פני יהושע/פסחים/כז/ב

פני יהושע פסחים כז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא מכלל דרבנן דפליגי עליה שרו אפילו כשאבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורי לרבנן היכי משכחת להו. נראה דהא דמקשה הכא בפשיטות היינו משום דבמתניתין דפ' כל הצלמים קתני בעצי אשירה נטל ממנה עצים אסורין בהנאה והך בבא דרישא משמע דד"ה היא אם כן מקשה שפיר משו"ה מוקי לה בשרשיפא משא"כ לענין ערלה וכלאי הכרם לא שייך להקשות לרבנן היכי משכחת להו דאפשר דאה"נ דלרבנן לא משכחת להו כלל ותדע שכן הוא דאי ס"ד דאערלה וכלאי הכרם קאי לא שייך לאוקמי בשרשיפא שהרי אין דרך לעשות שרשיפא מקליפין וקשין אע"כ כדפרישית דאעצי אשירה קאי ולישנא דעצי איסורא נמי הכי משמע דלא איירי בקליפין וקשין אלא בעצים ממש ואע"ג דבעצי אשירה קי"ל אפילו אפרן אסור אפ"ה כיון דהשתא בעי למימר דלמ"ד אפילו לוחשות מותרין ע"כ דפלוגתייהו דרבי ורבנן בשאבוקה כנגדו א"כ לפ"ז ממילא משמע דהא דשרו רבנן אפילו כשאבוקה כנגדו היינו משום דס"ל דאין שבח עצים ניכר כלל בפת אם כן כ"ש דאין שבח האפר והגחלים וחום התנור ניכר בפת ומשו"ה אע"ג דגחלים ואפר אסורין מ"מ לרבנן מה שנאפה ונתבשל מהם מותר כיון שאין השבח עצים ניכר כלל אפילו חד גורם לא מיקרי וכדפרישית לעיל בתחלת הסוגיא. ואף לשיטת הרמ"ה והרא"ש שהביא הטור בסי' קמ"ב דבעצי אשירה אפילו פת שנאפה בו אסור משמע דאפילו כשאין אבוקה כנגדו וכמו שהאריך הש"ך בזה והכריע כדבריהם מ"מ נראה דהיינו דוקא למאי דקי"ל כרבי דיש שבח עצים בפת כדפסק שמואל לעיל דבהא אפילו מחביריו ואם כן שפיר אית לן למימר דנהי דבשאר איסורין לא מיתסר אלא כשאבוקה כנגדו היינו משום דבאין אבוקה כנגדו הו"ל זוז"ג כיון דהאפר וגחלת מותרין משא"כ בעצי אשירה וכיוצא בו שאפילו אפרן אסור אם כן אפילו באין אבוקה כנגדו הו"ל חד גורם הרי כל שבח עצים הניכר בפת נעשה באיסור וכמ"ש הש"ך בזה לשיטתו וכמו שכתבתי לעיל בכוונתו נמצא דכל זה היינו למאי דקי"ל כרבי דיש שבח עצים בפת משא"כ למאי דבעינן למימר השתא אליבא דרבנן דאפילו כשאבוקה כנגדו שרי והיינו ע"כ משום דס"ל לגמרי אין שבח עצים אוסר הפת אם כן כ"ש דאין שבח הגחלים והאפר אוסר הפת א"כ אליבא דרבנן לא שייך כלל לחלק בין הנך דאפרן אסור להנך דאפרן מותר. ומעתה לפ"ז בחנם נדחקו מהרש"ל ומהרש"א בהא דבעא מיניה רמי בר חמא מר"ח בסמוך תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת לרבנן דשרו בקמייתא מאי ע"ש ולמאי דפרישית אין צורך לדחוק כלל בל' האיבעיא דשפיר מתוקמא בפשטא מטעמא דפרישית ונראה דמה שהכריחו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל לפ' כן היינו משום שכן דקדקו מל' רש"י ז"ל לעיל בתחלת הסוגיא בד"ה אימר דשמעת ליה דמשמע שם מלשונו דהא דס"ל לרבנן דאין שבח עצים בפת היינו משום דשבח היסק איסור שבו כבר כלה מש"ה משמע להו דלא שייך לומר כן אלא היכא דגחלים ואפרן מותר משא"כ היכא דגחלים ואפרן אסורין מודו רבנן דיש שבח עצים לאסור הפת אבל למאי דפרישית אין סברא לומר כן אלא דוקא למ"ד דבלוחשות אסורין לרבי ואם כן משמע דכשאבוקה כנגדו אפילו רבנן מודו דיש שבח עצים לאסור הפת ואם כן היכא דגחלים ואפרן אסור לרבנן הוי כאבוקה כנגדו ומשו"ה הוצרך רש"י לפרש לעיל דפלוגתייהו דרבי ורבנן היינו כה"ג ששבח ההיסק כבר כלה דניחא ליה לפרש מילתא דפסיקא משא"כ למאי דבעינן למימר השתא אליבא דמ"ד דאפילו לוחשות מותרין דע"כ לא פליגי רבי ורבנן אלא כשאבוקה כנגדו ואפ"ה שרו רבנן והיינו ע"כ משום דסברי דלגמרי אין שבח עצים בפת כדמשמע נמי לעיל לישנא דגמרא דקאמר אימר דשמעת ליה לרבי משום דיש שבח עצים בפת ופשטא דלישנא שבח עצים משמע דהיינו כשאבוקה כנגדו דמיקרי עצים משא"כ גחלים ואפרן לא מיקרי עצים (ונראה שלזה נתכוין הר"ן במ"ש בטעם הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו לקולא כמ"ד אפילו לוחשות מותרין דהיינו משום דסוגיא דתלמודא משמע הכי אולי נתכוין למה שכתבתי) אם כן תו לא שייך לחלק בין הנך דאפרן אסור להנך דאפרן מותר דודאי לרבנן בכל ענין אין השבח ניכר בפת ואפילו חד גורם לא מיקרי כנ"ל ודוק ועיין בסמוך:

שם בעא מיניה רמב"ח מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש וכו' לרבנן דשרי בקמייתא מאי. כבר כתבתי בסמוך דלע"ד נראה ברור דלמאי דס"ל לרבנן דאין שבח עצים בפת אפילו כשאבוקה כנגדו שוב אין סברא לומר לאסור הפת מטעמא דאפרן אסור וכדפרישית דמה"ט לא אשכחן לרבנן עצי אשירה דאסורין אלא בשרשיפא וכל שכן אם נאמר דהך אבעיא קאי אליבא דמאן דאמר דבגחלים לוחשות פליגי רבי ורבנן ואם כן כיון דסברי רבנן דאין שבח גחלים ניכר בפת ממילא דאפילו בהנך דאפרן אסור אין לאסור הפת מטעמא דשבח אלא דעיקר האיבעיא דהכא דנהי דאין לאסור מצד השבח הפת לגמרי אפילו הכי איכא למימר דאסור בצד הנאה שבו דהנאה כל דהו ודאי איכא ונהי דבערלה ודאי מותר משום דהנאה עצמה יש לה ביטול שהרי אפילו האיסור עצמו בטל במאתים וכ"ש בהנאה כי האי כיון שאינה ניכרת ממילא נתבטלה שאין לך ביטול גדול מזה משא"כ בעצי הקדש אפילו באלף לא בטלה אם כן שפיר שייך לאסור מצד הנאה שבו ונפקא מיניה דבפדיון כל דהו כדי הנאה סגי דלישדי בנהרא והיינו דקמיבעיא ליה אי צריך פדיון או לא וע"ז מהדר ליה שפיר דפת אסורה והיינו שצריך פדיון שהרי כן הוא לפי האמת כדמשמע מל' התוס' ד"ה הקדש ואע"ג דלפ"ז ה"ה דהוי מצי למיבעיא כה"ג בעצי אשירה גופא אלא דאפשר דבעצי אשירה כיון דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אם כן מדאורייתא הנאה שלה אפילו באלף לא בטיל א"כ פשיטא דפת אסור דנהי דשבח ליכא אפ"ה הנאה איכא מיהו בהולכת הנאת דמי העצים ליה המלח סגי ואפי' לרבנן דר"א דלעיל דאמרו אין פדיון לעכו"ם נראה דהיינו דוקא משום דס"ל דיש שבח עצים ניכר בפת משא"כ למ"ד אין שבח עצים ניכר בפת אם כן הך הנאה כל דהו שפיר יש לה פדיון וכן נראה לי גם כן מל' הש"ך בי"ד סימן קמ"ב ס"ק ח' ע"ש. ולפ"ז לא שייך הך אבעיא אלא בעצי הקדש לחוד דמה שאינה בטילה באלף לא הוי אלא מדרבנן מטעם דשיל"מ כנ"ל ברור בעזה"י:

בתוספות בד"ה הקדש אפילו באלף לא בטיל תימא מה חומרא היא זו הלא הקדש דשיל"מ וכו' עס"ה. ולמאי דפרישית בסמוך אין מקום לתמיה זו דאה"נ דלאו מצד החומרא מסיק רבא ואמר הכי השתא אלא דטעמא קיהיב דאע"ג דבערלה הפת מותר' ולא מיתסר מצד הנאות שבה היינו משום דיש לה ביטול ואם כן הנאה כי האי שאין ניכר הוי כביטול משא"כ בהקדש כיון דבאלף לא בטיל והיינו מטעם דשיל"מ מש"ה פת אסורה מה"ט גופא דדשיל"מ הוא והיינו ע"י חילול ואם כן צריך לחללו והיינו ע"י הולכת הנאת דמי עצים כדפרישית ועיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה כמדומה לי שנתכוין גם כן לסברא זו שכתבתי לעיל בסמוך אלא דאפילו אם נפרש לשון האיבעיא כמו שפירשו מהרש"ל או מהרש"א מ"מ לא ידעתי לפרש תמיהת התוס' כיון דלקושטא דמילתא אע"ג דאמרינן דבעצי הקדש הפת אסורה מ"מ ודאי ניתרת ע"י הפדיון שהיה החילול ולדעתי דברי התוס' צ"ע ודו"ק:

בד"ה חוץ מעצי אשירה ותימא לרשב"א תהוי כנשתברה מאיליה וכו' עס"ה. וכבר תמה מ"ז ז"ל בס' מג"ש על תמיהת הרשב"א דאשתמיטא הא דמקשה הש"ס התם כמה קושיות כאלו ומשני רבא התם דטעמא משום גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה ע"ש באריכות ובסוף דבריו כתב שלולי שהתוס' הזכירו שמו של רבינו הגדול הרשב"א היה אומר שלא יצאו דברי התוס' מפיהם ולענ"ד אחר המחילה מכבוד תורתו ועצמות הקדושים של מ"ז ז"ל נראה לי דבחנם תמה על רשב"א ז"ל דודאי יש מקום לתמיהת הרשב"א כאן שמפרש להך מתני' דסוף תמורה דהנקברין אפרן אסור והנשרפין אפרן מותר היינו מדאורייתא (ועיין מה שכתבתי לעיל דף ה' בל' התוס' ד"ה ואומר כל מלאכה ובר"פ כל שעה ד"ה בהדי דקשריף) ולפ"ז הא דקתני כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה היינו נמי מדאורייתא וכמ"ש התוס' שם להדיא בסוף תמורה מדכתיב לא ידבק בידך מאומה אם כן לפי זה יפה תמה הרשב"א ז"ל דלהוי כנשתברה מאיליה דנהי דאסורה מדרבנן משום גזירה דרבא דילמא מגבה לה וכו' מ"מ כיון דשריא מדאורייתא לא שייך למתנייה גבי הנך דקחשיב בסוף תמורה דאפרן אסור מדאורייתא כן נראה לי לפרש שתהא תמיהת הרשב"א קיימת לפי שיטתו ושיטת התוס' דתמורה מיהו לולי דבריהם היה נ"ל דמחמת קושיא זו של הרשב"א אית לן למימר דהא דקתני בשילהי תמורה דאפרן אסור נמי אינה אלא מדרבנן כמו שהארכתי בזה במקום אחר וכמו שאבאר עוד בזה לקמן בסמוך ואם כן איכא למימר דאפר אשירה נמי אינו אלא מדרבנן דאע"ג דכתיב לא ידבק בידך מאומה מ"מ כיון ששורפה ונעשית מצותה אין לך ביטול גדול מזה ולא גרע מנשתברה מאיליה אלא הא דאפרה אסור היינו מדרבנן ומשום גזירה דרבא וכמ"ש מ"ז ז"ל כן נ"ל ודו"ק:

פיסקא רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' והלא דין הוא ומה נותר וכו' עכ"ל. וקשיא לן מאי ס"ד למילף בק"ו הא פשיטא לן בכולא תלמודא דחולין מקדשים לא ילפינן וכ"ש דקשיא למאי דמסיק רבי יהודה בסוף נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו וכתבו התוס' דהיינו בבנין אב גרידא ודלא כפירש"י דיליף בג"ש ואם כן קשה כנ"ל. וראיתי בל' הרא"ש ז"ל דלמאי דפסיק כרבנן ודלא כרבי יהודה ומסיק דהא דפליגי רבנן עליה דר"י ולא ילפי מנותר אע"ג דלדידהו חטאת העוף בקבורה ולא הוי יוכיח מ"מ ס"ל דחולין מקדשים לא ילפינן ולפ"ז קשה יותר מ"ט דר"י ובמאי קמיפלגי ועוד דלפירוש הרא"ש עיקר דברי רבנן חסרים מהברייתא וכל השקלא וטריא דרבנן בכל הברייתא מותר הן. ולולי שאיני כדאי היה נ"ל ליישב בפשיטות פלוגתא דר"י ורבנן דאזדו לטעמייהו דלא יאכל ולא תאכל לא משמע איסור הנאה דמנבלה לא ילפינן דלדברים ככתבן הוא דאתא כדלעיל ר"פ כל שעה ומטריפה דכתיב אותו נמי לא מצי למילף איסור הנאה בחמץ בפסח משום דס"ל אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה וכמו שהקשה הרשב"א בתוס' שם מברייתא דת"כ דר"י סובר בהדיא חולין בעזרה דאורייתא ואם כן ע"כ דר"י יליף איסור הנאה בחמץ מקראי דרבי יהושע בן לוי לעיל דף כ"ד אי מנותר גופא או מוכל חטאת אשר יובא בקדש לא יאכל באש תשרף או מקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש תשרף והיינו באם אינו ענין כדלעיל ולפ"ז ממילא דחמץ בשריפה מהנך קראי גופייהו כדמקשה הש"ס לעיל אי מה כאן בשריפה וכו' אלא דמשני הש"ס לעיל אמר קרא והנותר נותר בשריפה וע"ז מסיק רבי יהודה שפיר דלא משמע ליה למעט מנותר בשריפה לענין חמץ כיון דאיכא ק"ו ולא שייך לומר חולין מקדשים לא ילפינן כיון דבלא"ה מוקמינן לקרא באם אינו ענין מקדשים לחמץ וכ"ש דלא שייך למעט מוהנותר אלא שאר איסורי הנאה דחולין כגון שור הנסקל או חלב שור הנסקל או חולין בעזרה ועיין מ"ש בזה לעיל דף כ"ב משא"כ רבנן דרבי יהודה היינו ר"מ לטעמיה דלא יאכל משמע איסור הנאה מנבילה או אינך רבנן דילפי מאותו בטריפה דחולין בעזרה לאו דאורייתא או מלא יאכל כדחזקיה והנך קראי דריב"ל לא משמע להו ומוקי להו בלאוי יתירי כיון דליכא למידרש לאיסור הנאה וא"כ אין מקום ללמוד חמץ בשריפה מנותר דחולין מקדשים לא ילפינן כן נ"ל נכון. ואף אם נאמר דרבי יהודה ס"ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא ודרשא דת"כ שהביא הרשב"א לעיל אסמכתא בעלמא היא כדפרישית לעיל דף כ"ב לחד לישנא אפ"ה מצינן למימר דאי לאו קרא דריב"ל לא הוי ילפינן איסור הנאה בחמץ מאותו אלא לאיסור הנאה דשור הנסקל לחוד כמ"ש לעיל משום דטפי מסתבר לומר דחמץ שרי בהנאה מדכתיב לך תרי זימני ולא מסתבר לאוקמי חד בשאור וחד בחמץ או חד בכבשתו וחד בלא כבשתו אלא דוקא לבתר דילפינן איסור הנאה מקרא אחרינא והיינו מדרשא דריב"ל וכדפרישית לעיל דעיקר הילפותא היינו לגלויי דלשון לא יאכל היינו איסור הנאה וע"כ מוקמינן לך תרי זימני למילתא אחריתי כדפרישית לעיל כנ"ל ודוק:

פיסקא רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכתבו התוס' נראה דהלכה כר"י דסתם לן תנא כוותיה בפ' בתרא דתמורה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם רש"י ושאר גאונים אלא שכתב בשם גאונים אחרים שפסקו כחכמים דמסתמא דתמורה אין ראיה דהוי כמחלוקת ואח"כ סתם בתרי מסכתא דאין סדר למשנה ולע"ד לכאורה יש לי ליישב שיטת רש"י והתוס' וסייעתם דמשום הא לא איריא דהא לפי הסוגיא דשמעתין בברייתא דבסמוך משמע דשריפה חמורה וא"כ לפ"ז יפה פסקו לחומרא דנהי דאין סדר למשנה ומספקא לן הי מינייהו נישנית ברישא דאי דפסחים נישנית ברישא הוה ליה מחלוקת ואח"כ סתם והל' כסתם ואי האי דתמורה נישנית ברישא הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם וא"כ הו"ל ספיקא דאורייתא דפלוגתא דר"י ודרבנן בדאורייתא איירי וספיקא דאורייתא לחומרא. מיהו שיטת הגאונים החולקים נראה דהיינו משום דסברי דהא דקי"ל בתמורה כל הנקברין לא ישרופו משום דהנקברין אפרן אסור הוי נמי מדאורייתא וכמו שכתבתי לעיל בשם התוס' דתמורה ואם כן אדרבה אית לן למיזל לחומרא דקבורה חמורה שאפרן אסור אלא דלפ"ז הוי משמע כגירסת הספרים דלא גרסינן במשנתינו אף מפרר אלא מפרר דכיון דמהנקברים הוא ותנן כל הנקברין לא ישרופו מיהו גרסת הספרים שלנו גרסי אף מפרר וכן הוא בש"ע הלכות פסח סי תמ"ה וכבר הרגיש בזה בעל מג"א ותמה שם על הרמב"ם ז"ל שאף ע"פ שפסק שמותר לשורפו אפ"ה פסק אפרן אסור ולמאי דפרישית אדרבה שיטת הרמב"ם ז"ל עולה יפה דכיון דהך מלתא דסתם ואח"כ מחלוקת הוי ספיקא ומשו"ה פסק בכולהו לחומרא דלכתחילה מפרר כיון דמהנקברין הוא ועוד שאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל מיהו אם יש לו עצים ורוצה לשורפם מותר דהוי נמי לחומרא כיון דבסתמא דתמורה משמע דחמץ דוקא בשריפה מן התורה כדמשמע נמי הכי בברייתא דבסמוך מיהו כששורפו כתב הרמב"ם דאפרן אסור דהוי נמי לחומרא שמא מהנקברין הוא ואפרן אסור. ואין להקשות אם כן האיך שורפו לכתחילה דילמא אתי לאתהנויי מאפרן מ"מ כיון דליכא אלא חשש גזירת חכמים בעלמא אית לן למיעבד לחומרא בעיקר מצות ביעור כנ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה אין ביעור חמץ וכו' נראה דהלכה כר"י וכו' ונראה דהכא קי"ל כר"י משום דיליף במה מצינו וכו' עס"ה. נראה דמ"ש דיליף במה מצינו היינו במאי דמסיק ר"י בסוף נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו דמשמע להו דהוי במה מצינו ולא כפירש"י שכתב דהוי ג"ש וכמו שאבאר עוד לקמן וכן מה שכתבו התוס' עוד בדיבור הסמוך יש לומר דלחמץ בפסח לא צריך דמצי למילף במה מצינו היינו נמי במה שהוא בבל תותירו ולא ידעתי למה כתב מהרש"א ז"ל הך במה מצינו דכרת טפי מבל תותירו שהיא מסקנת הברייתא ועפ"ז יש לי ליישב ג"כ הא דפשיטא להו להתוס' בתחילת דבריהם דהל' כר"י משום סתמא דשילהי תמורה אע"ג דהוה ליה סתם ומחלוקת בתרי מסכתא אלא שסמכו בזה אמה שכתבו בסוף דבריהם דכיון דקי"ל דחטאת עוף ואשם תלוי בשריפה ממילא דע"כ חמץ בשריפה מהך במה מצינו דבל תותירו דליכא תוכיח ואם כן ממילא אידחי להו נמי הך מילתא דחכמים דמשנתינו דסברי מפרר והיינו משום דע"כ בחטאת עוף ואשם תלוי סברי כר"י דבקבורה ואנן קי"ל דבשריפה אם כן לפי זה הא דפסק נמי בשילהי תמורה דחמץ מהנשרפין ומוקמינן לה כר"י היינו דבעיקר דינא סבירא ליה כר"י דחמץ בשריפה מיהו בחטאת עוף ואשם תלוי לא קי"ל כוותיה ואם כן יפה כתבו התוס' דהלכה כר"י מסתם מתניתין דשילהי תמורה כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא חמץ שישנו בבל יראה ובבל ימצא אינו דין שטעון שריפה. משמע מהכא דשריפה הוי חומרא לגבי חמץ ואף ע"ג דבשילהי תמורה משמע איפכא דקתני התם כל הנקברין לא ישרופו משום דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור מ"מ רבי יהודה לטעמיה דפליג התם וקאמר אם רצה להחמיר על עצמו ולשרוף הנקברין רשאי ומשמע מסוגיא דהתם דהיינו משום דס"ל דנקברין נמי אפרן מותר כמו שהארכתי בזה במקום אחר וכאן אין להאריך (ואף ע"ג דלפ"ז לא הוי צריכי רבנן להשיב לו על דבריו כיון דלדידהו ליכא ק"ו מ"מ לדבריו דרבי יהודה אמרי כמו שאבאר בסמוך בל' התוס' ד"ה אמרו לו דבלא"ה צריך לומר כן) דבלא"ה נראה לי דאף למאי דקי"ל דנקברין אפרן אסור אפ"ה לא הוי אלא מדרבנן לענין חמץ דהא קי"ל דכל איסורי הנאה שבתורה אינן אסורין מדאורייתא אלא כדרך הנאתן דהא בחמץ אכילה כתיב ביה ואפר שריפת חמץ ודאי לאו דרך הנאה מיקרי ומכ"ש דא"ש לפמ"ש בסמוך דכל הנך נקברין דשילהי תמורה דקתני דאפרן אסור לא הוי אלא מדרבנן (ודלא כמ"ש התוס' שם דהוי מדאורייתא) והבאתי ראייה מסוגיא דלעיל בסמוך ועוד דמה"ת נאמר דאסור דהא לא אשכחן קרא לאיסורא וכמ"ש שם התוס' דלא ידעינן מאי טעמא ולא אשכחן נמי קרא דטעונין קבורה ומה שכתבו התוס' דמסברא אית לן למימר הכי דלעולם באיסורן עומדין דאם כן האיך פליג רבי יהודה התם אע"כ דרבנן דפליגי עליה נמי לא איירי אלא מדרבנן והכי משמע להדיא התם בהא דמשני התם כאן בשק כאן בשיער ע"ש ודוק. ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק בחמץ בפסח כחכמים דר"י ואפ"ה פסק שמותר לשורפו וכמו שאבאר בק"א ע"ש ודו"ק:

שם אמרו לו לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל פירש"י דאף ע"ג דר"י מודה בשעת ביעורו דהשבתתו בכל דבר אפ"ה גבי פלוגתייהו מיהו קולא הוא ביוצא לשיירא וכו' עכ"ל. ונראה בכוונתו משום דאי אפשר לאוקמי פלוגתייהו בשעה ששית דהוי נמי שלא בשעת ביעורו לפירש"י לעיל פ"ק אלא משום דודאי עיקר פלוגתייהו היינו מדאורייתא אם כן מסתמא בשעת ביעורו דאורייתא איירי ובששית ודאי אין עיקר זמן ביעור מדאורייתא אלא שעת ביעורו דרבנן משום יום המעונן משו"ה הוצרך לפרש דאיירי ביוצא בשיירא דהוי זמן ביעורו דאורייתא ואפ"ה לענין עיקר דינא הוי כשלא בשעת ביעורו כן נ"ל בכוונת רש"י. מיהו מה שיש לדקדק בעיקר פירושו במ"ש דפלוגתא דר"י ורבנן איירי שלא בשעת ביעורו להיפך מ"ש התוס' לעיל בפ"ק דף י"ב ע"ב כבר כתבתי שם באריכות דאלו ואלו דברי אלקים חיים ע"ש ותמצא נחת דלפ"ז מתפרשת לשון הברייתא דהכא כמין חומר ועיין בסמוך:

שם יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו. וקשיא לי טובא דלשיטת רש"י דאיירי קודם זמן ביעורו אם כן מאי מהדרו ליה רבנן והתורה אמרה תשביתו דהא לכאורה ודאי מודה ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ונהי דלא מהני הביטול מדאורייתא לר"י כדי שיהא מותר להשהותו עד לאחר הפסח דהא שמעינן ליה לר"י דחמץ אפילו של כותים ושל אחרים אסור לאחר הפסח מדאורייתא (וכבר האריך בזה מ"ז ז"ל בשו"ת בספרו פני יהושע) מ"מ ודאי מהני מיהו הביטול שלא יעבור בבל יראה ובאמת דאעיקר דינא דר"י נמי שייך להקשות כן דמשמע בשמעתין דלר"י לא מהני מפרר וזורה לרוח דהיינו פלוגתייהו ואמאי אסור מי גרע מפרר וזורה לרוח מביטול בעלמא. מיהו למאי דפרישית לעיל בריש מכילתין בכמה דוכתי דלשיטת רש"י הא דאמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו כדי שלא יעבור בלאו דבל יראה אבל לענין עשה דתשביתו לא מהני כל זמן שבידו לבערו אם כן אתי שפיר דביוצא בשיירא אתי לידי קולא כשלא ימצא עצים לשורפו שיעבור בעשה דתשביתו בחמץ ידוע כן נראה לי בשיטת רש"י ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.