פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/סו

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה סו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

חיה. עש"ך מ"ש דחייבים כרת ומלקות משום דהמחבר שינה וכתב אסור. אמנם מ"ש וכן כו' משמע דעל דם שליל קאי בטור לא הזכיר זה אדרבה כתב בבא בפ"ע דם שליל אסור ומשמע דאין בו כרת כדעת הרמב"ן הביאו הר"ן ז"ל בהמקשה ומ"ש הב"ח דמו אסור מדרבנן צ"ע דגם להרמב"ן דמו אסור מ"ה כדם איברים עכ"פ אלא שאין בו כרת יע"ש. ודע שיש לראות המחבר שכתב כאן ונוהג בטמאים ולעיל באמ"ה השמיט טמאים והב"ח כתב נ"מ אם נתערב דם טמאים עם דם דגים אי אסור משום דם הוה מין במינו במשהו לרש"י ולא הבינותי דא"נ משום טמא נמי הוה מין במינו דבתר שמא אזלינן ודם נקרא ועוד דאנן לא קיי"ל כרש"י וכ"ת דנ"מ אי נוהג בטמאים ובישלו הוה דרבנן דם שבישלו הא בוכרא דבטמאים תרי איסורי רביע עליה דם והוא בכרת ומילקא נמי לקי ואם בישלו לדידן אזיל איסור דם מ"ה ועכ"פ נשאר איסור טומאה שכל היוצא מטמא טמא כמבואר בבכורות ו' ב' מהטמאין לאסור צירן ורוטבן. ועיין בר"מ פ"ג ממ"א. וא"כ לא נ"מ אלא לחשוד ולנודר והיה להמחבר להביאו באמ"ה ג"כ. הפר"ח הקשה על המחבר דכאן לא הזכיר כוי דממ"נ אי חיה או בהמה ולעיל בהג"ה הזכיר כוי. ועיין פרישה אות ג' כל דם מרבינן כוי ובגמרא ר"פ ד"ש לא מרבינן ליה אלא אף כל דברייתא לאתוי כוי ומכלל ופרט נפיק ליה גם מ"ש הר"מ במ"א פ"ו ה"א וחיה בכלל בהמה שנאמר זאת הבהמה שור איל כו' ולמה ליה מהכא הא מכלל ופרט מרבינן חיה כמו שיראה הרואה שם גם מה דאמרינן בכריתות איצטריך קרא לאסור ספיקא וביומא ע"ד גם כן לא ידענא דלאו מיתורא אלא מכללא ופרטא. ודע דכוי י"ל בו ג' ספיקות חיה או בהמה או בריה בפ"ע ומש"ה צריך ריבוי דכל חלב לרבות כוי וא"ש לר"י דהלכתא כוותיה ולא אסמכתא ומ"ש הר"מ בפ"א ממ"א ובהל' ביכורים פ"ט ופ"א מהל' שא"ה דכוי ספק הוה אין סותר לכאן דבג' דברים מספקינן ומש"ה צריך קרא לרבויא דל"ת שמא חיה ושמא בריה בפ"ע ולא ממין שור וכבש ועז הוא והוה כעין ס"ס. ומ"ש הר"מ ז"ל בהל' נזירות פ"ה ולאו בתולדה אלא במצות הנהוגות בו לאו משום דקשיא ליה דאין בכוי ספק בריה בפ"ע אלא דקשיא ליה דלא מחית אינש נפשיה לספיקא כב"ה עתי"ט פ"ה דנזיר ותבין אבל כוי שאביו תייש ספיקא הוה לענין חלב דלא מקרא דכל חלב מרבינן ליה ועמ"ש סימן ס"ד  :

ב

וכן. הש"ך הראה מקום לסימן י"ג אות ב' כתב דמו אסור והטעם כתב הרא"ש דהוה כדם איברים והר"ן כתב הטעם דתאכלו מידי דבר אכילה ועיין פני יהושע פסחים דמה"ט ג"ה אסור דאין בנ"ט לאו בכלל תאכלו ויפה כתב. ועיין תוס' פסחים כ"ג והרי דם הוקשה להם אמאי לא כשהותרה והנה ואכלה כתיב וזה לא הוה בכלל אכילה ועפ"י שם ואולי מהיתר טריפה קשיא להו וכדאמרן ובס' שושנת העמקים אבאר עוד:

ג

אם. עש"ך ור"ל בס"ג ור"ל דעל החלמון הוה דם ריקום לגאונים ועל החלבון מדרבנן אסור הדם וביצה מותרת וכבר כתבנו בט"ז אות א' דלשיטה זו הא דאמר בכריתות אוציא דם ביצים היינו מ"ה ומדרבנן בכ"מ הדם אסור וכדוסתאי דהלכתא כוותיה:

ד

מרוקם. עש"ך ותי' מה דקשיא מסימן פ"ו הפך סברת הט"ז דכל שהוא מלא דם גובלא הוא ומדרבנן וכל שיש ספק לקולא ולט"ז כל שיש דם בעין הוה איסור תורה:

ה

כל. עש"ך ור"ל דשדא תיכלא בכולה כדאמרינן בגמרא ודם האפרוח מ"ה אסור להמחבר כמ"ש לעיל:

ו

אסורה. עש"ך בשם הכל בו אפילו ביצת ב"י דודאי לא ריקום לא פלוג ומהרש"ל מתיר בחלמון ב"י דסובר כשיטת הרא"ה בחלמון שרי ונהי דמחמירין מ"מ בת יומא לא גזרינן כולי האי וסיים הש"ך ומשמעות הפוסקים שאין לחלק ומשמע דר"ל בכ"מ דימצא בב"י אוסרין מדכתב שאין לחלק אמנם המ"י כלל ס"ב אות ה' כתב לדידן עיקר כגאונים ובחלמון אף ב"י אסורה וחלבון שלא על הקשר יש להתיר ב"י יע"ש ויש לצדד כן ביש הפסד בדבר ומיהו ודאי ב"י לא הוה אלא דרבנן ונ"מ להקל בספיקו בנפל ללח וא"י אם יש ס' וכדומה ועי' סוף הסימן ביעי דספנא מארעא דדם שבו לא ריקום ואוכל הביצה וזורק הדם וכמ"ש שם ולא גזרינן אטו ביצי מזכר כמו דגזרינן ב"י כמ"ש הב"י דל"ד דהאי מטי לפעמים לדם ריקום וספנא מארעא לא יבוא לעולם לכלל זה והדם מדרבנן. ומה שהקשו מכריתות ה"מ לשנויי ב"י או ספנא שהוא דרבנן אבל ביצי מזכר אפשר דהוה ד"ת בכ"מ וכדאמרן:

ז

ויש. עש"ך בשם או"ה הביאו הד"מ ות"ח כלל ס"ב ד"א דמש"ה אסור בנמצא על קשר חלבון אטו קשר חלמון דהוה דאורייתא למ"ד דם ביצים דאורייתא והט"ז ושאר אחרונים וש"ך באות ח' כתבו דמטעם הרא"ה אוסרין בכ"מ ועמ"י כלל ס"ב אות ה' במ"ש ביצת ב"י אם נמצא מצדדים שרי משמע על הקשר חלבון לא ואלו מאו"ה משמע שגם זה לא מדינא אלא מטעם חומרא יע"ש:

ח

ומזה. עש"ך ור"ל דיש גורסין קשר היינו הכד וי"ג החד ואו"ה כתב דגזרינן בקשר חלבון אטו חלמון וא"כ לדידן דלא ידעינן הי ניהי קשר ואין היתר אלא בצדדין וא"א בקיאין היכן צדדין. והעלה דמטעם הרא"ה אנו פוסקין איסור בכ"מ שמא כגאונים או כהרא"ה:

ט

ביצים. הש"ך הראה מקום לפרישה סי"ב ושם נאמר דטרופות לא כמ"ש הב"י דהתחיל לטורפם אלא אפילו שלימין כיון שהוציא מקליפה החלבון נתפזר ומיני' ביצים שבורות שהם עדיין בקליפתן הא לא"ה דין טרופות יש להן וכדכתיבנא:

י

וכל. עש"ך ומסיק דחד בחד נמי יש להתיר והר"ב ה"ק כיון דבתערובת חד בב' בטיל לא גזרו אף חד בחד ועוד דיש רוב דיש ביצים גדולים וקטנים ומ"ש ביצים לחודי' כל ספיקא להחמיר הוא לאו דווקא דהא המנהג להחמיר בכ"מ וע"י תערובות לא גזרו וליכא מנהגא עמ"י. וסובר הש"ך דמ"ש בת"ח ג' או ב' ביצים היינו עם ביצה אסורה דהוה חד בחד. עוד האריך דהוה ספק בכ"מ שימצא שמא כרש"י או כגאונים או כרא"ה ואין וודאי לפי דבריו אלא בנמצא על קשר חלמון וגם על החלבון שאז אסור וודאי לכ"ע לרש"י וגאונים ורא"ה. ומ"ש דאין נראה לו כרש"י לא ידענא הא כתב מקודם דהוה ספק שמא כרא"ה ואולי חזר וסובר דעיקר כגאונים. או דקאי אמ"ש באות י' ביצה בת יומא בנמצא על החלמון. ואין נראה דוודאי קאי על תערובת ומ"ש דבא"מ אסור דלא התירו אלא במינו ולא בא"מ. ומיהו אם היה ספק אי נפל כלל לא"מ הוה ס"ס וכן אי ספק אי יש ס' אפשר לצדד ולהתיר בא"מ דהוה ס"ס בשל תורה:

ודע דהמ"י שם אות ט"ו השיג על הש"ך במה שהתיר חד בחד דיש גדולים וקטנים דזה לשיטת הש"ך בסימן ק"ז וק"ט דמשהו יותר הוה רוב אבל למ"ד רוב פי שנים בעינן ליתא. ובאמת בלא"ה הוה ספק חסרון חכמה דבקל יכול לשער אי יש משהו יותר. ועל מ"ש הש"ך דספק פלוגתא כו' דבסימן נ"ג ונ"ז ופ"ד מוכח דס"ס דפלוגתא עדיף מס"ס דמעשה והא דלא התיר שם אלא מטעם שיש הרבה מקילין היינו שאין לעשות ס"ס בידים יע"ש ועמ"ש בקו"ה:

הכה"ג בהגהות ב"י אות ט' ול"ד תמה על הש"י שכתב דם שבישלו דרבנן. ולא ידענא דלדידן וודאי הכי הוא דאפילו איסור תורה ליכא בדם שבשלו כמבואר בהל' מליחה וא"כ יש לעיין בשלמא נצלה או בישלה הביצה לבדה אסור בכ"ע מחמת מנהגא או לחוש לכל הפירושים משא"כ שנפלה לא"מ ונתבשלה בה"מ יש לצדד בזה אף אין ס' כיון דכל איסורו לא הוה אלא דרבנן לדידן וגם יש ספק אי היה במקום האוסר וכדאמרן  :

מה שכתב הש"ך דלא להקל כדעת מהרש"ל ראיתי במ"י שם אות י"ג שהבין שחזר ממ"ש תחלה דהוה ספק משום דרא"ה לגבי הגאונים ושאר פוסקים הוה יחיד וספיקא דפלוגתא לא הוה אלא כששניהן שווין וכבר כתבתי בסמוך מה שיש לפרש בע"א:

יא

נ"ל. עש"ך הביא לשון הב"י ומיהו להמחבר בחלמון בכ"מ הוה דם ריקום ובחלבון דאין אסור אלא מדרבנן משום מ"ע יש היתר בנתערב שלא מדעת ומדעת עכ"פ לאחרים מותר:

יב

מותר. עש"ך שהשיג אל"ח במ"ש דהא דלא הגיה הר"ב לדידן הביצה כולה אסורה בכל גווני דדוקא כשדם בעין הא עירבו שוגג שרי הביצה דל"נ אלא דנ"מ אם נפל דם זה לתבשיל אחר כיון דלא הוה כ"א משום מ"ע לא גזרו על תערובתו דליכא מ"ע. ויש לעיין בקשר לחד תירוצא הוה ד"ת עיין ברא"ש. ועיין ת"ה מ"ש עבר ועירבו היינו לאחרים אבל לדידיה אסור אף כה"ג דלא הוה אלא משום מ"ע. ועמ"ש בסוף הסימן בשם הב"ח בהא דכ"מ שגזרו משום מ"ע:

יג

מותר. עש"ך הנה הת"ח כלל ס"ג ד"ה הביא תשובת הרשב"א וז"ל אם נמצא דם בביצה ושמוהו על חמין להצטמק הדבר פשוט דאין התבשיל נאסר כיון דאין במקום הביצה רוטב לא עדיף מצלי שאין אוסר יותר מכ"ק וקליפה עצמה לא גרע משיעור קליפה ולא עוד אלא אפי' היתה קלופה כיון שאין הרוטב שבקדירה עולה למעלה מכיסוי הביצה אין מה שבקדירה בולע ממנה דלא עדיף מחתיכה שברוטב בלא ניער עכ"ל ואין נראה להתיר בקליפה דהביצה אסורה מחמת עצמה ול"ד לחתיכה דאין איסורה אלא מחמת בלוע ואין [איסור הבלוע] יוצא [מחתיכה לחתיכה] בלא רוטב עכ"ל ת"ח. ביאור הדברים כפי הנראה דרשב"א איירי ששמוהו הביצה על חתיכה שגגה היה מגולה בלא רוטב וז"ש כיון דאין רוטב שבקדירה עולה למעלה מכיסוי הביצה היינו שהביצה מכסה החתיכה או תיבת "כיסוי ט"ס ובש"ע לא הזכיר כיסוי משמע ששמוהו הביצה על החתיכה וע"ז כתב הרשב"א ל"מ אם אינה קלופה אלא אפילו קלופה הוה כט"ח שנפלה על החתיכה שחוץ לרוטב בלא ניער וכיסה דאחרות מותרות דלא מפליט ה"נ כאן וכתב הת"ח דל"ד דהתם בלוע אין יוצא משא"כ כאן עכ"פ קליפה בעי והרשב"א מתיר בלא קליפה דאל"כ מה ולא עוד ולמה הביא ראיה מלא ניער דשם אף קליפה א"צ עס"י ק"ה בט"ז אות י"ד בשם רש"ל בג"ה סי' מ"ה ולכאורה תימה על הרשב"א ולהתיר קשר זה אומר אני דהרשב"א מיירי בטפת דם על הקשר דזורק ואוכל השאר וא"כ הוה הביצה בלוע ואין יוצא בלא רוטב והת"ח כתב לדידן אוסרין בכ"מ שמא הלכה כגאונים או כרש"י א"כ בין קשר חלמון או חלבון כולה אסורה ולא הוה בלוע ואוסר כ"ק או כולו כמו שיתבאר. ומיהו אם הדם במקום שאין אסור אלא משום מנהג אין אוסר שלא במינו עש"ך אות יו"ד וי"ב. והנה הש"ך כתב דרשב"א לא התיר אותה חתיכה אלא חתיכה שתחתיה וה"ק דאם בקליפה אין אוסרת כלל ולא עוד דאם קליפה וחתיכה שתחת הביצה בלא רוטב אין אוסרת חתיכה זו לאחרים מה שבקדירה א"כ כשהביצה בקליפתה אין אוסרת כלום. ומהרש"ל כתב לדידן בצלי כחוש בס' א"כ אף בקליפתה צריך ששים. והר"ב שהשיג עליו בקלופה ומודה לו באין קלופה אמאי. וצ"ל דסובר הביצה בקליפתה הוה איסור בלוע כיון שהיא עם הקליפה ומש"ה מודה לו דאין בלוע יוצא בלא רוטב ובקלופה אסור עד ס' לדידן. וכתב הש"ך דברי רש"ל נראין אף בקליפה לאסור עד ס' דלא הוה בלוע דהרשב"א כתב דהוה כמו צלי דאין אוסר כ"א כ"ק ותיפוק ליה דאין אוסר כלום דהוה בלוע (ר"ל האיסור בתוך קליפת הביצה) ול"ל לומר דהקליפה הוה במקום קליפה אלא דלא חשיב בלוע כה"ג. וכ"ת הא כתב אח"כ באמת אפילו קלופה כבר פירשנו דסובר טפת דם בביצה הוה בלוע אבל ביצה בקליפתה לא הוה בלוע (ע' סי' פ"ו בט"ז). והשיג הש"ך על הלבוש שכתב בקליפתה טעם הרשב"א ולדידן ס' בעינן אלא היה לו לומר דהוה בלוע. אמנם למ"ש המ"י שם אות י"ד בכחוש לגמרי באיסור דרבנן לא משערין בס' ודם ביצים לרוב דעות דרבנן א"כ י"ל זה ומ"מ י"ל דם לא הוה כחוש לגמרי ועוד בא"מ לא סמכינן אדם ביצים דרבנן. ובאו"ה משמע דביצה על הכיסוי היתה מונחת מש"ה שרי דהוה כב' קדירות נוגעין הא על המאכל עצמו אסור עד ס' לדידן וצ"ע:

יד

ביצים. עש"ך בש"ע העתיק סתם ביצים מוזרות מזכר שנטוין כחוט ובטור איתא ביעי דספנא מארעא וכן פירש"י ועיין בר"ן שכתב לרש"י לאו דוקא דמוזרות כולל בין מזכר ובין ספנא מארעא דאל"כ איך אמר נמצא על הקשר וחוצה לה כולה אסור והא ספנא אין מוליד. והיה נראה לומר והוא שנמצא על הקשר דבזכר הוה ד"ת גזרינן בספנא אטו דזכר הא שלא על הקשר דבזכר הוה דרבנן לא גזרינן ודוסתאי אמר דוקא על החלבון הא חלמון דזכר בכ"מ אסור כגאונים גזרינן בספנא נמי. ומיהו לענין דינא ביעי דספנא בכ"מ שימצא זורק הדם ואוכל השאר ודם גופא דרבנן. וכתב הפר"ח אות י"ג דהיינו שהיתה סגורה התרנגולת בלול כ"א יום ואין עמה זכר והתחילה להטיל ביצים דאל"כ כתבו חכמי הטבע אותן ביצים במעיה שבא עליה זכר אח"כ ראוין לגדל. וגם אי איכא זכר בס' בתין ולא היתה סגורה בלול עיין ריש ביצה:

יש רוצין לומר [ב] ביצה במעי תרנגולת שחוטה זורק הדם ואוכל השאר ואפשר דגזרו כמו ביצה בת יומא ול"ד לספנא דהכא גזרינן טפי ומיהו דרבנן הוה וזה פשוט:

טו

מותר. כתב הש"ך אם מאוס לו עובר משום ב"ת עמ"ש בסימן קי"ו:

טז

אינו. עש"ך דמ"ע ליכא ע"י תערובת אף בפחות מרוב. עב"ח סוף הסימן כ"מ שאסרו חז"ל משום מ"ע בחדרי חדרים אסור הוא באיסור תורה לא בדרבנן ועיין בא"ח ה"ש מחלוקת בזה ומ"מ מסתברא באיסורי אכילה לא שייך זה דכבר הוא חתיכה דאיסורא אף בדרבנן ואף בחדרי חדרים נ"ל:

כתב כה"ג בהגהות הטור אות ב' המור נוהגין היתר עיין א"ח סי' רי"ו. ומ"מ אין ללמוד היתר לבשר שנפל לדבש ונעשה דבש דבתר השתא אזלינן דהמור פירשא בעלמא הוא משא"כ בשר נבילה

כתב דמושבח ונעשה דבש עמ"א א"ח שם כתב עוד בהגהות ב"י מקום שמעמידין המלח בדם אסור לאכול המלח בעיניה וליתן למאכל שרי והטעם פשוט דבר המעמיד באלף לא בטיל ומלח בתבשיל לטעמא כיון דאין מלח אסור מחמת עצמו אין אוסר ובטל בס' עס"י צ"ח וצ"ט:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.