מראה הפנים/בבא מציעא/ה/א

מראה הפנים בבא מציעא ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

איזהו נשך. לקח הימנו חטים וכו' דינא דחטים בהיתר הוא כדפי' רש"י ז"ל והבאתי בפנים. ומה שהקשו התוס' בדף ס"ב ע"ב ד"ה לקח הימנו יכו' היינו לענין פירושא דמתני' בענין הקושיא דמקשה הש"ס וכי אין לו יין וכו' ולפי חילוף הגרסאות דלקמן ומאי לקח וכו' כמבואר שם אבל לענין דינא גם להתוס' מותר כדמסקינן דפוסקין על השער ועיין לקמן בהל' ו' מ"ש בזה:

לא ידור בחצירו חנם וכו'. לא זו אף זו קתני. ועוד נראה דדינא קמ"ל דאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וכדמסיק לה התם דף ס"ד ע"ב אי ממתני' ה"א הני מילי בחצר דקיימא לאגרא וכו' וכלומר דרב נחמן דיוקא דמתני' קמ"ל מדקתני משנה יתירא לא ידור בחצירו בחנם לאשמעינן דאפי' עומדת לדור בה בחנם אסור. א"נ אתא לאשמעינן רישא דומיא דסיפא דבשהתנה עמו מיירי כמו דלא ישכר ממנו בפחות דמסתמא כשהתנה הוא ה"נ רישא בכה"ג וקמ"ל דבשניהם רבית קצוצה הוי ויוצאה בדיינין. ועיין לקמן עוד מזה:

אם מזו אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום. לכאורה היה נראה לפרש כפי' הא' שפירשתי דר' יוחנן ס"ל דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין וכן דעתיה דר"י בבבלי דף ס"א ע"ב אלא דאם כן לא שייכא הא דלקמיה מודי ר' יוחנן וכו' ומאי רבותא הא איהו מיקל טפי ואפי' ברבית אם כבר נתן לו אינו מחויב להחזיר לו. ולכך נראה דפי' הב' הוא העיקר. ואל תתמה שהוא נגד דבריו דקאמר התם בשכבר נודע בהרבה מקומות שדרך ש"ס הזה בחליפין לפי דעות והסברות בתנאי ואמוראי מהכא להתם ותלמודא דהתם מהדורא בתרא דידהו. ועיין לקמן ד"ה הקיש נשך לתרבית שיתבאר בענין המסקנא דמסיק התם כר' אלעזר דרבית קצוצה יוצאה בדיינין והנ"מ דאיכא בין הני דרשות:

מודי ר' יוחנן שאין שטר זוקק לחבירו. עייו בסוף דיבור דלקמן:

תני ישראל שהלוה ברבית וכו'. זה לשון התוספתא סוף פ"ה המלוה את חבירו ברבית ובא לפני ב"ד קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דר"מ שהיה ר"מ אומר שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית המוצא שטר רבית יקרענה בא לב"ד יקרעוהו רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה המלוה את חבירו ברבית והלך הלוה וירש עליו שטרי ריביות ואמר לו צא שלי בשלך מותר אם באו לבית החשבון אסור ע"כ ופירושה תמצא לקמן. שמעינן דלר"מ אפי' במלוה ע"פ קנים דרישא במלוה ע"פ איירי וכ"כ התוס' בפרקין דף ע"ב ע"א ד"ה שטר שיש בו רבית ולחכמים דקי"ל כוותייהו כדפסקו כל הפוסקים דאין הלכה כר"מ אלא בגזרותיו ולא בקנסותיו אפי' בשטר שיש בו רבית גובה הוא את הקרן ובלבד שיהא מפורש בו הרבית וכדפי' רש"י ז"ל שם וכן הסכימו התוס' שם אבל בנכלל הרבית בקרן גזרינן דילמא אתי למיגבי הכל ואינו גובה כלים אלא דוקא בשחייב מודה כמוסכם זה לדעת מוהרי"ק בתשו' בשורש י"ג וכן הסכמת רוב האחרונים. ודברי הרמב"ם ז"ל נראין ג"כ כפי' רש"י והתוספות שבפ"ד מהל' מלוה הלכה ו' כתב שטר שכתוב בו רבית וכו' גובה את הקרן וכו' ובמפורש איירי וכן אפי' ברבית דאורייתא ובתירוץ הב' דהתוס' שם בענין דלא מיפסלי העדים דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה משמע להו ולא בערב ועדים ובסוף פרקין יתבאר אי"ה עוד מזה. ולכאורה הא דקאמר בסיפא המוצא שטר רבית יקרענה וכו' לר"מ הוא דאתיא אבל לקושטא דמלתא אפילו אליבא דחכמים ניחא וכמו שכתוב בהג"א פ' המניח דמייתי התם דף ל' ע"ב האי ברייתא שהעלה שם דאע"פ שגובה בו את הקרן מכל מקום המוצאו יקרענו ואם בא לב"ד יקרעהו אפי' לרבנן לפי שבעל השטר עובר בקיומו. וכן מסיק בספר התרומות שער מ"ו ח"ב דין ג'. ולפ"ז היינו דקאמר הכא לעיל אליבא דר' יוחנן מודה היה ר' יוחנן שאם היה השטר קיים דמגבין ליה דאע"ג דר' יוחנן ס"ל להחמיר ברבית קצוצה כדפרישית ואם בא לב"ד יקרעוהו ומ"מ הקרן מגבין ליה ע"פ השטר המפורש בו רבית ואפי' אין חייב מודה. וכן יש לפרש ע"פ התוספתא. דקאמר אם באו לבית החשבון אסור וכלומר שאם הלוה הוציא גם עליו שטרי רבית וכגון שבאו לו מחמת ירושה כדקאמר וירש וטעמא דאל"ה מ"ש זה מזה לענין הרבית אבל בירושה משכחת לה דקי"ל בדבר שאין מסוים אין היתומים מחויבין להחזיר הרבית ואפילו בדבר מסוים דמחזירין טעמא מפני כבוד אביהן הוא. והתם שלא להחזיר אם כבר גבה אביהן קאמרינן והיינו דקאמר בתוספתא כשא"ל צא שלי בשלך מותר דאין כאן גבייה אבל אם באו לבית החשבון מה שזה עודף על זה אסור ואפי' שטרי דירושת הלוה עודפים דהא אין מגבין הרבית ליתומים. ואפשר לפרש ג"כ האי מודי קמייתא דהכא דקאמר מודי ר' יוחנן שאין שטר זוקק לחבירו נמי בגוונא דהתוספתא מיירי ואין שטר של רבית זוקק לשטר של רבית שהוציא זה כנגדו וכלומר אע"ג דקאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינים אם זה הוציא חשבון עליו שגבה ממנו רבית כך וכך ורוצה לגבות על שטר שיש עכשיו לחבירו עליו אין זוקק דהוי כבאו לבית החשבון ואסור. והיותר פשוט היה נראה לפרש הא דקאמר מודי ר' יוחנן שאין שטר זוקק לחבירו פירושו כהאי דאמרי' התם דף ס"ז ע"א גבי משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה אכל טפי לא מפקינן מיניה ולא מחשבינן משטרא לשטרא. ולפ"ז הוה סייעתא מהכא לדעת הסוברים דמשכנתא בלא נכייתא באחרא דמסלקי רבית קצוצה הוי ואפ"ה משטרא לשטרא לא מחשבינן דהא הכא על רבית היוצאה בדיינין קאמר מודי ר' יוחנן שאין שטר זוקק לחבירו. ולפי' רש"י ז"ל שם טעמא הוי משום דאבק רבית הוא אבל ברבית קצוצה אין ה"נ דמחשבינן משטרא לשטרא דהא מוציאין ממנו ויתבאר מזה אי"ה לקמן הלכה ב':

הקיש נשך לתרבית ותרבית לנשך. והתם בריש פרקין קאמר ת"ל נשך אוכל נשך כסף אם אינו ענין לנשך כסף וכו' אין לי אלא בלוה וכו'. ונראה דלמאי דדריש הכא מהיקישא דקרא דכתיבה במלוה תו לא הוי צריכא לג"ש דהתם נאמר נשך בלוה ונאמר נשך במלוה וכו' אלא דלפי המסקנא דמסיק רבינא התם דלענין לעבור על שני לאוין בין בכסף בין באוכל באמת לא צריכא ג"ש דמגופה דקרא שמעינן את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך וכי איצטריך ג"ש דנשך נשך לרבות כל דבר הוא דאיצטריך דכתיב בקרא דלוה לא תשיך וגו' כל דבר אשר ישך וילפינן למלוה בג"ש. א"כ גם לדרשא דהאי תלמודא ע"כ דאתינן לג"ש לענין לרבות כל דבר גם במלוה. והתוס' ד"ה אם אינו ענין וכו' מסתפקא להו אם יש רבית בקרקע מן התורה או לא וכן בפ' נערה דף מ"ו ע"א הניחו בספק והרא"ש ז"ל החליט דאין רבית בקרקע דדרשינן מכלל ופרט וכלל כמ"ש התוס'. וכבר הביא הב"י בסי' קס"א בשם רבינו ירוחם שהביא בשמו של הרשב"א ז"ל דיש רבית בקרקע. ודברי הרשב"א ז"ל מובאין גם בשיטה למב"א ז"ל שכתב דאין להוכיח מההיא דפ' הנערה ולא מידי דהתם הכי דקא בעי דכיון דקפיד רחמנא שישכיר עדים אי בעינן בסתם שכירות שהוא במטלטלין ובשוה פרוטה או דילמא אפי' בקרקעות ופחות מש"פ דומיא דרבית דאיתיה בכל דבר עכ"ל. ולדידי קשיא לי אדברי הרא"ש דהא התוס' כתבו בפ"ה דב"ק דף נ"ד ד"ה ה"א קרב לגבי מזבח וכו' דבמקום ששייך לדרוש בכלל ופרט לא ילפינן ג"ש ע"ש דכ"כ לענין דלא ילפינן התם שור שור משבת וא"כ כיון דמסקנא הוי הכא דילפינן ג"ש לענין לרבית כל דבר תו לא מצינן למדרש בכלל ופרט ואי לכלל ופרט דרשינן תו ליכא למילף הג"ש. ומדברי הרשב"א הנזכר משמע דגם לענין פחות מש"פ פליג אדעת התוס' והרא"ש וכן הביא הטור שם לדעת הרמ"ה ז"ל דאיסור רבית מן התורה הוא אפי' בתוספת פחות מש"פ. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד ממלוה הלכה י"א בדין המלוה על המטבע וכו' ואפי' הוסיפו עליו כל שהוא וכו' וע"ש. וכן מסתימת דבריו שם בראש הפרק משמע דס"ל כדעת הסוברים שיש רבית בקרקע מן התורה וע"ש דרמז הג"ש לפי המסקנא נשך ומרבית אחד הוא וכו' ולהלן הוא אומר נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך וכו' ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. וכן מוכרח מדבריו בפ"ו דמלוה בדיני משכנתא בשדה. ובהכי ניחא לי ליישב עיקר קושית התוס' בד"ה הנזכר דכיון דכתב כל דבר אפי' לרבות עצים ואבנים א"כ כסף אוכל למה לי די"ל לדעת הסוברים דיש רבית בקרקע ולא דרשינן כלל ופרט כדלעיל דאיצטריך כסף ואוכל בקרא דלוה למילף דהלוה עובר בב' לאוין וג"ש איצטריך למילף לכל דבר למלוה. והכא לא שייך למימר אין ג"ש למחצה ומג"ש הוה ידעינן למילף ללוה ממלוה לענין לעבור בב' לאוין וכן למלוה מלוה לענין כל דבר דלאו בכה"ג איתמר אין ג"ש למחצה ואין היקש למחצה אלא אי איכא למילף עוד דבר א' מחבירו והוא כבר נלמד ממנו בג"ש או בהיקש לענין דבר אחר בהא הוא דאמרינן אין ג"ש למחצה ואין היקש למחצה אבל לא לענין ללמוד זה מזה וזה מזה והכי מוכח מגמרא דכריתות דף כ"ב ע"א ומדברי רש"י ז"ל התם דלא גריס ליה אין היקש למחצה בענין ללמוד עליון מתחתון ותחתון מעליון. וכתב דלאו היינו היקש למחצה וע"ש וממנו נלמד דגם בג"ש למחצה הכי הוי כדאמרי שם דנילף מחטאת חלב לענין זדונו כרת וכן לענין מה להלן בקבועה ודכ"ע הוו מודים בה בכה"ג אי לאו דלר"ע אתי היקשא דואם נפש ומפקא מג"ש לענין זדונו כרת. וראיתי בגליון רב אלפס ז"ל בהלכות ציצית שנדפס שם בשם חידושי אנשי שם ואחר שהביא דברי הרמב"ן ז"ל כתוב שם דאף ללמוד זה מזה אמרינן אין היקש למחצה ואלו מדברי רש"י בכריתות וכדמוכחא הסוגיא פ"ה דזבחים לא משמע הכי. ועיין בתוס' פ' המקבל דף קי"ד ע"א ד"ה ואידך ההוא לנדון בכבודו הוא דאתא ואין להאריך:

סבר מימר חייב להעמיד לחבירו. עיין בפרק דלעיל הלכה ב' שם נתבאר ומהסייעתא להרמב"ם ז"ל דבדמי חובו קנה במטלטלין לענין מי שפרע וכדאמר הכא:

וקים ליה וגי' הרמב"ן ז"ל מה דהוה ניחא ליה חמי מישרי. והרא"ש ז"ל מביא הגי' ינכה ליה מאי דהוה חזי למשרייה וכתב שיש מביאין ראיה מכאן לדברי הר' אפרים ז"ל שחולק על דברי הרי"ף במה שפסק בדין המלוה את חבירו ודר בחצירו דלענין איסור הלכתא כלישנא קמא דאמר התם בדף ס"ד ע"ב דאפי' הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר וכ"ש בהלויני אבל לענין להוציא ממנו בדיינין בהלויני ודר בחצירי מפקינן מיניה אגרא דהוי לה רבית קצוצה אבל הלוהו ודר בחצירו דלאו אדעתא דהכי אוזפיה אבק רבית הוא ולא מפקינן מיניה ואפילו קא תבע ליה מקמיה דפרעיה לא מחייבינן ליה לנכוייה ליה שיעור אגר ביתיה כדאמר רב אשי לקמן דף ס"ז דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. וה"ר אפרים חלק ע"ז דסובר דלא אמר רב אשי הכי אלא במשכנתא דהוי ברשותי' לגמרי דלא מצי לסלוקי ליה עד דיהיב ליה זוזי וכמו שגבה חובו דמי והלכך כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה היא אבל הלוהו דלאו אההוא ביתא אוזפיה ואי בעי מפיק ליה מההוא ביתא בלא זוזי סלוקי בלאו זוזי לאו אפוקי מיניה הוא ומנכה ליה אגר ביתא. ומביאין ראיה לדברי ה"ר אפרים דהכא קאמר ינכה ליה וכו' וכתב בשם הרמב"ן ז"ל שדחה לראיה זו דדילמא ר' אבא בר ביזנא ס"ל כמ"ד לקמן דסלוקי בלאו זוזי לאו אפוקי מיניה היא ואנן כרב אשי קי"ל דחשיב אפוקי מיניה. ובלאו הכי קשה להיש מביאין דלא שייכא האי לישנא דהוה חזי למשרייה. ועיין לקמן ד"ה ר' אילא אמר נותן לו שכר רגלו מ"ש שם לדעת הרמב"ם בדין זה:

יש דברים שהן כרבית וכו'. דין זה דהתוספתא מוסכם מן הפוסקים והביא זה הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפ"ה ממלוה הלכה י"ד והלכה ט"ו לדינא דסיפא דהערמת רבית. וכבר הביא הטור בסי' קע"ג מה שכתב בספר התרומות בשם הרמב"ן ז"ל שצריך שיהיה אחריות השטר שהוא שלא מחמת המוכר על הלוקח ולא על המוכר שלא יהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד וכתב שם בשער מ"ו ח"ד סי' י"ג שהוא ז"ל מצד החומרא החמיר בזה. ובדין הערמת רבית דסיפא והובאה ברייתא זו בבבלי דף ס"ב ע"ב תני רב ספרא ברבית דבי ר' חייא וכו' כתב שם בשם הרמב"ן דהוי אבק רבית והביאו הטור בסי' קס"ג. והריב"ש בתשובה סי' של"ה כתב דדעת הרבה מהמפרשים כדעת הרמב"ם ז"ל דאין כאן אבק רבית אלא שלכתחלה אסור לעשות כן ואם עבר ועשה מוציאין מיד הלוה וכ"כ בסמ"ג לאוין קצ"א. ולכ"ע אם לא א"ל הלויני מעות בתחלה אלא הלויני חטין מותר כמבואר שם:

רבי לא אמר כנותן לו שכר רגלו. עיקרי דינים אלו הנוגעים בדין משכנתא יתבארו לקמן בהלכה ב' עם מה שנתברר לנו מן השיטות בס"ד ולפי חלוקי דעות מהראשונים וגדולי האחרונים. וכאן אין לנו לבאר כ"א זה. דמבואר הוא להדיא דהאי ענינא אעובדא דלעיל קאי שכשאמר לו הב לי דינריי השיב לי זה לית את צריך והב אגר כלים וכו' וכדפרישית בפנים ואפי' נפרש דהאי אמר ליה לית את צריך וכו' אמתני' קאי יהיה איך שיהיה עכ"פ מבואר הוא דדין זה מיירי שלא התנה עמו בתחלה לדור בחצרו בחנם אלא שאחר ההלואה היה דר המלוה בחצירו וכשביקש הלוה שכרו וא"ל המלוה תן לי מעותי השיב זה א"כ צא מביתי ובאו לדין. והרי זה ממש דין הנזכר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו ממלוה בהל' ב' המלוה את חבירו וכו' ואם דר צריך להעלות לו שכר ואם העלה ה"ז אבק רבית לפי שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצירו לפיכך אם עדיין לא החזיר לו חובו ובא לנכות שכר החצר שדר בה מן החוב אם היה השכר כנגד החוב אינו מנכה לו הכל אלא כמו שיראו הדיינין שאם מסלק אותו בלא כלום ה"ז כמי שהוציא אותו בדיינים ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין. והראב"ד ז"ל השיג שם וכתב אין כאן מקום לשודא דדייני וכו'. ומבואר הוא דמכאן למד הרמב"ם לומר כן ולא רצה לפסוק כרבי זירא דלדידיה עכ"פ כמוציאין ממנו א"ר הוי אם השכר כנגד החוב ולפיכך פסק כר' אילא דלפי ראות עיני' הדיינים קאמר דרואין אותו כנותן לו שכר רגלו שלא להטריחו לצאת מן הבית חוצה ולנוד ממקום למקום להוציא שכר הכתפין. וכפי ערך שכר זה הוא מנכה לו מחובו. ולענ"ד פשוט הוא דדבריו ז"ל הם דברי ר' אילא דהכא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף