פני משה/פאה/א/ד

פני משה פאה א ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כלל אמרו בפאה כל דבר שהוא אוכל. למעוטי ספיחי סטיס וקוצה שהן ממיני צבעים כדאמרינן פרק כלל גדול בשבת דף ס"ח ונקט למעוטי הני ולא קאמר למעוטי כל דברים שאינן אוכל משום דהני חזו קצת לאכילה ע"י הדחק וקמ"ל דלא חשיב אכילה דידהו כדדריש לה בת"כ קציר מה ת"ל מה קציר מיוחד שהוא אוכל ומהאי טעמא נמי לא נקט סטיס וקוצה עצמן דהני לא חזו כלל א"נ להכי נקט ספיחין משום דאין דרך ללוקטן לסטיס וקוצה בשנה שנזרעים אלא לבסוף ד' וה' שנים שהשרשים מתפשטין וגדילין והם עיקר הצביעה:

ונשמר. למעוטי הפקר שאינו נשמר ואינו חייב בפאה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם פרט להפקר שכבר הוא נעזב:

וגידוליו מן הארץ. למעוטי כמהין ופטריות שאין להם שורש בארץ וגידוליהם מן האויר ואין חייבין בפאה דכתיב קציר ארצכם:

ולקיטתו כאחת. למעוטי תאנה וכיוצא בה מן האילנות שנלקטים הפירות ראשון ראשון מה שמתבשלים בהם דכתיב קציר וסתם קציר דבר המתבשל הרבה ביחד:

ומכניסו לקיום. למעוטי ירק דסתם קציר מכניסו לקיום יצאו ירקות שאע"פ שלקיטתן כאחת אין מכניסן לקיום שאינו מתקיים אלא מתעפש מיד:

והתבואה והקיטנית בכלל הזה. כלומר כל התנאים האמורים ימצאו בתבואה וקטנית. תבואה נקראו כל חמשת המינין חטה ושעורה וכוסמת ושבולת שועל ושיפון. קטניות. פולין ואפונים ועדשים ודומיהן.

ובאילן האוג. פרי אדום קירנאל"ו בלע"ז ורמב"ם פי' אילן העושה אשכולות אדומות והן ראוין לאכילה ובערבי קורין לו סימוק:

והחרובים וכו' ולאו דוקא אלו שחייבין בפאה אלא קתני אלו ודומיהן:

גמ' ובקצרכם וכו' ברייתא היא בת"כ פ' קדושים:

אין לי אלא קוצר וכו' קוטף מנין כצ"ל וכן הוא שם שקוטף את המלילות ביד ואינו עוקר עם השרשי:

ת"ל בארצכם. כל שגידוליו מן הארץ:

ת"ל שדך. פאת שדך ומיותר הוא דהא כתיב קציר ארצכם אלא לרבות את האילנות:

תני. בתוספתא דכלאים פ"א וה"ג שם זורעין זרע וזרעוני אילן כאחד הזורע חרצנים עם החטים ה"ז לוקה את הארבעים. וחסר כאן עם החטים:

א"ר זעירא. מילתי' דר' זעירא לפרושי טעמא דסיפא דהתוספתא היא והכי איתא נמי לקמן בריש פ"ח דכלאים דפליגי התם ר יונתן ור' יאשיה דר' יאשיה סבר אינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע שני מינים בכרם חטה ושעורה וחרצן דדריש לא תזרע כרמך כלאים משמע דשני מינין בלא החרצן קאמר קרא דאי לאו הכי לא מקרי כרמך ור' יונתן ס"ל אפי' מין אחד וקאמר התם על דעתיה דר' יונתן כתיב לא תזרע שדך כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים כלומר כיון דאפי' במין א' מתחייב א"כ הרי הוא בכלל לא תזרע שדך כלאים דכרם נמי אקרי שדה והרי הוא חייב משום חטה וחרצן כמו בשאר כלאי זרעים ומתרץ ר' זעירא שם דלא תזרע כרמך כלאים עיקר כרמך כלאים לא תזרע כלומר דקרא בא ללמדנו דאפי' יש כאן עיקר הכרם שכבר נטוע הוא לא תזרע כלאים ואי לאו קרא יתירא ה"א עד שיזרע במפולת היד להכלאים דהכי משמע לא תזרע בשעת זריעה לא יהיה כלאים קמ"ל דאפי' מין אחד כבר יש לו עיקר ונטוע הוא לא תזרע מין השני שהוא כלאים עמו:

הכי אמרינן שם לתרץ דברי ר' יונתן ודברי ר' יאשיה מתרץ לה התם ומייתי לה הכא לדר' זעירא על האי תוספתא משום דסיפא כר' יונתן היא דאתיא דאפילו במין אחד מתחייב וכדמפרש ר' זעירא לטעמיה דר' יונתן והשתא פשיטא דמתחייב הוא אם זרע החטה והחרצן כדמיירי התוספתא דבשעת זריעה הוי כלאים. והא דמייתי לה להתוספתא הכא משום האי בעיא דר' יודן דבעי עלה כדלקמן:

תמן אמרין זרעי אילן אין קרויין זרעים וכה את אמר זרעי אילן קרויין זרעים. כצ"ל וכן הוא בפ"ח דכלאים אחר דברי ר זעירא כלומר דבעי על התוספתא מדין הכשר זרעים דאמרינן בעלמא ועל הא דקתני דזורעין זרע א' מן המינין עם זרע אילן ולא חיישינן משום כלאים ואע"ג דאמרינן לעיל דאילן חייב בפאה מדכתיב שדך לרבות לאילנות אלמא אילן קרוי שדה ואמאי לא מחייב משום לא תזרע שדך כלאים אלא ע"כ דטעמא דזרע אילן לאו בכלל זרע הוא וקרא כתיב לא תזרע דלא קפיד אלא על שני מינין הקרויין זרע שמעינן דזרעי אילן אין קרויין זרעים והכא את אמר גבי הכשר זרעים דזרעי אילן ג"כ קרויין זרעים כדתנן פ"ק דמכשירין ובכמה מקומות שם דפירות אילן נמי הן בכי יותן ואמאי והא כתיב וכי יותן מים על זרע וזרע אילן הא קאמרת דלאו בכלל זרעים הוא:

תמן. גבי כלאים מיעט הכתוב לזרע האילן דלא דברה התורה אלא בסתם זרע שדרך בני אדם להיות קורין זרעים אבל זרע אילן שכן אין דרך בנ"א להיות קורין אותן זרעים אלא נטיעות קורין אותן דלא מצינו בשום מקום דקאמר הזורע אילן אלא הנוטע:

ברם הכא. גבי הכשר משקה מרבויא דקרא הוא דילפינן גם לזרע אילן דכתיב לעיל מניה וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא וכי יתן מים על זרע וגו' דהאי קרא בתרא על קרא דלעיל קאי דריבה הכתוב על כל זרע וגו' דכי יותן מים על אותו זרע מוכשר הוא ואפי' על זרע האילן:

ואית דבעי נישמעינה מן הדא. אדלעיל מהדר נילף אילנות לחווב פאה מרבויא דשדך ואית דבעי למילף לאילנות מן הדא דלקמן.

כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך מכאן לחיוב פאה בכרם. כדמפרש לה:

מה את שמע מינה. מכאן לפאה:

א"ר יונה דלא תעולל. לא תדקדק לבצור הכל הוא ולכלות המעשה בו:

כד"א אשר עולל למו ולשון מעשה הוא:

כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך מה את שמע מינה. לחיוב פאה א"ר יונה לא תפאר. לא תקח הפאר והפאה ממנו. כד"א לא תקיפו פאת ראשיכם:

זית. אין לי אלא זית וכרם שאר אילנות מנין וקאמר דילפינן במה מצינו מה זית וכרם שהן מיוחדין וכו' אף כל דבר שהוא חייב בביכורים כגון תאנה ורמון ותמרים שאר אילנות מנין:

ת"ל קצירך. כל מה שאתה קוצר בכלל ואפי' קציר אורז ודוחן שהן כמיני קטנית ויש בהן דרכים השנויים במשנתינו חייבין הן בפאה:

יאמר זית ואל יאמר כרם. ונילף כרם מזית בבנין אב:

זית שהוא פטור מן הפרט. דאין פרט אלא בכרם שהוא תחת לקט בתבואה כדכתיב ופרט כרמך לא תלקט אבל זית וכן שאר אילנות אין בהן פרט וא"כ בדין הוא שיתחייב בפאה אבל כרם שהוא חייב בפרט שוב לא יהא בו חיוב פאה הלכך צריך שיאמר חיוב פאה בכרם:

או אלו נאמר כרם. וכ"ת יאמר כרם ואל יאמר זית ונילף זית מכרם הדר קאמר דהא נמי לא מצית אמרת דאילו כן הייתי אומר דאיפכא מסתברא כרם שמצינו בו חיובא חדא והוא פרט שדי ביה נמי חיובא דפאה אבל זית שהוא פטור מן הפרט יהא פטור נמי מן הפאה הוי אומר דתרוייהו איצטריכו לפי שאין למדין זה מזה:

יצא זית וכו' קושיא הוא כדמסיק דנימא השתא דכשם שיצא זית ולימד על כל האילנות לחיוב פאה כך יצא כרם ללמד על כל האילנות לחיוב פרט:

א"ר אבין. דלא היא שהרי אין אנו למדין חיובא דפאה לשאר אילנות אלא בבנין אב משניהן כדאמרינן לעיל מה זית וכרם מיוחדין וכו' וא"כ דבר שהוא שוה לשניהן והיינו פאה שנוהגת בשניהן זהו שהוא מלמד הבנין אב לשאר אילנות משא"כ בפרט שאינו נוהג אלא בכרם לבדו אינו מלמד לשאר אילנות:

על דעתיה של ר' ישמעאל ניחא. שנינו בברייתא דר' ישמעאל בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן כל דבר שהוא בכלל ויצא לידון בדבר החדש כגון אשם מצורע שהוא בכלל כל האשמות ויצא לידון בדבר החדש במתן דמים על בוהן יד ובוהן רגל ואזן ימנית אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש הלכך כתיב בו כי כחטאת האשם הוא לפי שיכול לא יהא טעון מתן דמים ואמורין לגבי מזבח הואיל ויצא מכללו וצריך שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש שיהא טעון מתן דמים ואמורים לגבי מזבח כחטאת ופליגי בה במדה זו בפ' עגלה ערופה בהלכה ה' והכי שקיל וטרי נמי בפ' איזהו מקומן (דף מ"ט) אי אמרינן דכשיצא לידון בדבר החדש נעקר לגמרי מן הכלל דלא כללא גמיר מניה ולא הוא גמיר מכללא או לא:

על דעתיה של ר' ישמעאל. והשתא פריך הניחא לר' ישמעאל דשמעינן ליה דסבר שנעקר לגמרי מן הכלל והרי הוא בחידושו שאין לך בו אלא חידושו שפיר הוא דאיצטריך שיאמר פאה בכרם דאי לאו הכי ה"א הואיל ויצא כרם לידון בדבר החדש לחיובא דפרט אין לך בו אלא חידושו ולא יתחייב בפאה קמ"ל:

על דעתיה. אלא על דעתייהו דרבנין דאינון אמרין הרי הוא בכללו והרי הוא בחידושו דסברי שלא נעקר לגמרי מכלל אלא כללא הוא דלא גמיר מניה אבל איהו גמיר מכללא והרי הוא בכללו וגם בחידושו וא"כ קשיא לאיזה דבר נאמר פאה בכרם הא גמרינן לכרם בחיובא דפאה מן הכלל והרי הוא בכללו ובחידושו:

א"ר אבין. שאני הכר. דאילו לא יצא מן הכלל אלא כרם בלחוד ולא היה כתוב בפירוש שום אילן אחר:

יאות הוית מקשי. דלמה לי לכתוב פאה בכרם ילמדנו מן הכלל שלא נעקר לגמרי מניה אבל עכשיו שיצא כרם וזית מן הכלל ובשניהן פרט הכתוב בפירוש לחיובא דפאה תו לא קשיא דלמה לי חיובא דפאה בכרם הרי הוא למד מן הכלל דהא ליתא דאי ס"ד דרצה בו הכתוב שנלמדנו מן הכלל אף שיצא לידון בדבר החדש א"כ למה לי פרטא דזית הא זית לא יצא לידון בשום דבר חדש דאין בו אלא חיובא דשאר אילנות פאה וכן שכחה ופשיטא דהיינו למדין לזית מכלל דשאר אילנות אלא ודאי ה"א דמדכתב רחמנא בפירוש לזית. לחיובא דפאה לגלות על כרם הוא דאיצטריך ולומר זית שהוא פטור מן הפרט הוא שחייב בפאה אבל כרם שהוא חייב בפרט צ"ל יפטור מן הפאה כך הייתי אומר ולפיכך איצטריך למכתב חיובא דפאה גם בכרם:

כמה דתימר גבי קציר דבר שלקיטתו כאחת. דוקא הוא דחייב בפאה וכן צריך שיהא מכניסו לקיום כדתנן במתני' ואומר אף בפועל כך בהא דקי"ל דפועל אוכל בדבר שהוא עוסק בו כדתנן בפ' השוכר את הפועלים ואלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה וכו' והשתא פריך דנילף פועל במה מצינו מפאה דאינו אוכל אלא בדבר שלקיטתו כאחת ובמכניסו לקיום ואנן תנן התם היה עושה בתאנים וכו' אוכל פועל קישות וכו' אלמא דאוכל אפי' בתאנה שאין לקיטתו כאחת וכן בירק שאין מכניסו לקיום:

שנייא היא. בפועל דכתיב ביה וקטפת מלילות בידך כדדרשינן התם דהני קראי כי תבא בכרם רעך וגו' כי תבא בקמת רעך וגו' בפועל הכתוב מדבר וכתיב וקטפת מלילות משמע אפי' אינו לוקטן כולן כאחת אלא כדרך שקוטפין מלילות מעט מעט ומכניסן לבית ומדכתיב בידך משמע אפי' מדבר שאינו מכניסו לקיום כ"א בידך הוא לוקט ואיכל:

תני. בתוספתא פ"ק:

רוטבי תמרים. תמרים שהן רטובין ולחין הרבה מחמת רוב דבש שזב מהן ואלו נלקטין מיד שלא יתקלקלו לפיכך פטורין הן מן הפאה לפי שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שאין ממתינין להן ללקטן כאחת כדאמרן:

ופריך יאית א"ר יוסי בי ר' יהודה. והשתא מאי טעמא דרבנן במתני' דקתני סתמא שהתמרים חייבין בפאה ולא מחלק בין רוטבי תמרה לשארי תמרים:

מפני שכולן צריכין שאור בת אחת. כלומר דאעפ"כ נגמרין הן ומתבשלין בבת אחת ושאור הוא הסימן של גמר התמרים כדתנן בפ"ק דמעשרות התמרים משיטילו שאור משיפתחו כשאור. שיש בו סדקים הוי גמר חיובן למעשרות אבל תאנה יש שמתבשל היום ויש שמתבשל למחר ואינן ראויין ללקוט כאחת:

קילקס. פי' הערוך מין שרש נטע שגדל במצרים ואוכלין אותו:

לירק למעשרות וכו'. שוה לירק לענין מעשרות ולשביעית וכן לענין פאה שפטור כירק וכן לבכורים שאין מביאין בכורים. אלא מז' המינין.

ולנדרים צריכה. הנודר מן הירק צריכה ומבעיא לן אם בכלל ירק הוא או לא וגרסינן להא בפ"ז דנדרים בהנ"א:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף