פני משה/שבת/ב/א

פני משה שבת ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' במה מדליקין ובמה אין מדליקין. מפני שיש פתילות שגזרו חכמים שלא להדליק בהן לפי שהאור מסכסכת בהן ואינה נתלית בהן וכן יש שמנים שאסרו להדליק לפי שאין נמשכין אחר הפתילה והטעם בכולן משום דחיישינן שמא בשעה שרוצה להשתמש לאורן יהיה האור הנר אפל ויטה אותה. ושונה התנא להודיענו באלו שמדליקין בהן ושאין מדליקין בהן ובמה דמסיים מתחיל לפרש:

אין מדליקין לא בלכש וכו'. ומפרש פסול דפתילות ברישא דזוטרי נינהו והדר מפרש פסולי השמנים וכדנקיט ואזיל בפרקין:

לכש. הוא מה שנמצא כמין צמר בין הקליפה להעץ בארז ונקרא לוכש"א:

ולא בחוסן. פשתן שנכתש ועדיין אינו מנופץ נקרא חוסן:

ולא בכלך פסילת של משי הנשאר בבית התולעת קוקאנ"י בלע"ז לאחר שהסירו ממנו המשי:

ולא בפתילת האידן. אידן הוא ערבה ויש כמין צמר בין הקליפה להעץ ועושין ממנו פתילה:

ולא בפתילת המדבר. עשב ארוך הגדל במדבר וגודלין אותו לעשותו פתילה:

ולא בירוקה שעל פני המים. ירקרוקת שגדל סביבות הספינה המתעכבת במום ועושין מזה כמין פתילה:

ועד כאן שנה התנא פסולי פתילות ומכאן ואילך פסולי השמנים:

לא בזפת ולא בשעוה. שלא יתן חתיכה זפת או של שעוה בנר במקום שמן אבל נר של שעוה שרי:

ולא בשמן קיק. בגמרא פליגי בה יש אומרים קיסיסא הוא שמן הנעשה מגרעיני צמר גפן שקורין קוטין וי"מ שמן שהוא מעוף שבכרכי הים ושמו קיק. ולא בשמן שריפה. שמן של תרומה שנטמאת ולפי שהוא עומד לשריפה שאסור באכילה קרוי שמן שריפה ומסקינן בגמרא לענין פירושא דמתניתין דהכא ביום טוב שחל להיות בערב שבת מיירי וכשמדליק הנר מבעוד יום נמצא שורף הוא שמן התרומה ביום טוב דקי"ל אין שורפין את הקדשים ביום טוב לפי ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה היא שנאמר באש ישרף וכל מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה היא בי"ט ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וקסבר האי תנא דגזרינן תרומה אטו קדשים אבל בשאר ע"ש מדליקין בשמן שריפה ולא חיישינן מתוך שמצוה עליו לבערו שמא יטה כדי שיתבער מהר דלהאי שמא יטה לא חיישינן דדוקא בפתילות ושמנים שאינם נדלקין יפה בהא הוא דאמרו דחיישינן שמא יטה שתהא נדלקת להשתמש לאורה:

לא באליה. בשומן שלו:

וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאין מבושל אין מדליקין בו. איכא בינייהו בין החכמים לת"ק בחלב מבושל שנתן לתוכו שמן כל שהוא דלמר אסור ולמר מותר והלכה דחלב שבישלו והתיכו נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק והן אתה אומר בקרבי דגים שנימוחו אבל שאר שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם אפילו עירב אותן בשמנים שמדליקין בהם אף על פי כן אין מדליקין בהן שמ"מ אין נמשכין הן אחר הפתילה:

גמ' לא בלכש וכו' לוגט"א. כך שמה:

דדינון. קורין אותה:

אמרין היא הדא היא הדא. דלתרווייהו היינו הך והיא היא:

שלא ננערה. שלא נופצה כמה דאת אמר וכו' אלמא חוסן לאו נעורת היא:

ולא בכלך אנבין קיסריי. ובפ"ח דכלאים בהלכה ב' גריס אגבין קיסרי. והיא פסולת המשי הבא ממקום קסרי:

עירניתה. ערבה:

כשמועה. כמשמעה שהוא עשב הגדל במדברים וביערות:

כיתן דמוי. כמין פשתן הגדל במים סביבות הספינה:

מכאן ואילך. מזפת ושעוה וכן אינך דבתרייהו לפסולי שמנים:

מפני שהאור ממשיך לאחוריו. הלכך אסרו באלו פתילות ושמנים דחיישינן שהוא שוכח ומוציא את הפתילה לתקן אותה:

ועוד. טעמא אחרינא איכא בהו לפי שלא הוצתה האור ברוב הדולק מבעוד יום דמסתמא הוא כך באלו שאין נדלקין היטב:

ר' זעירא בעי אם דמעתה למדין אנו מכאן שהפתילה צריכה הצאתה ברוב הדולק ממנה מבעוד יום:

אתא ר' שמואל וכו' וקאמר. דאין הכי נמי דהכי אמר ר' יוחנן פתילה וכו':

התיבין חבריא והא קורה. דאמרי' לעיל בסוף פ"ק דקורה יחידות סגי ברוב הקיפה והרי לא הוצת האור ברוב כל הדולק ממנה ואפ"ה שרי וכן התיב רבי בא בר ממל:

והא ששיתא. והוא עששית שנדלקת והרי לא בעי' בה שיוצת האור ברוב הדולק ממנה מבעוד יום. דמסתמא כשמדליקין העששית אין מקפידין שתוצת האור ברוב הדולק:

אמר ר' שמי. דמאי קושיא דבכל מקום דמסתמא הולכת ודולקת היא לא בעינן ברוב הדולק דהרי לא כן אמר רבי זעירא וכו' לעיל בסוף הפרק דאלו ארבעה מדורות אין צריכין שיאחז האור ברובן אלא בכל שהן סגי לפי שמסתמא הולכין ודולקין ואינן מתכבין ואם כן ה"ה בקורה וכן בעששית טעמא נמי משום הכי ולעולם בעלמא אמרינן דפתילה צריכה שהוצת האור ברוב הדולק והיינו טעמא דמתני' בהני פתילי שאסרו חכמים להדליק בהן:

ועוד מן הדא. ראיה דהאי טעמא הוא העיקר בהני פסולי דמתני' ולא משום שמא ישכח ויוציא את הפתילה:

דרב תחליפא שאל לרב חסדא. שראה אותו שהיה משתמש בתשמישי מצוה לאור החנוכה ואמר לו לא כן למדתנו רבינו שבת שחל להיות בחנוכה אסור לראות מטבע הברכות של התפלה לאור החנוכה. ומלשון מטבע שטבעו חכמים הוא והא דנקיט שבת משום שכן דרך הוא לפי שאין מטבע התפלה של שבת רגיל כל כך ושגור בפי כל האדם כדרך שהוא רגיל בתפלה של ימות החול ועוד דקמ"ל דאף על פי שהוא עיון קל לראות מטבע של ברכות בשבת ודבר מועט הוא אפילו הכי אסור. אלמא אפי' תשמישי מצוה אסור להשתמש לאור החנוכה. והכי שמעינן דשאל לו לרב חסדא והשתא אי ס"ד דטעמא דהני פסולי שמנים או הפתילות בשבת משום שמא ישכח ויוציא את הפתילה מאי איריא דקאמר בשבת של חנוכה שאסור לראות מטבע הברכות לאור החנוכה ומשום דאסור להשתמש לאורה דהכי משמע מדשאל לו על שראה לאורו תיפוק ליה דאסור מטעמא שמא ישכח ויוציא את הפתילה דהא אנן קיימא לן כהאי מאן דאמר דפתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת ואם כן בלאו הכי איכא האי חששה לפני אור החנוכה בשבת:

הרי אינו שוכח ומוציא את הפתילה. כלומר דהוי מוכרח הוא מדהקשה לו כך דלית לן למיחש להאי טעמא שהוא שוכח ומוציא את הפתילה ולפיכך לא אמר אלא מטעמא דאסור להשתמש לאור החנוכה:

הוי לית טעמא וכו'. והשתא על כרחך דבמתני' ליכא טעמא אלא משום שלא הוצת האור ברוב הדולק בכל הני דקחשיב להו:

פיסקא. ולא בשמן קיק וכו' קיסוסא וכו'. כדפרי' במתני':

זאת אומרת וכו'. כלומר אע"פ שמתחיל להדליק מבע"י אפ"ה אסור בשמן שריפה לפי שדולקת והולכת בשבת ואסור לשרוף את הקדשי' ביום טוב ואצ"ל בשבת כדלקמן:

והא תנינן וכו'. בפ' דלעיל וקס"ד דטעמא דשמן שריפה משום מלאכה הנראית שנעשית אח"כ בשבת והלכך פריך מהאי דמאחיזין את האור במדורת בית המוקד והרי כאן נראית ג"כ שהולכת ודולקת בשבת:

א"ר יוסי. דלאו משום מלאכה הנעשית בשבת אסרו כאן דטעמא דמדורת בית המוקד שהתירו משום דבשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה אבל אתה מתחיל מבעוד יום ונעשית היא מאליה בשבת ולא שאני לן בין נראית אחר כך שנעשית מאליה בשבת או לא דבכל גוונא התירו כך:

ברם הכא. לאו משום מלאכה הוא אלא שהתורה אמרה אין שורפין קדשים ביום טוב ואצ"ל בשבת והרי השמן שריפה נשרפה והולכת בשבת:

מה חמית לומר כן. ומה ראית והיכן אמרה תורה כן:

לא תותירו ממנו וכו'. הרי כאן שני בקרים אחד וכו' ללמדך דלאו בבקר של ט"ו אתה שורף שהוא יו"ט אלא המתן עד בוקרו של ט"ז ותשרוף:

וכתיב וכו'. כלומר דמכאן ילפינן נמי דביום הוא שורפו:

מהו להצית את האור במדורת חמץ. שיש לו לשרוף בע"פ שבלאו הכי צריך לשרוף את החמץ והלכך בעי אם מצית את האור מבעוד יום מהו שיהא מותר שתהא מדורת חמץ זו הולכת ודולקת בי"ט או בשבת או לא:

מאן דיליף לה. שריפת חמץ מנותר בקדשים אסור הוא כמו דשריפת קדשים אסור אע"פ שמצית בו האור מבעוד יום אם הולכת ודולקת בשבת וכהאי דרב חסדא דלעיל וה"ה ביום טוב. ומאן דלא יליף לה מנותר מותר הוא במדורת חמץ ואף על גב דהמוצא חמץ בי"ט של פסח אסור לשורפו שאני הכא דהא מיהת מצות ביעור חמץ בזמנו הוא דעביד:

רב אחא. אמר בלישנא אחרינא בשם רב חסדא ולא כדקאמר לעיל בשמיה אלא ה"ק זאת אומרת שמותר להצית את האור במדורת קדשים מבעוד יום והיא דולקת והולכת בשבת מכיון שהתחלת הדלקה בהיתר היתה וכדמסיק ואזיל מהיכא ש"מ:

והא תנינן וכו'. כלומר דמכאן הוא דש"מ והא תנינן לקמן אין מדליקין שמן שריפה ביום טוב אלמא דוקא בי"ט היא דאסור מפני שהתחלת הדלקה באיסור הוא א"כ בע"ש מותר אע"פ שאח"כ דולקת והולכת בשבת:

מפני י"ט שחל להיות בע"ש. כלומר ולא תיקשי מתני' דהכא דקתני אין מדליקין בשמן שריפה משום דמתני' מיתוקמא ביום טוב שחל להיות בע"ש והיינו נמי דקתני לקמן אין מדליקין ביום טוב דאהאי מתני' קאי דמוקמינן ביום טוב שחל להיות בע"ש ומה טעם קאמר לפי שאין מדליקין שמן שריפה ביום טוב:

מעתה. לדידך דהיכא דהתחלת הדלקה באיסור אין מדליקין א"כ אין מדליקין נמי בשמן שריפה בלילה דהא אין שורפין קדשים בלילה דכתיב ביה ביום ואנן לא אשכחן דאישתמיט לן באיזה מקום שאין מדליקין שמן שריפה בלילה:

אמר ר' יוחנן. הא ל"ק דירדו לה בשיטת ר' ישמעאל גבי מילה דס"ל מילה שעבר זמנה נימול אף בלילה וכך היא נמי בתרומה טמאה שנשרפת אף בלילה וכדמסיק ואזיל ומה אית לך כאן שעבר זמנה וקאמר ר' יודה בן פזי דמכיון שנטמאת התר מה הרי כמי שעבר זמנה לאכילה שהרי א"א לאכלה והלכך נשרפת אף בלילה:

ת"ל וביום. השמיני ימול וי"ו לרבות למילה שלא בזמנה שאינה אלא ביום:

ויש כאן זו. כלומר דיש כאן זו דבחלקינן בין זמנה ובין עבר זמנה ששנינו במחוייבי טבילות דנדה אינה טובלת אלא בלילה ואם עבר זמן טבילתה טובלת ביום והרי זו דלא כמו שאמרו גבי מילה דאע"פ שעבר זמנה דינה כבזמנה:

לצוראי. לאנשי צור:

תמן. בבבל אמרין דאפי' עבר זמנה אינה טובלת אלא בלילה מפני חמותה ומפני כלתה שלא ילמדו זו מזו ויבאו לעשות כך אף בזמנה:

טובלת כדרכה ביום. וקאמר הש"ס דלזה נאמר שמעוברת זמן מקודם היתה ואפשר שטבילה זו לא מפני נדתה היתה אלא משום חומר טהרות:

טהורה לביתה. דלבעלה לא בעי כונה:

וכבס שנית וטהור. גבי מצורע כתיב ושנית מיותר הוא אלא דבא להקיש לטבילה ראשונה מה הראשונה לדעת כדיליף מדכתיב וצוה הכהן וכבסו שהוא לדעת אף השני' לדעת אלמא שכל כבוס וטביל' בעינן שתהא לדעת:

וכן חמיין. אדלעיל קאי למ"ד דאם עבר זמנה טובלת אף ביום וכן רואין אנחנו דיש מרבנן שנוהגין כן ומקדימין טבילתה לאחר שעבר זמנה ומניחין לנשיה' להיות טובלין ביום בשביל שתקדים להתעבר דלפעמים מתעכב בטבילתה אם תמתין עד הלילה בשביל איזה אונס דשכיח בלילה ורב נחמן קאמר מצוה להקדים כל מה שתוכל כדי לזרז במצות:

בת ישראל וכו'. תוספתא היא בפ"י דתרומות ומייתי לה לעיל בסוף פ' בתרא דתרומות וכל הסוגיא כולה דלקמן גרסי' שם והאי דקאמר משלחת זאבים היתה וכו' בפ"ד דשביעית היא שייכא ושם היא שנויה ואיידי דאיירי בשמן שריפה מייתי לה בתרומות ולכל מה דאיתמר בה וכן כאן וכדרך הש"ס הזה. דבפרק ד' דשביעית בהלכה ב' תני לה על הא דקאמר התם טייב בשביעית בזמן הזה מהו אם אסור לזורעה דגזרו חכמים שלא לזרעה ובעי לה בזמן הזה אם ביטלו הגזירה או לא וקאמר דסבר ר' ירמיה מימר שרי ומותיב ר' חזקיה לר' ירמיה וכי איזה ב"ד עמד וביטל להגזירה שגזרו והיכן מצינו שביטלוה וקאמר התם חייליה דר' חזקיה מן הדא בת ישראל שבאת להדליק מן הכהנת טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת ר' הונא בשם ר' ינאי שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד ב"ד וביטל כלומר מה שהתירו להיות טובלת בשמן שריפה והולכת ואע"פ שהיא נגד הדין שהרי אין להדליק בשמן שריפה אלא בבית כהן מפני הסכנה הוא שהתירו לפי שבאותה שעה שעת משלחת זאבים היתה ושלא תכשל בהם באישון לילה התירו שתוכל לטבול את הפתילה בשמן שריפה כדי להדליק ולהאיר לה בהליכתה ולא עמד ב"ד וביטל וכלומר מאחר שהתירו נשארה תקנת התרה זו כמו שהוא ולא ביטלוה אח"כ ולאסור. והשתא כמה דתימר תמן לא עמד ב"ד וביטל ואע"ג דלקולא היא והכא נמי גבי טייב בשביעית לא עמד ב"ד וביטל להגזירה ראשונה וכ"ש הוא הכא דלחומרא היא. עד כאן מה דשייך לשביעית ואגב מייתי לה נמי הכא:

בקרו של כהן. הבקר שלו שהיה עומד בדיר ישראל ומאכילו אצלו וכן כליו וכו' ואינו חושש. אע"פ שגם הישראל נהנה מנר שמן שריפה מ"מ הואיל ולטובתו של כהן הוא מותר אפי' בביתו של ישראל:

ישראל וכהן וכו'. בתוספתא שם:

ומיעבד עבידתיה. לעשות איזו מלאכה גבי ר"ח ציפוראה שהיה כהן:

מי אזיל מיזל ליה. כשהיה ר' חנניה בר עכברי רוצה לילך משם מילא לו הנר משמן שריפה של ר' חייא להאיר לו בדרך. ופריך הש"ס ולא כן סברינן מימר כדתני בהאי תוספתא דדוקא לעשות צרכיו של כהן מותר הישראל להדליק בשמן שריפה:

אמרין דאי לא הוה עביד כן לא הוה אתי לזימנא אחרינא וה"ז צרכיו של כהן:

סברין מימר. לבתר הכי היו סבורין לומר דכד מטא ר' חנניה לביתו יכבה את הנר הזה והוא לא עשה כן שאפי' כשבאו לביתו היה משתמש בו וקאמר ר' חנינה דטעמיה דעל ידי כן הוה טהר וע"י כן הוה קרץ כלומר שע"י הנר הזה יכול להשכיב עצמו ולנוח ולישן וע"י כך יכול הוא להשכיב בבקר בבקר ולילך לר' חייא לעשות מלאכתו ונמצא שהכל היא בשביל צרכו של כהן:

בגין דאנא צבע פתילתא מן חולא. בשביל שאני טובל פתילה אחת משמן חולין אם מותר אני להשתמש בשאר פתילות שאצל זה והן נטבלות בשמן שריפה והשיב לו בטול היא זה של חולין על גב פתילות של שמן שריפה הואיל ורב הן ואסור וכן הורה ר"י בן פזי לאילין דבר נחמיה כן:

ר' אמי נסב פתילא. לא החמיר על עצמו ונטל פתילה של שמן שריפה שנתן לו הכהן להאיר לו ור' לייא הוא ר' הילא דהתם לא היה רוצה ליטול ושואל הש"ס אם לא מודה ר' הילא לר' אמי ופליג עלי' וקאמר דלא פליג עליה אלא שהיה חושש משום גזל וכדמסיק:

וכולא מן הדין וכו'. כלומר וכל עיקר טעמי' של ר' הילא בשביל השמש הזה שלו שלא היה נוהג כבוד בשמן של תרומה ובזבזא בהקדישא שהוא מבזה בקדושתה לפיכך לא היה רוצה ליטול הפתילה ולהביאה לביתו שלא יהיה משרת. שלו זורקה למקום בזיון:

מהו להוסיף. שמן חולין על שמן שריפה ולהדליק בשביל ישראל:

לא תני ר' הושעיה. בברייתא דלעיל כהן שבא אצל ישראל לעשות עמו חשבון וכו' אלא אין מחייבין אותו למצותו כלומר למצות אותו ולכבותו כדמייתי לה לעיל אבל לא התיר להוסיף שמן חולין עליו ולהניחו להיות דולק והולך ביותר:

ובתוכו שמן שריפה. ואין מדליקין בה להאי מ"ד דלעיל במתני' בכל ע"ש מיירי ה"ז מוספת לתוכו שמן חולין כל שהן ומדלקת והכי תנינן לה בתוספתא דתרומות שם:

ומה הוה טיביה. של יונתן בן עכמאי הזה דאת אומרת הלכה משמיה וא"ל אדם גדול היה ובקי במשנתינו ופירשי' וכו' פירסמו וסיפר בשבחו לפני רבי ומינה אותו רבי לחכם:

חלב מטיף לתוכו שמן כל שהוא. ומערבו ומדליק בו:

יוסי בעי מה אנן קיימין. להא דרב ברונא אם בחלב מחוי אפילו לא נתן לתוכו שמן יהא מדליק בו דהא לדידיה ע"כ דמפרשת לה להא דתנינן ולא בחלב היינו בחלב שאינו מהותך ומחוי אלא שנתן חתיכה של חלב לתוך הנר במקום שמן כדמפרשין לזפת וטעה במתני' דהא ודאי לא פליג את"ק וחכמים דמתני' ואם במחוי הוא קאמר למה לי שנתן לתוכו שמן:

ותני שמואל וכו'. כלומר וכ"ת דמיירי שנקרש אחר שהתיך אותו הא נמי ליתא דתני שמואל כל שמתיכין אותו ואינו קרוש כלומר שאינו קרוש מהר כדרך השעוה אלא לאחר שעה כדרך החלב דין מחוי הוא לו ואמאי לא ידליק בו ואם בשאינו מחוי שלא היתך אותו בתחלה א"כ מאי מהני שנתן לתוכו שמן הא במתני' סתמא תנינן ולא בחלב ומסתמא השמן כל שהוא בטל הוא בחלב שלא התיכו:

אתא רב חנניה. ופירשה להא דרב ברונא דה"ק בשם רב חלב מהותך וקרבי דגים מדליקין בהן והיינו בשנתן לתוכו שמן כל שהוא וכשהוא מהותך ולא לאחר שנקרש ופליג אהא דשמואל:

עני מיתי קומי רב. נתאחר לבוא לפני רב וע"ש היה:

הך הויתה. היכן היית ואמר ליה חזרתי לבקש אחר שמן זית להדליק בו וא"ל ולא הוה לך קרבי דגים שזה מצוי הוא. ורב לטעמיה דכשהן מהותכין מותר להדליק בתערובות שמן כל שהוא ואף שאינו שמן זית:

מה דמר מדליקין בההן איכומא. בנפט שחור שאין בו סכנה ומאן דאמר אין מדליקין בנפט לבן דהוא סכנה מפני שהיא עף ושורף להמדליק בו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף