פני משה/בבא מציעא/ב/י

פני משה בבא מציעא ב י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' איזו היא אבדה. שניכר בה שאין הבעלים יודעין שהוא שם:

רועין בדרך אין זו אבדה. ואינו חייב להחזיר שמדעת הניחוה שם:

רצה בין הכרמים. שמתקלקלים רגליה ואם היה הכרם של ישראל אפי' רועה שם צריך להחזירה מפני אבידת הכרם:

השב תשיבם. אפי' מאה פעמים במשמע. השב הוא מקור ונופל על המעט ועל הרוב:

לא יאמר תן לי סלע. לפי שזה אומר לו אם עשית מלאכתך הי' לך טורח הרבה עכשיו טול לפי מה שטרחת:

כפועל בטל. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכ' כבידה שהוא עוסק בה ולהתעסק במלאכה קלה כזו:

אם יש שם בית דין. אם אינו רוצה לבטל ממלאכתו ששכרה מריבה מה יעשה אם יש שלשה בני אדם מתנה בפניהם ואומר ראו שאני משתכר כך וכך ואי איפשי ליבטל לטול שכר מועט אם תאמרו שאטול שכרי מושלם אבטל בהשבת אבידה זו:

שלו קודם. ומניח את האבדה:

מצאה ברפת. אע"פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה אלא שג"כ אינה מתעה להרגילה לברוח כגון שאין לה ד' פתחים לארבע רוחותיה:

היתה בין הקברות. והוא כהן אל יטמא לה שהשבת אבדה עשה השב תשיבם וטומאת כהן עשה דקדושים יהיו ולא תעשה דלנפש לא יטמא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה או שאמר לו אל תחזור. והאבדה היא במקום שמצוה להחזיר ה"ז לא ישמע לו דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו שאם אביך אומר לך חלל את השבת אל תשמע לו וכן בשאר כל המצות:

עזוב תעזוב. אפי' מאה פעמים:

הלך וישב לו. בעל החמור:

אם היה. בעל החמור זקן או חולה חייב זה:

מצוה מן התורה לפרוק. בחנם:

אבל לא לטעון. בחנם אלא בשכר:

ר"ש אומר אף לטעון. בחנם ואין הלכה כר' שמעון:

משאוי שהוא יכול לעמוד בו. אבל לא יותר על משאוי שאינו ראוי לו ואין הלכה כר' יוסי הגלילי:

גמ' בכל אתר את אמר וכו'. אם אמר לו אביו אל תחזיר פריך אמאי אין עשה דכיבוד דוחה ל"ת דלא תוכל להתעלם דאבידה:

שנייא היא. הכא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום והתורה גילתה שאם אמר לו אביו עבור על ד"ת אל ישמע לו:

תני. בתוספתא פ"ב גרסינן כאידך ברייתא אם היה חמורו נפלן פורק עמו אפי' מאה פעמים:

ולא רבצן. שרגיל הוא לרבוץ תחת משאוי:

וחזר ותני. ותניא אידך אפי' נפלן פורק וכו' קשיין אהדדי ומשני הן דתימר וכו' בההוא דמפיל גרמיה שניכר שמעצמו עושה זאת ואידך ברייתא מיירי שניכר הוא שבאונס נופל הוא שהטעין עליו יותר מדאי:

פגיעה ממש. בסמוך לו:

שיערו חכמים וכו'. וזהו ראיה שיש בה פגיעה:

עזוב תעזוב וכו'. ולמאי הלכתא כתביה רחמנא לפריקה והא צער ב"ח הוי וק"ו מטעינה אלא ללמדך פריקה בחנם וטעינה בשכר:

כשם שפורקו מן התור'. בחנם כך טוענו בחנם דאי לא כתב רחמנא אלא חדא ה"א לפריקה הוא דאתא:

ד"ה פורק וטוען. דהחמור של ישראל הוא וכתיב גבי טעינה חמור אחיך ומכ"ש לענין פריקא דאיכא נמי צער בעלי חיים:

חמור של עכו"ם והמשאוי של ישראל. תליא בפלוגתא דכדברי חכמים דסברי טעינה בשכר ולהכי כתבי' רחמנא ומשום דס"ל דאי לא כתבי' לפריקה הוי אתי בק"ו מטעינה השתא דכתבה לפריקה ילפינן נמי פריקה מטעינה לענין זה דדוקא של אחיך אבל לר"ש דס"ל תרווייהו צריכי ולא ילפינן מהדדי א"כ מטעינה פטור הוא דאחיך כתיב אבל בפריקה חייב דהאיכא צער ב"ח ומטעינה לא ילפינן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף