פתחי תשובה/אבן העזר/קטו
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) על דת משה. עבה"ט מ"ש או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה כו' ובמל"מ פ"ב מהלכות סוטה כתב בזה דשמא זנתה ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק י"א:
(ב) שהאכילה את בעלה. עבה"ט מ"ש ואם היא נודרת ואינה מקיימת והיא עקרה כו' ולכאורה לפי מ"ש הר"ש והבה"ט לקמן סק"ז בשם מהרא"י גופיה דבזה"ז צריך דקדוק היטב כו' א"כ תו אין נ"מ בספק זה באם היא עקרה דהא אפי' באינה עקרה אין לנו לפסוק בזה"ז להוציא בלא כתובה מחמת נדרים. וכן מבואר להדיא כפסקי מהרא"י שם שכ' בזה לכאורה הדין עמה דהכי דייק מהר"ם במרדכי אהיכא דעובר הוא על החרם (כמ"ש הרמ"א ס"ג) אמנם יש לחלק דהכא מצי טעין אלו לא פשעת הוי מתרחש לי ניסא כמו שנעשה לאמנו שרה ע"ה והכי אשכחן בפ' המקבל דמצי למימר הוי מתרחיש לי ניסא אמנם לא ברירא לי לחלק בהכי. אלא דהאידנא בלאו הכי צריך דקדוק היטב כו' ע"ש וצ"ל דהב"ש העתיק זה דנ"מ היכא דידוע דאכשור דרי (ועיין בתשו' חתם סופר אה"ע ח"ב סי' קע"א):
(ג) ששימשתו נדה. עיין בס' בית מאיר לעיל סי' צ"ו סי"ב שהביא בשם תשו' אא"ז פמ"א ח"ב סימן י"ב בנידון שהבעל טען על אשתו ששמשתו נדה והיא הודית אלא שטענה שנעשה בידיעתו ופסק שישבע הבעל שלא ידע והיא הכשילתו ויגרשנה בלא כתובה. והוא ז"ל כ' דפסק דינו נכון עפמ"ש בש"ע שם דאם היא חשודה שכנגדה נשבע ונפטר. ואף דבח"מ סימן צ"ב ס"ט הביא שני דיעות בזה (ומה דהב"ש שם בשם הט"ז מחלק דשאני כתובה שהיא דרבנן וכה"ג כ' הש"ך סי' פ"ב ס"ק י"ט לא נראה לו לחלק בכך) והש"ך שם מסיק עיקר להלכה כדיע' ב' דגובה בלא שבועה אין דבריו מוכרחים והעיקר נראה להלכה כדעת תשו' רש"ך שמביא הש"ך שם שפסק דיכול המוחזק לומר קים לי כסברא הראשונה. וא"כ ה"נ הכא יוכל הבעל לומר קים לי. אבל למסקנת הש"ך הנ"ל יפה השיב חכם אחד עליו (בתשו' פמ"א שם) שהי' הדין נותן שתיטול בלא שבועה כי מה שהשיב איהו ז"ל על החכם מדברי הש"ע ח"מ סי' צ"ב ס"ה לע"ד לא דמי כלל כו' ע"ש באורך. והנה מכלל דברי הפמ"א הנ"ל מבואר עכ"פ באם טוענת שגם הבעל ידע מהעבירה יש בטענתה ממש ותוכל להשביעו על זה. ולכאורה בתשו' מהר"י הלוי אחי הט"ז סימן ל"ט והיא נדפסת ג"כ בתשו' גאוני בתראי סי' כ"ו מבואר שאין בטענתה ממש וכ' שם דלא תוכל לומר כן אא"כ מביאה עדים ע"ז והביא ראי' מדברי המרדכי והגמי"י והג"א ותשו' הרשב"א (והרמ"א לקמן ס"ג בהגה) שכתבו באם עברה על השבועה כו' והיא מביאה עדים שגם הוא עובר א"י להוציא' בל"כ כו' הרי דקדקו כולם לומר שאם מביא' עדים. וסברא הוא דאל"כ בכל אלו שאמרו חכמים תצא בל"כ כגון בעוברת ע"ד ובנודרת ובחלה ובנדה ובמעשר תאמר האשה שהוא ג"כ עובר באותו דבר ולא יכול הוא לברר אף בעדים שאינו עובר כי לא ראינו אינו ראי' עכ"ד. מיהו י"ל דלא פליגי אהדדי דמהר"י הלוי מיירי היכא שיש עדים שעברה כמבואר מדבריו שם להדיא בזו ס"ל דא"י לטעון שגם הוא עובר אא"כ מביאה גם כן עדים אבל בת' פמ"א שם דמיירי שלא היו עדים ע"ז ששימשתו נדה רק שהיא הודית בזה אפשר גם מהר"י הלוי מודה שיכולה לטעון תיכף שגם הבעל ידע במגו דלא שמשתי נדה ותוכל להשביעו ע"ז (עב"ש לעיל סימן צ"ו סס"ק ח' ומ"ש שם בס"ק ד') וצ"ע: שוב ראיתי בתשו' נו"ב תניינא סי' כ"ו במעשה כעין זה מבואר שם ג"כ חילוק זה. וז"ל השאלה שם ע"ד האשה אשר שימשה נדה יותר מחצי שנה ולפי דברי הבעל אמרה לפניו שהיא מעוברת ולפי דברי השכינות שהמה הרגישו כי טומאתה בשוליה אמרה להם שהיא שומרת ימי נדתה וטובלת וכאשר חקרה האשה הממונה על המקוה אם האשה הזאת מעוברת כי זה ששה חדשים שלא ירדה לטהרה נתפרסם הדבר ועמדה האשה בפני הב"ד והודית כי היא החייבת בדבר ובעלה מנוקה מעון כי כיחשה בפניו לומר שהיא מעוברת ויצא משפטה שהבעל יגרשה בלי כתובה ואחר איזה ימים באתה עוד לפני הב"ד וחזרה בה ואמרה כי גם בעלה בזדון עשה וידע כי לא טהור' היא ומה שאמרה בראשונה שהבעל נקי הוא מחמת שהבטיחה שאם תאמר בפני ב"ד להצדיקו לא יגרשנה. אם היא נאמנת בזה. והשיב כי טענת האשה שבעלה ידע היא טענה חלושה וגרוע מאד שאף אי נימא שיצרו תקפו לעבור על איסור כרת אבל לא נחשד גם היותר רשע כל שאינו להכעיס להיות שביק היתירא כי תינח בימי נדתה אבל זו שעשתה כן ששה חדשים למה לא טבלה בימי טהרתה ואטו בשביל מעט פריטי דשכר טבילה עשה איסור חמור כזה. ולומר כי אחרי ששימשו תמיד לא הי' אפשר לה לספור ז"נ דממ"נ אם המה הדיוטו' כו' ועוד אמינא (אפי' אם לא הי' נמשך הדבר זמן רב) הא זה פשוט שאם יש עדים על אשה ששימשה בנדתה והיא טוענת תיכף שגם הבעל ידע ודאי דאינה נאמנת דמהיכי תיתי להאמינה רק אם אין עדים אלא שהיא מודית ואמרה שהי' בידיעת ורצון בעלה היא נאמנת במגו דלא שמשתי נדה. וזו כיון שכבר הודית ששימשה נדה אפי' לא היתה מודה שהבעל לא ידע רק שלא היתה אומרת שהבעל ידע ודאי ששוב אח"כ לא היתה נאמנת לו' שהבעל ידע כיון שכבר פסק המגו שלה שכבר הודית ומיגו למפרע לא אמרינן (כמ"ש בש"ך ס"ס נ') וא"כ מה מועיל אמתלא והלא אין כח באמתל' אלא לעקור דבריה הראשונים שאמרה שהבעל נקי והרי אף אם לא אמרה כלל שהבעל לא ידע ג"כ היתה מפסדת הכתובה שהרי לא עקרה באמתלא גוף ההודאה ששימשה נדה שגם עתה היא מודית ששימש' נדה. ועוד שהאמתלא גרוע מאד שהרי אם היתה טוענת תיכף שהי' בידיעתו ג"כ לא הי' יכול לגרשה בע"כ. ועוד דהלא כ' הח"מ ס"ק כ"ב דאחר שיצאה מב"ד לא מהני אמתלא לכן נראה שאין בדברי הרשע' הזאת ממש: וכ' עוד ובנדון עוברת על דת שצריכה התראה (כמ"ש בש"ע לקמן סוף סעיף ד') קשה לסמוך על דעת רש"י לחוד נגד רוב הפוסקים שלא חילקו בין דת משה לד"י בזה (עב"ש ס"ק י"ז ומ"ש לקמן ס"ק י"א) . ואמנם כ"ז לענין כתובה אבל לענין שיהא מצוה לגרשה כבר כתבתי בתשו' אחרת שא"צ התראה היכא שכבר הכשילתו מצוה לגרשה אף שלא התרה בה כלל במה דליכא למיתלי בשגגה (עמ"ש לקמן ס"ק י"ד מזה) ולכן יכול הבעל לגרשה בע"כ (עמ"ש לקמן ס"ק י') . ואם יש לו לשלם הכתובה חייב לשלם לה אחר שתשבע שהבעל ידע מטומאתה. ואם אין לו לשלם תשאר הכתובה חוב עליו אבל אינה יכולה לעכב הגירושין עבור פרעון הכתובה דהרי נגד רשעה זו לא תיקן רגמ"ה ונשאר דין התלמוד שיכול לגרשה אפי' אין לו לשלם הכתובה ונדוניא כמבואר בסי' קי"ט ס"ו בהגה ואפי' לדעת הרשב"א שמביא הב"ש שם סק"ו מודה בזו שמצוה לגרשה עכ"ד (ותשלום תשובה זו יובא לקמן ס"ק י"ד. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' צ"א מזה): ולכאורה דברי הנו"ב הנ"ל במה דסיים ואם יש לו לשלם הכתובה חייב לשלם אחר שתשבע שהבעל ידע מטומאתה. אין זה מובן כלל אחר שכ' תחיל' דקשה לסמוך על דעת רש"י כו' משמע שדעתו לפסוק כרוב הפוסקים דגם בדת משה צריכה התראה ובזו שלא הי' התראה לא הפסידה כתובתה אף אם הבעל לא ידע ולמה תשבע. ועוד דאף אם הי' הדין נותן שצריכה לישבע מה יועיל שבועתה בזה שהבעל ידע הא כבר החליט מקודם לזה שאין בדברי הרשעה הזאת ממש. וצריך לדחוק ולפרש דמ"ש תחילה דקשה לסמוך כו' אין כוונתו לפסוק בהחלט כרוב הפוסקים רק כוונתו דאין לסמוך בהחלט ע"ד רש"י לפסוק להפסיד כתובתה גם בלא התראה אלא דהוא ספיקא דדינא (באשר גם הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בסי' קי"ד מסתפק בזה לדינא כמוזכר לקמן בס"ק י"ד) ולכן שפיר מסיק דצריכה לישבע דאם תשבע יכול הבעל לטעון קים לי כדעת רש"י דא"צ התראה. אך לאחר שתשבע שהבעל ידע מחוייב לשלם לה ומועיל שבועת' בזה. דאף שכבר החליט מקודם שאין בדברי הרשעה הזאת ממש. הלא כל עיקר הטעם מבואר לעיל לפי שכבר הודית והאמתלא שנותנת עתה אינו מועיל לזה י"ל דדוקא היכא שלפי הודאת' הפסידה כתובתה בודאי אמרינן הודאת בע"ד כו' משא"כ בנ"ד שגם לפי הודאתה בתחילה שבעלה לא ידע לא הפסידה בודאי מצד שהי' בלא התראה ולרוב הפוסקים צריכה התראה בכה"ג לא אמרינן הודאת בע"ד כו' וכאשר איהו גופי' ז"ל מחלק כן בנו"ב קמא סי' ע' (יובא לקמן ס"ק כ"ה) לענין שויא חד"א דדוקא אם לפי דבריו האיסור הוא בודאי כו' והרי גם שויא חד"א הוא מטעם הודאת בע"ד כמ"ש לעיל סי' ל"ז ס"ק י"א. ובהכי ניחא מה דהקדים הנו"ב ז"ל לומר דקש' לסמוך ע"ד רש"י הגם דלכאורה אין נ"מ כ"כ אם נחליט כרש"י או דהוי ספיקא דדינא סוף סוף יכול הבעל לו' קים לי כרש"י. אך להנ"ל שפיר נ"מ בזה דהרווחנו דבנ"ד יהא מועיל שבועתה עתה שגם הבעל ידע אף שכבר הודית שלא ידע משום שבשעת שהודית לא הי' מבורר שתפסיד בודאי ודוק. אך עדיין צ"ע על מה שפסק הנו"ב ז"ל שהיא תשבע והלא היא חשודה על השבועה כששימשתו נדה עיין בחמ"ח לקמן סק"ל וע' בח"מ סי' צ"ב סעי' ג' וסעי' ה'. והי' לו לפסוק או כפסק אא"ז בתשו' פמ"א הנ"ל דהוא ישבע שלא ידע ויפטר או כמסקנת הש"ך בסי' ס"ב ס"ט הנ"ל שתיטול בלא שבועה וצ"ע. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' צ' הביא שם תשו' הרמב"ם ז"ל דאפילו אם בעלה ידע מזה שמשמשתו נדה והוא שותק אין לה כתובה כלל כדי שלא יהא חוטא נשכר ואע"פ שגם הוא חוטא ונשכר שנפטר מלפרוע הכתובה מניעת פריעת הכתובה לא נקרא שכר כיון שלא קיבל ממנה כלום. ואם יש לה עליו בלאות חייב לפרוע אותם כדי שלא יהא חוטא נשכר כו' ע"ש:
(ד) פלוני חכם. עבה"ט שכ' וה"ה אם היא מודה כו' ועיין בתשובת ברית אברהם סימן צ"ב אות י"ד שהביא בשם מהר"י הלוי סימן ל"ט (ובת' ג"ב סימן כ"ו) דאשה שהודית שעבר' על דת לא מצית אח"כ לומר משטה אני בך בהודאתי משום דלענין פטור לא בעי אתם עדי ולא מצי לטעון חששה יע"ש:
(ה) טיהר לי הדם הזה. עיין בתשובת ברית אברהם סי' י"ג אות ו' שהעיר על דברי הטור והש"ע ששינו מלשון הרמב"ם דנקט טיהר לי הכתם והם לקטו טיהר לי הדם דאולי י"ל דס"ל דבדרבנן לא תצא שלא בכתובה ובתרומות ומעשרות ס"ל להטור דהוי דאורייתא גם בזה"ז כדאיתא ביו"ד סימן של"א ס"ב בהגה כו' ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק י"ד בשם רבינו עקיבא ז"ל:
(ו) שהוכחשה בעדים. עבה"ט מ"ש היינו לענין הפסד ממון כו' ועיין בספר דרישת ארי בקונטרס להלכות נדה סי' קפ"ה סק"ב טעם נכון לחילוק זה.
(ז) ושהוא אכלו על פיה. עח"מ שמדייק מזה שצריך נמי עדים על אכילתו ובשמשתו נדה צריך לדחוק דאיירי או במודה או שמצאוה עדים משמשת עמו ועיין בספר ב"מ שהקשה ע"ז דא"כ להראב"ד דס"ל שאינה נאמנת על עצמה גם לענין להפסידה כתובה א"א להעמיד רק במצאוה עדים וזה דוחק גדול ועוד דאפי' להחולקים הא כ' הר"ן (הובא בב"י) הא דלא מוקי מתני' במודה משום דהוא מלתא דל"ש וא"כ קשה הא משמשתו נדה א"א להעמיד אלא דוקא במודה או במידי דלא שכיח יותר שמצאוה עדים משמשת. ולכן כ' דיותר מסתבר דלשון הש"ע ל"ד ואין צריך אלא עדים שאמרה טהורה אני או שהוא מעושר ושוב נאמן שבא לו מכשול על ידה ודוקא בדליכא עדים כלל יכולה לטעון שמעולם לא אמרה ואף כי אמרה כ"ז שלא אכל יכולה לטעון כדכתב הרא"ש אילו היה רוצה לאכול הייתי מפרישו אבל כשיש עדים שאמרו לו שוב נאמן שבא לו מכשול על ידה ומ"ש הש"ע אבל אם אין עדים והיא כופרת שלא האכילתו היינו שכופרת שלא אמרה לו מידי וצ"ע עכ"ד: ועיין בת' מהר"י הלוי אחי הט"ז והיא נדפסת ג"כ בת' גאוני בתראי סי' כ"ו דמתחילה רצה לומר ג"כ דא"צ עדים רק על שאמרה לו והביא ג"כ ראיה מדברי הר"ן הנ"ל ושוב כ' אף ממ"ש הטור וגם יש עדים שא"ל שהוא מתוקן ושהוא אכלו משמע דה"ה בנדה צריך עדים שא"ל טהורה אני ושבא עליה אז. והראיה מדברי הר"ן הנ"ל יש לדחות דאפשר לומר דמתני' איירי כגון שהוא אומר שבא עליה אז והיא אינה מכחשת בזה רק שאומרת שהיתה טהורה ולהכי צריך שהוחזק' נדה בשכנותיה או שאמרה פלוני חכם טהר לי הכתם כו' (ר"ל דדוקא במודה שעשתה איסור בשמע ליה להר"ן דזה דוחק דהוא מלתא דל"ש אבל כאן איירי שהודית תחלה בעוד שהיתה מחזקת בדיבורה שטהורה היתה אז) . וכ' עוד והיכא דאיכא עדים שבא עליה אז אחר שהוחזקה נדה בשכנותיה אבל לא ידעי' אם אמרה לו טהורה אני משמע לכאורה מדברי הטור הנ"ל דלא סגי אבל מ"מ נראה דדוקא בכרי שאינו מעושר אמרינן הכי משום דיכולה לו' לא ידעתי שהאכלתי ומי אמר לך לאוכלו אבל בנדה שבעל מאמין לה והיא יודעת בעצמה ולא אחר לא שייך לומר כן ולא בעי עדים שאמרה לו טהורה אני. וא"ל דמ"מ בעי עדים שאמרה טהורה אני משום דיכולה לומ' שהבעל ידע מהעבירה ועבד ג"כ כמוה ז"א דלא תוכל לומר כן אא"כ מביאה עדים ע"ז כו' (הובא לעיל סק"ג ועמ"ש שם) עכ"ד ע"ש:
(ח) ובא עליה. עח"מ וב"ש וע' בספר דרישת ארי שם סק"א ביאור דבריהם:
(ט) וראשה פרוע. עבה"ט מ"ש הנשים היוצאות כו' ע' בזה בא"ח סי' ע"ה ס"ב בהגה ובמג"א סק"ה ובפמ"ג שם וע' בתשו' שאילת יעבץ ח"א סי' ט' בשו"ת תשו' מאהבה ח"א סי' מ"ח באריכות:
(י) ורגילה בכך. עבה"ט שכ' ח"מ וב"ש תמהו אי בלא התרו כו' ואם התרו בה כו' והנה מדברי הד"מ במה שמפרש דברי הרשב"א דאיירי בהתרה בה משמע שדעת הרמ"א ז"ל אף בהתרה בה בעי דוקא רגילה אך הב"ש ס"ק י"א כ' דדוקא בנידון הרשב"א שהיה מקום לתלות בסיב' שמחמת כעס וקטטה עשתה כן לכך צריך גם בהתרה רגילה דאז לא תלינן בשום סיבה וכמ"ש הרמ"א לקמן בהגה ב' אשה הרגילה להתייחד כו' (דגם שם יש לתלות בסיבה שמחמ' משא ומתן שלה נתייחד' עב"ש סק"כ) אבל אם אין מקום לתלות בסיב' אף בפ"א הוי עוברת ע"ש. וע' בס' בית מאיר שכ' שדברי הרשב"א אפשר ליישב בפשוט ע"פ דברי התה"ד סי' רמ"ב (הובא בב"י) שמסופק דאפשר רגילה לא בעי התראה כו' (ע' ביאור הגר"א ז"ל ס"ק י"ב וגם בתשו' ג"ב סי' כ"ו) וליישב דברי הרמ"א י"ל דגם הרמ"א מודה לדינ' דלענין כתובה אין נ"מ ברגילה אלא בהתראה תליא אך מפני שהגיה לקמן דעוברת ע"ד יוכל לגרש בע"כ וזה אפי' בלא התראה כמבואר בתה"ד שם (וכמ"ש לקמן ס"ק י"ד) לזה הוציא מהרשב"א דלא מקריא עוברת בלא התראה אלא ברגילה ולזה נוטה נמי משמעו' התה"ד שם כו' אבל ודאי כ"ע מודים שבתר התראה אין לחלק ברגילה ולהכי נמי כ' הרמ"א ז"ל לקמן בהגה ב' אשה הרגילה להתייחד אך דוקא לענין הגירושין בע"כ כי כל בלא התראה לא נקראת עוברת עד דרגילה וזה לע"ד נכון לדינא עכ"ל ע"ש. וע' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ק"א שכ' דמדברי רוב הראשונים לכאורה סייעתא גדולה להרמ"א דבאינה רגילה ליכא מצוה ואינו יכול לגרשה בע"כ רו' ע"ש: ובסי' ק' שם בתשו' הגאון ב"מ כ' דבב' פעמים מקרי רגילה לענין זה ע"ש: וע' עוד בס' ב"מ שהשיג על מהר"י הלוי אחי הט"ז סי' צ"ט שהעלה דאם רגילה להיות עובר' על דת ע"פ עדים הב"ד כופין להוציא ויסודו מדברי תשו' הרשב"א סי' תת"ד (בדברי השואל) שכ' בשם הרי"ף דכופין אותו להוציא הרגילה וגם כ' בשם תשו' ר"ת שפעם ראשון אין כותבין להוציא וכל הפוסקים מוכרחים להודו' להסכמ' הרי"ף ור"ת כו' והוא ז"ל כ' דזה אינו ומדברי השואל בת' הרשב"א שם אין ראיה וגם משמע דהשואל גופי' פירש דעת הרי"ף ור"ת שהזכירו כפיה היינו במילי כו' ומסיים לכן לע"ד אין שום כפיה ביד הב"ד על עובר' על דת ואפי' ברגילה ובעדים ואין חילוק בין רגילה כ"א כדחלקתי דברגילה אפי' בלא התראה מחוייב ותצווה להוציא' בע"כ ובפעם אחד אינה כלל בסוג עובר' כ"א בתר התראה עכ"ד ע' שם. ולכאורה מבואר כן גם מדברי הגאון נו"ב ז"ל שהובא למעלה סק"ג דהא בנדון דידיה היתה רגילה דהרי שימשה נדה יותר מחצי שנה ואעפ"כ מסיים דמצוה לגרשה ויכול לגרשה בע"כ ולא כ' דכופין: אך באמת אין משם ראיה דמהר"י הלוי לא קאמר אלא ברגילה לעבור ע"פ עדים ובעובדא דהנו"ב לא היה עדים רק שהיא הודית ובזה גם מהר"י הלוי מודה ע' בת' גאוני בתראי סימן כ"ו:
(י) שהיתה מקלל' כו' שמעתי בשם הגאון החסיד מהרח"ל זצ"ל מבריסק שאמר דדוקא מקללת בשם או בכינוי כמו במקלל עצמו וחבירו במס' שבועות דל"ה ע"א ובח"מ סי' כ"ז ומקלל אביו ואמו ביו"ד סי' רמ"א ס"א ע"ש: ואני שאלתי על זה ממה דאיתא בש"ס במקומו בכתובו' דף ע"ב דאמר דאמרה ליה ניכלי' אריה לסבא באפי' בריה והשיב לי חכם אחד דאריה הנאמר כאן הוא משל להקב"ה כדאי' בחולין נ"ט ע"ב וגם בספרי המקובלים אריה הוא שם וכונת הגמרא לכנות ע"ד דאיתא בסנהדרין דף נ"ו ע"ש וצ"ע):
(יא) שהתרה בה תחלה. עבה"ט מ"ש והש"ג כ' דא"צ להתרו' אותה שתפסיד הכתובה אלא מתרה בה סתם כו' ועיין במל"מ פ"כ מהלכו' סוטה שהקשה ע"ד הש"ג דלפ"ז איך קתני אם אמר הבעל איני רוצה להשקותה נוטל' כתובה ת"ל דכיון דנסתרה בתר ההתראה דהיינו הקינוי שוב מהראוי אפילו כי שתתה והיא טהורה דיכול להוציאה בלא כתובה מפני שעברה ע"ד משה ורוצה להוכיח כמהר"ם ורשב"א אלא דהקשה לנפשיה דאכתי קשה מדוע לא פשט הגמרא מזה דעוברת צריכה התראה והעלה דברירן של דברים דכל אותן ששנינו בהמדיר דיוצאות בל"כ לאו משום איסור דידה אלא כיון שעשתה דבר פריצות איסור זונה היא וזנתה תחתיו ולפיכך בהתברר לך דטהורה היא ע"י השתיה פשיטא דאינה מפסדת שהרי לפי שעשתה איסור לא מפני זה תפסיד כתוב' עד כאן לשונו וע' בס' ב"מ שהביאו וכ' עליו דלדברי הב"ש סק"א שנ' דאם עשתה דבר פריצות יש לחוש שמא תזנה דבריו אינם מעלים ארוכה ודברי הבית שמואל מסתברים דיותר יש לחוש שמא תזנה מלשמא זנתה כו' אך כ' ליישב ע"פ דברי התו' יבמות ל"ח ב' בד"ה בש"א שכתבו ועוד דבארוסה אית לחושבה כעוברת ע"ד כיון שא"י לבדוק כו' נשמע מדבריהם דבזמן שהית' יכולה להבדק והיא נשוא' לית לחושבה לעוברת ע"ד ביחוד והיינו משום דהוה כמתייחדת במקום שיש רואים ולכן שפיר דלא הפסידה כתוב'. וכ' עוד דמדבריהם נשמע מדיהבו טעם זה לארוסה דאזלו נמי בשיטת הש"ג הנ"ל דאל"כ לא היתה מפסדת הכתוב' ע"י ההתרא' דקינוי שלא היתה להפסיד הכתובה. ובדבריהם נמי מיושב מה שטענה חנה איזל ואסתתר כו' עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' גאוני בתראי סימן כ"ו שהסכי' ג"כ לדעת הש"ג והביא ראי' לדבריו (היא הראי' בעצמה שהביא הב"ש) וכ' דגם הרא"ש בתשובה שכ' ודוקא שהתרו בה אם תעברי תפסיד כתובתך (כמ"ש בש"ע ס"ס זה) אורחא דמלתא נקט שדרך להתרות כך אבל לדינא מודה לדעת הש"ג הנ"ל ע"ש. ועיין ב"ש ס"ק י"ז שנ' ומשמע מכל הפוסקים דעוברת על דת הן דת משה הן דת יהודית צריכה התראה אלא רש"י בסוטה דף כ"ה פי' בבעיא זו אם צריכה התראה להפסיד הכתובה דאיירי בעוברת על ד"י. משמע דס"ל אם היא עוברת על ד"מ א"צ התראה כיון דכבר הכשילתו עכ"ל ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן קי"ד שהביא דבספר כתוב' סתר לדברי הב"ש דהא רש"י ס"ל דיחוד הוי דאוריי' א"כ הוי עוברת עד"מ ואעפ"כ בעי התרא' אע"כ דרש"י לאו בדוקא נקט ד"י. והוא ז"ל השיג עליו דהא הב"ש לא אתי עלה מצד דד"מ הוא עבירה חמורה יותר אלא מטעם הכשילתו וזהו בד"מ דמשמשתו נדה ונדומה אבל ביחוד דלא הכשילתו באמת בעי התרא' והא דנקט רש"י דת יהודית היינו דזהו מלתא דפסיקא כו' ע"ש. (עיין בתשו' מעיל צדקה סימן ס"א וגם בתשו' חתם סופר סי' קמ"ח ב"ה) . ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' כ"ו שכ' ובנדון עוברת על דת שצריכה התראה קשה לסמוך על דעת רש"י לחוד כו' (כמו שהובא לעיל סק"ג ועמ"ש שם) . ועיין בתשו' שבו"י ח"ג ס"ס קכ"ז שכתב נלע"ד דאפילו נימא דכל עוברת על ד"מ צריכה התראה מ"מ משמשתו נדה שהיא דבר הידוע לכל הנשים אפילו שהיא עם הארץ גמורה מ"מ בשעת נישואין לומדים עמה קרובים ושכנים כיצד תזהר בנדת' שוב א"צ התראה אחרת בשעת מעשה כו' אע"ג דבתשו' הרשב"א סי' תק"ס משמע דגם במשמשת נדה בעי התרא' היינו לפי שאזיל לשיטתו שם שפסק דבעי התרא' לומר לה שתפסיד כתובת' וכל שלא אמר לה כן הוי כלא התרה בה אבל לפי הסכמת אחרונים כדעת הריא"ז בש"ג וכן משמע בב"ש וכ"כ בתשו' מהרח"ש סימן נ"ז דא"צ לומר לה כן הרי דהתרא' בזו רק הודעה שתזהר בנדת' וזו הכל יודעים וא"צ התראה עוד יותר עכ"ד ע"ש. וזה שלא כדברי הנו"ב דלעיל: (ובתשו' מעיל צדקה סימן ס"א אודות אשה ששמשה נדה בימי עיבורה ומתרצת עצמה שלא ידעה שיש טומא' בימי עיבור ובעלה רוצה לגרש' בע"כ והעל' שאין בידו לגרש' בע"כ דאומר מותר הוא ואפי' שוגג לא מקרי לדעת רש"י ר"פ כלל ואף כי גוף איסור דנדה אינה יכולה לתרץ בכך דאין לך אחת שנתגדלה בישראל שא"י מאיסור נדה מ"מ זו שהיא מעוברת אפשר להאמינה בכך כי כמה נשים טועות בכך כו' ומכ"ש במקום מגו שהיתה יכולה להכחישו ולכן לית דין צריך בשש שאין בידו להוציא' בע"כ ואחרי שהיא מקבלת תשוב' על נפשה כדין שוגג הרי היא כאחת מבנות ישראל הכשירות ותעלה בעלייתו של בעל עכ"ל ע"ש עוד):
(יב) לקיים אותה. עיין בתשו' ברית אברהם ס"ס י"ד שהביא בשם הפלאה בקו"א שהעיר בעוברת על דת בשמשתו נדה או שזינתה מקודם עם אחר בנדת' י"ל שאסור' לו מטעם דנתבטל נאמנות' על הראי' וספירת שבעה נקיים רק אם תקבל תשוב' או ע"י בדיקות נשים אחרות יעו"ש והוא ז"ל כ' דבזינתה כשהיא פנוי' י"ל דלא חמירא להו איסורא כל כך כו' ע"ש ועמ"ש לעיל סימן י"ג סוף ס"ק י"ח וגם מ"ש בפ"ת ליו"ד סי' קפ"ה סק"ב:
(יג) אין כופין אותו. הנה פשטות ל' הש"ע ודאי מורה דאפי' התרה בה ועברה אם רצה לקיימ' אין כופין ויותר מבואר כן בל' הרמב"ם פכ"ד מה"א. אך בתשובת מהר"י הלוי סי' ל"ט ובת' נו"ב סי' כ"ו החליט דאחר התרא' אם עברה ודאי כופין והאריך להביא ראיות ע"ש. ועי' בס' ב"מ שהשיג עליו ודחה כל ראיותיו ומסיק הכלל לע"ד נראה דאין לזוז מן המבואר ברמב"ם ומשמעות כל הפוסקים ע"ש:
(יד) ויכול לגרשה בע"כ. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' קי"ד על אודות אשה שידוע שהיא מבוהלת ממים ואמרה שטבל' בנהר בתחילת הלילה כשהיתה לבדה בלי אחרת עמה וכ' דיש לדונה לעוברת על דת כי הדברים מראים ששקר בימינה כו' ואף אם נניח כדבריה שהאמת אתה מ"מ הריעה לעשות שלא לקחה אשה אחרת עמה להשגיח שלא יצא שערה מחוץ למים ובזה אף בדיעבד לא עלתה הטביל' כאשר כתבתי בגליון הש"ע יו"ד סי' קצ"ח ס"מ דדוקא אם כרכה שער ראשה כו' אבל בלא תיקון זה וטבל' בינה לב"ע לא עלתה הטביל' וא"כ הכשילתו באיסור נדה ובהכשילתו גם באיסור דרבנן מקרי עוברת על דת כמו בכתם וכן בטבל בזה"ז (עמ"ש לעיל סק"ה) א"כ לכאורה הדין דיכול לגרשה בע"כ כמ"ש הרמ"א סי' קט"ו ס"ד ולדעתי אין דברי הרמ"א סובבים בדוקא על סיום דברי המחבר דמיירי באתרו בה אלא דהיא מלתא באפי נפשי' דלענין גירושין לא תליא בהתרא' (והביא ע"ז כמה ראיות ולבסוף הביא דבתה"ד סי' ער"ב ובשו"ת הר"מ פאדוא סי' י"ג כתבו בהדיא כן והאחרונים קצרו בדבר במקום שהי' להם להאריך. ועיין בשו"ת מהר"י הלוי סי' ל"ט ובת' ג"ב סי' כ"ו מבואר ג"כ הכי ע"ש. וכ"כ בס' בית מאיר כמובא לעיל סק"י בשמו. וכן מבואר בתשו' נו"ב תניינא סימן כ"ו שהובא לעיל סק"ג לחלק בכך דדוקא לענין כתוב' כו' אך ממ"ש שם שא"צ התרא' היכא שכבר הכשילתו כו' משמע לכאורה דדוקא בהכשילתו ולא בשאר עוברת על דת אך מדברי הפוסקים הנ"ל מבואר דה"ה בכל עוברת. ולע"ד מבואר ג"כ הכי להדיא בל' הג"א פ' המדיר בהגה המתחלת כ' מה"ר מאיר בסוף הגה שם ע"ש) . אולם בענין כתובת' כיון דלא הי' התרא' צ"ע לדינא ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק י"א. ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס כ"ו על דבר החשה ששימש' נדה (המוזכר לעיל סק"ג) כ' וז"ל ואופן הכפי' הא ודאי לענין שיהא הבעל רשאי ליקח אחרת אחר הגט הי' יכול לתחוב הגט בבית צוארה בעל כרחה אבל אנחנו צריכין לפקח גם עלי' שתוכל להנשא לאחר הרי שמואל אמר ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה וכן פסק רמ"א בסי' קל"ט סי' י"ד בהגה הגם שבב"ש ס"ק כ"ד כ' בשם הריב"ש שאם נפל על בגדיה הוי כמטי ליד' וכ' שם שאפי' עדיין לא נשאת תנשא מ"מ משמעות לשונו שם דהיינו בדיעבד שכבר ניתן הגט באופן הנ"ל לכן הטוב שבדרכים להכריכ' ע"י המושל שם בכל הכפיות עד שתקבל הגט עכ"ד ע"ש. ובענין אם יכול לגרש' בע"כ ע"י שליח עמ"ש לקמן סי' קי"ט ס"ק ו':
(טו) לגרש' בע"כ ואם אינו יכול לגרש' בע"כ אין מתירים לו לישא אחרת ע"ל סימן א' סעיף י' בהגה ומ"ש שם ולקמן סי' קי"ט ס"ו בהגה ומ"ש שם. ועיין בזה בתשו' ברית אברהם סי' פ"ט וסי' צ"ה אות ב':
(טז) ואין בזה משום חר"ג. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' צ"ט בד"ה ובפרט שהביא בשם הכנה"ג שדעתו בילדה ליב"ח יכול לגרש' בע"כ ולא חל עליו חרגמ"ה ע"ש. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' פ"ו אות א' וסוף אות י"א ובסי' ל"ד אות י"ב ובסי' צ"ה אות ד' מ"ש בענין דברי הרשב"א שהביא הב"י ס"ס זה דגם במידות חסידות לא תיקן רגמ"ה ובמ"ש בתשו' מהר"י הלוי סי' מ' בזה. ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' י"ב:
(יז) אשה שגזמה לבעל' כו' עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' פ"ט באשה שנתברר עלי' שהוציא' קול על בעל' שמזנה עם זכרים במשכב זכור ורצה השואל לו' דהפסיד' כתובתה ומדמה לדברי הרמ"א אלו והוא ז"ל כ' דאין הנדון דומה כי הרמ"א כ' שרוצה לשכור כותים להרגו אבל זו אף אם אמרה על בעל' שעובר עבירה זו לא אמרה שרצונה להביאו במשפט הערכאות על זה לגרום להורגו ועוד אפילו לפי דמיונו לא ראה סוף דברי הגמי"י שם שצריכה התראה תחילה ואם הבעל אומר שהתרה בה והיא מכחשת חייב ליתן כתובה ע"ש:
(יח) הרגילה להתייחד. עב"ש סק"כ ועמ"ש לעיל ס"ק י' מזה:
(יט) לא עיקר כתוב'. ע' בה"ט ועי' בתשו' ברית אברהם סי' ע"ה שתמה מאד על הב"ש ס"ק כ"א שכ' בשם תשו' מהרי"ק דכיון שנוטלת מה שהוא בעין גם תוספת שליש מחמת שיוכל להשתכר הוי כנידוניא והוי כאילו הוא בעין ובאמת המעיין בתשו' מהרי"ק שורש פ"א יראה דכל הפלפול שלו הוא בקטנה דלא קנסו כו' (שפוסק שם דאינה מפסדת מה שהכניס' אפי' אינם בעין ולכן שפיר דן דאף השליש אינה מפסדת כו') ולכן מסיק לדינא דלא כהב"ש אלא דאינה ניטלת התוספת שליש גם באיתי' בעין ממה שהרויח (גם בתשו' שבו"י ח"ג סימן קכ"ז חולק על הב"ש בזה והביא שם ג"כ מדברי מהרי"ט ח"ב סימן ב' ובתשו' מהר"ש הלוי סי' ט' ותשו' פרח מטה אהרן ח"א סי' צ' שפסקו ג"כ דאין להוציא מיד בעל התוספת כלל ע"ש באורך) וגם בגוף הנדוניא דהסכמת האחרונים דאם הוא בעין לא הפסיד' כ' שם לפלפל בזה והרא' פנים דראוי לו' דבמעות כיון דלהוצא' ניתנה גם אם הם בעין הוי כאילו הוציאם ואינה נוטלת וכ"מ להדיא בתשו' לחם רב סי' נ"ב ושוב כ' ליישב הסכמת האחרונים בזה ומסיק כן לדינא דמה שהוא בעין ממעות נדוניא לא הפסיד' וכדברי תשו' גאוני בתראי סי' כ"ו וכהסכמת הב"ש וכדברי תשו' מהר"י הלוי ס"ס ל"ט יעו"ש (וע' בת' ח"צ סי' קמ"ה וקמ"ו ובתשו' שבו"י שם. וגם בס' בית מאיר מזה) . עוד כ' שם לפלפל בענין אם גוף מעות הנדוניא אינו בעין אך מה דאתי מחמתי' ומסיק דגם מה דאתי מחמתי' הוי כגוף הנידוני' ונוטלת אותם אך באופן שיבורר ע"פ עדים שאותן מעות נדוני' הוציא על סחור' זו דאיתא בעיניה כי אולי הוציא המעות נדוני' לצרכי אכילה וממעות אחרים לקח הסחורה ע"ש היטב. וע' בת' כנ"י ס"ס ע"ח:
(כ) או נגנב או נאבד. עח"מ וב"ש שכתבו אפילו נאבד בפשיעת הבעל דפשיעה בבעלים הוא ודלא כב"ח ע"ש ועיין בתשו' שבו"י ח"ג סי' קכ"ז שכ' דהעיקר כדעת הב"ח ולא כח"מ וב"ש ע"ש:
(כ) במי שזינתה כו'. עבה"ט שכתב בשם מהרי"ט אפי' זינתה בעודה פנוי' כו' ועיין בתשו' חתם סופר סי' קמ"ח שהשיב ע"ד מי שנשא אלמנה וכמו חדש ימים אחר הנישואין נו"נ בה מוזרות בלבנה שהרתה לזנונים ונקרא' לפני הרב והכחישה הדבר וכמו ד' חדשים ילדה הנה מה שנוגע אם מותר לקיימה מינקת מזנה לא אטפל כי מימי לא יצא מת"י שום היתר על שום מינקת חבירו והרוצה לסמוך על הנו"ב סימן י"ח (הבאתיו לעיל סימן י"ג ס"ק י"ח) מאן מירמא לה מיני'. אך מה ששאל אי מאיסה בעיניו ורוצה להוציא' אי יש לה כתובה ותוס' מפני שראה בבה"ט בשם מהרי"ט דאפי' זינתה בעודה פנוי' אין לה תוס' הנה דברי הבה"ט המה קילורין לעיני הרואין בארובות ועיורון להמציץ מן החרכים כו' ושם בתשו' מהרי"ט עובדא הוה בא' שנשא אלמנה ונתברר שזינתה בהיותה פנויה וילדה תחתיו ושאל השואל מה דינה והשיב שלא בירר השואל מה נסתפק וכ' דאיכא למימר הואיל ונמצא מעוברת ויצא עלי' ש"ר מאוסה היא בעיניו והוי מקח טעות דומיא הא דאמרי' פ"ק דכתובות כנסה בחזקת בתול' ונמצאת בעולה לית לה כלל כו' וה"נ הו"ל פגמא רבתי בהכי כדאי' ס"פ בן סורר במעשה באדם א' שנתן עיניו באשה כו' (למ"ד פנויה היתה משום פגם משפחה) כ"ש לבעלה שפגם לו ופגם לבניה אשר תלד ואפשר שיהא בדין להוציאה בלא תוספות אם נודע שזינתה בהיותה פנויה דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא כ' לה ואולי על זה נשאלה שאלה עכ"ל שם ולא פסק בזה דבר ברור כ"א כמסתפק בדעת השואל כו' ובאמת יש לפקפק נהי דמוכח מס"פ בן סורר דאיכא פגם מ"מ מי שקל בפלס שיהא דומה לפגם כנסה בחוקת בתולה ומצא' דרוסת איש אפי' בהיתר דאיהו בעי למטעם טעם בתולה כו' וכל זה לענין כתוב' אבל מה שהוסיף מהרי"ט דאפשר דאפי' תוס' לית לה ודאי צ"ע מ"ש מחייבי לאוין דס"פ אלמנה ניזונית (ובש"ע סי' קי"ו) דאפי' לא הכ ר בה יש לה תוס' כי' סוף דבר דברי מהרי"ט בזה לא נאמרו להלכה וכ"ש למעשה ומכ"ש לענין מה שהכניס' לו שבודאי צריך להחזיר כל מה דאתי מחמתי' דעתה מכניסים מעות מזומנים והוה כחוב גמור וצריך לשלם עב"ש סימן קט"ו ס"ק כ"א. ומ"ש מעלתו דהוה עוברת על דת כיון שנאמר לה מפי הרב שאם אמת שהיא מעוברת אסורה לבעלה ולא הודית ולפי דעתו אם יש עדים על התראת הרב תפסיד כתוב' ותוס'. לא נלע"ד דלא מקרי עוע"ד אלא מה דאיכא חשש מכשול לעתיד אבל לא מה שעברה כבר כו' וא"כ הכא ליכא למיחש שתכשילהו עוד באיסור מעוברת חבירו לעולם כו' ומכ"ש דהכא לא כיונה להכשיל כ"א מחמת כיסופא לא הודית וגם מאימת גירושין מבעלה רצתה להסתיר כל זמן שאפשר ולא נחשדה כלל להכשילו ע"כ נ"ל פשוט שאינה בכלל עוע"ד. ולכן בנ"ד נהי דגם אם יורה המורה דמיתר לקיימ' מ"מ אם הבעל אינו רוצה יכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חרגמ"ה מ"מ לא הפסידה תוספת ומכ"ש מה שהכניס' לו עכ"ד ע"ש):
(כא) אומרת שזינתה עיין בס' בית מאיר שכתב דאף דממתני' סוף נדרים מקור דין זה לינא למשמע אלא באשת כהן שאומרת נטמאתי באונס שאינה מפסדת הכתוב' באמירתה הוא דחיישי' דענ"ב אבל אשת ישראל שאומרת שזינתה ברצון דמפסדת הכתוב' נימא מתוך שנאמנת כו' (ע' בתוס' כתובות ס"ג ב' וגם בתוס' שילהי נדרים וע' בה"ט לעיל סימן ו' ס"ק כ"ג) אמנם בהירושלמי מבואר דאף באשת ישראל אינה נאמנת בהא דאי' התם אמר ר' אילא אם הי' חבר יחוש ואם הי' כהן כו' הרי להדיא דאף בישראל התיר אלא שאם הוא חבר יחוש (ולעיל סי' מ"ו ס' ח' כ' הב"ח דהפוסקים שסתמו וכתבו אין חוששין משמע שדחו להא דהירוש' מפני משמעות תלמודן בנדרים שם דאמר ר"נ עיניה נתנה באחר ולית בה מששא במילא וכן בעובדא שני' אמר ר"נ לא השגיחו בה משמע דאפי' מצוה לית בי' לחוש וכהן הי' ומכ"ש ישראל עכ"ל אך בסמ"ג ובהגמ"ר פ"ב דיבמות ובהגמ"ר דקידושין הביאו להא דהירוש' אם חבר הוא יחוש משמע קצת שדעחם לחוש לזה) ע"ש ועיין בתשו' נו"ב קמא סימן ע' ובתניינ' סי' י"ב שהאריך הרבה בענין זה אי אמרינן באשת ישראל ענ"ב ע"ש. ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן י"ב שכ' דדוקא באומרת שזינתה אמרינן ענ"ב כיון דלמשנה ראשונה היתה אסורה לבעל י"ל דעיני' נ"ב שהיא יודעת שאסורה לבעלה ויגרשנה אבל באומרת שעברה על דת ששימשתו נדה וכיוצא לא שייך לומר ענ"ב כיון דאם הבעל רוצה לקיימה אין כופין אותו להוציא' (כדלעיל ס"ד) א"כ מאי אהנית לה להוציא לעז על עצמה דילמא לא ירצה הבעל לגרשה ומסתמא קושטא אמרה ומצו' לגרשה ודלא כחכם אחד שכ' דגם באומרת ששימשתו נדה לאו כלום הוא דרק להפסיד' כתובתה היא נאמנת מצד הודאת בע"ד כמאה עדים אבל לאסרה עליו שיהא מצו' לגרש' אינה נאמנת דשמא ענ"ב וזה אינו עש"ה. וכ"כ בתשובת מהר"י הלוי בת' גאוני בתראי סימן כ"ו ושם כ' דאפי' היכא דאין רשאי לקיימ' וכופין אותו להוציא כגון בהתר' בה תחילה (כפי שיטתו שם מקודם הובא לעיל ס"ק י"ג וע"ש) אפ"ה לא שייך לומר בזה ענ"ב דהא לאו דינא גמירי ולא ידעה שבשביל זה יגרשנה בודאי ע"ש עוד:
(כב) אין חוששין לדבר זה. עיין בנ"צ כתבתי חקירה אחת באם הי' הבעל מאלו שכופין אותו להוציא המבואר בש"ע לקמן סימן קנ"ד אלא דאם רצתה האשה תשב עם בעלה כמבואר שם ואח"כ אמרה האשה טמאה אני לך אם אסור' עליו דבזו לא שייך לומר עיניה נתנה באחר דבלא"ה אם תרצה ינפוהו לגרש ולכאורה דבר זה תליא בשני תירוצי הר"ן בשילהי נדרים והארכתי בזה ועמ"ש לקמן ס"ק כ"ד וכ"ה:
(כג) דשמא עיני' נ"ב. עיין בתשו' ברית אברהם סימן פ"ו אות ט"ז שכ' וז"ל ועלה בדעתי כיון שנתעברה ופוסלת הולד בדיבור זה לא שייך עיני' נ"ב דלא תעשה כן לפסול ולדה ולכאורה י"ל דתליא בהא דאי' פי' האשה רבה ד' צ"ד אי חיישא אקלקולא דזרעא או לא כו' והמעיין בסוגיא שם יראה דלמסקנא לא חיישא אקלקולא דזרעא וא"כ לא מהימנא שלא נתעברה מבעלה שוב ראיתי בת' צ"צ סימן פ"ב שכ' ג"כ דאף היכא דמקלקלא לזרעא שייך ענ"ב ענ"ל ע"ש:
(כד) נתנה באחר. עיין בתשו' ברית אברהם חלק יו"ד סימן ס"ח שהביא בשם תשו' מגן אברהם הנדפס סוף תוספתא דנזיקין שפלפל אי הכוונה שרוצית לינשא לאחר או דהכוונה דאמרינן שמאסה בבעלה וכתב הוא ז"ל דיש נ"מ לדינא היכא שאומרת שזינתה ואינה יודעת עם מי דבכה"ג לא שייך רק דשמא מאסה בבעלה דאי משום עיני' נתנה באחר הא כשם שאסורה לבעלה כך אסורה לבועל וכיון דא"י מי הוא הבועל אסורה לכל העולם כמו דאיתא בסוגיא דנזיר די"ב (בש"ע לעיל סימן ל"ה סי"א) בעשה שליח לקדש דאסור בכל הנשים ולדעת הרבה פוסקים הטעם דהו"ל קבוע וא"כ גם הכא אסורה לכל העולם ולא שייך עיני' נתנה באחר רק שמא מאסה בבעלה איברא די"ל דגם בכה"ג אינה אסורה לכל העולם לפי דמוקמינן כ"א אחזקת כשרות שהוא לא הו' הבועל ואיכא ג"כ חזקת היתר וגם שטוען ברי ע"ש עוד וגם בחלק אה"ע שם בסימן פ"ח אות ב' מזה ועיין בשעה"מ פ"ט מה"א דין ט"ו בהשגתו שם על מהרי"ט סימן נ"ב וז"ל דאיך הפה יכולה לדבר דטעמא דשמעתין (קדושין ד' י"ב) במה שאמר לא כל כמינה לאוסרה לך עלואי הוא משום ההיא דשלהי נדרים דחיישי' שמא עיני' נ"ב שהרי בהא דיהודית לינא למיחש כלל להך חששא שהרי היא אומרת שקבל אביה קדושין בעודה קטנה ואינה יודעת למי נתקדשה וא"כ לפי דבריה הרי היא אסורה לכל אדם כו' עכ"ל יעו"ש מבואר דס"ל להשעה"מ בפשיטות דהפירוש של עיני' נ"ב היינו דוקא שרוצית לינשא לאחר. אמנם מבואר שם בסוף דבריו דלתירוץ האחרון שכ' הר"ן בשלהי נדרים ובפ' האומר גם היכא דלא שייך כלל עיניה נ"ב אינה נאמנת דכיון דהוצרכו לעקור תקנה ראשונה ברוב נשים משום טעמא דעיניה נ"ב נעקרה התקנה לגמרי ע"ש היטב ועמ"ש לקמן ס"ק נ"ה:
(כה) שאין רגלים לדבר עי' בתשו' נו"ב סימן ע' חודות אשה אחת שאמרה שזינתה והבעל נבר אמר שמאמין לדבריה ושוב אח"כ חזרה האשה ואמרה שכיונה להוציא ממון מהנחשד ושוב חזרה לדבריה הראשוני' ע"פ איומים מהב"ד ועכשיו אמר הבעל ששוב אינו מאמין לה כלל מאחר שפעם אומרת כך ופעם כך וגם הבעל נותן אמתלא לדבריו הראשונים שגם בראשונה לא הי' מאמין רק כדי להוציא ממון מהנחשד כפי שתבעו באמת וכאשר ראה שלא זכה בדבר הממון שוב אינו מאמין כלל. והאשה הנ"ל אינה רוצה להתגרש בשום אופן אף אם יעשו לה כל הכפיות ונגישות שבעולם לא תקבל גט. וחקרו הרבנים השואלים אם יכול הבעל לחזור מדבריו הראשונים שאמר שמאמין לה וא"כ שויא עליה חד"א. והוא ז"ל השיב דלכאורה אפילו אם הבעל אמר בשע' ראשונה שאינו מאמין ג"כ יש נדון באשה זו שאינה רוצה להתגרש בשום חופן אולי לא שייך בה עיניה נתנה באחר ומהראוי שתהא נאמנת אך באמת הדנר קשה לחלק בזה ובש"ע סתם ואמר אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת אין חוששין כו' ר"ל הטעם לפי מה דמסיק הר"ן בנדרים שם דגם למשנה הראשונה לא ע"פ דין היתה נאמנת כו' וא"כ כיון שנתבטל התקנה הראשונה ממילא לא מהימנא אפילו היכא דלא שייך ענ"ב. ועוד יש לדון בנ"ד שגם הנואף התחיל להתודות אולי גם בלא אמירת הבעל שמאמינה יש לאסרה דהנה בתשו' חו"י משמע שאם הבועל אומר דרך וידוי אסורה ונראה כוונתו דהוא מיירי שגם היא אמרה טמאה אני וגם הבועל אומר דרך וידוי ומיחשב אמירתו דרך וידוי רגלים לדבר ומצטרף בהדי אמירה דידה ומהימנא ולפ"ז גם בנ"ד מיחשב וידוי הנואף רגלים לדבר. אך באמת ז"א שהרי הנואף אמר שמעולם לא עשה מעשה גמור רק על פ"א מסופק אם עשה העראה ואין לומר כיון דעכ"פ הי' עמה במטה מקרי רגלים לדבר ז"א דהרי מבואר בתוס' יבמות כ"ד ומובא בחמ"ח ס"ק כ"א דאי איכא ג"כ טעמא להיתר אין אוסרין אותה ואף שהב"ש ס"ק כ"ג תמה עליו לדידי אין כאן תימה כו' וכל עיקר דברי הרמ"א בשם תה"ד שאם יש רגלים נאמנת אינו מוכרח כי הוכחת התה"ד מהתו' בכתובות ס"ג וש לדחות (עי' בת' ברית אברהם סימן פ"ח אות ו' ז' מ"ש בזה וע' עוד שם בסימן צ"ד אות י"א וגם בס' בית מאיר מזה) אלא שאינו כדאי לחלוק על תה"ד ורמ"א אבל עכ"פ יש לסמוך על הח"מ וכאן כיון שזה הנואף בא לקבל תשובה דסתמא מתודה ממש וכיון שהוא אומר שלא עשה מעשה רק על פ"א מסופק אם הערה והיא אמרה שכמה פעמים ניאף עמה ממש מסתמא היא משקרת ולאפוקי ממון באה כאשר תבעה אח"כ היא ובעלה. מעתה אין מקום לדון בנ"ד רק מצד אמירת בעל שאמר שמאמינה ושוויא חד"א. והנה מה שאמר עמה שכיון שאינה עומדת בדבור א' אינו מאמינה זה לא מקרי אמתלא דכל אמתלא הוא שמעולם לא הי' כוונתו לאסור על עצמו רק בשביל טעם אמר כך אבל זה מתחילה האמירה באמת ומה שאמר שגם בפעם הראשון הי' כוונתו רק על ממון זה לא מקרי אמר לא דאין בידו להשים עצמו רשע שתבע ממון שלא כדין ועוד שהרי גם לאחר שיצא חייב בדינו שתק ולא חזר בו תיכף. אמנם נראה דע"כ לא אמרינן שויא חד"א ואין בידו לחזור אלא בחוזר מעיקר דבריו וגם בזה דוקא אם לפ"ד האיסור הוא בודאי כמו אמרה א"א אני שזה איסור בודאי (ע"ש בסימן ט"ז ובנו"ב תניינא סימן ל"ח והובא לעיל סי' י"ג רס"ק י"ח ועמ"ש שם) אבל כאן אף שהאמינה אעפ"כ לא ידע בודאי אלא שהי' חושש לדבריה ועוד שגם עתה אומר שהי' חושש כ"ז שיא מצא שקר בפיה אבל כיון שאינה עומדת בדבור א' שוב למפרע אינו מאמינה ועוד מאחר דכבר כתבתי דמצד הדין היא אינה נאמנת אפילו ברגלים לדבר או עכ"פ בנ"ד שיש ג"כ רגלים לדבר שמשקרת מצד דברי הנואף ורק יש לחוש מצד שהבעל אמר שמאמינה והוי כמו אמר לו עד דעלמא אשתך זינתה שאם האמינו וסומך על דבריו חייב להוציאה והרי להרבה ראשי המורים החיוב הזה הוא רק לצאת י"ש ע' בטור וב"י (עמ"ש לקמן ס"ק ל"ז) וא"כ אין בידינו לכופו כיון שעתה אומר שאינו מאמינה וקמי שמיא גליא לכן נראה דיש לאיים עליו ולומר לו שאם מאמינה בלבו אסורה לו ואם הוא יעמוד בדבריו שחושדה שמשקרת אין נזקקין לו ודי שלא להורות לו היתר בפי'. ובסוף התשובה שם כ' הנה יצאתי כאן מגדרי להקל יותר מדאי יען כי כתבו השואלים שאם תתגרש יש לחוש לכמה תקלות ולכמה חרבות דתיפוק מיניה לכן לא נטיתי צד להקל עכ"ד ע"ש ועיין בתשו' שיבת ציון סימן ע"ד מ"ש לפלפל בדברי אביו הגאון ז"ל בתשוב' הנ"ל. ועמש"ל ס"ק ל"ז: ועיין בתשו' ח"ס סימן ע"ח ע"ד אשת כהן שבאו שודדים עכו"ם בביתה באישון לילה ובעלה הי' חוץ לביתה וגזלו וחמסו אשר מצאו ואחרי הלכו צעקה האשה בקול יללה אל השכנים על החמס שנעש לה ובתוך קישור הדברים צעקה לפני אנשים הרבה לא זו בלבד עשו אף גם שנים מהם טימאו אותי באונס ואף שאמרתי להם כי דרך נשים לי בכל זאת עשו מעשה עמי ובעלות השחר הלכה לקבול בפני ערכאות וסיפרה כנ"ל ושוב אמרו לה אנשים שתצטרך להתגרש מבעלה כי הוא כהן ובכתה בקול יללה ואח"כ כשנקרתה האשה לפני ב"ד כחשה לאמר שהמה לא טמאו אותה רק שכבו עלי' בבגדם למען לא תצעק והיא אמרה להם תיכף כי סדר נשים לה כאשר כן גלוי לנשים הרבה שהפילה לפני ב' שבועות ועדיין דמים שופכים והלכו מיד ממנה ושוב דיברה לפני ב"ד כי השני בודאי לא נגע בה ואף הראשון יודעת היא שלא הכניס אבר רק אפשר נשיקה באותו מקום ואשר אמרה בשחרית לפני האנשים שאנסו אותה הי' להבעיר בם אש קנאה לרדוף אחריהם כו' אח"כ בא בעלה לביתו ובא לב"ד במר נפש ובכובד ראש לא הי' בו דעה צלולה מכח שבר לב ושאל אותו אם יודע מהמעשה והשיב שכבר שמע מאשתו שאמרה לי כי שנים האבין זיא בשלאפען באונס ושאלו אותו אם מאמין לדבריה והשיב כל אשר יוצא מפיה אמת ומאמין בלב ונפש למחר בא לב"ד וחזר וטען שלא אמר שמאמין שטימאו אותה כי לא כן דיברה לו אשתו רק אמרה ששכבו עלי' בקירוב בשר אבל לא נגעו באותו מקום ומה שאמר אתמול ג"כ הי' כוונה לזה אך לא הי' בו דעה צלולה כו' ונשאל מה דין האשה הזאת אם מותרת לבעלה. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דזה פשוט לולא דברי האשה שטימאו אותה רק מצד שנתיחדו הגזלנים בביתה אין חשש לאסור כי על עסקי ממון באו ואין פנאי לבעול וגריעי מכרקום של מלכות אחרת (לעיל סימן ז' ס"י ע"ש) וגם בודאי יש בביתה מחבואה המצלת על כל הכהנות ומצורף לזה י"ל עוד כיון דע"פ עדות השכנות היו דמים שופכים ממנה אז וידוע גם מנאפים ועוגבים מואסים בזה מפני הסכנה וכהאי עובדא דבתו של רחב"ד דאמרה דיסתנא אנא כו' א"כ אין לאסור על יחוד כזה ואפילו רגלים לדבר ליכא. אך מצד דהאשה אמרה טימאוני והבעל האמין לדבריה בפני ב"ד נהי דעל מה שאמרה תחלה שטימאו אותה האמתלא היא טובה דאמרה כן לעלות חמה ולנקום נקם וגם כל השומעים הבינו כך ועוד אפשר דלא צריכה אמתלא כלל דלשון שטימאו אפשר בל' ב"א יקרא ג"כ על ששכבו בקירוב בשר ובפרט שעכ"פ הי' נשיקת אבר והרי בש"ס איכא מ"ד דהיא העראה ולמה לא יטעו בו ב"א ומעתה כיון שאינה חוזרת מפרשת דברי' לא צריכה אמתלא כלל כדקיי"ל גבי חוזר וטוען כו' אך מה שאמרה אח"כ לבעלה דס צוויי האבין זיא בשלאפען באונס כמדומה לי שלשון זה ל"נ לפרש על נשיקת אבר וגם לומר שאמרה כן להעלות חמה כי למה תאמר כן לבעלה בינו לבין עצמו והוא מ"ט יאמר כן לב"ד נמצא במה שהאמינה שויא אנפשיה חד"א וגם הוחזק אצל העולם שהוא מאמין לה שאפי' אמתלא לא מהני בזה כמבואר מדברי הר"ן פ"ב דכתובות בהא דהחזקה נדה בשכנותיה כו' והסכמת התב"ש סימן א' ס"ק ע"ח כו'. אמנם לאשר חשו חז"ל שלא להוציא אשה מבעלה נכנסתי בפרצה דחוקה כשריותא דהנה אחז"ל האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה שמא עיניה נ"ב ולא פלוג רבנן בין צדקת וחסודה ואם אין הבעל רוצה להאמינה אין אנו אומרים לו אתה ידעתה צדקת אשתך ואהבתה לך יען כי עמדו חז"ל על קלות דעת הנשים ופריצת הדור ומי יודע מה נולד יום מיומים ורוצית להפקוע ואין הבעל צריך לחוש אם לא שמאמין באמת ובכ"ז יש סוברים בזה"ז דאיכא חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ מנדין אותו על שמאמין פירוש שהי' לו להאמין יותר לדברי חז"ל שאפי' כשרה בנשים אין להאמין בענין זה והרי אפילו בתרומה מותר' לרב ששת כו' ומעתה בנ"ד ששאלו להאי גברא אם מאמין לאשתו אילו היו אומרים לו דע שאתה כהן ועי"ז יאסר אשתך עליך האתה מאמין שאינה נותנת עיניה באחר והיה אומר אני מאמין הרי שוויא אנחד"א אך הם שאלו אותו סתם האתה מאמין י"ל או מכח בלבול דעתו כמבואר בשאלה לא נתן על לבו שהוא כהן ושתיאסר אשתו עליו ולכן לא הי' לו לחשוד אשתו על מגן שהוא יודע שרוב דבריה אמת ע"כ האמין לה אך עתה כשנודע לו שעי"ז תיאסר עליו ואיכא לחשדה שנתנה עיניה בגירושין שוב אינו מאמין לה או אפילו נימא שכ"כ לא גרם לו בלבול דעתו וידע והבין שאלת ב"ד הוא לענין איסור אשתו עליו עכ"פ לא ידע שיש לחשוד כשרה בנשים שתתן עיניה באחר אך אח"כ שמע וידע חז"ל חשו לזה שוב גם הוא אינו מאמין לא נמצא מעולם לא שוי אנחד"א להאמין נגד חשש חז"ל וגם אצל העולם לא הוחזק אלא בנאמנת אצלו אבל לא יצמח מזה שתיאסר עליו כי מובן הדבר שאם יודע לו שתיאסר עליו שוב לא יאמין לה כו' בשגם שהוא ג"כ חזרה בה וקרוב להאמין לחזירתה מטעם דלעיל דמאסו בה עוגבים כשדמים זולפים ממנה ע"כ למטינא שיבא מכשורי בשריותא דהאי איתתא עכ"ד ע"ש): והנה בעיקר דברי הנו"ב הנ"ל שכ' דאף היכא דחזינן שאינה רוצה להתגרש בשום אופן ג"כ אינה נאמנת. עיין בזה בתשובת ברית אברהם סי' ע"ד אות א' שכ' עליו דלכאורה סעד לדבריו מתשובת צ"צ סימן פ"ח שכ' בעיקר הדין דסניא ליבם דאף היכא דמצית לכופו לחלוץ ולא שייך טעמא דסניא ליה כו'. (ע' לקמן סימן קנ"ח בבה"ט סק"ב ומ"ש שם) אמנם באמת אישתמיט להגאון נו"ב ז"ל דברי תשובת מהרי"ט ח"א ס"ס צ"ב דמתרץ הך עובדא דתשובת הרא"ש שהובא בב"י ס"ס מ"ו דהת' לא שייך ענ"ב שמעשים מוכיחין שחפיצ' בבעלה כיון דטרחה לזייף גט מהראשון יעו"ש ובאמת גם על דברי הצ"צ הנ"ל פקפק עליו בתשובת כנ"י סימן מ"ה ודעתו דבאופן שכופין לחלוץ נשאר בכלל התקנה דהימנוהו לעד יעו"ש ועיין בת' הרמ"א סימן ל' שהובא בב"ש ר"ס מ"ה וא"כ ה"ה בזה היכא דלא שייך לומר דעושית כן מחמת דסניא להבעל עיני' נ"ב י"ל דמהימנא (ר"ל היכא דברור לנו דלא מערמא בזה במ"ש לקמן בסמוך בשמו וכיון שהנו"ב לא ראה דברי תשובת מהרי"ט הנ"ל להראשונים אנו שומעים (וכמ"ש הרמ"א בח"מ סי' כ"ה ס"ב) עכ"ד ע"ש. ועיין עוד בתשו' ב"א שם סימן פ"ח אות ה' מזה ועיין בס"ק הקודם. ועיין עוד בתשו' נו"ב סימן ע"א שכ' ע"ד האשה שבעת חליה התודית על עונה שזינתה באונס כו' הנה אפילו אם היא אשת כהן שאפי' באונס אסור' מ"מ לא מפיה אנו חיין ואנו אומרים עיני' כו' ואף שאמרה כן בשעת חוליה דרך וידוי ממ"נ אם לא היתה בדעת שלימה אין בדבריה ממש ואם היתה בה דעת שלימה שוב י"ל אף בשעת חלי' נתנה עינה באחר וערומי מערמא לו' דרך וידוי ע"ש. ובתשו' נו"ב תניינא סימן י"ב כ' ג"כ דבר זה יותר בביאור וז"ל ובגוף הדבר שהחליט השואל כיון שאמרה כן בשעת חולי דרך וידוי מקרי רגלים לדבר לדעתי לא החמירו ברגלים לדבר אלא ביש רגלים בלי אמירה דידה שאף אם לא היתה אומרת כלל שזינתה רגלים לדבר ממקום אחר שזינתה זה מצטרף בהדי אמיר' דיד' וכן משמע במהרא"י סי' רכ"ב שכתב דאיכא רגלים לדבר נמי בלאו הכי כו' אבל אם אין רגל"ד רק מחמת אמירתה שדבריה מראים שהיא אומרת אמת אין זה מועיל דערומי מערמא ואולי גם בעת חולי' לא נתיאשה מרפואה ונתנה עיני' באחר כו' (גם בת' צ"צ סי' פ"ב כ' סברא זו דלא מקרי רגלים לדבר מה שיש רגל"ד והוכח' דקושטא קאמר' בהודאה רק ביש רגל"ד אף גם בלי הודאתה ע"ש) ומ"ש בת' חו"י סי' ע"ב שאם אמרה דרך וידוי אסורה לא מצאתי ראי' לדבריו ובפרט לדברי הר"ן בנדרים דמצד הדין מעולם לא היתה נאמנת כו' עכ"ד וע"ש עוד בסי' כ"א ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ע"ד שהאריך ג"כ בפרט הזה אי בהודאה דרך תשוב' שייך החשש דעיני' נ"ב והביא דבתשו' ב"ח ס"ס צ"ח נראה דמחלק בזה שכ' דכיון שהודית שזינתה עם ג' מנאפים ואי' משום דעיני' נ"ב הא סגי לומר שזינתה עם אחד וע"כ דבאה לסדר תשובה עי"ש והוא ז"ל פלפל הרבה בזה ומסיק לדינא דאף בהודאה דרך תשובה לא מהימנא דאמרינן דהיא מערמא בנל זה ודלא כתשו' ב"ח הנ"ל וכן מבואר בפסקי מהרא"י סימן רכ"ב דפלפל ג"כ שהיו דברי' מראים דלאו עיני' נ"ב וסיים דחיישי' שתערים ותעשה דברים שונים כדי לאסור אותה לבעלה משום עיני' נתנה באחר יעו"ש. ועי' בתשו' חתם סופר חי"ד סי' ד' הובא קצת בפ"ת ליו"ד ס"ס א':
(כו) רגלים לדבר. עבה"ט מ"ש אם אלמנה נשאת לכהן ואחר הנישואין נתברר כו' עיין תשו' צ"צ כו' וע' בזה בס' בית מאיר לעיל סימן ו' סי"ג שהשיג על הצ"צ בתשו' ההיא. דשם הוה עובדא אלמנה נשאת לכהן ח"י אייר ובט"ו תשרי שאחריו ילדה ומתחיל' כיחש' ואמרה מבעל' ואח"כ הודית שזינת' עם בעל אחות' והעל' הצ"צ שם דלולא חומר איסור כהונה היה דעתו להתיר אפי' אחר חיות הולד ל' יום דודאי זנתה מטעם האומרת טמאה אני לך חיישי' שמא ענ"ב וזה לא חשיב רגלים לדבר שמבואר סי' קט"ו דנאמנת דהכא עכ"פ אין רגל"ד שזנתה עם הפוסל אותה. והוא ז"ל כ' עליו דכל דבריו תמוהים חדא דגבי כהן דכותים נמי פסולים אצלה והוי ר"פ אין רגלים ואמתלא יותר מזה להאמין המוסכם עם הרוב. ובר מן דין במח"כ תקפ' עליו משנתו בעיקר דבר זה דלר"פ אצלה אפי' אלמת או מכחשת או אינה יודעת אפילו נשאת תצא כמבואר בסי' ו' סי"ח ומכ"ש כשאמר' מפסול וכי ס"ד למידן ע"פ החשש דענ"ב לודאי כאילו אמר' לכשר נבעלתי (עמש"ל בסי ו' סק"כ) . וגם במה שהוציא הצ"צ שם להחמיר בכהן יותר מבישראל ויסודו על תירוץ הגמ' יבמות פ"ח ע"ב איסור כהונה שאני וע"פ חילק ב' של מהרא"י סי' רכ"ב דדוקא באיסור דליתא אלא בכהונה האריך הוא ז"ל לסתור דבריו ומסיק לכן לע"ד אין בית מיחוש באשת כהן לענין הוצאות אשה מבעל' במקום ספק יותר מבישראל ומה דאיתא כתובות י"ד אבל מה אעשה כו' היינו לכתחיל' מצינו סלסול בכהנים ולא לענין הוצאת אשה מבעלה והיינו טעמא דתשו' מיימון שהביא הצ"צ שם ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם רש"ל ואם עד א' אומר שזינת' והיא שותקת חייב לגרשה. הנה טעמו של רש"ל בזה מבואר בב"ש לקמן סי' קע"ח סק"ח שהוא גורס והוא שותק כו' ע"ש. ובב"ש כאן מסיים על דברי רש"ל אלו אבל לתירוץ הב"י בסי' זה אינו חייב לגרשה ע"פ הדין אלא מדיני שמים עכ"ל. וע' בס' בית מאיר שכ' דבתשו' הרשב"א סי' רל"ז דקדק מרש"י דכל דין זה דחייב להוציא לצי"ש אי מהימן לי' כבי תרי דוקא בשותקת אבל מכחשת לאו כלום ואפי' מהימן לי' כבי תרי אין חייב להוציא אפי' לצאת ידי שמים והיינו כתירוץ הב"י כו' ע"ש. וע' בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי הנדפס בש"ע שלו אחר הלכות ת"ת שהאריך בזה ומצדד להקל בעובדא דידיה שנתנה אח"כ אמתלא רק שהי' ספק להב"ד אם היא אמתלא מבוררת וגם הי' דחק גדול להוציא' כי הי' לה בנים דאפשר בכה"ג לסמוך ע"ד הב"י בש"ע סי' קע"ח שא"צ להוציא' אם אינו מאמין בלבו לדברי העד אף ששותקת ומסיים שם אילו היתה אשת ישראל אפשר הייתי סומך להתיר בפשיטות אך לפי שהוא אשת כהן (ע' בדברי הב"מ שהובא לעיל) ומעלה עשו ביוחסין איני רוצה לסמוך על דעתי עד שיסכימו שני גדולי הוראה ע"ש באורך וע' בת' ח"צ סי' ק"ן ובתשו' ברית אברהם סימן פ"ו. ומ"ש הבה"ט ואם ידוע שנתיחד' כו' עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' פ"ח שהאריך בזה וע"ש בסי' קי"א. וע' בת' ברית אברהם סימן ע"ד אות י"ד מ"ש בזה והביא שם דבתשובת מהר"י באסן ס"ס פ"ו כ' בפשיטות דיחוד לא הוי רגל"ד ע"ש מ"ש על זה:
(כז) אבל אם יש רגלים. עח"מ שהביא דברי התוס' והרא"ש פ"ב דיבמות דהיכא דאיכא נמי טעמא להיתר אין אוסרין אותה והב"ש תמה עליו מדברי התוס' כתובות ס"ג דפליגי על זה ומסיים הב"ש וכן נראה מדברי הגה זו היכא דאיכא רגלים לדבר אסורה ואין חילוק בדבר עכ"ל וע' בס' בית מאיר שתמה על לשון הב"ש במ"ש ואין חילוק בדבר דודאי גם להב"ש יש חילוק בדבר דהיכא דאיכא רגלים לאיסור לחוד נאמנת לגמרי ומחוייב להוציא משום לתא דידיה ואפילו אמתלא לא מהני לה אח"כ ובאיכא נמי רגלים להיתר אינה אסורה אלא משום לתא דידה דשויתה נפשה חד"א ומועיל עש"ה. וע' בדברי תשו' נו"ב סי' ע' שהובא לעיל ס"ק כ"ה:
(כח) נאמנת. עיין בתשו' ברית אברהם סס"ע ע"ד שכ' וז"ל איברא דלפי מה שבא במכתבו שהאשה הזאת היתה שונאת תמיד לבעלה וא"כ הא מבואר ברמ"א סי' קע"ח סי' ס"ט דאם היה לו קטט עמה אינו נאמן הבעל שמאמין לדברי העד דודאי מחמת שנאה אמר כן וא"כ כמו דלגבי הבעל גם להפוסקים דיוכל להאמין לדברי העד מ"מ בקטט אינו נאמן וה"ה בדידה גם היכא דהימנוהו לדידה משום רגל"ד מ"מ לא הימנוה בקטט. אך יש לחלק כו' וגם בעיקר הדין דקטט נ"ל דהוא נובע מתשו' המיוחסות לרמב"ן סי' קל"ג ושם מבואר שהבעל היה מרגיל קטטה ושם לה כמה עלילות דברים והוחזק כלו בשקר כו' וא"כ נראה דגם כוונת הרמ"א בקטט הוא ג"כ דוקא בכה"ג שהוחזק כפרן וראיה לזה מדברי תשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' י"ב כו' (נראה דהיינו הדין שכ' בש"ע סי' קע"ח סעי' י' ולפמ"ש שם בשם ת' גבעת שאול אין זו ראיה) וא"כ מכ"ש בדידה דכל היכא דהימנוה משום רגל"ד ה"ה בקטט דכולהו נשי אמרי גרשני ולא מקרי קטט רק בהוחזקה כפרנית אך נראה דמ"מ י"ל דע"פ זה מקרי רגל"ד להיתר כיון ששונאת תמיד לבעלה וא"כ תליא בפלוגתת הח"מ והב"ש אי מהני רגל"ד להיתר נגד רגלים לאיסור (עמ"ש לעיל ס"ק כ"ה) אמנם מאחר דבנ"ד איכא ג"כ קלא דל"פ כו' עכ"ל ע"ש. ודברים אלו נאמרו ונשנו שם בסי' פ"ח אות י"א ע"ש:
(כט) ונתנה אמתלא. עיין בתשו' חוט השני ס"ס י"ז לאחר שביאר שם דאמתלא לא מהני אלא היכא שהאמתלא היא לסלק את ההיזק אבל לא כשהיא לשום תועלת (וכמ"ש בשמו לעיל סי' ו' סק"א) כ' איברא יש לדקדק ממ"ש בהגמ"ר דקדושין בא"א שאמרה שזינתה כו' ומיהו אם חזרה ונתנה אמתלא כו' וצ"ל דהאי אמתלא הוא נמי בהני גווני שכתבתי כגון שאמרה שעשתה כן מפני שבקשה להפקיע עצמה מתחת בעלה מפני שהוא מצערה וכן הוא אמר שהיא מצערתו ורצה ליתן לה גט אבל אם היא אמרה שעשתה כן מפני שנתנה עיני' באחר מסתבר דלא מהימני' לה מטעמא דכתיבנא גם מן הטעם שכתבתי לעיל (הובא ג' כ שם) דלא מחזקי' לה ברשיעי שתתן עיניה באחר כשהיא תחת בעלה וכן אם אמר הוא שעשה כן כדי לישא אחרת שלא היו נותנין לו בשביל תקנת ר"ג לא מהני עכ"ד ע"ש. ובזה נדחה ראיית הח"מ ס"ק כ"ב במ"ש ואין לך אמתלא גדולה מזה שאמרו במשנה אחרונה שמא עיני' נתנה באחר כו' ע"ש וע' בת' ברית אברהם סי' צ"ד אות ו' מ"ש בזה. והנה מ"ש חוט השני הנ"ל דלא מחזקי' לה ברשיעי שתתן עיני' באחר כשהיא תחת בעלה. לכאור' הוא תמוה דאם לא נאמין להאמתלא מחזקי' לה יותר ברשיעי שזינתה תחת בעלה אך באמת לק"מ דהא מהר"י הלוי סי' ל"ט ובת' גאוני בתראי סי' כ"ו הקשה על מתני' דשלהי נדרים אמאי בראשונה אמרו שתצא הא אין מעיד עליה אלא היא ואין אדם משים עצמו רשע וכן בסוף אמאי הוצרכה לטעמא דעיני' נ"ב הא בלא"ה אין אדם מע"ר (לשונו אינו מדוקדק מה שהקשה זאת על מתני' הא המשנה שם איירי כשאומרת טמאה אני באונס והיא אשת כהן כמפורש בגמ' שם וא"כ לא שייך א"א מע"ר. אך כוונתו על הפוסקים שכתבו דין זה וטעם זה גם באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון) . ותירץ ע"פ דברי התוס' ב"מ ג' ע"ב על הא דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי שכתבו דרוצה לעשות תשו' ומתכוין לטובה שלא להביא חולין בעזרה. וא"כ גם בהא דשלהי נדרים מתכוונת לטובה שלא לעשות עוד חטא להתיר עצמה לבעלה אחר שנאסרה יעו"ש (וע' בס' שעה"מ פ"ט מה"א דין ט"ו ובתשו' ברית אברהם סי' ע"ד מזה) וא"כ הכא אם לא נאמין להאמתלא לא עשתה בדבורה שזינתה מעשה רשע דמתכוונת לטובה משא"כ להיפך ודוק:
(ל) אבל אין כופין. עמ"ש לקמן ס"ז ס"ק ל"ז:
(לא) אשת ישראל. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' ו' ס"ק י"א:
(לב) על אשה אחת שזנתה עמו. עי' בתשו' נו"ב סי' ע"ב (בסתירת היתר הב' על נדון השאצה דידיה) שכ' דלכאורה יש היתר לאשה זאת דנדון דידיה ע"פ דברי הרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ז והובא בד:"מ בח"מ סי' ל"ד ובסמ"ע שם ובתשו' ח"צ סי' ק"ן ובתשו' עה"ג סי' כ"ח דדוקא היכא שאמר אשתך זנתה עמי אז פלגינן דבורי' אבל כשאומר אני זניתי עם אשתו אין פלגי' דבורי' משום כשאתה לוקח תיבות אני זניתי לא נשאר בעדותו שום טעם ע"ש וכאן כיון שעד הא' העיד שהוא זנה עם האשה הזאת לא אמרי' פלגי' דבורי' אך באמת אין זה היתר כלל מכמה טעמים. חדא דהרשב"א יחידאה הוא בדין זה ואחרי מחילות כבודו הגדול כל ראיותיו בזה סתירות ואין להם על מה שיסמוכו. ועוד דאפי' נודה להרשב"א בחילוק זה מ"מ אשה זו אסורה דאפי' הרשב"א מודה כאן אחרי שהעדים עשו תשו' דהנה גם לדעת הרשב"א היכא דא"א למפלג דבורו כגון שאמר אני זניתי לא אמרי' מתוך שאינו נאמן על עצמו אינו נאמן גם על האשה אלא אדרבה איפכא אמרי' מתוך שנאמן על האשה נאמן גם על עצמו וכמו דמצינו בפלוני רבע שורי ברמב"ם פי"ב מהל' עדות ובטור וב"י ח"מ סי' ל"ד אך דאעפ"כ בטלה עדותו מטעם גזרת הכתוב אל תשת רשע עד וכמו דלרב יוסף דלא סבר פלגי' דבורו פסול לעדות מטעם רשע ה"נ נשמע לרבא דסובר פלגי' מ"מ היכא דח"א למפלג אז מאמינים לו גם על עצמו מטעם מגו אלא שעדות פסול מטעם רשע וא"כ בנדון השאלה שהעדים כבר שבו בתשו' כמה ימים קודם לכן ולא שייך אל תשת רשע עד מהני עדותו בין על האשה ובין על עצמו. ואע"ג דמבואר בח"מ סי' ל"ג דבעי' תחילתו וסופו בכשרות כבר כ' הש"ך בסי' ל"ד ס"ק ל"ג דבפסול עבירה לא בעי' תחילתו וסופו בכשרות. ואפי' אם יאמר האומר יחידאה הוא הש"ך בדין זה ולא קי"ל כוותי' וכן פסק מו"ז הגאון מהר"ר העשיל ז"ל (עמ"ש בזה בפ"ת לח"מ שם סי' ל"ד סכ"ט) זה אינו מועיל כלל לנ"ד דהרי הרשב"א שם כ' עוד והא דבאומר הרגתי פלגי' דבורו היינו דפלגי' מה שאומר שהרגו במזיד ואומרים דבשוגג הרגו אבל באומר אני זניתי עם אשתך שוגג לא משכחת לה דאין קישוי אלא מדעת גם באונס לא משכחת לה דיהרג ואל יעבור ומשים עצמו רשע עכ"ד וא"כ בנ"ד דהעדים כבר שבו והרי מבואר בב"ש סי' י"ז ס"ק י"ט דבעובר עבירה באונס לא בעי' תחילתו וסופו בכשרות שפיר מצינן למפלג דבורו באונס כו' ודוק. ועוד דגוף דבר זה שכ' הרשב"א דמקרי בזה רשע לא סליק אליבא דהלכתא כמבואר בתשו' הרא"ש כלל נ"ד ובש"ע סי' י"ז ס"ו וא"כ שפיר פלגי' דבורו ואשה זו אסורה אליבא דהלכתא: ועוד נ"ל דחילוק זה של הרשב"א הוא רק לד"נ אבל לאסור אשה על בעלה מודה דהרי שפיר מצינו לפלוג דבורו ומה שאמר אני זניתי עם אשתך היינו בשוגג שהי' סבור אשתו זאת דלא משים עצמו רשע אך אם מעיד בד"נ להרוג האשה א"א לומר כן דהרי צריך להעיד שהתרה בה ואיך סבר אשתו זאת. ובהכי ניחא דברי הרשב"א דבסי' תקנ"ב דמיירי לענין איסור על בעלה לא הזכיר כלל חילוק זה רק בסי' אלף רל"ז דשם איירי לענין קטלא שם הזכיר חילוק זה. וא"ש נמי מה דהרב רמ"א (בכאן) שהביא דין פלגי' דבורו לא הזכיר כלל חילוק זה ובודאי לא נעלמו ממנו וע"כ כמ"ש דאין שום נ"מ בזה לדינא עכשיו דלא שייך דין נפשות (ובהגה שם כ' עוד דכשמעיד בלשון אשכנז בלא"ה לא שייך כלל חילוק הרשב"א כי בל"א א"א לכלול בתיבה אחת גוף הזנות והפעולה על עצמו רק מוכרח לומר איך האב מטמא גיוועזין ושפיר מצינו לפלוג משא"כ כשמעיד בלשון הקודש שכולל בתיבה אחת זניתי כו') מכל הנ"ל נתבאר שאין לאשה זו שום סמך היתר מכח דברי הרשב"א הנ"ל עכת"ד ע"ש באורך וגם בסי' ע"ד מזה (ומ"ש בסוף התשו' ההיא בשם הגאון הספרדי דנראה לו דבעל שאמר אשתי זנתה נאמן לפסלה לכהונה הואיל ובידו לגרשה כו' והוא ז"ל השיב לו אין הנדון דומה דאף אם יגרשנה ותתקדש לכהן כו'. ע"ש יש לתמוה שלא הזכירו דברי הרמב"ם והש"ע לעיל סי' ד' סכ"ז במ"ש והאשה אינה בחזקת זונה כו' וצ"ע) . וע' עוד בתומים סי' ל"ד ובס' שב שמעתתא כלל ז' ובתשו' זכרון יוסף סימן ז' ובס' קהלת יעקב בסי' י"ז סעיף ז' שהאריכו ג"כ בדברי הרשב"א הנ"ל. ושם בס' קה"י הביא מקצת דברי הנו"ב הנ"ל במ"ש דאמרי' אפי' אליבא דרבא דסבר פלגי' דבורו מ"מ היכא דא"א למפלג אמרי' מגו דנאמן אהאי נאמן ג"כ על עצמו וכ' עליו דהא ודאי ליתא דהא קיי"ל דלעולם אינו נפסל לעדות ע"פ עצמו וגם לא מסתבר כלל ע"ש וע' בנו"ב תניינא ס"ס ע"ז:
(לג) שזינת עמו. עיין בתשו' נו"ב שם בד"ה מסתעף שכ' דלפ"ד הראב"ד בתשו' שהובא ברא"ש סוף פ"ק דמכות מסתעף דין חדש דדוקא אם אמר שהוא בעצמו זנה עם אשת פלוני ואף שאמר ל' זניתי שפיר פלגי' דבורו ואסרי' אותה לבעל' ע"פ עדותו אם יש עד ב' אבל אם מעיד על קרוב שאחיו או בנו או יתר קרוביו זנתה אשת פלוני עמהם לא פלגינן והו"ל עדות שבטל' מקצתה ובטל' העדות לגמרי לשיטת הראב"ד ז"ל שהיא השיט' של היותר מחוורת וכן האי דהרגתיו שמשיאין אשתו (כדלעיל סי' י"ז ס"ז) היינו כשמעיד על עצמו אבל אם אמר אחי או קרובי הרגו לפלוני אין משיאין על פיו. אמנם מדברי התוס' סנהדרין דף ט' מוכח דלא ס"ל כשיטות הראב"ד הנ"ל ע"ש:
(לג) דפלגי' דיבור'. עבה"ט מ"ש ואם בא עוד ע"א כו' ואפי' אם השני אומר דזינת' עם הראשון כו' (ע' בתומים סי' פ"ז ס"ק כ"ז) . והנה מל' זה מבואר דברישא מיירי כשאמר השני שזינת' עם אחר ואף דשני העדים לא ראו המעש' בבת אחת מ"מ מצטרפין וכן מבואר לעיל סי' י"א ס"א בהגה דשני עדי כיעור מצטרפין כו' וכתבו הח"מ וב"ש שם ה"ה שני עדי טומא' מצטרפין כו' ע"ש וכבר כתבתי שם בשם תשובת מהר"א ששון ונו"ב וחמדת שלמה בזה וע' בח"מ סי' ל' ס"ו בהגה. וכעת ראיתי בתשו' זכרון יוסף סימן ז' שהאריך ג"כ בענין זה ודעתו דהעיקר כהפוסקים דאף לדיני אישות מצטרפין אע"פ שלא ראו בבת אחת וכ' דנ"ל עוד דאפי' לאותן הפוסקים שכתבו דלענין גיטין וקדושין עדות מיוחדת פסול י"ל דה"מ בגיטין וקדושין דשייך בהו ד"נ דאמרי' מהר' יבנה בהמ"ק וידונו ד"נ ע"י קדושין אלו או גט זה שנעשו בעדות מיוחדת ופשטה ידה וקיבל' קדושין מאחר לכשתזנה אז עם אחר אבל לאסור אשה לבעל' ע"י זנות דלא מצי אתי לידי נפשות לעולם דמה שעבר עבר ומבלי התרא' אפשר דודאי מצטרפין כו' ומ"מ מסיק למצוא היתר לאשה דנדון השאלה שם משום ספק ספיקא א' דילמא קיי"ל כהפוסקים דעדות מיוחדת פסול ואת"ל כשר ספק דילמא לא מקרי הכא עדות כלל דהוה כאני זניתי דהרשב"א כו' ועוד כ' להמציא היתר ממה שהעיד בתחלה בפני ב"ד הנער ראובן והכחישתו ואח"ז העיד שמעון והכחישתו דמיד שהכחישה את ראובן עדותו בטילה דקיי"ל עד א' בהכחשה לאו כלום הוא כו' וא"כ כבר בטלה עדות ראובן לגמרי וכי אתי שמעון בתר הכי ומסהיד לא מהימן אפי' לא הכחישתו משום דלא הוי אלא עד א' בדבר ערוה דאינו כלום וכ"ש השתא שהכחישתו גם לדידי' והא דשני עדי כיעור ושני ע"ט מצטרפין נ"ל דמיירי ששניהם העידו בב"א טרם הכחישה א' מהם א"נ בשותקת מתחלה ולבסוף צווחת ומכחישתם משא"כ באם הכחיש כבר עד הא' תו לא מצטרף עד הב' אליו לאוסר' וכן נ"ל דבהלואה אחר הלואה נמי לא מצטרף עד הב' להא' אלא בשעדיין לא נשבע הנתבע על פיו להכחישו כו' וכן נ"ל להורות והכחשה דאשה בנ"ד נמי לא גרע מנשבע דהתם ואדרבא עדיף שהתור' האמינת' נגד ע"א כשנים ושוב אין השני מצטרף לאוסרה כו' עש"ב):
(לד) מצטרף עם האחר. עבה"ט בשם ח"מ וב"ש שכתבו היינו דאיכא רגלים לדבר כו' וע' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' פ"ח בד"ה וזהו נראה ובסי' צ"ט בד"ה ואף בשו"ת רשב"א. שכ' דא"א לפרש כן דא"כ איך כ' מהרא"י שם מאן לימא לן דאפי' כה"ג מהני טעמא דעיני' כו' הלא בזה כבר האריך מקודם מדברי תוס' דברגלים לדבר לא אמרי' ענ"ב א"ו דבא לחדש דאף בלא סברא דרגלים לדבר י"ל דבכה"ג במקום עד א' לא תלינן בעיני' נ"ב דבכה"ג לא תיקנו דלאו בכל פעם יזדמן כן שיהי' עד א' ע"ש (ע' בת' ח"צ סי' ק"נ הובא בקצר' בבה"ט לעיל סי' ו' ס"ק כ"ג) ובסי' ק"א שם בתשו' הגאון בית מאיר הסכים עמו וכ' דיפה פי' כוונת התה"ד וסברא גדולה היא זו דאפשר במקום ע"א לא תיקנו חז"ל משום דעד א' זה חשיב כרגלים לדבר אולם יש להליץ בעד הח"מ וב"ש שהוקשה להם דמשמע מהרמ"א שזה חשוב כב' עדים ממש דאפי' ב"ד מפקיעין וע"ז יש לפקפק הרי עד ההודאה לחוד לאו מידי הוא משום די"ל ענ"ב רק ע"י העד דזינת' נתחזק אף עדותו וי"ל דלא חשיב עדים של תורה דהוי דומיא דנפיק ג' ריבעי דממונא אפומא דחד לכן פירשו דאיכא רגלים לדבר וא"כ שפיר חשיב עד הודאה בלא עד זה עכ"ד ע"ש. וע' בשו"ת הגאון החסיד מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי שגם הוא ז"ל חולק על הח"מ וב"ש בזה (אך בסגנון אחר) וכ' דודאי מסתימת לשון רמ"א לא משמע כלל כפי' הח"מ וב"ש דכל כה"ג ודאי ה"ל לרמ"א לפרש ולא להיות עיקר חסר מן הספר ומכ"ש מאחר דבסיפא הודית לפני א' מיירי רמ"א בדליכא רגל"ד כמבואר מח"מ וב"ש שם א"כ סכינא חריפ' כו' רק האמת יורה דרכו למעיין בפסקי מהרא"י שביאר היטב טעם החומר' משום דכיון דאילו לא אמרי' עיני' נתנה באחר הו"ל עדות גמור' דנטמאת ע"י צירוף ומאן לימא לן דבכה"ג אמרי' ענ"ב פי' דלא אמרי' ענ"ב אלא בדליכ' רק שויא אנפש' חד"א אילו לא אמרי' ענ"ב ולא בדאיכ' עדות גמור' אילו לא אמרי' ענ"ב וכיון דלא אמרו' כלל ענ"ב א"צ לרגלים לדבר ע"ש עוד:
(לה) דאמרי' בתחילה שהודית. עמ"ש לקמן ס"ז ס"ק ל"ט:
(לו) אסור להחזירה. עבה"ט וע' בתשו' נו"ב סי' י"א שנשאל אודות אשה אחת שיצא עליה קול שזינת' ועי"ז בא תיגרא בבית והי' הבעל מכה אותה וגיזם להרג' ונתיעצ' עם שכנתה להודות שקר על עצמה שזנת' ולהתגרש וכן עשתה והלכ' אל המור' ואמרה נטמאתי ואני רוצה להתגרש ושלח המור' וקרא להבעל ושאל אותו אם הוא מאמינ' והשיב הן ופסק המור' שיגרש' (עמ"ש לקמן סי' קע"ח ס"ט ס"ק כ"א) וכן עשה וגירש' בלא כתובה והלכה לבית אביה ועתה נודע לבעל' כי אשתו טהור' היא וגם נודע מהדברים שדברה עם שכנת' בכן רוצה הבעל לחזור ולקחת' וגם האש' מתחרטת ואומרת לא נטמאתי ונותנת אמתלא לדבריה הראשונים כנ"ל ושאל השואל אם מותרת לחזור לו אם נאמין לאמתלא אחר שכבר נתגרש' גם שאל אם הפסיד' כתובת'. והשיב הנה בח"מ ס"ק כ"ח מסיק להדיא באמתלא אף היכא שכבר גירשה (ע"ש בסוף הספר בהשמטות) ולכאורה דבר זה במחלוקת שנוי' בין הט"ז והש"ך דלדעת הט"ז ביו"ד סי' א' סי"ג לא מהני אמתלא כיון שעשת' מעש' וקבלה הגט ולדעת הש"ך בסי' קפ"ה סק"ה דהיכא שהאמתלא הוא גם על המעש' ולא היה סגי בלא מעשה מהני ה"ה כאן מהני אמתלא ואפשר דגם הט"ז יודה בכאן מעשה הגירושין מצד עצמם אינם מורים שזנת'. ומ"מ נרא' דיש להחמיר בזה כי דין זה תליא בפלוגתא שבין הראב"ד והה"מ בפי"ח מהא"ב שהובא בב"ש בסי' ד' ס"ק כ"ו ולדעת הה"מ שם כיון שאין בעלה מחוייב להאמינ' אין זה אמתלא ואף לדעת הראב"ד הרי כ' הב"ש שם דבאשת ישראל מודה הראב"ד מדהפסיד' הכתובה וא"כ בנ"ד שהיא אשת ישראל לא מהני אמתלא אפילו קודם שנתגרשה:
אמנם חתרתי למצוא היתר לאשה זו ממקום אחר והוא כיון שקודם שהודית על עצמה אמרה בפני שכנתה האמתלא וגילת' דעתה שאין הודאה זו בלב שלם והא ודאי שאם היתה אומרת כן בפני שני עדים אפילו לא היו העדים יודעים שטענתה אמת אפ"ה ע"פ דברי' שאמרה שמה שתודה הוא שקר שוב לא איתחזק איסור בהודאתה כו' ולפ"ז ששני עדים היו נאמנים גם עד א' או אשה נאמנת וע"כ לא בעינן שני עידי מודעא אלא בדבר שבממון אבל במלתא דאיסורא להתיר גם עד א' נאמן מן התורה בודאי אם אינו דבר שבערוה ולא איתחזק איסורא והחזרת סוטתו אינו דבר שבערוה דאין כאן אלא איסור לאו ואף דטומאה כתיב בה מ"מ אינו ערוה ממש כו' והיכא דנאמן עד א' אין חילוק בין איש לאשה וא"כ בנ"ד דלא איתחזק איסורא רק מחמת הודאתה ועל ההודאה עצמה אנו דנין ומעידה השכינה שבעצתה נעשית ההודאה בשביל אמתלא הנ"ל והיא בעצמה יודעת מההכאות וקטטה שבינה לבעלה א"כ לא שויתה נפשה חד"א כלל. אך כל זה לענין להתירה לבעלה אבל לחייב את בעלה כתובה פשיטא שאין אשה ועד א' נאמנים בדבר שבממון. אמנם מטעם אחר אסורה אשה זו לחזור לבעלה הראשון שהרי גירשה משום ש"ר כו' (הובא לעיל סימן יוד סק"ג עמ"ש שם וגם עיין בתשו' גבעת שאול סימן קי"א מזה): וגם בלא"ה גם הבעל כשאמר שמאמין לדבריה שויא אנפשי' חד"א ולדידי' לא מהני אמתלא אחר שעשה מעשה וגירשה כו' (אף דלעיל הביא דברי הח"מ דמתיר אף אחר גירושיה צ"ל שהוא מחלק בין דידי' דעביד מעשה גירושין דנקרא מעשה גדול לבין דידה דלא נחשב מעשה כ"כ מה שקבלה הגט וכן כתב בספר ב"מ עיין שם) עכ"ד עיין שם: ועיין בתשו' חמדת שלמה סי' נ"ז שתמה על הנו"ב הנ"ל במ"ש דהחזרת סוטתו אינו דבר שבערוה כו' וכ' עליו שדברי שגגה הם הלא עיקרא דמלתא דדבר שבערוה בעינן שני עדים מאיסור סוטה ילפינן כדאיתא סוף גיטין ובסוטה דף ל"א (ע"ל סי' י"ז ס"ק י"ג וגם בנו"ב סי' נ"ה) וגם גוף הסברא שכתב הואיל דהשכינה מעידה על תחילת הענין כו' הוא ג"כ תמוה דכיון דכבר נתחזק' ע"י שהפסידה כתובתה שוב אין עד א' נאמן להוציאה ואי נימא דע"א נאמן לא ידעתי מאי אולמא דאשה אחרת מהיא גופה ע"כ כל דבריו תמוהים בזה ואין לבנות יסוד עליהם כלל ע"ש. ולע"ד בעיקר ההשגה על הנו"ב הנ"ל במ"ש דסוטה לא מקרי דבר שבערוה אפשר להליץ וליישב קצת עפמ"ש לעיל סי' ו' סי"ז ס"ק ט"ז בשם רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' פ"ה דאף אי חללות כהונה הוי דבר שבערוה מ"מ היכא דלא הוי רק מחמת שויא אנחד"א בודאי לא הוי דבר שבערוה ע"ש וא"כ גם הכא לדינא שפיר קאמר הנו"ב דבנ"ד ע"א נאמן דלא הוי דבר שבערוה כיון דלא הוי רק מחמת שויא חד"א. רק דהלשון קשה דמלשונו משמע דכל איסור סוטה לא הוי דשב"ע וע"ז השיג שפיר אבל לדינא יש לקיים דבריו בזה. ושוב מצאתי בתשו' ברית אברהם סי' פ"ב בתשובת הגאון מליסא ז"ל שכת' ג"כ חילוק זה דמפרש שם טעמא דרבינו יונה (לעיל סי' ס"ח ס"ז בהגה) דלהכי בפ"פ מהימנא נאנסתי משום דליכא נאמנות להבעל אך לשויא חד"א לא חשיב דבר שבערוה אך הגאון בפהמ"ח שם חולק עליו כיון דשויא חד"א הוא מטעם נאמנות על עצמו לגבי דידיה הוי דשב"ע וכ' דאף שגם הגאון בעל הפלאה כתב חילוק זה לענין מעלת יוחסין שאני התם דהוא רק חומרא בעלמא י"ל דלא החמירו בכה"ג ע"ש וצ"ע: ובגוף דין זה אם מותר להחזירה ע"י אמתלא לאחר שגירשה עיין בתשו' שיבת ציון סי' ע"ד שהאריך הרבה בזה וכת' שם לפלפל בדברי אביו ז"ל בתשובה הנ"ל וגם בדברי הח"מ וב"ש שכתבו דאם נתנה אמתלא מותר להחזירה דמשמע אפי' לכתחילה ובאמת בתשו' מהר"ם פאדוה שם הי' המעשה בדיעבד שכבר החזירה אחר הגירושין וגם שם הי' המעשה שהבעל לא האמין מתחילה כלל ואדרבה אמר בפי' שהיא אצלו בחזקת צנועה ורק להפקיע עצמה ממנו אמרה כן וע"פ עצת אנשים אחרים גירשה בזה פסק מהרמ"פ שמהני אמתלא ולא כן בנדון שכ' הרמ"א ז"ל אם עמד וגירשה משמע מעצמו מבלי סיבה אחרת רק מחמת שהאמין לדבריה בזה יש מקום לומר דל"מ אמתלא כי הבעל החזיק הנאמנות שזינתה ע"י מעשה הגירושין וגם עמד שם על לשון הרמ"א ז"ל שכ' ואפי' אם החזירה יש לחוש ולא כתב להחליט הדין שאף אם החזירה אסורה עליו וחייב לגרשה שנית. והאריך שם בכל זה ומסיק לדינא דאשה שאמרה לבעלה שזינתה אע"פ שאינה נאמנת אם עמד הבעל מעצמו וגירשה אסור להחזירה ולא מהני שום אמתלא לגבי הבעל לבטל המעשה שעשה שגירשה ע"פ דבריה והאמין לה שזינתה ואם עבר והחזירה יש ספק אם מותר לקיימה ודבר זה תליא בשני תירוצי התוס' ור"ן בשלהי נדרים אי מה דאין אשה נאמנת לאסור עצמה על בעלה הוא מדין תורה או מתקנת חכמים. וכל זה אף אם הוא באופן שלא היתה נאמנת מצד הדין לומר שזנתה ומכ"ש בנדון השאלה (בעובדא דידי') שהי' עידי כיעור ועידי יחוד וקלא דל"פ שבזה היתה אסורה עליו מצד הדין תיכף כשאמרה שזנתה אף שלא גירשה עדיין ועתה כשגירשה פשיטא שאסור להחזירה ואפי' אם היתה נותנת אמתלא טובה לדברי' לא הי' מהני שום אמתלא לגבי הבעל ובפרט שאין כאן אמתלא כלל דמה שאומרת שמתוך טירוף הדעת אמרה שזינתה אין זה אמתלא הניכר לב"ד לכן היא באיסורה קיימא לעולם ואפי' אם עבר והחזירה אחר הגירושין כופין אותו להוציאה שנית עכ"ד ע"ש. ושם בסי' ע"ה האריך עוד בזה בענין אם עבר והחזיר' אם יש לחוש לבניהם שיולדו להם משום חשש ממזרות מדרבנן כדעת ר"ח בתוס' יבמות ד' מ"ט ואם עכ"פ הם פסולים לכהונה (ע"ל סי' ד' סט"ו בב"ש ס"ק כ"ה ומ"ש שם ס"ק ך) ע"ש:
(לז) שרא' אשתו שזינתה כו'. ה"ז חייב להוציא' כו' הנה ברמב"ם פכ"ד מה' אישות מבואר כמעט להדיא דגם בדין זה גם באומר שראה אשתו שזינתה אין ב"ד כופין אותו להוציאה אלא דחייב לצאת י"ש וכמו בסעי' הקודם. דשם כתב דין זה בהלכה י"ז ואח"כ בהלכה י"ח סידר הדין שבש"ע סעי' הקודם ומסיים ואין ב"ד כופין את האיש לגרש אשתו בדבר מדברים אנו עד שיבואו ב' עדים. ומשמעותו הפשוט שסובב נמי על הלכה י"ז וכך הבינו מדבריו הרבה תשובות האחרונים. ועיין בתשו' מהר"י הלוי אחי הט"ז והיא נדפסת בת' ג"ב סי' כ"ו כתב ג"כ בפשיטות דאין כופין אותו בב"ד להוציא. והביא שם דבתשו' הר"א מזרחי סי' כ"ה תמה ט"ז (מכיון דשויא אנפשי' חד"א למה לא נכופו הא מסיק הסוגיא פ"ק דכתובות דפ"פ כעדים דמי והרי בסוגיא הנ"ל מדמה לאומר לאשה קדשתיך ושם ברור שאם נשא מקרובותיה כופין אותו להוציא וכן מביא הבה"ט בשמו לעיל סי' מ"ח סק"ב והוא ז"ל כתב דלק"מ דס"ל להרמב"ם כרבו הרי"ף דכל זמן שאין עידי טומאה או עידי קינוי וסתירה אין כופין אותו בב"ד להוציא אף אי שויא אנחד"א רק לצאת ידי שמים חובה עליו לגרשה ואסור לו לבא עליה ע"פ דבורו כו' ועפ"ז מסיק שם דגם באומר פ"פ מצאתי נמי אין כופין אותו בב"ד להוציא רק אסורה וחוב עליו לגרשה בבא לצאת י"ש ומה שאמרו דפ"פ כעידים דמי היינו לענין שאסורה עליו אבל לא בענין כפיות ב"ד ע"ש. ועי' בס' בית מאיר הביא קצת מדברי מהר"י הלוי אלו וכתב עליו דיפה דיבר די"ל שסובר הרמב"ם דכל שאין הב"ד מענשין בדיני אדם אף אין נזקקין להוציא בכפיה וכבר כתב הרמב"ם סופ"א מהא"ב דאין מענשין אשה האומרת נתקדשתי וש"מ דכל שהענין אינו ברור לב"ד ע"י עדים או חזקה לא מענשינן וה"ה י"ל דאין כופין ודמות ראי' יש לזה מיבמות ק"ד כו' ומסיים דא"כ היה נמי יש להסתפק בדינא דסי' מ"ח גופי' ע"ש (לע"ד אפשר לחלק דשאני התם שנאסרה קודם הנשואין וכמו דמחלקינן כה"ג גבי קול לעיל סי' מ"ו וצ"ע): ועיין בתשו' בגדי כהונה סי' ג' האריך בזה ודעתו ג"כ דגם באומר שראה אשתו שזינתה אין ב"ד כופין אותו להוציא ומבואר שם הטעם כיון שיכול לחזור בו אף בלתי אמתלא (ע' בט"ז ס"ק י"א ואין להקשות מאי שנא מהאומר קדשתיך (לעיל ר"ס מ"ח) דהוא אסור בקרובותיה משמע איסור עולם אף אם חוזר ומ"ש מאומרת א"א אני (לעיל סי' מ"ז ס"ד) ומאומרת טמאה אני (בי"ד סי' קפ"ה) דצריכה אמתלא להתירה דיש לחלק דדוקא בדבר הנוגע לאחרים צריך אמתלא כי האחרי' אין יודעים האמת אבל בדבר שנוגע רק בינו ובינה והם יודעים האמת ששקר דובר תחילה מהני חזרה בלא אמתלא והביא שגם בת' צ"צ סי' ק"ד הביא חילוק זה בשם איכא מאן דבעי למימר רק שהקשה ע"ז מהא דאמ' בסוף נדרים ומודה רב ששת שאם מת שאינה אוכלת בתרומה כו' (וכן סתר סברא זו בת' חכם צבי ס"ס מ"ד יעו"ש) והוא ז"ל כ' ליישב קושייתו. ועי' בתשובת ברית אברהם סי' פ"ו אות ב' שהביא סברא הנ"ל שהובא בצ"צ ודחה אותה דמלבד מה שהקשו ע"ז הצ"צ שם והח"צ בס"ס מ"ד הנה הדבר מפורש בתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' י"ב (הוא מה שהובא בש"ע לקמן סי' קע"ח ס"י) באחד שהוציא קול שנתברר לו שאשתו זינתה דבלא אמתלא א"י לחזור ושויא חד"א ע"ש וכ' דלפ"ז כיון שמבואר להדיא דא"י לחזור בלתי אמתלא הדק"ל למה לא נכופו בדיני אדם ולכן נראה ברור דודאי היכא דשויא חד"א כופין להוציא כדמשמע פשטות הסוגיא דפ"פ כו' (עמש"ל סי' ס"ח סק"ד) אך דהמעיין בדברי הרי"ף והרא"ש שלא כתבו כלום באמר הבעל דמהימן לי' כבי תרי דאינו חייב רק בלצאת י"ש אך שכתבו לדינא להזהיר להבעל דאי מהימן לי' חייב להוציאה לצי"ש ומיירי שעדיין הבעל לא אמר כלום אבל היכי שהבעל אמר להדיא שהוא מאמין ושויא חד"א כופין בדיני אדם וגם הרמב"ם לא כ' אך הדין להורות להבעל באם ראה שזינתה או שמאמין להעד דמחוייב לגרש וע"ז סיים דאין ב"ד כופין בדבר מדברים אלו אבל לא הזכיר הרמב"ם כלום באמר הבעל כן דודאי שויא חד"א וממילא כופין בדיני אדם לגרש היכא דאינו חוזר ע"פ אמתלא כו' עכ"ד וע"ש עוד בסי' צ"ד מזה. ולע"ד אף דבדברי הרי"ף והרא"ש אפשר לפרש כן אך בלשון הרמב"ם הנ"ל דוחק להעמיס כן גם בת' רבינו עקיבא איגר ס"ס פ"ח (יובא לקמן סי' קע"ח ס"ט) כ' בפשיטות דמשמע מדברי הרמב"ם גם באומר שראה שזינתה אין כופין אותו להוציא כו' ע"ש ועיין עוד בת' רע"ק איגר סי' ק' הובא קצת לעיל סי' י"א ס"ק י"א: (ועיין בתשו' ח"ס סי' כ"ח שכ' לרב אחד מה ששאל אי ב"ד כופין למי דשוויא נפשי' חד"א או נימא לדידי' אסור ליחוש לנפשו אבל ב"ד אין כופים. הנה עיניו שפיר חזו בתשו' צ"צ סימן ק"ד דשם מבאר בכפל פעמים שב"ד כופין והוא פשוט מאד ומ"מ נ"ל היינו דוקא בשאר איסורים אבל באשתו זינתה בפניו ושוב חוזר בו אין כופין להוציא דכיון שחוזר בו נהי לדידיה אינו חוזר ומגיד וכבר אסרה עליו כמו נדר או כמו עד שאינו חוזר ומגיד מ"מ הדבר אצלינו ספק וגט מעושה שלא כדין פסול מה"ת ואם אמת שלא זינתה אין בדין לכופו וא"כ הכפי' הוי גט מעוש' שלא כדין ופסול ובניה מן השני ממזרי' ע"כ אין לכופו לגרש ואומרים לו שנאסר' עליו אבל אין לנו לכוף להוציא ע"י גט מעושה והרי כ' הרמב"ם ספ"ט מאישות באשה שאמרה א"א אני ושוב נתקדש' ולא נתנה אמתל' מספקת אסור' לשני ומ"מ צריכ' גט מספק (וכן הוא בש"ע לעיל סי' מ"ז ס"ד) הרי אע"פ שאסור' לו בודאי ומפרישים אותם בע"כ דודאי אלינו שאסור' לשני מכח שווי' נפש' חד"א מ"מ הקידושין מסופקים אצלינו וה"נ אין להתיר' בגט מעושה. אמנם כל זה אם חוזר מדבריו הראשונים אבל בעומד בדיבורו שזינת' הנה הרמב"ם ס"ל גם בהא אין כופין להוציא שלא ע"י עדים ברורים כמ"ש להדי' פכ"ד מאישות הלכה י"ז כו' אך הריטב"א קידושין דף פ"א חולק והיינו בעומד בדבורו שזינתה אבל אם חוזר בו לא ידעתי אם יחלוק אדם בזה והגאון בית מאיר לא עמד בכל זה כו' וכל זה בענין לכוף לגרש אבל בכל שאר ענינים פשוט יותר מביע' בכותח' דב"ד כופין לקיים אשר אסר על עצמו עכ"ל ע"ש):
(לח) בין שהי' האומר וכתב במל"מ פכ"ד מה"א דין י"ז בשם תשובת הרשב"א סי' קי"ח דאפי' עכו"ם בין מסל"ת בין מתכוין להעיד אי מהימן לי' (חייב) להולי' ע"ש ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן פ"ח שכתב דמדברי רשב"א אלו משמע דלא כמהרי"ק שהוב' בהגה סעיף זה דבפשיטו ל"ש לומר דמהימן לי' כבת ר"ח דאינו משקר. הגם דאפשר נדחוק כו' מ"מ סתימות דבריו לא משמע כן. וע"ש עוד בסי' ק' וק"א ועמש"ל ס"ק מ"ב:
(לט) הואיל וסמכה דעתו. עיין במל"מ שם שהבי' בשם הרשב"א בתשוב' סימן אלף רל"ז שכ' הא דבסומכת דעתו עליהן דאמרי' דחייב להוציא דוקא שהאשה שותקת אבל במכחישתו אינו חייב להוציא כדאמרינן בעלמא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ע"כ והוא ז"ל כ' ע"ז ולדעתי דבר גדול דיבר הנבי' עכ"ל: ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן צ"ט (בד"ה ואף במכחישתו שהבי' ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל וכ' דמדברי תשו' מיימוני להל' אישות ס"ס כ"ה מבואר כמעט להדי' דאף במכחישתו שייך מהימן לי' לענין איסור' והכי יש לדייק מדברי הרמ"א בהגה (סעיף הקודם) הודית לפני א' שזנת' ואח"כ אומרת ששקר הוא כו' דאמרי' בתחלה שהודית כו' מבואר להדיא דבעד א' דזינתה בכה"ג אסורה דמהימן אף במכחישתו (ומ"ש עוד שם אמנם במקור הדין ההוא במהרי"ק שורש פ"ב מוכח לכאורה בהיפוך כו' ע' בסימן ק' שם דהגאון בית מאיר השיג עליו ובסימן ק"א שם הודה לו הגאון רע"ק ז"ל וכתב ברם דברים שאמרתי טעות הי' בידי והבי' שם דגם בתשו' מהרי"ט ח"א סימן ט"ו תפס בפשיטו' דאפילו בע"א בהכחשה מהני מאמינו ע"ש וע"ל ס"ק כ"ו) ולכן בעד א' בטומאה ומכחישתו והעד מהימן להבעל מסתפינ' להקל אך בעד א' בכיעור וילדה ליב"ח כו' (הובא לעיל סי' י"ח ס"ק י"א) ע"ש:
(מ) לפיכך משביעה עיין בס' בית מאיר שכ' צ"ע אם לא במחלוקת שנוי כי בטור ח"מ סי' ל"ד איתא הבא על הערוה פסול לעדות ובסימן צ"ב איתא כו' והאריך בזה ע"ש:
(מא) אותה בעצמו עבה"ט ועיין במל"מ פנ"ד מה"א דין י"ז:
(מב) בשאר דברים. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן ק' בתשובת הגאון בית מאיר שכ' וז"ל ומה שתפס מר פסק הגהת ש"ע סימן קט"ו בשם מהרי"ק להלכה ברורה דהאמנת עד א' ל"ש רק בנאמן בעיניו כבי תרי לענ"ד בהרשב"א סימן אלף רל"ו לא משמע כן כו' וכן האמת לענ"ד אילו באנו לדון ענין האמנה זו מענין קים לי בגווה דבת ר"ח לא הי' שייך כלל בזה"ז לדון בו כו' (ע"ש גם בד"ה מה דסיים מר) ובסימן ק"א שם השיב לו הגאון רע"ק ז"ל דמדברי הרשב"א הנ"ל אין ראיה ואדרבה במיוחסות סימן קל"ג כ' כן דבעי מהימן לכל מילי אולם לדינא גם לדעתי ראוי להחמיר אף במאמינו רק בדבר הזה כי המעיין ברשב"א שם יראה דלא סמך כ"כ על ההיתר זה ולא כ' כן רק לסניף ע"ש. וכבר כתב כן גם בסימן פ"ח ע"ש היטב וע"ל ס"ק ל"ח:
(מב) אמר לה בינו לבינה. עח"מ וב"ש שכתבו דהא דפסק הרמב"ם בה' סוטה כר' יהושע היינו דוקא לענין השקאת מים כו' ועמ"ש לקמן סי' קע"ח ס"ז ס"ק ט"ו מזה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |