פני משה/פסחים/ז/יג

פני משה פסחים ז יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' שתי חבורות שהיו אוכלת בבית אחד. לפי שהפסח נאכל הוא בשתי חבורות כדדרשו בגמ' מדכתיב על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהפסח אחד נאכל בשתי חבורות דהכי משמע יאכלו שנים אותו חד פסח אחד בשני בתים או בשתי חבורות יכול יהא אדם אחד אוכל בשני מקומות ת"ל בבית אחד יאכל לפיכך כשנאכל הוא בשתי חבורות צריך להיות היכר שהן שתים ואלו הופכין פניהם אילך ואוכלין ואלו הופכין פניהם אילך ואוכלין כדי שלא יראו מעורבים ויבא אחד מהן לאכול מכאן ומכאן ואין אדם אחד יכול לאכול בשתי חבורות:

והמיחם באמצע. מיחם שמחממין בו המים כדי למזוג בהם את היין יכול הוא להיות באמצע בין שתי החבורות ושתיהן מסתפקין מתוכו וקמ"ל דאין זה נראה כמו שהן מעורבים יחד ולא חיישינן שמא מתוך כך יבא אחד לאכול מכאן ומכאן:

וכשהשמש עומד למזוג. שמש שהוא משמש לשתי החבורות והתחיל לאכול הפסח מאחת מהן כשעומד למזוג קופץ את פיו ואינו אוכל ומחזיר את פניו לצד חבורתו כדי שלא יהא נראה כאוכל בשתי חבורות עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל מה שבתוך פיו:

והכלה. שהיא בושה לאכול בפניהם הופכת את פניה לצד אחר ואוכלת וקמ"ל דאין זה נראה כאחד אוכל בשתי חבורות שהכל יודעין שהיא עושה כך מפני הבושה:

גמ' כתיב ולא תוציאו וגו'. חוץ לחבורה מנין. אפי' באותו בית:

ת"ל חוצה. ומיותר הוא דכשהוציאו מן הבית הוא חוצה אלא מכאן שאם הוציא אותו מחוץ לחבורה מתחייב הוא בלאו וכדדריש ר' יודן וכלומר שלוקה על כך כמי שהוציאו מן הבית וכדפרישית במתני' דלעיל:

אמר ר' מנא ואמר קרייה וכו'. ר' מנא הוה ס"ד דלא מיתורא אלא ממשמעות חוצה הוא קא דריש דחוצה מחוץ לחבורה משמע הלכך מדייק דיאמר קרא לא תוציא חוצה בלחוד ואנן אמרין אם מחוץ לחבורה הוא מתחייב לכ"ש חוץ לבית ומן הבית למה:

להוציא מחבורה לחבורה בשני זיתים. כלומר שהוציא כזית אחד מחבורה לחבורה באותו בית וחזר והוציא מחבורה השניה מחוץ לבית אם חייב הוא שתים משום לא תוציא מן הבית ומשום לא תוציא חוצה ולהכי קאמר שני זיתים דאלו כזית אחד לא משכחת לה שיהא חייב שתים שהרי על הוצאה מחבורה אינו מתחייב אלא א"כ הוציא מחבורה לחבורה והכי קתני בהדיא בתוספתא פ"ו המוציא כזית בשר מבית לבית ומחבורה לחבורה בשעת אכילה ה"ז חייב שנאמר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה וא"כ כשהוציא כזית מחבורה לחבורה כבר נפסל כדפרישנא בהלכה דלעיל במתני' ואפי' אם נאמר דמחבורה לחבורה לאו דווקא ואורחא דמילת' נקט מ"מ משהוציא מן החבורה כבר נפסל הוא ושוב אינו מתחייב על כזית הזה כשהוציאו מן הבית ובשני זיתים שפיר משכחת לה כדאמרן א"נ דהך דר' אימי לאו כדרך בעיא מתפרש אלא קושיא הוא דבעי על הא דר' מנא דס"ד דמשמעות חוצה דריש כדלעיל ועלה בעי ר' אימי היכי מדייקת מן הבית למה לי הא שפיר איצטריך להיכא שהוציא שני זיתים מחבורה לחבורה ומן הבית וכדפרישית שמתחייב שתים:

נמנו חבורה אחת על הפסח והוציא אחד מהן כזית לחוץ חייב אבל אם הוציאו שנים או שלשה מבני החבורה פטורין מפני שבני חבורה הנשארין ראויין הן להימשך אצלן ולאכול במקום שהן וביחיד הוא דחייב שאין מדרך לרבים להימשך אחר היחיד:

אלא שהן עוברין בעשה. שאף על פי שהן פטורין מלאו דלא תוציא הואיל ואלו ראוין להמשך אחריהן ולגמור אכילתן במקום שהן מכל מקום מכיון שהתחילו לאכול בבית זה וגומרין במקום אחר עוברין בעשה דבבית אחד יאכל:

וכר' שמעון. בברייתא דלקמיה דדריש בבית אחד יאכל שלא תהא מקצת חבורה אוכלת בפנים ומקצתה בחוץ אפי' בעשה אינם עוברין שהרי כאן נמשכין לאכול במקום אחד ולקמן פריך דאפי' לרבנן אף בעשה אין עוברין:

דתני. דפליגי בדרשא דקרא על הבתים וכו' כדפרישי' במתני':

ר"ש אומר אף אוכליו וכו'. דיאכלו דקרא על כל חד וחד מהאוכלין קאי:

יחיד שהוציא כזית חוץ לחבורה מפני שבני חבורתו וכו'. כלומר אם הוא כך שמפני שבני חבורתו ראוין לימשך אצלו כגון שהוא החשוב מבני החבורה וכולן נמשכין אחריו נפטר הוא מל"ת שדינו כדין שנים ושלשה שהוציאו דפטורין הן:

ר' חייה בר בא בעי. על הא דקאמר לעיל וכר"ש אפי' בעשה אין עוברין למה לי כר"ש הא אפי' כרבנן אין עוברין בלא כלום דהא טעמא דנפטרו מל"ת דלא תוציא מפני שבני חבורתן ראויין להמשך אחריהן ולאכול שם א"כ אחר גמר אכילתן אנו הולכין שבמקום אחד הוא והשתא בדין הוא שאפי' בעשה דבבית אחד יאכל לא יהו עוברין ששם הוא עיקר אכילתן:

והוא בצד התנור. בשעה שצולהו להפסח והוא נמנה עליו ושכח והכניס כזית ממנו לתוך פיו אם היה פקח ממלא את כריסו ממנו במקום שהוא שאם יפנה משם שוב אינו יכול לאכול שאין נאכל בשני מקומות:

אם רצו. בני חבורה לחלוק לו כבוד:

תמן. בבבל אמרי דהך סיפא דברייתא דקתני ואם לאו נותנין לו חלקו ואוכל במקומו דר"ש הוא דאיהו סבירא ליה שהפסח נאכל וכן האוכל אוכל בשתי מקומות כדלעיל בהברייתא ולדידיה לא היה צריך ליתן לו חלקו ושיאכל במקומו שהרי יכול הוא לאכול עמהן אעפ"י שאכל כזית בצד התנור אלא דהא קמ"ל שיכולין הן לחלק וליתן לו חלקו שיאכל במקומו ולא חיישינן דמאחר שחולקין הפסח לאכלו בשני מקומות שמא יאכל אחד מכאן ומכאן שאם יאכל מיתר הוא דאף האוכל אוכל בשני מקומות ס"ל דאלו לרבנן שאין האוכל אוכל בשני מקומות אין חולקין לכתחלה משום האי חששא כך היו רבנן דתמן אומרים:

ולא שמיעין וכו'. אבל לא שמעו להא דאמר ר' הושעיה דהכל מודין בתחלה קודם שישבו לאכול שהן חולקין הפסח לשני מקומות שהרי נאכל הוא בשני מקומות ואפי' לרבנן לא חיישינן שמא יבא הא כל לאכול בשני מקומות ובסוף כשישבו לאכול הכל מודים שאין חולקין דכשאין להן אונס אף ר"ש מודה שאין האוכל אוכל בשני מקומות:

מה. הן פליגין בכה"ג שבשעה שהן יושבין ואוכלין אירע להם איזה אונס שפקעה ונשברה עליהן הקורה שבבית וצריכין לעקור מכאן או כיוצא בזה וכמו דתני בתוספתא פרק ששי רבי שמעון אומר הרי שהיו יושבין ואוכלין וראו נחש או עקרב הרי אלו עוקרין את פסחיהן ואוכלין אותו במקום אחר דרבי שמעון סבירא ליה עוקרין הן ונוטלין חלקן ואוכלין במקום אחר ורבנן סבירא להו שאף על פי שצריכין הן לעקור משם הואיל והתחילו לאכול שוב אין עוקרין את חלקן עמהן ולאכול במקום אחר לפי שאין האוכל אוכל בשני מקומות והשתא הך סיפא דברייתא דלעיל ככולי עלמא אתיא:

מעתה. דמוקית לה לפלוגתייהו דר"ש ורבנן אם בשעה שהיו יושבין ואוכלין אירע להם איזה דבר שצריכין לעקור מי נימא נמי דלעולם אין המוציא בשר הפסח חייב עד שעה שיאכל ממנו:

אתא רבי שמואל ורבי אבהו. וקאמר בשם רבי יוחנן דאין הכי נמי שהדין כך הוא המוציא וכו' והכי הוא בהדיא בתוספתא שהבאתי בריש הלכה דקתני המוציא בשעת אכילה ור' יוחנן קמ"ל דעד שעה שיאכל המוציא בעצמו ממנו:

אמר ר' זעירא והא תניי תמן. בברייתא יחיד שהוציא וכו' ולא פסל עצמו מבני חבורתו שאעפ"י שהוא מתחייב על ההוצאה מ"מ ראוי הוא עדיין לאכול עמהן וא"כ הדא אמרה אפי' לא אכל ממנו הוא מתחייב דאין תימר בשכבר אכל ממנו מיירי קשיא ל"ל דקתני לא פסל עצמו מבני חבורתו הא סתם אכיל' בכזית הוא ומכיון שאכל ממנו כזית יצא ידי חובתו ולענין מה הוא דקאמר לא פסל עצמו:

אמר ר' יוסה אפילו תימא בשכבר אכל ממנו ומהו דתימא ה"א דהואיל מכיון שהוציאו ממנו פסלו להפסח וא"כ אפי' אכל איגלאי מילתא למפרע דמה שאכל דבר פסול אכל ולא יצא בו י"ח קמ"ל שלא פסל עצמו מבני חבורתו שאכלו ג"כ מקודם לפי שבשעה שאכל הפסח כשר היה:

ויידא אמר. ומאיזה דבר נלמד אם המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל. דאי מהאי ברייתא נפשוט לה דתני יש שובר אחר שובר שאם שבר עצם הפסח וחזר ושבר חייב על כל או"א ואין מוציא אחר מוציא וקס"ד דטעמא משום שאין המוציא מתחייב אלא עד שעה שיאכל ממנו ומכיון שכבר אכל שוב אינו מתחייב על הוצאה השנייה דשעת אכילה בעינן והוצאה הראשונה היא שהיתה מיד בשעה שאכל ואינו חייב אלא אחת:

או הדא אמרה וכו'. כלומר דדחי לה דאכתי לא תפשוט דאיכא למימר או דנשמע מכאן דכיון שהוציאו פסלו להפסח והיינו טעמא דלא משכחת חיובא במוציא אחר מוציא לפי שאינו חייב אלא המוציא מפסח הכשר או דנימא כדקאמרת הדא אמרה המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל וזיל הכא ומדחי לה וזיל הכא ומדחי לה ולא תפשוט מידי:

פשיטא דא מילתא התחילו אלו. על שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד קאי שהתחילו מבני חבירה האחת לאכול ונטמאו אלו האחרים מהחבורה השניה מקודם שהתחילו לאכול פשיטא הוא שזכו הטהורין בחלקן של טמאים ואוכלין הן את חלקן ואין כאן משום אוכל בשני מקומות לפי שעכשיו חבורה זו הטהורין הולכין למקום שהי' אלו שנטמאו ושם אוכלין את חלקן ומה שאכלו בתחלה במקומם מחלקן הוא שאכלו והפסח נאכל הוא בשני מקומות או שמביאין חלקן של הטמאים למקומן ואוכלין:

ולא עוד אלא אפי' התחילו אילו. בני החבורה האחת לאכול ונטמאו הן עצמן והשניה לא התחילו לאכול זכו אלו חבורה השניה הטהורין בחלקן של טמאין ואוכלין שם ואעפ"י שכבר התחילו לאכול אלו שנטמאו וזו היא הרבותא בהאי ולא עוד:

אבל התחילו אלו ואלו. לאכול ונטמא אחד מהן. כלומר אחת מהחבירות האלו בהא מסתברא שלא זכו הטהורין בחלקן של טמאין מפני שכל אחת ואחת התחילו כבר לאכול והרי זה כאוכל בשני מקומות:

יחיד. שעשה פסח לעצמו מפשיט ידו לאכלו בכל הבית וכלומר אעפ"י שהתחילו לאכלו כאן יכול הוא לגמרו במקום אחר באותו הבית שכל הבית נחשב לו כמקום אחד שאין קביעת מקום להיחיד אבל חבורה שקבעה מקום בהבית לאכול שם אינה מפשטת ידה בכל הבית לגמור אכילתה שלא במקום שקבעה והתחילה לאכול דקביעות רבים קביעות הוא:

והא תנינן. במתני' שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין פניהם וכו'. וקס"ד דמותרין הן להפוך פניהם קאמר ומכ"ש אם אינם הופכין פניהם ואעפ"י שהן מעורבין ונראין כחבורה אחת ואלו אוכלין במקום זו ואלו אוכלין במקום זה אין חוששין וא"כ ה"ה לחבורה אחת שמותרת לפשוט בכל הבית ומשני דלא היא דלא אמר אלא שתים הא אחת לא וכלומר דדוקא קתני שצריכין אלו להפוך פניהם הילך ואלו הילך שיהיו ניכרים שהן שתי חבורות ואם לאו נראין מעורבים וכחבורה אחת ויבא אחד מהן לאכול כאן וכאן וכדפרישי' במתני':

והא תנינן המיחם באמצע. בין החבורות ומכיון ששתיהן מסתפקות למזוג מן המים שבמיחם שביניהן אכתי נראין הן כחבורה אחת ומשני דהא לא איכפת לן שמקום שהשמש מוכיח עליו שם הוא חבורתו וכלומר שהרי השמש עומד למזוג לשתיהן וזה השמש צריך שיהא נמנה עם אחת משתיהן וא"כ הוא בעצמו מוכיח עליו למקום שהולך לאכול עמהן שם היא חבורה שלו ואינו הולך לחבורה אחרת לאכול והרי זה מוכיח שהן שתי חבורות:

והא תנינן הכלה הופכת פניה. מחבורה שלה ואוכלת ולדידך דקאמרת שאין חבורה מפשטת ידה בכל הבית שזה נראה כאוכל בשני מקומות ואם כן כשהיא הופכת פניה ואוכלת הרי זה כפונה ממקום החבורה למקום אחר ואוכל:

אמר רבי חייה בר בא. שאני כלה שהתירו לה לעשות כן מפני הבושה שהיא מתביישת לאכול בפני החבורה וכדפרישית במתני':

הדרן עלך כיצד צולין

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף