פני משה/נזיר/ח/ב

פני משה נזיר ח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק. ספק אם נטמא במת וספק אם הוא מצורע מוחלט:

אוכל בקדשים אחר ששים יום. אבל קודם לכן לא דספק מצורע הוא ועד שיביא כפרתו אסור לאכול בקדשים אבל משום ספק נזיר טמא לא מתסר לאכול בקדשים דלא מקרי מחוסר כפרה שאסור לאכול בקדשים אלא מי שהטומאה יוצאה עליו מגופו. ופרטי דיני דמתני' מפורשין היטב בגמרא:

גמ' איזהו מוחלט מספק. כלומר דלא תימא שהחליטו מספק דהא אין מחליטין על ספק צרעת אלא שנים שבאו אצל הכהן והחליט את אחד מהן ולא הספיק להחליט את השני עד שנתחלפו לו ואינו יודע למי מהם החליט כל אחד ספק מוחלט הוא:

הדא היא דתני רבי חייא. לפרושי המתני' דנזיר שהיה טמא בספק לאו בספק נזירות מיירי אלא שהיה נזיר ודאי וספק אם הוא טמא או טהור וכן מצורע ודאי היה אלא שהוא ספק אם הוא טמא או טהור שהספק אם החליטו או לא:

כיצד אמרו לו נזיר טמא אתה. ומפרש לה לכולה מתני' כיצד אמרו אוכל בקדשים אחר ששים ושותה יין ומטמא למתים אחר ק"כ יום דמיירי שאירעו לו אלו הספקות ביום ראשון של ימי נזירותו ולפיכך אומרים לו בתחלה שמא נזיר טמא אתה צא ומנה שבעה והזה ושנה עליך לטהר מטומאת עת:

וגלח והביא. כלומר שהרי אתה צריך לגלח תגלחת טומאה ולהביא קרבן:

מנה שבעה ורצה לגלח. אומרים לו נזיר טהור אתה ואין נזיר טהור יכול לגלח עד לאחר שלשים:

צא ומנה שבעה. כלומר אע"פ שמנית שבעה צא והשלימן לשלשים ובתוספתא גריס צא ומנה עשרים ושלשה להשלים שלשים:

מנה שלשים. ומותר בתגלחת ורצה לגלח אומרים לו נזיר טהור אתה ואין נזיר טהור מגלח אלא על מיני דמים שצריך להביא קרבנותיו והשתא מפרש מה הוא מביא. ודין נזיר טהור ג' בהמות החטאת והעולה והשלמים ודין נזיר טמא חטאת העוף ועולת העוף וכבש לאשם ודין המצורע שתי צפרים בתגלחת הראשונה ולאחר ז' שמגלח תגלחת שניה מביא שלש בהמות החטאת והאשם והעולה ואם דל הוא מביא כבש לאשם וחטאת העוף ועולת העוף:

ה"ז מביא עולה ומגלח עליה חטאת העוף ומתנה עליה. שהרי תגלחת זו היא ספק תגלחת נזיר טהור וספק תגלחת נזיר טמא וספק תגלחת מצורע מוחלט ומביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור ואף על גב דדין נזיר טהור שלש בהמות החטאת והעולה והשלמים הא אמרינן לעיל בפ"ו אם גילח על אחד משלשתן יצא הלכך מביא עולה שיכול להתנות עליה וחטאת העוף שהיא באה על ספק משום ספק נזיר טמא. ואכתי לא מפרש משום ספק תגלחת מצורע עד לקמיה:

ומתנה עליה ואומר. אם נזיר טמא הייתי החטאת מחובתי ועולת בהמה נדבה ואם טהור הייתי עולה מחובתי וחטאת העוף בספק. ול"ג הכא מגלח את ראשו כו' עד לקמן לאחר כיצד וכן הוא בתוספת' שהרי א"צ כ"א שתי תגלחת של מצורע משום ספק כדלקמן:

כיצד עושין לו להחמיר. ומפרש מה צריך עוד להביא בתגלחת הראשונה משום ספק מצורע מוחלט:

מביא שתי צפרים דרור. כדין תגלחת חלוטו של מצורע וגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורע מגלח ועדיין אסור לאכול בקדשים דשמא מוחלט היה וטעון עוד תגלחת שניה של מצורע והבאת קרבנותיו לאחר שבעה ימי ספרו וזה אי אפשר לו לגלח סוף שבעה דשמא לא היה מצורע מוחלט אלא נזיר טמא היה ותגלחת זו בשביל תגלחת טומאה היתה וכדנקט הכלל במתני' דספק תגלחת מצורע אינו דוחה לאיסור תגלחת בימי נזירות והלכך צריך לחזור ולמנות עוד ימי נזירות טהרה שלשים יום:

ומביא עולת בהמה אחרת. לספק נזירות טהרה ומביא עוד חטאת העוף משום ספק תגלחת שניה של מצורע כדי להתירו בקדשים כדלקמן:

ומתנה עליה ואומר. אם נזיר טמא הייתי העולה ראשונה נדבה שלא היה מחויב אז להביא קרבן טהרה של נזיר וזו עכשיו חובה בשביל נזירות טהרה וחטאת העוף הראשונה שהקרבתי מאז היתה מחובתי ואם טהור הייתי העולה ראשונה חובה וזו נדבה וחטאת העוף היתה מספק ומגלח ראשו וזקנו כו' דשמא תגלחת שניה של מצורע היא:

ר"ש אומר למחרת הוא מביא אשמו. כדין המצורע שמביא למחרת יום תגלחתו אשמו ולוג שמן עמו ומתנה עליה ואומר אם טמא מוחלט הייתי הרי זה האשם והלוג מחובתי ואם לאו הרי הוא ספיקי ויהא לשלמי נדבה:

וישחוט בצפון כו'. כדין חומר האשם ובתוספתא מסיים לדברי ר"ש וסמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק וזהו כדין חומר השלמים:

אבל חכמים לא הודו לר"ש. שאין להתנות בכך דשמא שלמים הן וממעט בזמן אכילתן ומביאן לידי נותר ואין מביאין קדשים לבית הפסול:

הביא חטאת בהמה אינו יכול. השתא מפרש מה הוא מביא בתגלחת שניה בשביל ספק מצורע להביא חטאת בהמה אינו יכול:

שאין לו חטאת בהמה. כלומר שמא אינו מחויב להביא חטאת בהמה של מצורע דשמא לא היה מצורע מוחלט ואין חטאת בהמה באה על ספק ולהביא חטאת העוף נמי אינו יכול שהרי קרבן עני הוא ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא כדתנן בפי"ד דנגעים:

כיצד יעשה יכתוב נכסיו לאחר. והרי הוא עני ויביא קרבן עני נמצא דלפעמי' העשיר מביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר אם מצורע טמא אני ה"ז חובתי ואם לאו הרי הוא ספק ועכשיו מותר לאכול בקדשים שהרי הביא כפרתו על ספק חלוטו ועדיין אסור לשתות ביין ולהטמא למתים דשמא מוחלט היה ואלו שתי תגלחיות בשביל תגלחת מצורע היו והימים שמנה אין עולין לו לנזירותו:

שאין נזירותו עולה לו מתוך צרעתו. שהרי ימי גמרו וימי ספרו של מצורע אין עולין לימי נזירות וגרסינן הכא כיצד עושין לו כו' כמו שהוא בתוספתא ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות. כיצד עושין לו. אחר אלו שתי תגלחות הראשונות:

כדברי בן זומא. עושין לו דאמר במתני' דלעיל שמתנה בספק נזירות טהרה וטומאה ומביא קרבנותיו לחצאין וה"ז מונה ל' יום ומביא עולת בהמה ומגלח עליה ומביא חטאת העוף בשביל ספק נזירות טומאה ומתנה עליה כו' ול"ג הכא ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו שהרי אלו תגלחות האחרונות בשביל ספק נזירות הן וטעות הדפוס הוא אגב גררא דלעיל:

מונה שלשים יום. לפי שעדיין ספק שמא שתי תגלחות הראשונות בשביל מצורע היה ותגלחת השלישית בשביל נזירות טומאה היתה ולפיכך צריך למנות עוד ל' יום ומביא עכשיו קרבנותיו שלמין כל הג' קרבנות של נזירות טהרה ומתנה עליהן ואומר אם טמא הייתי העולה ראשונה נדבה מה שהקרבתי בתגלחת השלישית נדבה היתה וזו עכשיו חובה ואם טהור הייתי העולה ראשונה חובה וזו נדבה:

והחטאת ספק. על שלש תגלחות ראשונות קאי שהחטאות ספקות היו דאע"ג דכבר התנה אגב גררא נסבה דעכשיו אינו צריך להביא חטאת העוף שהרי אין עומד עכשיו בספק נזירות טומאה אלא שלש בהמות של נזירות טהרה הוא דמביא ועל העולה הוא דמתנה בשביל עולה הראשונה שהביא:

שותה יין ומטמא למתים מיד. עכשיו אחר כל התגלחות הותר בכל ונמצא אוכל בקדשים אחר ששים יום ושותה יין ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום:

ה"ג כמו שהוא בתוספתא בד"א בזמן שנזר שלשים אבל נזר שנים עשר חדש אוכל בקדשים כו'. דכמו שהדין בנזירות סתם כן הדין בנזירות מרובה שאם אירע לו ספק טומאה וספק מוחלט בתחלת ימי נזירותו מגלח תגלחת הראשונה בסוף שנה ואוכל בקדשים לאחר ב' שנים אחר תגלחת שניה כו' כמו שפירשנו לעיל:

זו דברי בן זומא. שאינו צריך להביא בשביל ספק מוחלט אלא חטאת העוף עם עולת בהמה בשביל ספק נזירות כמו שנתבאר דס"ל דאין האשם מעכב:

אבל דברי חכמים לעולם הוא בחלוטו עד שיניף האשם. עד שיביא אשמו ולוג השמן להניף עמו כדין המצורע בימי טהרתו דס"ל האשם מעכב:

ר' ירמי' בעי. על זה שיניף האשם יהא זה בחליטו וכי בשביל תנופת האשם יהא זה עדיין בהחלטו וכי היכן מצינו שהתנופה מעכבת:

א"ל ר' יוסי למה לא. והרי מצינו כמה אשמות דוחין מפני ספקות שהן נדחין מחמת הספק וצריך להביא אשם אחר:

דתנינן תמן. בזבחים פ' התערובות אשם שנתערב בשלמים ר"ש אומר שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן לזכרי כהונה ליום ולילה א' כדין האשם וס"ל לר"ש דעל האשם נמי מתני ובעל השלמים נמי יוצא ידי שלמים שכל אחד קרב למי שהוא:

א"ל אין מביאין קדשים לבית הפסול. כדפרישית לעיל אלא שניהם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו אלמא דלרבנן נדחין האשמות מפני הספק וצריך להביא אשם אחר וס"ל דאשם מעכב:

ויעשו לו תקנה ליינו. אמאי אסור לשתות ביין עד לאתר ששים יום ויעשו לו תקנה להתירו ביין דנהי דמספקא לן בתגלחות הראשונות אם עלו לו בשביל תגלחת נזיר הא קי"ל דאין תגלחת הנזיר מעכבתו לשתות ביין ולמה לא הקילו בו חכמים מספק וה"ה דשייכא האי קושיא לענין טומאה דכיון שנזרק עליו א' מן הדמים הותר בכל הוא אלא דלהטמא למתים לא שייך לשון תקנה גביה והלכך לא נקט אלא ליינו:

הראוי לבא אל פתח אהל מועד. בעינן יצא זה שאיני ראוי לבא בשביל ספק טומאה מעכבתו לשתות ביין כדאמרינן בעלמא כל שאין ראוי לבילה הבילה מעכבת בו:

והכא גרסינן הא דרבי זעירא בשם רבי יודן דלקמן דעלה שייכא. מתניתא אמרה כן דתנינן לעיל בפ"ו ר"ש אומר כיון שנזרק עליו א' מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים אלמא ראוי לזרוק עליו בעינן דביה אין התגלחת מעכבת אבל אם אינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד ולזרוק עליו לא:

שערו מהו. בהנאה דקיימא לן שער הנזיר אסור בהנאה וזה שיש בו ספק תגלחת מצורע מהו שיהא שערו אסור בהנאה מספק:

רבי זעירא בעי. במאי פליגי אם במצורע שנזר שחל עליו ספק מצורע מוחלט קודם שנזר באותו יום או בנזיר שנצטרע פליגי ומפרש ואזיל הבעיא דאין תימר במצורע שנזר פליגי ובהא קאמר ר"ל שערו מותר דלא אתי איסור שער נזיר מספק וחל על תגלחת מצורע אבל בנזיר שנצטרע ד"ה אסור הואיל וכבר חל עליו איסור שער נזיר בתחלה או דילמא בנזיר שנצטרע פליגי ובהא אמר רבי יוחנן הא במצורע שנזר ד"ה מותר:

רבי ירמיה פשיטא ליה. בהא דלא פליגי אלא במצורע שנזר הא בנזיר שנצטרע ד"ה אסור גרסינן:

תגלחת מצוה מהו שתדחה לתגלחת הרשות מספק. תגלחת הרשות קרי לגלוח ראשו דהתגלחת גופה רשות היא ולא מצוה והתורה אסרה להקיף פאת הראש ולהשחית פאת הזקן כשהוא מגלח בתגלחת רשות ולתגלחת מצוה התירה התורה בנזיר להקיף פאת הראש ובמצורע להשחית נמי פאת הזקן ומיבעיא ליה אם מספק נמי דוחה:

נישמעינה מן הדא. דקתני לעיל מגלח ראשו וזקנו בתגלחות הראשונות ואמאי וחש לומר שמא תגלחת מצוה היית כלומר דניחוש לומר שמא נזיר טהור הוא ולא מצורע ואינו אסור אלא משום בל תשחת בתמיה הא אפילו בתגלחת הראשונה דליכא לאו דלא תקיפו עכ"פ משום בל תשחית הזקן הוא עובר ובתגלחת השניה אפילו אלאו דלא תקיפו הוא עובר אלא ע"כ דאפילו מספק הוא דוחה:

רבי זעירא כו'. ל"ג הכא ולעיל שייכא כדפרישית:

תיפתר בסריס. שאין לו זקן והוי מצי לאקשויי דהא אכתי בתגלחות האחרונות עובר הוא על לאו דלא תקיפו מספק אלא דעדיפא מינה פריך והא תנינן מגלח זקנו ואית לך מימר סריס:

לית לך אלא כדאמר רבי יעקב. כלומר דאין לך לתרץ אלא משום לאו דלא תקיפו הוא דלא חיישינן דמשכחת לה שאינו עובר כדר"י דאמר נטלן הפאות מלמטן למעלן אסור דוקא שנטלן בפני עצמן והקיף הפאות והדר מגלח הראש אבל גלח כל הראש והקיף הפאות לא דהקפת כל הראש לאו שמה הקפה אבל משום השחתת הזקן אכתי ליכא לשנויי לך וע"כ דאפילו מספק דוחה:

לא שנייא. רבי יוסי בר אבין אגופא דדינא פליג דאין חילוק בין שנטלן מלמטן למעלן בין מלמעלן למטן אסור דס"ל הקפת כל הראש שמה הקפה ואפי' מתגלחות האחרונות נמי ש"מ דמספק דוחה:

ה"ג בתוספתא טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל קדשים לאחר שמנה ימים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ששים ושמנה ימים טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה יום שותה יין ומטמא למתים לאחר שבעים וארבעה יום טמא ודאי ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים ושותה יין ומטמא למתים אחר מ"ד יום. וה"פ טמא בספק ומוחלט בודאי וקי"ל תגלחת הנגע דוחה לנזירות בזמן שהוא ודאי וכשזה בא לפנינו מגלח תגלחת חלוטו מיד ולאחר שבעה ימים מגלח תגלחת שניה של מצורע ובשמיני מביא קרבנותיו ואוכל בקדשים ושותה ביין ומטמא למתים אחר ס"ח יום דכיון שטהר מצרעתו אינו יכול לגלח תגלחת טומאה אחר ז' ימים כדין נזיר טמא דשמא טהור הוא ועד שלשים אסור לגלח ומונה שלשים ומגלח ושמא טמא הוא ותגלחת זו תגלחת טומאה היתה הלכך צריך לחזור ולמנות עוד שלשים ומגלח נמצא שותה יין אחר ס"ח יום:

טמא ודאי ומוחלט בספק. הרי זה אסור לגלח תגלחת ספק של מצורע בשלשים הראשונים ומונה שלשים ומגלח ומונה שבעה ימים ומגלח תגלחת שניה של מצורע ואוכל בקדשים אחר ל"ז ימים ואלו הימים לא עלו לו לנזירותו ועכשיו מונה שבעה ימים לימי טומאת נזירותו ומגלח תגלחת טומאה וחוזר ומונה שלשים לנזירות טהרה ומגלח נמצא שותה ביין ומטמא למתים אחר ע"ד יום:

טמא ודאי ומוחלט ודאי. זה מגלח מיד לתגלחת חלוטו ומונה ז' ומגלח תגלחת שניה ואוכל בקדשים אחר כפרתו ומונה ז' ימים לתגלחת טומאה וחוזר ומונה שלשים לתגלחת טהרה ושותה יין ומטמא למתים אחר מ"ד יום:

זאת אומרת שהתער סותר בנזיר טמא שבעה. שהרי אחר שמגלח תגלחת מצורע לעולם צריך למנות עוד שבעה לתגלחת טומאה מפני שגילוח התער סותר שבעה דבעינן שיהא בשערו כדי לכוף ראשן לעיקרן כדאמרינן לעיל בהרבה מקומות:

סליק פירקא בס"ד

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף