פני משה/נזיר/ט/א

פני משה נזיר ט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' העכומ"ז אין להן נזירות. אם נזרו בנזירות אינה חלה עליהן ואין קרבנן קרב כדיליף טעמא בגמרא דכתיב בני ישראל ולא העכומ"ז:

נשים ועבדים יש להן נזירות. עבדים איתרבו מדכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים:

שהוא כופף את עבדו. כופהו לשתות יין ולהטמא למתים בעל כרחו ובשאר הנדרים יש חילוק דאם יש בהן עינוי נפש או ביטול מלאכה אין הרב צריך לכופו אלא הם בטלים מאליהם דכתיב לאסור אסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו ונדרים שאין בהן עינוי נפש וביטול מלאכה אין רבו יכול לכופו לבטלם וחייב העבד לקיימם ובשבועות אין חילוק וכן השבועות שנשבע העבד בטלים:

שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו. כדמפרש ואזיל שאם הפר נדרי אשתו היפר לה עולמית ואפי' רוצה אח"כ שתקיימנו אינה חייבת לקיימו מכיון שהפר לה פעם אחת ואם הפר לעבדו יצא לחירות:

השלים את נזירותו. כלומר צריך הוא להשלים נזירותו אחר שיצא לחירות:

עבר מכנגד פניו. שברח מרבו אחר שנדר ר"מ אומר לא ישתה יין כדי שיצטער וישוב לרבו שיכופהו לעבור על נדרו ויהא מותר לשתות ביין:

ורבי יוסי אומר ישתה. שלא יחלה וימות שהרי עתיד הוא לשוב לרבו שיבקש רבו אחריו ויחזירנו ונמצא כאלו היא ברשות רבו:

גמ' בני ישראל. כתיב למעוטי עכומ"ז ופריך כמה דאת אמר בקרבנות איש לרבות העכומ"ז שנודרים נדרים ונדבות כישראל ואמור אף ה"נ כן דהא בנזירות כתיב איש:

שנייא היא. בנזירות דכתיב וכפר עליו יצאו עכומ"ז שאין להן כפרה דלא איתרבו אלא לנדרים ונדבות אבל לא לקרבנות חובה לכפרה:

תמן תנינן. בערכין העכומ"ז רבי מאיר אומר נערך אם אמר הישראל ערכו של עכומ"ז זה עלי נותן ערכו כפי שניו וכן העכומ"ז שאמר ערך עצמי עלי נותן ערכו:

אבל לא מעריך. אם אמר העכומ"ז ערכו של פלוני עלי:

רבי יהודה אומר מעריך אבל לא נערך. ומפרש התם טעמייהו דתרי קראי כתיבי חד ריבוי וחד מיעוט בני ישראל מיעט את העכומ"ז איש כי יפליא ריבה ואפילו עכומ"ז במשמע ר"מ סבר הואיל ומצינו שריבה הכתוב בנערכין יותך מבמעריכין שהרי חש"ו נערכין אבל לא מעריכין הלכך שדי ריבויא לנערך ומיעוטא למעריך ורבי יהודה סבר מצינו שריבה הכתוב במעריכין יותר מבנערכין שכן טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין הלכך שדי ריבויא למעריכין ומיעוטא לנערכין:

שנודרין. אם אמר דמי פלוני עלי ונידרין אם אמר אחר עליו דמי עכומ"ז זה עלי או אם אמר על עצמו דמי עלי:

רבי ירמיה בעי. מי אמרינן דפליגי ה"נ בנזירות כן שהרי בנזירות כתיב בני ישראל מיעוטא ואיש ריבוייא ומ"ד תמן מעריך והכא נמי מזיר ומ"ד נערך הכא ניזור:

ניזור היך אפשר גרסינן. כלומר דהכא לא שייכא לתרווייהו דהיך אפשר לומר דהעכומ"ז ניזור הוא דהיכי דמי אם ישראל מזיר את העכומ"ז ושמע הוא ליה בתמיה:

אלא בשאמר ישראל הריני נזיר ושמע העכומ"ז ואמר מה שאמר זה עלי. להביא את קרבנותיו:

אינו אלא כפורע חוב. של הישראל ומאי ניזור שייך הכא דודאי אין לומר שמקבל עליו נזירות כמו זה הישראל דא"כ מאי ממעטינן ממיעוטא דבני ישראל דשאינו מזיר לאחרים לא צריכא דמי ישמע לו:

מזיר היך אפשר. וכן נמי לא שייכא ריבויא דאיש שיהא מזיר ומיעוטא דבני ישראל שלא יהא ניזור דהיכי דמי אם עכומ"ז מזיר את ישראל הא אפי' ישראל לישראל אינו יכול להזיר דאפילו האב המדיר את בנו בנזיר אי לאו דהלכה למשה מסיני הוא לא היה יכול להדירו ועכומ"ז מזיר את ישראל:

אלא כשאמר העכומ"ז הריני נזיר ושמע ישראל ואמר מה שאמר זה עלי. הא נמי לא אפשר דא"כ מה מיעטת בו שהרי מאן דס"ל ריבויא למזיר אתא מיעוטא שלא יהא ניזור הוא ואם הנזירות לא חלה על העכומ"ז א"כ מה שאמר הישראל מה שאמר עכומ"ז הזה עלי לאו כלום הוא הלכך לא מצי למיתני פלוגתייהו הכא ולגמרי הוא דממעטינן לי' לעכומ"ז מנזירות:

ישראל בבל יחל. דנדרים דכתיב לבני ישראל ואין העכומ"ז בבל יחל ופליגי רבי יונה ורבי יוסי לענין מה מיעטיה קרא רבי יונה ס"ל שאין להם היתר חכם דנפקא לן היתר חכם מדכתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ועכומ"ז לא איתיה בהאי דלא יחל:

רבי יוסי אמר. שאין צריך היתר חכם מיעטיה קרא שהוא מיחל בעצמו את נדרו:

ואתייא דר' יוסי כדר' אבהו. שעכומ"ז אחת באת לפניו לשאול על נדרה ואמר לאבימי צא ופתח לה בנולד דס"ל אין צריכה היתר חכם שהרי אין פותחין בנולד:

אחת שחילל את השבועה. שנשבע ליעקב אבינו בכריתות ברית השלום אלמא דחל שבועה על העכומ"ז מדקרי לה רשעת ומדדריש שחילל את השבוע' ש"מ שאין מועיל לו התרה:

ויכוף את אשתו. ואמאי צריך להפר דקס"ד על כל נדרים קאי ואפילו נדרה הנאה ממנו ולא כן אמר רב הונא האשה שאמרה הנייתי עליך כופה ומשמשתו דמשעבדא ליה ולא חל הנדר:

הניותיך עלי ה"ז יפר. שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו:

שנייא היא. התם שהוא הנייתו והנייתה ומשעבדא ליה וא"צ להפר אבל הכא שנדרה שלא לשתות יין הנייתה לבד היא ויפר:

ולא יכוף את עבדו. דמכיון דאיתרבו עבדים לנזירות מקרא ואמרת אליהם אמאי כופהו לעבור על נזרו:

שנייא היא. בנזירות דכתיב ונזר אלהיו וגו' משמע את שאין לו אדון אחר אלא אלהיו ומסתברא דמוקמינן להאי קרא בשאין רבו מתרצה בנזירותו ויש לו אדון אחר בזה וקרא דואמרת דמרבינן עבדים היכא דרבו רוצה בנזירותו שחל עליו נזירות:

היה יכול למחות על דבר רבו. שכופהו לעבור נזירותו ויש יכולת בידו שלא לשמוע לו ורוצה לקיים נזירותו אומרים לו הלכה היא כך ושמע לדברי רבך שכשאינו מתרצה אין עליך נזירות:

כפפו רבו וניטמא. שכפאו להטמא ולא כפאו מקודם לעבור על נזירותו מהו שיביא קרבן טומאה דקס"ד הואיל ואינו כופהו אלא בשעת הטומאה ובתחלה חלה עליו נזירות איכא למימר דחל עליו חיוב קרבן טומאה:

וכי נזיר הוא. ומאי קא מיבעיא ליה הרי כשכפאו רבו להטמא בטלה נזירותו:

לא את הוא שגזרת עליו שיטמא. כלומר הא אם כפאו רבו בתחלה לעבור על נזירותו לא אתה הוא שגזרת שיטמא שהרי אין כאן נזירות וכי את אומר בזה כשנטמא אח"כ שמביא קרבן טומאה וכא מביא קרבן טומאה בתמיה דמאי שנא הכא כשרבו כופהו להטמא ממילא בטלה הנזירות וכן מתפרשא בעיא דלקמיה לענין סתירה דלא שייכא סתירה כשרבו כופהו להטמא:

פשיטא דא מילתא. אם נטמא ואח"כ יצא לחירות שמביא קרבן טומאה על טומאתו מכבר מיהו הא קמיבעיא לן:

מהו בשכפפו רבו או בשלא כפפו רבו. אימתי הוא מביא אם אפי' בשכפאו רבו הוא מביא או דוקא בשלא כפאו רבו:

אין תימר. ומתמה הש"ס מאי קמיבעיא לך פשיטא בשלא כפאו רבו דאין תימר בשכפאו רבו לעבור וכי בזה הוא מביא קרבן טומאה:

אין תימר. ולטעמיך דאין תימר בשלא כפפו רבו מיירי מאי אריא דקאמר ואח"כ יצא לחירות וישלים נזירותו כל זמן שהוא תחתיו שהרי אין רבו כופהו לעבור על נזירותו:

אמר רבי יוסי. לעולם בשכפפו רבו אנן קיימין והיינו שאחר שנטמא כפאו לעבור על נזירותו ולא תיקשי מהשתא דא"כ מאי קמ"ל פשיטא שאחר שיצא לחירות מביא הוא קרבן טומאה שהרי בשעה שנטמא עדיין בנזירותו היה הא קמ"ל שלא תאמר הואיל ויצא לחירות תפקע ממנו נזירות בטומאה שאלו הימים שהיה בטומאתו יפקעו ממנו ולא יעלו לו למנין ויסתרו ימים הראשונים כדין שאר נזיר:

לפום כן צריך מימר מונה לנזירות בטומאה. שמונה משעה שנטמא ואין הטומאה סותרת נזירותו הואיל ובשעת הטומאה עדיין לא יצא לחירות והיינו דקאמר יצא לחירות מביא קרבן טומאה לומר שאינו בזה אלא שחייב קרבן טומאה אבל אינו סותר לימי נזירותו ומונה משעה שנטמא:

עבד שאמר הריני נזיר לכשאצא לחירות כופו לנזירות. האי כופו ע"כ לאו לביטול נזירות מתפרשא שהרי כל זמן שהוא תחתיו לא חלה עליו נזירות אלא כופו לקיים נזירותו הא כיצד מוציאו לחירות וחלה עליו נזירות וקמ"ל דמעכשיו חיילא עליה אע"פ שאמר לכשאצא לחירות ולא הוי תולה נדרו בדעת אחרים:

עבד כופו לנזירות. לענין נזירות הוא דאמרינן דכופהו אבל לא לנדרים ולשבועות דאם יש בהן עינוי נפש או ביטול מלאכה אינו צריך לכופו דלא חלו עליו כלל כדפרישית במתני' ואם אין בהם ביטול מלאכה ולא עינוי נפש אינו יכול לכופו:

כפפו רבו וניטמא מהו שילקה. דנהי דאמרינן רשות ביד הרב לכופו לעבור על נזירותו מיהו מיבעיא לן אם הוא לוקה על שעבר לנזירותו דהוי ליה שלא לנדור שלא מדעת רבו או אינו אלא הלכה ומפרש ואזיל הבעיא ומאי הלכה:

ה"ג מה אנן קיימין אם בשנזירותו הלכה והלכה יש לכוף. דלא סבירא לן דרשא דקרא שהעבד נודר בנזיר מן התורה אלא דהלכה נאמרה כך והלכה היא דיש לרבו לכופו לעבור על נזרו לוקה ולקמיה פריך עלה:

אם בשאלו ואלו מדבריהן. כלומר או דאמרינן שאלו ואלו מדבריהן נזירותו והא דרבו כופהו הכל מדבריהן הוא ולא ילקה:

אמר רבי מנא לוקין על הלכה. בתמיה אם עיקר נזירותו לאו מן התורה הוא וכי לוקין על הלכה:

אלא אכן הוא. הכי הוא דקמבעיא לן אם בשנזירותו תורה והלכה יש לכוף ולוקה גרסינן ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות. אם אמרינן דעבד איתרבי מקרא לנזירות אלא שחכמים קבלו כן מכי הלכה שרבו כופהו לעבור וא"כ לוקה הוא שהרי הוא גרם לעבור על מן התורה או אם אמרינן בשאילו ואילו מדבריהן ולא ילקה ולא איפשיטא:

כפפו רבו לדבר אחד. לשתות ביין או להטמא למתים או לגלח:

מהו שיכוף אותו לכל הדברים. כלומר מהו דאמרינן דדעת רבו הוא שכופהו לעבור על כל דברי נזירות או דדעתו היה בשביל דבר זה שכופהו בלבד ועדיין חייב הוא לנהוג נזירותו בשארי דברים:

באנו למחלוקת. דבר זה באנו למחלוקת ר"מ ורבי יוסי דמתני':

עבר מכנגד פניו. ומפרש האי תלמודא דאדלעיל קאי הפר לעבדו כו' ואם עבר מכנגד פניו ר"מ אומר לא ישתה ורבי יוסי אומר ישתה ומה אנן קיימין פלוגתייהו:

אם בשאמר לו. בפירוש בשעה שהפר לו בין בפני בין שלא בפני שתה אף ר"מ מודה שישתה אפי' הלך מנגד רבו ואם שאמר לו בפירוש אל תשתה אלא בפני אף רבי יוסי מודה שלא ישתה אם הלך מפניו:

אלא כן אנן קיימין באומר שתה. סתם ובהא פליגי ר"מ סבר סתמא בפניו דוקא משמע ור' יוסי סבר סתמא כאומר לו שתה בין בפני בין שלא בפני וה"נ אם כפאו לדבר אחד לר"מ כאומר לו לדבר זה דוקא אבל לא לשארי דברים ולר' יוסי סתמא לכל הדברים משמע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >

מעבר לתחילת הדף