שיירי קרבן/נזיר/ט/א

שיירי קרבן נזיר ט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

העכו"ם. אמור אף הכא כן. כפי' השני שבקונטרס נראה דלשון הש"ס הכי משמע וכן משמע בבבלי בסוגיין בני ישראל נוזרין ומקריבין קרבן ואין עכו"ם נוזרין ומביאין קרבן יכול לא יהו נוזרין כלל תלמוד לומר איש אמר אי משום קרבן לאו מהכא נפקא ליה אלא מהתם לעולה פרט לנזירות. ש"מ אי לאו דכתיב איש היינו ממעטין מבני ישראל שאין נוזרין כלל. והיינו דקשיא לתו' וז"ל וא"ת כיון דעכו"ם אמעיטו לגמרי מנזירות א"כ ל"ל לעולה פרט לקרבנות נזירות ר"ל כיון דמסיק איש כתיב איידי דכי יפליא קשיא לא לכתוב איש ולא איצטרך לעולה. והרב בס' א"מ כ' לא ידעתי מאי קשיא אי לאו לעולה ה"א בני ישראל אתי לקרבן נזירות לחוד כו' וכ"מ מנחות דף עג ע"כ. ולפמ"ש מבואר דליתא. ומ"ש דכן משמע במנחות. אף דפשטא הכי משמע. רש"י לא פי' כן שכ' בד"ה אי מהתם מאשר יקריבו לה' לעולה ה"א קרבן נזירות הוא דלא ליתי חטאת עולה ושלמים אבל נזירות חלה עליו קמ"ל כי יפליא שאי' נודרין כלל דאפי' נזירות לא חל עלייהו כלל. אך בזה דברי רש"י תמוהין דודאי מעולם לא עלה על דעת שיהו העכו"ם מביאין חטאת שחטאת לכפרה ואין לעכו"ם כפרה ואף שלמים טעונין תנופת בעלים ואין נכרים מניפין כמפורש מנחות דף סא ע"ב. ונראה לכך ממעט מלעולה קרבן נזירות דס"ד עולה לחוד יקריב ודי בה דהא תנן אם גילח על אחת משלשתן יצא. והשתא ניחא דלא תיקשי לר"ע דמוקי לקרא לעולה שאין מביאין אלא עולה כמפורש במנחות שם מנ"ל שאין העכו"ם נוזרים אלא דר"ע סובר איש לאו דרשא היא ומבני ישראל ממעטינן הכל. וכ"נ מדברי הרמב"ם דבפ"ג מה' מעה"ק פסק כר"ע ופ"ב מה"נ כתב העכו"ם אין להן נזירות שנאמר דבר אל בני ישראל. ש"מ דמבני ישראל לחוד ממעטינן הכל. והתוי"ט מייתי דרשא דלאביו ולאמו לא יטמא ע"ש וקשה הא לא קאי הכי כמפורש בש"ס וצ"ע:

שניא היא דכתיב וכפר עליו כו'. וא"ת הא וכפר עליו גבי נזיר טמא הוא דכתיב ואימא קרבן נזיר טמא לית להו אבל נזירות אית להו וי"ל מסתברא כל שאינו ראוי לכל דיני נזירות אין הנזירות חל עליו. בבבלי משני אמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא ועכו"ם אין להם טומאה דכתיב והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה כו' ראב"י אמר כל שיש לו נחלה יש לו טומאה כו' א"ה עבדים נמי לא. וכ' תו' וה"ה דאשינוייא קמא מי שיש לו טהרה יש לו טומאה פריך ע"כ. וקשה מנ"ל דעבדים אין להן טהרה ואי משום דכתיב לעדת בני ישראל אין למעט מיניה אלא עכו"ם אבל עבדים דאיתקשו לנשים כי היכי דנשים מקבלים הזאה אף עבדים כן וה"ה שמקבלין טומאה דאיתקשו להדדי. ואל תשיבני ממ"ש תו' פ' החובל דף פח דלא ילפינן לה לה מאשה אלא לחומרא א"כ הזאה מנ"ל שכבר אמרנו דמקשינן טהרה לטומאה וכיון דילפינן להו לחומרא שמקבלין טומאה ממילא ילפינן נמי הזיה ועוד דוקא קולא להקל בעבד משאר ישראל הוא דלא ילפינן אבל במאי דשוה לישראל ילפינן אפילו לקולא וכ"מ שם בתוס' ע"ש. ויש להביא ראיה דעבדים מקבלין טומאה דגרסינן בספרי זוטא פ' מטות ואתם תנו אין לי אלא אתם מנין לרבות גרים נשים ועבדים ת"ל אתם ואתם. הרי מפורש דעבדים מקבלין טומאה והזיה וכ"מ בז"ר וא"ת הא דפרי' פ"ק דערכין דף ג' הכל מתטמאין במת לאתויי מאי ומשני לאתויי קטן. אמאי לא קאמר לאתויי עבדים כדקאמר התם בזימון וי"ל כיון דפשיטא דנשים מתטמאין ה"ה עבדים אבל קטן ס"ד למעוטי דכתיב איש כמפורש שם. ואף שלא מצאתי כעת דבר מבואר בזה מ"מ נראה כמ"ש ולא פריך הש"ס אלא לראב"י דאמר לאביו מיעוטא א"כ טפי יש למעט עבדים שאין להן חייס כלל. ודברי תוס' י"ל. וא"ת א"כ בני ישראל ל"ל וי"ל אי לאו יכפר עליו ה"א בני ישראל למעוטינהו מקרבן אבל לא מנזירות דכתיב איש והיינו כפי' השני שבקונטרס והא דאמרי' בבבלי ואימא טהרה הוא דלית ליה כו' ה"פ דילמא והזה הטהור כו' מיבעיא לרבות כהנים שהן המטהרים שיש להן טומאה אבל למילף מיניה כל שאין לו טהרה ולמעט עכו"ם מנ"ל:

אינו אלא כפורע חובו. וקשה מאי פרעון הוא זה כיון שגם הוא מקבל על עצמו להיות נזיר לכך נראה דהא דאמר מה שאמר. זה עלי היינו שהוא מקבל על עצמו להקריב קרבנותיו של נזיר זה לכך קאמר שאינו אלא כפורע חובו. והא דקאמר בסמוך אלא כשאמר העכו"ם הריני נזיר כו' ה"ק א"כ ס"ל שהעכו"ם חל עליו נזירות דאל"כ לא שייך ניזור ואינך ממעט אלא שאינו מזיר וזה אף ישראל אינו יכול לעשות א"כ בני ישראל מאי ממעט. ותו' כ' לעולה איצטריך למעט שלא יביא העכו"ם קרבנות נזירות כדי לפטור ישראל נזיר מקרבנותיו וקשה הא מפורש בסוגיין שזה אינו אלא כפורע חובו. ודוחק לומר שסוגיין אזלא אליבא דר"ע דאיצטריך לעולה למעט שאר קרבנות וכמ"ש בסמוך ותוס' כתבו אליבא דר"י הגלילי דהא מיהת סברא איכא. והתו' הניחו הדבר בצ"ע:

עכו"ם אין להן היתר חכם. וא"ת מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וי"ל כבר כתבו תוס' סנהדרין דף נ"ט בדבר שהוא מצוה לישראל לא שייך לומר מי איכא מידי כו'. והיתר נדרים מצוה כדא"ר נתן כל הנודר כאלו בונה במה והמקיימו כאלו הקריב קרבן:

ואחת שחילל את השבועה. עי' בקונטרס וקשה אף כר' יוסי מצי אתיא דקרא מעיד שלא הותר לו שבועתו משום אדם ומצינו הרבה מקראות כיוצא בזה וא"ל דהא דא"ר יוסי העכו"ם א"צ היתר חכם היינו ברצונו הדבר תלוי לבטל שבועתו א"כ אין כאן נדרים ור' ירמיה קאמר שהנדרים חלים עליו:

ויכוף את אשתו כו'. וקשה הא הכא הוי כאומר הנייתך עלי שאינה רוצה לשתות יין או שאסרה עליה הנאת עצמה וי"ל ס"ד דמקשה כיון שמנוולת עצמה בנזירות כדתנן לעיל פ"ד ה"ל כאומר' הנייתה עליו וכי היכי דכופה ומשמש' ה"נ יכול לכופה שלא תנוולה עצמה. וניחא נמי מה שהקשתי נדרים פי"א ה"א בד"ה ויכוף כו' ולוקמי מתני' בשאמרה הנייתך עלי אם ארחץ. דסובר הש"ס רחיצה כהנייתו היא שלא תהא מנוולת:

שנייא היא דכתיב כי נזר כו'. וא"ת א"כ נימא דקרא אתי למעוטי עבדים שאין להן נזירות וא"ל היקישא הוא דהוקשו עבדים. לנשים הלכך מוקמינן מיעוטא רק לכפיי' דהא קרא לא משמע הכי אלא שאין להן נזירות כלל וטפי יש לאוקמא קרא בכולא. וי"ל דכתיב ואמרת אליהם לרבות עבדים כדאמרי' בבבלי בסוגיין. אך קשה דגרסי' בהוריות פ' כהן משוח אשר נשיא יחטא יכול נשיא שבטים כנחשון ת"ל ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו ולהלן הוא אומר למען ילמד ליראה את ה' אלהיו מה להלן נשיא שאין עליו אלא ה' אלהיו אף כאן נשיא שאין עליו אלא אלהיו. א"כ אף בנזיר נאמר שאין נזירות נוהג אלא במלך דלכל ישראל יש אדון אחר עליו דהיינו מלך אעכ"ל דוקא התם דכתיב נשיא דרשינן כן שאין אדון עליו כו' אבל במקום דלא כתיב נשיא לא דרשינן כן ונראה זהו טעם הבבלי דלא מייתי הך קרא וצ"ע:

כפפו רבו וניטמא מהו שיביא קרבן טומאה. עיי' בקונט'. וללישנא בתרא צ"ל דאיבעיא היא לר' יוסי דסובר מחאה לדבר אחד הוה מחאה לכולן דלר"מ ע"כ איירי שכפאו רבו ליטמא ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה פשיטא כו'. וא"ת לא יהא אלא אנוס דמביא קרבן טומאה כדאמרי' בפ' שני נזירים ובבבלי כריתות פ"ב וי"ל דשאני הכא שכן הדין שיטמא ואין כאן נזירות ולא קרבן דכתיב וכפר על הנפש אשר חטא והרי לא חטא משא"כ באנוס מכל מקום טימא ראש נזרו וצריך כפרה:

מהו שיסתור. וא"ת במאי קמיבעיא ליה אי בשיצא לחירות אפי' השלים נזירותו ולא גילח צריך למנות מתחלה כדתני בתוספתא בפרקין וכ"כ הרמב"ם פ"ב ואי בשלא יצא מאי נ"מ הרי הרב מוחה בנזירותו וי"ל בשנתרצה הרב אח"כ מיבעיא ליה אם צריך למנות מעיקרא או משלים נזירותו וסגי וקשה כיון דמסיק דאינו סותר כל זמן שהוא אצל רבו למה יסתור בשיוצא לחירות וז"ל התוספתא עבד שנזר והשלים נזירותו וגילח ויצא לחירות יצא ידי נדרו נזר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו. ונראה שגם וזה הל' היא בנזיר שאין הימים שנהג בעבדות מצטרפין לימי החירות אלא בעינן או כולן בעבדות או כולן בחירות וגילוח דתני היינו הבאת קרבנותיו כהאי דתנן נזר שגילח כו'. והרמב"ם כתב נזר והשלים נזירות וגילח ולא ידע רבו ואח"כ יצא לחירות כו' ע"ש נראה שסובר אם כפהו הרב ימים הראשונים נופלים וצריך למנות מחדש הלכך אם כבר הביא קרבנותיו אמרי' מסתמא ניחא ליה להרב במאי דעביד גם מה לעשות לו עוד אבל כל שלא הביא קרבנותיו אפשר להרב למחות לכך מתבטלים כל הימים שכבר נהג נזירותו. והראב"ד כ' אין לזה שרש אלא בשכפאו רבו עד שלא גילח לומר שמביא קרבנותיו ומגלח. וכתב הלח"מ קמ"ל דלא תימא כיון שיצא לחירות נתבטל נזירותו ע"ש. ותימא הל"ל סתם יצא לחירות משלים נזירותו וכדתנן מתני' וזה הוי רבותא טפי לפי' הראב"ד במתני' ועוד מסיפא שמעינן דתני מונה משעה שנטמא ש"מ שאין החירות מבטל הנזירות והאי בשכפאו איירי כמ"ש בסמוך וצ"ע:

פשיטא דא מילתא כו' מביא קרבן טומאה. בקונטרס פירשתי דאמתני' קאי וקשה מהיכא פשיטא ליה עד דאיבעיא ליה אהיכא קאי ועוד מאי דוחקא לאוקמי מתני' בשנטמא וכ"ש לפי' הרמב"ם במתני' ועוד מעיקרא פשיטא ליה שמביא קרבן טומאה ובסוף מסיק שמונה לנזירות ונראה דאהא דתני בתוספתא סוף מכלתין קאי דתני ניטמא ויצא לחירות מונה משעה שנטמא. וכצ"ל פשיטא דא מילתא נטמא ואח"כ יצא לחירות מונה משעה שנטמא מהו כו' אין תימר בשכפפו מונה משעה שנטמא וה"פ ומיבעיא לן במאי איירי הך ברייתא אי בשכפאו אמאי ימנה משעה שנטמא הא אינו סותר כלל כדאמרי' בסמוך ואי בשלא כפאו למה תני ויצא לחירות הא אפי' בעודו תחתיו צריך למנות משעה שנטמא. והראב"ד כ' ובנטמא ויצא לחירות מפרש בירושלמי אפי' בשכפאו רבו ונ"ל בשכפאו בשנטמא אבל בשכפאו עד שלא נטמא הרי רבו כופהו שיטמא למה יסתור והכי איתא בירושלמי ע"כ. מדבריו נראה שגירסתו היתה כהגהתי. וקשיא א"כ מאי דוחקיה דר' יוסי למימר שלא תאמר כו' הא איצטרך לאשמועינן כיון שכפאו לאחר שנטמא הויא סתירה ועוד ל"ל שיצא לחירות אפילו בעודו תחתיו כה"ג סותר דלא שייך ביה לומר את הוא שגזרת כו' דהא הרב לא גרם הטומאה וצ"ע. והרמב"ם פ"ב מה"נ כתבה לתוספתא זו הלכה יט. והלכה יח כתב נדר עבדו בנזירות ואמר מופר לך יצא לחירות וחייב להשלים נזירותו שהעבד כופין ואין מפירין ואם הפר יצא לחירות. וכ"כ בפי' המשנה. והיה נ"ל לומר דסובר הרמב"ם כפיי' מבטלת הנזירות כל זמן שהוא עבד ואפי' מתרצה הרב אח"כ אינו כלום דה"ל כאומר הריני נזיר כשאצא לחירות ולישנא דמתני' הכי משמע אלא דקשיא א"כ מאי קמ"ל אם נטמא מונה משעה שנטמא הא אפי' לא נטמא נהג מקצת משיצא מתחיל מראש דכל מה שמנה קודם הכפיי' לאו כלום הוא. ואפשר קמ"ל דלא אמרי' הטומאה גורמת לבטל הנזירות כולו וכדא"ר יוסי. אך פי' הרמב"ם תמוה לי למה יצא לחירות בשביל שהיפר לו והרמב"ם ה"ע רוצה לדמותו להא דגיטין עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות ע"ש ואיני מבין ראיה זו דהתם נוהג בו מנהג ישראל אמרי' סתמא שחררו אבל הכא הפרה לא מהני כלל במשוחרר כדאמרי' חכם שאמר בלשון הפרה לא אמר כלום ועוד הא בעינן דעת הנודר או בפתח או בחרטה ונראה שזה כוונת הר"ב בפי' המשנה. והטור והש"ע י"ד סי' רס"ט כתבו עבד שנדר נדר שכופין אותו לעבור עליו כגון שנדר שלא לאכול בשר כו' ע"ש וקשה הא בנדר עינוי נפש א"צ הפרה אלא שהנדר אינו חל עליו כלל. ועיין בלח"מ ה"ע שם ואין דבריו מחוורים דמה לנו להוסיף בדברי הרמב"ם בזה ולהרבות המחלוקת וצ"ע:

עבד שאמר כו' כופו לנזירות. עי' בקונט'. דאין לפרש רבו כופו שיעבור על נזירות אפי' לאחר שיצא לחירות דהשתא אם נדר מיד וככהו רבו וביטל נדרו מהני הנדר שכשיצא חייב לקיימו כ"ש בכה"ג שחייב לנהוג נזירות לאחר שיצא לחירות. לשון הש"ס קשה מאי כופו לנזירות הא גם אם הוא שותק אינו נזיר שהרי אין הנזירות חל עד שיצא לחירות ומהיכי תיתי לומר לכפות הרב להוציאו לחירות כדי שיקיים מצוה אחת דא"כ אין כאן עבד דכשהוא עבד אינו חייב אלא במצות הנשים וכשהוא בן חורין חייב בכל המצות:

עבד כופו לנזירות ואינו כופו כו'. בקונטרס פירשתי אינו יכול לכופו שיעבור על נדרו. וזו היא שיטת רבא בבבלי בסוגיין אבל אביי פליג ומפרש שא"צ דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו. ובברייתא שם תניא ת"ר למה רבו כופה לנזירות אבל לא לנדרים ולערכין וכ' תו' לאביי האי לא לערכין לא הוי דומיא דלא לנדרים דלערכין לא מהני מראת הרב ע"ש ואני תמה הרי הדבר ברור שט"ס הוא האי אבל לא לערכין דהא בדאבי גרסי' וא"צ לכפותו לנדרים וא"צ לכפותו לשבועות. ובברייתא לא נזכר שבועות. אלא ודאי שהגירס' אבל לא לנדרים ולא לשבועות וכ"ה בתוספתא וכ"ה בסוגיין וכ"ה ברא"ש נדרים סוף פ"י וכן עיקר אך קשיא לי דכל הפוסקי' פסקו כאביי וכ"פ הרא"ש שם ורבא פליג עליה וקי"ל כרבא לגבי אביי לבר מיע"ל קג"ם. ואפשר כיון דסתמא דש"ס פריך ארבא פוסקי' כאביי ואין זה בכלל הני שית א"נ רבה גרסי' וצ"ע:

מה אנן קיימין כו'. בבבלי בסוגיין מפרש פלוגתייהו לר"מ לא ישתה כי היכי דליהוי ליה צערא ולר"י ישתה כי היכי דלא ליכחוש. משמע דמפרש שעבר מכנגד פניו ועדיין לא כפה אותו רבו אבל תוספתא אתיא כסוגיין דגרסי' התם ואין שותין אלא בפניו אבל לא שלא בפניו רי"א עבד שא"ל רבו הוי שותה יין ומטמא למתים ה"ז שותה יין ומיטמא למתים בין בפניו בין שלא בפניו זו היא הגי' הנכונה. והשתא שפיר קאמר הש"ס מה אנן קיימין דקאי אתוספתא זו. וסוגית הבבלי תמוה דקאמר לימא בדשמואל קמיפלגי כו' ע"ש. לפירש"י קשה מ"ש שמואל דנקט הא אף רב ור"י סברי המפקיר עבדו יצא לחירות ולא פליגי אלא אי צריך גט שחרור או לא כמפורש גיטין פ' השולח. ולפי' תו' קשה מדמשני דכ"ע אית להו דשמואל משמע דהלכתא כוותיה וכ"כ תוס' בכמה מקומות וכל הפוסקים פסקו דלא כוותי'. והרמב"ם פסק פ"ב מה"נ דלא ישתה כר"מ ותמהו עליו הא קי"ל הלכה כר' יוסי לכך נראה דה"ג לא דכ"ע לית להו דשמואל. וה"פ דהש"ס אלא מ"ד ישתה לית ליה דשמואל ודרב אלא המפקיר אינו יוצא לחירות דבגיט' דחירות' תליא מילתא וסוף דמיהדר לגבי רבי' ור"מ סובר אע"ג דיוצא לחירות צריך מיהת גט שחרור הלכך לא ישתה כי היכי דליהדר גביה וליטול מיניה גט שחרור. והשתא הלכתא כר"מ דהא כולהו אמוראי פליגי אדר' יוסי וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף