פני משה/בבא מציעא/ה/א

פני משה בבא מציעא ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' איזהו נשך. המלוה סלע בחמשה דינרין וכו'. מפני שהוא נושך. דשקיל מיניה מאי דלא יהיב ליה:

המרבה בפירות. המרבה שכר לעצמו בפירות. ובין בהלואת כסף ובין בהלואת פירות הוי ריבית אלא דבסיפא ריבית דרבנן קמפרש שהיא דרך מקח וממכר:

דינר זהב. כ"ה דינר כסף:

וכן השער. כך היו נמכרין בשער שבשוק וזה מותר לתת מעות מעכשיו על מנת ליתן לו זה חטים כל ימות השנה בדמים הללו כפי שיעור מעותיו ואע"פ שאין לזה חטים עכשיו דתנן לקמן בפרקין יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה ויכול המוכר הזה לקנותם עתה בדמים הללו:

עמדו חטים. לאחר זמן בשלשים דינרין ואמר לו תן לי חטים שלי וזה היה מותר אם היה נותן לו חטים אבל הוא פסק עמו על היין ליתן לו בעד החוב שלו אסור שמא יוקיר היין והרי עכשיו אין לו יין וביין לא מהני אע"פ שפוסק עמו כשער שיצא בשוק הואיל ואינו נותן לו דמים עכשיו שנוכל לומר יכול המוכר הזה לקנות יין בדמים שקבל אלא שפוסק עמו ליתן לו יין בעד חוב דמי חטין שעליו ואסור אם אין לו יין דאי הוה ליה יין הוי שרי ואע"ג דלא משך זה היין הוי קנוי לו מעכשיו ואפילו אין לו להמוכר מעות עכשיו מותר כשיש לו יין לפי שקנאו זה כבר בדמי החוב שלו ולענין דאי הוה בעי למיחזור ביה המוכר בעי לקבולי מי שפרע הלכך ברשותי' דלוקח הוא וכי אייקר ברשותיה הוא דאייקר:

ולא ישכור ממנו בפחות. כל זמן שזה חייב לו:

כיצד וכו'. ובתוספתא גרסינן הכי כיצד א"ל הלויני מנה וא"ל אין לי מנה טול לך עשרים סאה של חטים אע"פ שחזר ולקח ממנו עשרים וארבע אינן רבית אבל אסורין משום הערמת רבית. ופירושה שחזר זה ולקח מן הלוה החטין בעשרים וארבע סלע לפי שהיה צריך למעות ולא היה יכול להמתין ליום השוק. ונמצא זה משתכר סלע לפי השער של חטין עכשיו שהוא במנה והוא כ"ה סלעים והוי הערמת רבית. וגי' דהספר נשתבש כאן שדין קבל הימנו שדה וכו' ברייתא אחרת בתוספת' היא וזהו דרך היתר כמו שכתובה שם ויתבאר לקמן. והכא לא שייך אלא מן אמר תן לי סלע וכו' שביקש להלוות סלע ממנו וא"ל אין לי אלא כור א' חטין טול לך ותמכרנו וחזר ולקח ממנו זה בפחות אין זה רבית אבל אסור וכו'. ומה שכתוב כאן וחזר ולקח ממנו בעשרים וארבע. נלקח מברייתא דלעיל ועירבבו בהעתקה (ועכ"פ נתברר הכוונה והדין של הערמת רבית):

גמ' זהו רבית שיוצא בדיינין. אדינא דרישא קאי שהוא דרך הלואה בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות ופסק עמו להרבות לו בכך וכך ונתן לו הרבית כופין אותו להחזיר להלוה:

אם מזו. אם אנחנו נוהגין כזאת אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום מה לעשות ולהגזים הדבר אמר כן דס"ל לר' יוחנן אפי' רבית קצוצה אינו יוצאה בדיינין. א"נ יש לפרש דבדרך תמוה ודחיה השיב להן אם מזו אתם שואלין ומסתפקין בה ואם אשיב אני לכם אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום מה שיענו בדבר זה וכלומר דמה אתם מסתפקין בדבר ודאי יוצאה בדיינין. והכי מוכח מדלקמן:

מודי ר' יוחנן. אע"ג דס"ל דיוצאה בדיינין מודה הוא שאין שטר זוקק לחבירו ולגבות בו הקרן קאמר דלא מחמיר אלא ברבית שאפילו נתן לו מוציאין מידו ומ"מ הקרן גובה אלא דאין לשטר שיש בו רבית כח השטר והיינו דקאמר דבשטר אין זוקק וכופה אותה לשלם הקרן דלא הוי אלא כמלוה ע"פ וטעמא דהא שטר שיש בו ריבית המוצא אותו צריך שיקרענו כדתני בתוספתא פ"ה והיינו נמי דקאמר מודי ר' יוחנן שאם היה השטר קיים ולא קרעו אותו ובא לפני הב"ד דמגבין ליה הקרן:

תני. בתוספתא שם:

כתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן את אכלך. והרי כאן שני לאוין והראשון נאמר בהלואת מעות והשני בהלואת פירות:

אין לי. שיהא עובר על לאו דנשך אלא בהלואת כסף ובלאו דמרבית על הלואת אוכל ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה:

ת"ל אל תקח מאתו נשך ותרבית. הקיש הכתוב לשניהן בפסוק אחד ולומר דעובר בכל אחד על שני לאוין:

מה נשך כסף אף תרבית כסף. כלומר מה לאו דנשך בכסף אף לאו דמרבית דנאמר במקרא הראשון בכסף וכן מה תרבית וכו' דעובר באוכל אף על לאו דנשך:

לקח ממנו חטים וכו' וקתני וכן השער. ומדייק הש"ס לישנא דמתני' דלא קתני כפי השער לאשמועינן דכן השער הבינוני ויפה הוא לעולם לשניהם ללוקח ולמוכר:

פחות מכאן. מכור חטין בדינר זהב ווי לזבונא ללוקח שהוא ביוקר:

יותר מכאן ווי להמוכר. ומילתא אגב אורחיה קמ"ל התנא דזהו השער בינוני ויפה לכל העולם כשהכור חטין נמכרין בדינר זהב:

אמר לו תן לי חטיי שאני מוכרן וכו'. וקתני ויין אין לו דמשמע הא אי הוי ליה יין מותר ובמה קנה זה הלא אינו מקבל ממנו עכשיו כלום:

רב נחמן בר יעקב סבר מימר. דהיינו טעמא דחייב להעמיד לחבירו כלומר הקונה דבר מחבירו בעד דמי חוב שיש לו עליו חיייב להעמיד לו המקח ואם חוזר בו מקבל מי שפרע דהוי כנותן לו מעות לענין מי שפרע וכיון דכן הוא הרי כמו ברשותיה דלוקח הוא ואם היה לו יין מותר דאפי' נתייקר ברשותיה הוא דאייקור:

המלוה את חבירו לא ידור בחצירו וכו'. ומפרש האי ש"ס דאפילו לא התנה עמו בתחלה ע"מ לדור בחצירו אסור כדמוכח מהאי עובדא:

אשרוניה גו ביתיה. הניח הלוה אח"כ להמלוה לשכון ולדור בתוך ביתו ולבסוף תבע ממנו שכר הדירה וא"ל זה א"כ הב לי דינריי שאתה חייב לי ואני הייתי סבר שאינך תובע ממנו שכר דירת ביתך כל זמן שמעותיי בידך:

אמר ליה וקים ליה מה דהוה חמי מישרי. בתמיה וכי לזה המלוה הוה קים ליה מה שהי' נראה בעיניו שמותר לעשות כן ומהיכן למד זה שעלתה על דעתו לדור בחצירו בחנם בשכר המתנת מעותיו דאפי' שלא התנה בתחלה עמו אסור הוא:

תני. בתוספתא פ"ד:

יש דברים שהן רבית. שנראין הן כרבית ומותרין לכתחלה:

שטרות חבירו בפחות. שמקדים לפרוע לו קודם זמן שטרותיו ע"מ שימכרנו לו בפחות מסך השטר וכן במלוה ע"פ שיש לו לחבירו:

ויש דברים שאינן נראין כרבית. ואע"פ כן אסור לעשות כן לכתחלה משום הערמת רבית:

א"ל לית את צריך. סיומא דעובדא דלעיל היא והפסיק האי ברייתא לפי שהן דברי ר' בא בר מנא שהיה תמה על זה שעלה על דעתו שהוא מותר לגמרי לדור בחצרו בחנם והביא הך ברייתא ללמוד ממנה דאפילו בכה"ג אמרו חכמים אסור לעשות כן לכתחלה משום הערמת רבית ומכ"ש בנדון זה שנראה שדר בחצירו של זה בשביל המתנת מעותיו. והשתא מהדר לסיים האי עובדא:

א"ל. השיבו הלוה מאחר שאתה רוצה שאחזיר לך מעותיך אין אתה צריך לדבר הרבה בשביל כך:

והב אגר כלים וכו'. כלומר אין אתה צריך אלא ליתן שכר הכלים לישא המטלטלין שלך או שכר לישא המטלטלין על כתיפן בסלים ולך ותפנה מתוך ביתי והילך מעותיך:

אקולי. בתוך הסל ודוגמתו באתרא דמרי זיינא תלי כולבא רעיא קולתיה תלי ופליגי בה הני אמוראי דלקמיה כל חד לפי טעמי' אם חייב ליתן לו שכר ביתו או דאמרינן דמכיון שלא התנה עמו בתחלה ע"מ שידור בחצירו כ"א אח"כ אשרוניה בתוך ביתו בסתם. והיה זה סבור שלא יתבע ממנו כלום ועכשיו תובע ממנו אם מחייבין אותו לשלם ולנכות שכר דירה על החוב שלו הוי כאלו מוציאין ממנו אבק רבית ודין דאבק רבית הוא שאין מוציאין לא מן המלוה ללוה ולא מן הלוה למלוה:

ר' לא אומר. דלא הוי כאלו מוציאין אבק רבית מיד המלוה אלא כנותן לו שכר רגלו כלומר שהרי אם זה צריך לפנות מן הבית לא יבצר שצריך להוציא על שכר כלים לישא המטלטלין שלו או שכר הכתפין וכפי השכר הזה עכ"פ ינכו לו מן חובו דלא הוי אלא כנותן לו שכר רגלו שלא להטריח עצמו לטלטל מבית לבית ולהוציא הוצאות על זה:

ר' זירא אמר. בה טעמא אחרינא וס"ל ג"כ דמנכין לו מחובו נגד שכר דירתו ולא הוי כמוציאין ממנו אבק רבית אלא דנעשה כמו שמשכיר לו הדירה ביוקר לפי שזה היה סבור שלא יתבע ממנו שכר דירה בשביל החוב שיש לו עליו ועכשיו אינו רוצה כ"א שישלם לו כך וכך א"כ הוי כמשכיר לו דירה ביוקר ממה שהיה נראה בעיניו של המלוה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף