קרבן העדה/נזיר/ח/ב

קרבן העדה נזיר ח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' נזיר שהיה טמא בספק כו'. כולא מתני' מפורשת בגמ' שנים שבאו. אצל הכהן לראות נגעיהם:

גמ' ה"ג ולא הספיק לטהר את השני עד שנחלפו לו. מי הוא הטמא ומי הוא הטהור וליכא למימר הא יש לו עוד זמן לראות אצל מי פשה הנגע ומי הוא שעמד הנגע בעיניי דמיד שהחליטו הכהן כבר נטמא וצריך להביא קרבנו ואיירי לאחר שהחליטו נתמעט הנגע ואי אפשר לידע מי טהור ומי טמא:

הדא הוא דתני ר"ח. פירושא דמתני' שמעינן מברייתא דר"ח:

ספק נזיר טמא כו'. ספק אם הוא טמא או טהור אבל הוא ודאי נזיר ונראה דאמתני' קאי דסד"א שהספק הוא בנזירות קמ"ל ר"ח שאינו כן אלא שהספק הוא בהטומאה ובהחלטה וכדמסיק:

ספק מצורע טמא כו'. ומסתפק ספק נזיר טמא זה גם בטומאת צרעת הלכך דינו שלא יאכל בקדשים עד אחר ששים יום אבל קודם לכן לא דספק מצורע הוא ועד שיביא כפרתו אסור לאכול בקדשים אבל משום ספק נזיר טמא לא מיתסר לאכול בקדשים דלא מיקרי מחוסר כפרה שאסור לאכול בקדשים אלא מי שטומאה יוצאת עליו מגופו ואסור ביין ומליטמא למתים עד אחר ק"כ יום עד שיביא קרבנות נזירותו בודאי ובסמוך מפרש:

ה"ג כיצד א"ל נזיר טמא אתה ואין נזיר טמא מגלח אלא עד שבעה צא ומנה שבעה והזה ושנה וגלח והביא קרבן מנה שבעה וביקש לגלח וא"ל נזיר טהור אתה ואין נזיר טהור מגלח עד שלשים צא ומנה עשרים ושלשה להשלים שלשים גלח והביא קרבן מנה ל' ורצה לגלח א"ל נזיר טהור אתה ואין נזיר טהור מגלח אלא על מיני דמים כיצד הוא עושה מביא עולת בהמה וחטאת העוף ומתנה עלייהו ואומר אם טהור אני ה"ז עולה חובה וחטאת ספק ואם טמא אני עולה נדבה וחטאת חובה כיצד עושין לו להחמיר מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכה רביעית מים חיים ומביא שתי צפורי דרור כו' וכ"ה בתוספתא. וה"פ כיצד מי שנזיר ל' יום וביום הראשון אירע לו ספק טומאת מת וספק צרעת צריך תחלה ליטהר מטומאת מת ואמרי' לו נזיר טמא אתה ואי אתה יכול לגלח נזירות טומאה עד לאחר שבעה ימים הלכך מנה שבעה והזה בשלישי ושונה בשביעי וגלח והביא קרבן לאחר שמנה שבעה והזה בג' ובז' ונטהר מטומאת מת ורוצה לגלח כדין נזיר טמא או כדין מצורע שנתרפא אומרים לו אינך יכול לגלח עד ל' יום מיום שנזרת ושמא נזיר טהור אתה ואסור לגלח עד מלאת ימי נזרו ועד שיזרוק עליו אחד ממיני הדמים וגילוח ספק מצורע אינו דוחה איסור גילוח נזיר הלכך מנה עוד עשרים ושלשה ימים כדי להשלים ל' יום מיום שנזרת ואח"כ תגלח ותביא קרבן השלים אותן ל' יום אומרים לו שמא נזיר טהור אתה אסור לך לגלח עד שתביא קרבנות נזיר טהור הלכך מביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור ואע"ג דקרבנות נזיר טהור הן חטאת עולה ושלמים מ"מ חטאת בהמה אינה באה על הספק ושלמי נזיר נמי לא דטעונין תנופה וזה אין יכול להניף שספק מצורע טמא הוא ועוד שהן טעונים לחם וזרוע בשלה ואין שלמים כאלו באים נדבה אבל עולה מביא על תנאי ואע"פ שאינו מביא שאר קרבנותיו הא אמרי' אם גלח על אחת משלשתן יצא ומביא חטאת העוף כדין נזיר טמא ואין מתחילין נזירות טהרה עד שיביא חטאת נזיר טמא שחטאתו מעכבתו אבל אשמו אינו מעכב ומתנה עלייהו ואומר אם טמא הייתי החטאת מחובתי והעולה נדבה ואם טהור הייתי העולה מחובתי והחטאת נדבה ומשום חומרא דספק מצורע טמא כיצד הוא עושה מביא כוס של חרס חדשה ונותן לתוכו רביעית מים חיים ומביא שתי ציפורי דרור טהורות ושוחט את האחת על המים חיים וחופר וקוברה בפניו לפי שאסורה בהנאה ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדין תגלחת מצורע שתגלחת נזיר אינו אלא בראשו ותגלחת מצורע אף בזקנו וגבות עיניו ומצורע מוחלט צריך שני תגלחת אחת לאחר גמר חלוטו כשנתרפא מצרעתו ואחת לאחר ימי ספירו לאחר שספר שבעה מן התגלחת הראשונה כדכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וזה שהוא ספק נזיר טמא אינו יכול לגלח דשמא אינו מצורע מוחלט וטמא היה נמצא תגלחת הראשונה תגלחת הטומאה היה ואסור לגלח עד ל' יום אחר תגלחת הראשונה כדין נזיר שנטמא הלכך צריך להמתין ל' יום של ספק נזירות טהרה ומביא עולת בהמה של ספק נזירות טהור כדי לגלח על אחת מקרבנות ומביא חטאת העוף משום ספק נזירות טמא ומתנה עליה ואח"כ מגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדין תגלחת מצורע:

למחרת. יום תגלחתו השנייה שהוא יום ס"א:

ה"ג ולוגו עמו ומעמידו בשער נקנור ומתנה עליו ואומר אם מצורע אני ה"ז אשמו ולוגו עמו ואם לאו אשם זה יהא שלמי נדבה ואשם זה נשחט בצפון וטעון מתן בהונות וסמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק ונאכל לזכרי כהונה וליום ולילה ולא הודו לו חכמים לר"ש כו' וכ"ה בתוספתא ובבבלי. וה"פ מתנה על האשם שהוא בא על הספק וטעון צפון ומתן בהונות ונאכל ליום ולילה כחומר אשם וסמיכה ותנופה וחזה ושוק כחומר שלמים דבאשם ליכא סמיכה:

שהוא מביא קדשים לבית הפסול. דלמא לאו מצורע הוא והוי שלמים וממעט זמן אכילתו ששורף את הנותר ליום ולילה והיה לו לאכלו בשני ימים:

ה"ג להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק כו'. וה"פ אדלעיל קאי דאמרינן שמביא חטאת על ספק נזיר טמא קאמר כיצד יעשה חטאת בהמה אינו יכול להביא שאין חטאת בהמה באה על הספק ואם עשיר הוא אינו יכול להביא חטאת העוף מספק שהרי עשיר שהביא קרבן עני לא יצא וחטאת העוף קרבן עני הוא הלכך יכתוב נכסיו לאחר והרי הוא עני ומביא קרבן עני:

ה"ג נמצא עני מביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר אם מצורע אני ה"ז חטאת ואם לאו כו'. וה"פ כיון שהוא עני לכך הוא מביא חטאת העוף ויכול להתנות עליה:

ה"ג ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין כו' שאין ימי נזרו עולין לו בתוך ימי צרעתו וכ"ה בתוספתא. וה"פ וליכא למימר דהנך ב' תגלחת הראשונות יעלו לו לשתי תגלחות דמצורע ולשתי תגלחות של נזיר טמא וטהור שהרי אם מוחלט היה כל מה שמנה לימי נזירותו אין עולין לו שימי חלוטו וימי ספרו אין עולין וכדתנן לעיל הלכך צריך למנות עוד ל' יום לתגלחת טומאה ול' יום לתגלחת טהרה כדמסיק:

ה"ג מתוך צרעתו כיצד עושין לו כדברי בן זומא סופר ל' יום ומביא עולת בהמה ומגלח עליה ומביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר אם טמא אני החטאת מחובתי והעולה נדבה ואם טהור אני העולה מחובתי והחטאת ספק ומונה ל' יום ומביא קרבנותיו שלמין ומביא עולה ומתנה עליה ואומר אם טמא הייתי העולה הראשונ' נדבה וזו חובה ואם טהור הייתי העולה הראשונה חובה וזו נדבה והחטאת ספק ומגלח ושותה יין ומטמא למתים מיד. וה"פ כיצד יעשה לבן זומא דאמר ברישא דמתני' שאין צריך לבקש אחד מן השוק שידור כנגדו בנזיר ופליג אדר"י סופר ל' יום ומגלח דשמא מצורע היה ושני תגלחת הראשונות היו לטהרת מצורע ותגלחת זו לנזירות ווטהור היה הלכך מביא עולת בהמה דאין נזיר טהור מגלח עד שיזרוק עליו אחד מן הדמים ולאחר הגילוח מביא חטאת עוף מספק דשמא מצורע וטמא היה וב' תגלחות הראשונות לצרעתו וזו לטומאתו ואינו יכול להתחיל מנין נזירות טהרה עד שיביא חטאת ומתנה עליה כתנאי שהתנה בתגלחת הראשונה וסופר ל' יום ומביא קרבנותיו בשלימות דהיינו עולה וחטאת ושלמים של נזיר טהור שעדיין לא הקריבן ומתנה על העולה ואומר אם מצורע וטמא הייתי העולות של ג' תגלחות הראשונות נדבות וזו חובה ואם מצורע וטהור הייתי שתים הראשונות נדבה ושלישית חובה וזו נדבה ואם טמא הייתי ולא מצורע הראשונה נדבה והשנייה חובה והשלישית וזו נדבה ואם טהור הייתי ולא מצורע הראשונה חובה ושנייה ושלישית וזו נדבות ומגלח עליהן ומותר לשתות ביין ולהטמא למתים:

ה"ג בד"א בזמן שנזר שלשים אבל נזר י"ב חדש אוכל בקדשים לאחר שתי שנים כו' וכ"ה בתוספתא. וה"פ לא תימא בנזירות מועטת החמירו בספיקו אבל בנזירות מרובה לא החמירו אלא לתגלחת הראשונה צריך י"ב חדש אבל לשלשה תגלחות אחרונות אינו צריך לספור אלא ל' יום קמ"ל דגם בנזירות מרובה צריך להמתין בין תגלחת לתגלחת כזמן שנזר משום כל הנך ספיקות ומביא קרבנותיו בכל תגלחת כמו בנזירות מרובה:

זו דברי בן זומא. שאומר דיש תקנה לספק זה אבל חכמים אומרים לעולם המצורע בחלוטו עד שיקריב אשמו דקסבר אשם מצורע מעכב א"כ אין לו תקנה דאשם אינו בא בנדבה:

ה"ג ר"י בעי עד שיניח האשם יהא זה בחלוטו. בתמיה כיון דאי אפשר בענין אחר משום הך חששא שמא מביאין קדשים לבית הפסול אין לדחות האשם:

למה לא. יהא נדחה הא מצינו כמה אשמות שנדחין מפני ספק זה:

דתנינן תמן. זבחים פ"ח:

ויאכלו כחמור שבהן. לזכרי כהונה ובעזרה ליום ולילה כדין אשם ובעל השלמים יצא ידי שלמים שהרי כל אחד יקרב לשם מי שהוא:

לבית הפסול. שממעט בזמן אכילת שלמים ומביא לידי נותר אלא ירעו וימכרו:

ויעשו לו תקנה ליינו. קסבר אע"ג דאשמו מעכבו מלאכול בקדשים מכל מקום לאו מוחלט גמור הוא כיון שכבר גילח לחלוטו ולספרו הלכך ימנה ימי נזירותו ויגלח ויביא קרבנו ויהא מותר ביין ולהטמא למתים:

א"ל. כתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגילוחו ודאי לאו אפתח אהל מועד ממש הוא דהוי ליה דרך בזיון כדאמרינן בספרי ובבבלי לעיל פרק ו' אלא לומר לך הראוי לבוא אל אהל מועד מגלח לנזרו וזה אינו ראוי לבוא אל אהל מועד שהרי מחוסר כיפורים הוא:

שערו. של נזיר מצורע מהו מותרין בהנאה כשער מצורע או דלמא אסורין בהנאה כשער נזיר שטעונין שרפה תחת הדוד:

רבי זעירא בעי. פלוגתא דר"י ור"ל אהאי דמצורע שנזר תוך ימי צרעתו או אנזיר שנצטרע ונפקא מיניה כדמסיק:

ה"ג אין תימר במצורע שנזר פליגין הא בנזיר שנצטרע ד"ה אסור אין תימר בנזיר שנצטרע פליגין הא מצורע שנזר ד"ה מותר או נימר בנזיר שנצטרע ובמצורע שנזר פליגין ר' ירמיה פשיטא ליה במצורע שנזר פליגין הא בנזיר שנצטרע ד"ה אסור. וה"פ אם נאמר במצורע שנזר פליגי יש לומר בנזיר שנצטרע ד"ה אסור דכיון שכבר נאסר שערו בימים שמנה לנזירותו ואם נאמר במצורע שנצטרע פליגי י"ל במצורע שנזר ד"ה מותר שכבר היו שערותיו ראויין לגלח קודם מנין ימי נזירותו:

תגלחת מצוה. היינו תגלחת מצורע:

מהו שתדחה לתגלחת רשות. תגלחת נזיר קרי ליה רשות שמנפשיה גרם לעצמו תגלחת זה:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

ה"ג וחש לומר שמא תגלחת רשות הוית. וה"פ אמאי יגלח תחלה כדרך שהמצורעין מגלחין יגלח תחלה תגלחת נזיר שהוא קודם לתגלחת מצורע אלא ודאי שנזיר מצורע ודאי מגלח תחלה לצרעתו ואח"כ לנזירותו:

מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא דתנן לעיל פ"ו רש"א כיון שנזרק כו' הותר הנזיר לשתות יין כו' ש"מ שאין תגלחתו מעכבו א"כ מסברא תגלחת צרעתו קודם:

ה"ג ואינו אסור משום בל תשחית. אמתני' קאי איך יגלח מספק דלמא מצורע הוא וקעביד השחתת הזקן וכתיב לא תשחית פאת זקנך:

תיפתר בסריס. שאין לו זקן וליכא לאו דהשחתה:

והתנינן זקן. וכי אפשר לך למוקי מתני' בסריס הא תניא ומגלח זקנו:

לית לך. אין לקיים מתני' אלא דאיירי בשמגלח מלמעלה למטה וכדאמר ר"י בשם ר"י דוקא נטלן מלמטה למעלה אסור משום השחתה אבל מלמעלה למטה שרי:

לא שנא. בין נטלן מלמטן למעלה בין מלמעלן למטה ה"ל השחתה ומתני' היינו טעמא דסברה הקפת כל הראש לא שמה הקפה והשחתת כל הזקן לאו שמה השחתה:

ה"ג טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ששים ושמנה ימים טמא ודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שבעה ושלשים יום שותה יין ומטמא למתים לאחר ע"ד יום טמא ודאי ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר ח' ימים ושותה יין ומטמא למתי' לאחר מ"ד יום וכ"ה בתוספתא. וה"פ נזיר שהוא טמא בספק ומוחלט ודאי אחר שנתרפא מצרעתו מגלח מיד תגלחת הראשונה של מצורע שתגלחת מצורע ודאי דוחה תגלחת הנזירות ומונה ז' ימים ומגלח תגלחת השנייה לימי ספירו ומביא קרבנות מצורע למחרתו שהוא יום השמיני ואז מותר לאכול בקדשים ומונה שלשים מלבד יום השמיני שפסק בו ומגלח תגלחת הטומאה אבל תוך ל' אינו יכול לגלח שמא נזיר טהור הוא ומונה עוד ל' ומגלח תגלחת טהרה ואז מותר לשתות יין ולהטמא למתים. טמא ודאי ומוחלט בספק מגלח אחר שבעה ממ"נ אי מצורע היה הרי מגלח לצרעתו דדוחה נזירותו ואי לאו מצורע הוא מגלח לטומאתו שהיא ודאי ומונה שלשים יום ומגלח אי מצורע היה ה"ז תגלחת שניה לצרעתו אי לאו מצורע היה הראשונה לטומאתו וזו תגלחת טהרה ומונה ז' ימים ומגלח ממ"נ אי מצורע היה כבר גילח שתי תגלחת לצרעתו וזו לטומאתו ואי לאו מצורע היה תגלחת הראשונה לטומאה ושנייה לטהרתו והשתא אינו נזיר כלל ומותר בגילוח ומונה עוד ל' יום דשמא מוחלט היה וב' תגלחת הראשונות לצרעתו ושלישית לטומאתו וזו לטהרתו. טמא ודאי ומוחלט ודאי מגלח מיד תגלחת צרעתו ומונה ז' יום ומגלח שניה לימי ספירו ולמחרתו שהוא יום הח' מביא קרבנות מצורע ומותר לאכול בקדשים ומונה עוד ז' ומזה בשלישי ובשביעי ומגלח ביום השביעי תגלחת הטומאה שהוא יום י"ד ומונה ל' יום ומגלח לטהרתו ביום ל"א שהוא יום מ"ה ואז מותר לשתות ביין ולהטמא למתים:

זאת אומרת. מדתניא טמא ודאי ומוחלט ודאי שותה יין לאחר מ"ד יום ש"מ תער סותר לנזיר טמא שבעה ימים דאל"כ יזה בשבעה ימים הראשונים ויגלח בשביעי לצרעתו ובשמיני לטומאתו אלא ש"מ תער סותר לנזיר טמא וצריך להמתין אחר התגלחת שבעה:

הדרן עלך שני נזירים

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף