פני משה/סוטה/ג/ו

פני משה סוטה ג ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' הרי היא ככל המנחו'. שנטמאו עד שלא קדשו בכלי כדתנן ריש פ' י"ב דמנחות דיש להן פדיון:

ותפדה. ותצא לחולין ומן המעות יקנה אחרת:

ותשרף. שקדשה קדושת הגוף ואינה יוצאה עוד לחולין:

האומרת טמאה אני לך. משום דדמיא לאשם תלוי כדמפרש בגמ':

וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. ואפי' קרב הקומץ כהלכתו ולא נטמאו נשרפים שירים על בית הדשן כדמפרש בגמרא:

גמ' תני כו'. כלומר דתנינן בברייתא כמו דתנינן במתני' ותוספתא היא פ"ב דסוטה והתם מוסיף עלה דקתני משקדשה כו' תעובר צורתה ותצא לבית השריפה דכל הקדוש קדושת הגוף טעון עיבור צורה ונשרף בבית הדשן בעזרה:

והאומרת כו'. אמתני' פריך דקתני האומרת טמאה אני נשרפת מנחתה בעזרה ככל פסולו בקודש ואמאי:

לא כחטאת שמתו בעליה היא. בתמיה דבמנחת קנאות מזכרת עון כתיב וכחטאת היא וכמתו בעליה דמיא כדלקמיה:

וחטאת כו'. כלומר דקי"ל בפ"ד דתמורה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא וכל היכא דאי הוי חטאת מתה במעות נמי אזלי לים המלח כגון שהפריש מעות לחטאתו ומת והכא נמי כיון דאמרה טמאה אני תו לא חזיא להקרבה ודין מעות חטאת שמתו בעליה יש לה דלא שייכא בהו מיתה והולכות לים המלח ותתפזר נמי המנחה לים המלח ואמאי טעון שריפה בעזרה:

ומשני דמיי' לאשם תלוי. דאמרינן בריש פ"ו דכריתות המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא דכיון דלבו נוקפו גמר ומקדיש ונחתא ליה קדושה וה"נ שעל ספק הופרשה המנחה מתחלה גמר בלבו ומקדיש וכיון דנחתה לה קדושה טעונה שרפה בעזרה:

אם לאשם תלוי. את מדמית לה א"כ תיקשי לך טפי דאפי' משקדשה בכלי ואמרה טמאה אני נמי לא תשרוף בעזרה דקס"ד דלאשם תלוי שלא נשחט מדמינן לה והתם אמרי' אליבא דרבנן דאם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה וגבי מנחה דלא שייכא בה רעיה תלך לים המלח ואפילו קדשה בכלי:

ומשני רב מתניי'. דה"ק דדמיא לאשם תלוי שנשחט ונודע לו שלא חטא דתנינן התם הדם ישפך לאמה שבעזרה והבשר יצא לבית השריפה דהוי כזבח פסול שטעון שרפה וה"נ כיון שקדשה בכלי טעונה שרפה:

עד שלא קרב הקומץ. ואחר שקדשה בכלי דהמנחות טעונין שתי פעמים מתן כלי אחת שהוא נותן בכלי שרת לקדשה קודם הקמיצה ואחת לאחר הקמיצה דשוב נותן הקומץ לכלי שרת שני ומקדשו כדשנינו בברייתא דסדר מנחות הובאה בבבלי דף י"ד יכולה ברייתא מיירי דעדיין לא שתתה דכ"ע מודים דהקריב ואח"כ השקה כשירה כדאיתא לעיל הלכה ב':

מתה היא. או שמתה היא או שמת בעלה ושוב אינה שותה דאמרן בעינן למשרייה:

השיריים אסירין. דהרי היא ככל המנחות שאירע בהן פסול בין קמיצה להקטרה וישרפו בבית הדשן:

כפרה ספיקה והלכה לה. האי כפרה לאו כפרת העון הוא אלא כפרה הראוי' לה כלומר בשעת קדושת כלי עשתה מה שיש עליה לעשות דבהכשר קדשה וכיון שקדשה בהכשר קדושת הגוף טעונה שרפה כשאר פסולי הזבח:

בין כך ובין כך מנחתה אסורה. כדמפרש ואזיל דאפי' אם לאחר הקטרת קומץ באי עדים השיריים אסורין:

אבל אם הקטיר השיריים מותרין. באכילה ואפי' בבאו עדים אח"כ דכיון דבהכשר קרבה אמרינן בזה כפרה ספקה והלכה לה לענין הכשר הקרבה ויהו שיריה נאכלין:

תמן תנינן. ריש פ' אלו מנחות נקמצות ובגמרא שם דף ע"ד דרבנן סברי מנחת חוטא של כהנים אינה נקמצת דכולה כליל היא ור"ש אומר דנקמצת כו':

והיתה לכהן כמנחה. במנחת חוטא כתיב:

רבנן אמרין. והיתה לכהן כמנח' להקיש מנחת חובתו למנחת נדבתו של כהן:

מה מנחת נדבתו קריבה בכלול. דכתיב כליל תהיה ואינה נקמצת:

אף זו. חובתו קריבה בכלול ואינה נקמצת:

ר"ש אומר הרי עשירית האיפה. מנחה של כהן כמנחה של ישראל לקמיצה כדמפרש לה התם מדכתיב כמנחה ולא כמנחתו חלא להקיש למנחת חוטא של ישראל:

ת"ל וכל מנחת כהן וגו'. הא כיצד הקומץ קרב בעצמו והשיריים בעצמן:

אילין שיריים. לר"ש דאמר קרבין הן לעצמן:

משם מה הן באין. מה דין יש להן דין קומץ או דין שיריים בעלמא ונ"מ כדמפרש ואזיל:

אין תימר משום קומץ אינו נותנן בלילה. אין קריבין בלילה כדין קומץ וכן אין באין לאחר מיתה דכחטאת שמתו בעליה היא וכגון שמת לאחר הקרבת הקומץ:

ואינו מחשב להן. אין חייבין עליהן משום פיגול אם חישב להקטיר הקומץ למחר או להקטירן למחר דקי"ל בזבחים פ' ב"ש דף מ"ג דהקומץ אין חייב עליו האוכלו משום פיגול דאין חייבין כרת באכילת פיגול אלא בדבר שיש לו מתירין והקומץ הוא המתיר ואין לו מתירין וה"נ דין קומץ להן:

ואין תימר. דדין שיריים יש להן הא ודאי לא מיבעיא לן דבאין בלילה דלאו קרבן מיקרו וכן באין לאחר מיתה:

מהו. אלא הא קא מיבעיא לן מהו שיחשב להם ושיהי חייבין עליהן משום פיגול ואע"ג דדין שיריים להן משום דאין חייבין משום פיגול אלא בדבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח והכא אינן ראוין לאכילת אדם ולא למזבח כדלקמן:

נישמעינה. לזה מן הדא דלקמן:

רבי אלעזר ברבי שמעין גרסי'. דתני לה התם על דברי ר' שמעון דאמר הקומץ קרב בפני עצמי והשיריים בפני עצמן ר' אלעזר בר"ש אומר כו' השיריים מתפזרין על גבי הדשן:

ר' יוחנן בעי. והוי ר' יוחנן עלה:

מה אנן קיימין. באיזה בית הדשן קאמר:

אם בדשן שלמעלן. על המזבח וקרי ליה דשן מפני שצוברין את הדשן לתפוח ולבסוף מתפזרין על בית הדשן:

כבר אמר ר' שמעון. כלומר היינו דר' שמעון אביו דאיהו נמי אמר קרבין בפני עצמן למעלן:

אלא אם אינו ענין כו'. כלומר דע"כ לדשן שלמטה קאמר במקום שמשליכין שם מוראה ונוצה ותרומת הדשן אצל הכבש ושם נבלעין במקומן ולשם היו מתפזרין:

הדא אמרה. ש"מ דדין שיריים להן דאם היה להן דין קומץ לא הוי פליג ר' אלעזר בהא אאבוה שלא יקרבו למעלן. ונותנן בלילה כו'. כלומר דין שיריים להן לכל:

אמר ר' יוסי ברבי בון אינו מחשב להן. ור' יוסי פליג דאדרבה מדר"א בר"ש נשמע דאין חייבין עליהן משום פיגול דהרי אין להן מתירין לא לאדם דקריבין הן ולא למזבח דלמטן קריבין:

הך. הא דקאמר ר"א בר"ש דהשיריים מתפזרים על הדשן כמאן אזלה שיטתיה בהאי היקישא דלעיל אם למנחת ישראל הוא מקיש כשיטת אביו או למנחת נדבת כהן כחכמים:

אין בשיטת אביו. ומתמה הש"ס אם כדרשת אביו ס"ל ה"ל למימר יקרבו השיריים למעלן כמו דסבר ר"ש כדמסקי' לעיל הא כיצד כו':

אין כו'. ולטעמיך אם כחכמים ס"ל דמקיש למנחת נדבתו א"כ לא יקמוץ כלל אליביה דר"א בר"ש כמו דסבירא להו:

בשיטת אביו הוא. הש"ס הוא דמסיק דלעולם בשיטת אביו קאי שיטתיה דמקיש למנחת ישראל והילכך נקמצת ס"ל כדאשכחן דאמר ר"ש לעיל הרי עשירית האיפה כו' ודקאמרת מ"ט לא ס"ל גם בהא כאבוה דקריבין למעלן לא קשיא ותהא כלו' דתהא האי טעמא משום דכליל ולא תאכל הקשתיה למנחת נדבתו דהרי לא מקשינן למנחת ישראל אלא לקמיצה והא דאינה נאכלת נפקא לן מוכל מנחת כהן ובין מנחת נדבה ובין מנחת חובה וס"ל לר"א בר"ש דלא הוקשה אלא שלא תאכל כמנחת נדבתו אבל לא הקשתיה לכליל תקטר דכתיבא במנחת נדבתו כלומר דלענין הקרבה לא הוקשה דאין קריבין השיריים למעלן אלא מתפזרים על בית הדשן:

ראה רבי דעתו של ר' אלעזר בר"ש ושנה כיוצא בו. במשנתינו דקאמר וכל הנשואות לכהן מנחותיהן נשרפות וכדמסיק:

ולמה לי. למה לנו לאוקמי כר"א בר"ש דהא אפי' כר"ש אתייא דאיהו סבר דיקריבו השיריים למעלן וקס"ד דלהא נמי שייך לומר נשרפות הואיל ואינן נאכלין:

א"ל דלא היא איכול בראש המזבח כו'. דלא שייך לומר בראש המזבח אלא הקרבה ועיכול אבל אין שייך לומר נשרפות על דבר שקרב בראש המזבח כר"ש אלא ודאי כר"א בר"ש אתייא דנשרפות למטן קאמר בבית הדשן:

והא תני ר' חייא ופליג. על זה מדקאמ' טעמא בברייתא בהא דנשרפת מנחת הנשואה לכהן דליקר' כליל כמנחת כהן עצמה אינה יכולה מפני שותפות' של אשה שיש לה חלק בה שלכפרתה היא באה ואין מנחת זר קריבה כליל בלא קמיצה:

להיאכל אינה יכולה מפני שותפותו של איש. שהוא מקריב' משלו וכתיב וכל מנחת כהן וגו'. וחסר כאן וגרסינן כמו שהובא לעיל ריש פ"ב וכדהובא בבבלי אלא הקומץ קרב בעצמו והשיריים קריבין בעצמן. ומדאמר קריבין בעצמן ש"מ דלמעלן הן קריבין כר"ש:

א"ל. ר' מנא לר"ת מאי קשיאלך דודאי פליגי בזה רבי דקתני במתני' נשרפת ראה דעתו של ר' אלעזר בי ר' שמעון כדאמרן ור' חייא רבה כר"ש ס"ל ולפיכך קאמר קריבין בעצמן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף