מראה הפנים/פאה/א/ד

מראה הפנים פאה א ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

קוטף מנין ת"ל קצירך כך היא שנויה הברייתא בת"כ שם ובתוספת' פ"ק שנינו היה מקטף ומכניס לתוך ביתו אפי' כל שדהו פטור מן הלקט שכחה ופאה וחייב במעשרות וגרסי' בפ' ראשית הגז דף קנז ע"א תני חדא השוטף את הרחלים ומעבירן בנהר ליפותן והצמר נתלש מהן פטור מראשית הגז ותניא אידך חייב לא קשיא הא רבנן הא ר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר לקט קצירך ולא לקט קיטוף אלמא קצירך דוקא ה"נ גז דוקא א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מודה ר' יוסי במידי דאורחיה ופירש"י ז"ל כגון בצלים ושומין דקיטוף שלהן זו קצירן דתניא ר' יוסי אומר קציר אין לי אלא קציר עוקר מנין ת"ל לקצור תולש מנין ת"ל בקצרך. והשתא לכאורה איכא למימר דכמו דשני התם דל"ק דר' יוסי אדרבי יוסי ומחלק בין מידי דאורחיה ללאו מידי דאורחיה כן נמי נוכל לשנויי ברייתא דת"כ דלא תקשי עלה דתוספתא דבת"כ מיירי במידי דאורחיה ובתוספתא במידי דלאו אורחיה וא"כ אזלי תרוייהו כר' יוסי אלא דאנן חזינן דא"א לשנויי הכי דהא לבתר הכי הוא דק מר בת"כ אין לי אלא תבואה קטנית מנין וכו' אלמא דבתבואה דריש ליה לרבות את הקוטף והתם ודאי לאו מידי דאורחיה הוא ועל כרחך דברייתא דתוספתא פליגא אברייתא דת"כ. והרמב"ם ז"ל פסק כדברי התוספתא שכך כתב בפ"ב ממתנות עניים בהלכה ו' וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו אפי' קטף כן כל שדהו פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה והכ"מ פלפל בזה אם פסק כר' יוסי או לא והעלה דלא פסק כר' יוסי אלא כהתוספתא וירושלמי דפ"ג שהביא שם בסוף פ"ד. ומירושלמי שצייו מוכח שהוא דוקא אם קטף למלילות ויתבאר מזה במקומו אי"ה. ועיין לקמן פ"ג בהלכה ג' דעם כל זה אין להשוות התוספתא עם הברייתא דת"כ אלא דזהו האמת שהכריע הרמב"ם כהתוספתא נגד ברייתא דת"כ וכדאמרינן בסוף מס' חולין כל מתניתא דלא תניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא משבשתא היא ולא תותבו מינה בי מדרשא ובענין קושית הר"ן ז"ל והביאו שם דאמאי פסק הרמב"ם בפ"י מבכורים בהלכה ו' התולש צמר רחלים בידו ולא גזז חייב בראשית הגז וע"ז כתב הכ"מ דאע"ג דבגמ' דידן מדמי תולש צמר לקיטוף מלילות אינו מוכרח ואפשר לחלק ביניהם עכ"ל ולא כתב טעם הסברא לחלק בזה וכדסיים הר"ן בקושיתם דמנין לו להרמב"ם לחלק בזה בצמר רחלים ועוד אומר אני דכד דייקת בדברי הרמב"ם בכל עניני דינים כאילו תמצא דדעתו בהיפך הוא מדברי הכ"מ שהרי בפ"ג דבכורות ד' כה שקיל וטרי הש"ס אם תולש היינו גוזז או לאו היינו גוזז ומסיק דלאו היינו גוזז בצמר כ"א בתולש כנף בשבת דחייב משום דהיינו אורחיה וע' בתוס' שם דכתבו עוד בסברא לחלק בין שבת לשארי דינים. מיהו חזינן להדיא דהרמב"ם פסק דתולש לאו היינו גוזז כדכתב בפ"א מהל' מעילה בהלכה ז' ותולש אינו כגוזז וא"כ נתחזקה קושית הר"ן ועוד דטפי קשה דבצמר גופיה נראה דסתרי הני תרי פיסקי אהדדי ההיא דפ"י דבכורים עם ההיא דפ"א דמעילה אלא דנראה דגם בראשית הגז היינו טעמיה כמו שאמרנו בטעמא דפאה דהכריע הוא ז"ל כהתוספתא נגד שארי ברייתות דהברייתא דקמייתא שהביא הש"ס בפ' ראשית הגז השוטף את הרחלים פטור ברייתא בספרי הוא פ' שופטים ראשית הגז ולא ראשית השטף וברייתא בתרייתא תוספתא היא בפרק י' דשחיטת חולין הגוזז עזיו פטור מראשית הגז השוטף רחליו חייב בראשית הגז וברייתא דתוספתא עיקרית היא כדר' זירא בסוף חולין שהבאתי לעיל. ואפשר ליתן טעם להתוספתא דכתיב וראשית גז צאנך תתן לו וכדדריש בעלמא תתן לו מ"מ. ומ"מ פיסקיה דהרמב"ם נתברר כמו שאמרנו:

תלמוד לומר קצירך. לא מצינו בתורה קצירך גבי פאה כ"א בלקט וצ"ל ת"ל בקצרך כמו שהוא בפ' ראשית הגז שהבאתי בדבור דלעיל וכן לקמן צ"ל ת"ל בקצרך. תני זורעין זרעים וזרעי אילן כאחת. כהאי רישא דהתוספתא פסק הרמב"ם ז"ל דפ"א דכלאים בהלכה ו' ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד וכו' והכ"מ הביא שם להא דהכא וכתב על דברי ר' זעירא נראה דדייק מדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאי' כדכתיב שדך לא תזרע כלאים ש"מ מדסמיך כלאים לכרמך דאפי' עיקר כרמך שהם החרצנים עכ"ל בזה ולא משמע כן בפ"ח דכלאים וכמה שהבאתי בפנים אלא דמייתורא דקרא כולי' הוא דדייק להאי מ"ד כדקאמר בהדיא דלר' יונתן הא כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים וכדפרישית וכה"ג דריש נמי בספרי פ' כי תצא לא תזרע כרמך כלאים מה אני צריך והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים מלמד שכל המקיים בכלאים בכרם עובר בשני לאוין ור"ז דריש אליבא דר' יונתן דאפי' עיקר כרמך נטוע לא תזרע כלאים ולשון עיקר דנקט לאשמועינן נמי דאין מלקות אלא על עיקר הכרם והכי אמרינן בהדיא לקמן בפ"ז דכלאים בסוף הלכה ג' א"ר יוסי אין לוקין אלא על עיקר הכרם וכלומר לאפוקי אם זרע בתוך ד"א שהוא עבודת הכרם שאע"פ שאסור ומקדש מ"מ אין מלקות על זה ומה שפי' עיקר כרמך אפי' עיקר כרמך שהם החרצנים מאי רבותא היא וכי ס"ד דדוקא הזמורה צריך שיטע ובכל מקום בהש"ס אמרינן חרצן לכלאי הכרם. ולמאי דפרישית הרבותא היא אפי' כבר עיקר כרמך הוא נטוע דלא בעי ר' יונתן שני מינים במפולת יד ודלא כר' יאשיה גם בזה דאמרינן אליביה בכל מקום עד שיזרע במפולת יד ומה שתמה הכ"מ שם למה השמיט הרמב"ם דין האיסור בב' מינין גבי כלאי הכרם דאע"ג דלא קיי"ל הכי לענין מלקות אלא כר' יאשיה מ"מ למה לא יהא הלכה כמותו לענין איסור וצ"ע עכ"ל ובפי' כתב הרמב"ם בפ"ה בהלכה א' דאפי' בצד הגפנים אסור לזרוע ירקות או תבואה וכו' אע"פ שאינו לוקה ה"ז קידש וכו' עיי"ש ויתבאר זה במקומו מהא דמוכח בכמה מקומות בש"ס דאף לענין איסור קיי"ל כר' יאשיה וא' מהן מההיא דקידושין דף לט רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דהוי זרע חיטי ושערי בי גופני א"ל ניתי מר נשמתיה א"ל לא צהריתו לא קיי"ל כר' יאשיה וכו' אלמא דאפי' באיסור קיי"ל כר' יאשיה שהרי אף אם היה עובר על איסורא בלחוד היה להם לשמתיה וזה ברור וכן רש"י ז"ל פירש שם נשמתיה דהא עבר על ד"ס אלא דהתם בח"ל הוה ועיין בפ"ח דכלאים מה שיתבאר שם עוד בס"ד:

יאמר זית ואל יאמר כרם וכו'. אתרוייהו לא מצי פריך דאל יאמר כרם וזית ונילף מכללא דבקצרך דכל מה שאתה קוצר בכלל כדקאמר אפי' קציר אורז וכו' דהא אצטריך כרם לדונו בדין פרט מה דליתא בשאר אילנות וא"ת יכתוב כרם ולדונו בפרט ולא ליכתוב חיובא דפאה בכרם הא כבר נכלל הוא בדברי הש"ס שאלו נאמר זית ולא נאמר כרם והיינו חיובא דפאה בכרם הייתי אומר וכו' והיינו דקאמר יצא זית ולימד על כל האילנות פאה דמכרם לא מצינן למילף כל האילנות דא"כ לילף למי לפרט בכל האילנות וכ"ת אה"נ א"כ קשיא לא יאמר זית ונלמד כולן מכרם ולחיוביה בפאה ובפרט אלא מדכתב זית ש"מ למילף מיניה מה דכתיב ביה דוקא וכמו שהוא אינו חייב בפרט כך כל האילנות והשתא ניחא נמי בהא דר' אבון דלקמן עכשיו שיצא כרם וזית וכו' וכדפרישית בפנים ולא תקשי למה לי למיכתב זית כלל דודאי אצטריך ואע"ג דעל שינויא דהש"ס דקאמר הכא אלו נאמר כרם ולא נאמר זית וכו' איכא למידק לכאורה הא הוה ילפינן לזית מכללא דבקצרך מ"מ לשינויא דאמרן לק"מ והש"ס לא חש להאריך כ"כ ועוד מצינן למימר דאי הוה כתב כרם לחוד היינו דנין במדת כלל ופרט בקצרך כלל כרם פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט אבל השתא דכתב לתרוייהו אין לנו לדון במדה זו דא"כ תרי פרטי למה לי והתוס' בפ' הזרוע דף קלא הקשו למה לא גמרינן בג"ש דאחריך דליהוי פרט בזית כמו בכרם והניחו בצ"ע ומסוגיא דהכא ממילא מיתרצא קושיתם. ודע דהר"ש ז"ל כתב לדינא אחר שהביא במתני' להאי דרשה דת"כ וז"ל ומסתברא דדרשה דת"כ אסמכתא בעלמא מדאיצטריך קרא בפ' הזרוע לכרם וזית ומדאורייתא לא מיחייב בפאה אלא דגן תירוש ויצהר דלא שייך קצירה אלא בתבואה ותירוש ויצהר דהוא כרם וזית דריש התם מדכתיב אחריך עכ"ל וכן דעת הרא"ש ז"ל בפי' המשנה דשאר כל הפירות לא מיחייבי אלא מדרבנן אבל אין דעת הרמב"ם ז"ל כן שהרי אחר שכתב בפ"א ממ"ע בהלכה ו' וז' והביא הכתוב כי תחבוט זיתך וגו' כתב וה"ה לשאר אילנות וביאר שם מדין מתנות עניים ד' בכרם הפרט והעוללות השכחה והפאה ג' בתבואה הלקט והשכחה והפאה ב' באילנות השכחה והפאה וכו' ואח"כ כתב בהלכה י"ד כל מתנות האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בא"י כתרומות ומעשרות וכו' וא"כ בא"י כולם מן התורה הן גם האילנות שהזכיר למעלה סתם ולאו דוקא זית אלא כדקאמר הכא יצא זית ולימד על כל האילנית וקושית הר"ש מדאיצטריך כרם וזית ממילא מתורצת היא לפי רהטת הסוגיא דהכא וזה מבואר הוא וע' לקמן ריש פ"ג:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף