתו ואמר בשעת מכירה הריני אני מוכר לראובן הדקל בעד י' זהובים והפירות לשמעון בעד י' זהו' ואיך יקחנו ראובן הכל בעד י"ז ולא הוצרכו הפוסקים לכתוב זה משום פשיטותו ומיהו מדמסיק רבי' בס"ס זה וכתב ז"ל וכן אם מכר או נתן דקל לא' ופירותיו לאחר ראשון יקנה דקל ופירות משמע דס"ל דאפילו שניהם במכירה אפ"ה זכה הראשון וכן משמע ל' הר"ן שכתבתי בפרישה ע"ש ועוד דא"כ דצריך ליתן בעדם מעות למה הוצרכו לומר דהמוכר דקל ואמר חוץ מפירותיו דהוי שיור לגבי נפשיה משום דשייר לנפשו מקום צמוח הפירות בלאה"נ הא עכ"פ לא זכה בהן הלוקח בלא נתינת דמיהן ואפשר דטעמא הוא משום דמיד שנתן הפירות לשמעון הרי יצאו מרשותן ושמעון לא מצי קני להו כיון דלא שייר לו מקום הפירות נמצא שתורת הפקר להן וזוכה בהן ראובן מהפקר ודוק:

יא

אבל אם מתנה ע"מ כו' אהך דפריך בבן לוי ואמאי הא אין אדם מקנה דשלב"ל כתב הרא"ש ז"ל וא"ת ונהי דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אדם מתנה על דשלב"ל שאם אדם אמר לחבירו שדי מכורה ע"מ שתתן לי סאה חיטין מהיוצא מהשדה שנה שנה ודאי תנאו קיים ואם קיים תנאו כל שנה מכרו קיים ואם לא קיים מכרו בטל ור"ל דע"כ האי תנא ס"ל דע"מ הוה שיור דאי סבר דתנאי הוא הוה ליה למיתני אם נתן לו מעשר בכל שנה קנה ואם לאו ל"ק אלא מדקתני מעשר ראשון שלו ש"מ דס"ל דשיורא הוה ולהכי פריך שפיר היאך משייר דשלב"ל וטעם דהוי שיור ולא תנאי דבתנאי ל"מ לאתנויי דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי עכ"ל וביאור דבריו נ"ל שמתחילה כתב הרא"ש שע"כ המקשן מקשה שפיר מפני שמוכח מל' הברייתא דס"ל דלא הוה תנאי ואח"כ כתב דיש ליתן טעם דאף דס"ל לתנא דברייתא דבעלמא הוה תנאי מ"מ מסתמא האי בן לוי שמתנה הוי דעתיה על שיורא דאי הוה דעתו על תנאי לומר שלא יהיה המקח קיים אם לא תתן לי ה"ז לא לקח המעשר חלף עבודתו כ"א בתורת תנאי וקניין וזה אסור כנ"ל ביאור הרא"ש ונתבאר מזה דאצ"ל דלהרא"ש פליגי תנאי בזה אלא בבן לוי אמרינן דכ"ע דעתו הוי לשיורא ובעלמא דכ"ע ס"ל דע"מ תנאי הוה ולא שיורא ובזה מיושב למה נקט הברייתא בן לוי ואצ"ל דאורחא קתני ורבינו לא איירי בבן לוי כאן וק"ל ולא כב"י שכתב דפליגי ולא קי"ל כאותו ברייתא דבן לוי דס"ל דשיורא הוי אלא קי"ל דתנאה הוה ע"ש וז"א אלא שק"ק למה כ"ר דאם מתנה ואומר ע"מ שתתן לי הוה תנאי הא אפי' אמר ע"מ שיהיה לי ג"כ הוה תנאה וכל' ברייתא הנ"ל וכ"כ הוא עצמו ברמזים ובדוחק לומר שרבינו ס"ל כהרמב"ן שכתב בחידושים דבעינן שיאמר דוקא תתן לי ע"ש וכ"כ ר"ן ודו"ק:

מעבר לתחילת הדף

< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.