מהר"ם חלאווה/פסחים/כז/ב

מהר"ם חלאווה פסחים כז ב

דף כ"ז ע"ב

למאן דאמר אפילו אבוקה כנגדו מותר' אלא עצים דאיסורא היכי משכחת לה כלומר שיהא אסור מה שנאפה בו מטעם יש שבח עצים בפת. ואוקימנא בשרשיפא דכיון שהוא כלי אעפ"י שהוא דולק עדיין חשיב איסורו בעין. והרב אלפסי ז"ל הביא סתמ' דמתני' דקתני בשלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת ולא הכריע אם בלוחשות או עוממות. נראה שדעתו להקל אפילו בלוחשות והר"ז ז"ל כ' דלוחשות אסורות מדאיבעי להו בפרק כיצד צולין תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו וצלה בו את הפסח ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו אמר ליה הפת מותרת. אלמ' דוקא גרפו אבל לוחשות אסור:

ואין בזה טעם כעיקר דא"כ אוממות נמי אסורות לדברי האוסר ואלו הכא אמרינן דלכולי עלמא שרי אלא דהתם הוא דהוה ס"ד למימר דאפילו בגרפו נמי להוי אסור וכדמקשי בתר דאהדר לי' מותרת איני והא אמר ר' חנינא סבא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש משום שנאמר צלי אש שני פעמים טעמא דכתב רחמנא צלי אש שני פעמים הא לאו הכי אפילו גרפו ואהדר ליה גלי רחמנא בפסח וגמרינן מיני' כלומר ובעי' עצים גמורין ואב"א התם אאש קפיד רחמנא אבל הכא אעצים קפיד רחמנא והא ליתנהו הלכך למסקנא לא קשיא דלאו באש תליא מילתא אלא בעצים שיהא חשיבותא עליהם דהיינו בשאבוקה כנגדו למ"ד אסור הלכך מיהא ליכא למשמע מינה אבל מינא דהכא שמעינן ליה דאע"ג דהוי איסורא דאוריית' והוה לן למיזל לחומר' מספיקא כיון דשקלי' וטרי' בגמרא אליבא דמאן דאמר אפילו לוחשות מותר ומתני' דמסייעא דקתני סתמא גחלים הכי נקטינן דאפי' לוחשות מותר:

ולענין פסק הלכה קיימ"ל כמאן דאמר זה וזה גורם מותר הלכך תנור בין חדש בין ישן יוצן דהכי איפסקא הלכתא במס' ע"ז ולענין אפה בו את הפת כתב הרב אלפסי ז"ל הלכה כר' דאמר הפת אסורה דיש שבח עצים בפת וכו' הלכך קערות וכוסות וצלוחיו' שבשלן בעצי ערלה אסירי וקדרה נמי אסורה נראה מדבריו דאין להם תקנתא לעולם מדפסיק ואמר אסירי ולא אמר יוליך הנאה לים המלח. ואע"ג דר' אליעזר אמר יוליך הנאה לים המלח ואפסיקא התם בע"ז הלכתא כותיה כבר פירש הרב דר"א לא קאי אלא אנתערב' באחרות אבל כל שהאיסור בעין אין לו תקנה כלל. וכן נראה עיקר דהא מהדרי' לאוקמיה ברייתא דקתני חדש יותץ כותיה ואי אמרת דבההיא נמי בהולכת הנאה סגי א"כ הכי קתני בין בחדש בישן לא בעי צנון ויוליך הנאה לים המלח דהא לא מפליג בהו וא"כ מנא לן דאית ליה זה וזה גורם אסור דלמא טעמא משום דלא צננו ויש שבח עצים בפת. ועוד דתניא שדה שנזדבלה בזבל של ע"ז וכן פרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז שדה תבור פרה תרזה ולא קתני יוליך הנאה לים המלח ואע"ג דאוקימנא לה התם כר"א אלא ודאי לאסור באין לו התר וכן דעת הרמב"ם ז"ל וה"ר יונה ז"ל והרשב"א ז"ל שלא כדעת רש"י ז"ל דאריש' נמי פליגי וא"ת מ"מ לכולי עלמא אסיפא דנתערבה קאי וכיון שכן כל בתערובות אית ליה היתר בהולכת הנאה ואפילו באיסורי ע"ז דהתם קתני נטל הימנ' כרכר אסור בהנאה ארג בו את הבגד אסור בהנאה נתערב באחרים כולן אסורין ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואיפסקא הלכתא כותי' ואנן תנן ואלו הן האסורי' ואוסרין בכל שהן יין נסך וע"ז ועורות לבובין. ותנן נמי חבילי תלתן וחבילי זמורות שנתערב בהן וכו' כולן ידלקו ולא פליג בהו ר' אליעזר. ושמואל נמי דאמר במסכת זבחים טבעת של ע"ז שנפלה לרבוא ומרבוא ואבוא כולן אסורות ולא אמר יוליך הנאה ואע"ג דכל הני תערובות נינהו. א"ל דלא התיר ר' אליעזר אלא בתערובת הנאת שבח של ע"ז דהיינו שבח הנאת עצים בפת ושבח כרכר בבגד שאין בהן אסור של ע"ז ממש אלא הנאה בעלמא ודוקא נמי דקתני יוליך הנאה דהיינו דמי הנאה בעלמא אבל באיסור ממש אין לו תקנה דתקנה זו אינו פדיון גמור שנאמר כן בכל איסור דהא קיימ"ל דאין פדיון לע"ז דכתיב והית חרם כמוהו כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו ומאי דמהדרי רבנן אין פדיון לע"ז ה"ק אין פדיון אפילו כזה לע"ז. והגע עצמך הלא הפת עצמו האסור איסור והתר מעורבין הן שהקמח והמים של היתר אלא שיש שבח עצים דאיסורא בהן ואפי"ה אנו רואין אותו שבח כאלו הוא בעין מעורב עם ההיתר ואין לו תקנה כל שהוא לעצמו וק"ו לאסור ממש בעין שנתערב עם ההיתר. מעתה כל שנתערב האיסור ממש עם ההיתר אין לו תקנ' כלל אבל כל שקבל שבח האיסור ונתערב המקבל עם ההיתר יוליך הנאה לים המלח ומותר בין בהנאה בין באכילה דהא תלמוד אין כאן אלא הנאת ע"ז בעלמא וכוסות וצלוחיות בהולכת הנאה מותרים לתשמישן דהיינו הנאתן וכן בגד ללבוש אלמא איסור הנאה דהוה בהו אזל ליה בהולכת הנאה וה"ה לפת באכילה שכבר נסתלק איסור ההנאה שהיה בו ולא נותר בו שמץ ע"ז וכן דעת הראב"ד ז"ל והרמב"ם ז"ל שלא כדעת הר"ז ז"ל שאסר באכילה. וא"ת והא אמרינן עלה דר' אליעזר אמר רב אדא בר אהבה לא שנו אלא פת אבל חבית לא ורב חסדא אמר אפילו חבית ואייתינן עלה ההוא גברא דאית גרבא לי' חביתא דסתם יינן בחמריה ואמר ליה רב חסדא זיל שקול ארבעה זוזי ושדי בנהרא ואידך אשתרי לך בהנאה. וא"כ קשיא בתרתי חדא דאמרו דאסו' ממש אין לו תקנה ואידך דאמרן דמאי דאית ליה תקנת' מותר באכילה. וא"ל קמייתא לא קשיא שאני סתם יינן דרבנן ועשו ממשו של איסור דרבנן כשבח דאורייתא. ואידך נמי לא קשיא דכיון דממשו יש כאן ומדינא נאס' בשתיה אין לו היתר לממשו בלא סילוק ואי אפשר דהא נתערב הלכך הולכת הנאה לא מהני אלא להיתר הנאה. ומ"מ לא קיימ"ל הכי בהא דיין בהולכת הנאה כדבעי' למימר. וא"ת אכתי והא קתני התם יין נסך שנפל לבור כלו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו ואמר רב נחמן עלה הלכה למעשה יי"נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין מותר כרשב"ג. וקשיא הלכתא אהלכתא דהכא אסיקנא כר"א בהולכת הנאה דקיל טובא ממכירה חוץ מדמי אסור דאינו משתמש כלל אפילו בשל היתר ואינו נהנה כלל מן האיסור שבו וכן קשיא דאפילו ביין נסך דאוריית' חבית בחבית אית ליה תקנתא במכירה. וא"ל דהא מתרצא במאי דגרסינן בירושלמי במסכת ערלה דגרסינן התם אמר רב חגי בד נחתית מן אלפא שמעית קליה דר' יעקב בר אחא מקשה תנן בגד שצבעו בקליפי ערל' ידלק ותנינן נטל ממנה כרכר אסור בהנאה ותנינן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו אמר ר' אחא חגאי קשתה וחגאי קיימה מאי נדון תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן העכו"ם ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן העכו"ם ע"כ. והא חזי דהכא לא מקשה אלא מממש האיסור שנתערב בהיתר דהיינו צבע שיש בו ממש וכרכר עצמו אבל לא מתערובת שבח דבהנהו הא קיימ"ל דיוליך הנאה וכל שכן דשרי במכירה חוץ מדמי איסור ולרשב"ג מקשה מאי שנא הכא ומאי שנא התם אבל לר' אליעזר לא קשיא כלל דאיהו לא שרי אלא באיסור שבח או בדרבנן באיסור עצמו אבל באיסור ממש של תורה לא לפדיון גמור אין לו ולעולם אסור ליהנות ולהשתמש באותו איסו' עצמו אבל לרשב"ג דאית ליה תקנת מכירה מותר אפילו באיסור עצמו שהרי אינו נהנה מן האיסור דחוץ מדמי איסור הוא מוכד ואינו משתמש בו שכבר מכרו הלכך דינא הוא דבכל איסורין נאמר כן שימכור חוץ מדמי איסור שבו ומשום הכי מקשה לרשב"ג וה"ה דקשיאן עלה כל הני אחריני דטבעת וחבילין ופריק דשאני בין דברים הנקחים מן העכו"ם לדברים שאינן נקחין. הלכך בהא אתרצו כולהו דבדברים הנקחין מן העכו"ם איכא למיחש אם ימכרו שמא יחזור ישראל ויקחם וישתמש באיסור שאין לו פדיון בעולם אבל ביין שאינו ניקח ימכר כולו חוץ מדמי איסור ודוקא חבית בחבית אבל יין שהכל מעורב הוה ליה מוכר יי"נ עצמו. ובהא דיי"נ קיימא לן כרשב"ג דכל שנתערב בהן גוף האיסור בין חבית בחבי' של יי"נ בין יין ביין וחבית בחבית של סתם יינם מותר במכירת כולו חוץ מדמי האסור שעשו דבריהם כשל תורה אבל יי"נ גמור יין ביין אין לו תקנה וליתא לדרב חסדא דאמר בסתם יינן יוליך הנאה. וכדין הזה של איסורי ע"ז על ידי פדיון ה"ה בכל האיסורים כדמשמע מיהא דירושלמי דקא חשיב בהדא בגד שצבעו בקליפי ערלה וכן דעת רבינו שמואל והרמב"ם ז"ל והרב ר' יונה ז"ל שלא כדברי הר"ז ז"ל ובעלי התוספות. ומיהו דוק' בשבח איסורי תורה אבל בשבח איסורין דדבריהם מותר אפי' בלא הולכת הנאה והיינו תנור שהסיקו בכמון של תרומ' ואפה בו את הפת דכיון דאינו אסור בהנאה אלא דדבריהם הכא בשבח הפת מותרת וכן המבשל בשבת בשוגג יאכל אע"ג דנהנה מעצי מוקצה זה הכלל בממשו של איסור בכל האיסורין אם הוא דבר שנלקח מן העכו"ם אין לו תקנה. דבר שאינו נקח מן העכו"ם ימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו בד"א בשכל אחד לעצמו אבל יי"נ יין ביין אין לו תקנה ודוקא יי"נ גמור אבל סתם יינן אפילו יין ביין מותר במכירה כולו וכו' וחבית בחבית בהולכת הנאה. ואיסור של שבח במקבל דינו כאיסור ממש אבל אם נתערב המקבל עם היתר יוליך הנאה לים המלח ומותר בין בהנאה בין באכילה ואם הו' של שבח ומדרבנן אפילו במקבל עצמו מותר ויש דרכים אחרים למפרשים ז"ל בזה ומה שכתבתי נראה עיק' (ח"י) אמר רב פפא הכא בעצי שלמים עסקינן ה"ה דהוה מצי למימר הכא בשהסיקו במזיד דלית ביה מעילה אלא משום דהסיקו בדיעבד משמע לא אוקמה בהכי וכן אידך דכל הנשרפין אפרן מותר הוי מצי לאוקמה במזיד אלא דכללא כייל כל הנשרפין בין בשוגג בין במזיד והא דקתני חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש לעולם אסור ופירש"י ז"ל לעולם אסור מה שאין כן בשל אשרה דבבטול סגי ואע"ג דבהקדש נמי יש בו שאלה ופדיון מ"מ כמות שהוא בלא פדיון אין לו היתר:

כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין אבל תחלתו אינו להקל ואע"ג דאפרו מותר אי אמרינן בשריפה דכל שנעשית מצותו אעפ"י שהוא מותר לאח"כ אין כאן קולא וחומרא:

חזר ר' יהודה ודנו דין אחר. משמע דהדר ביה ר' יהודה משום קושיא דרבנן. וקשיא דבמס' סוכה א"ר יהודה אין סוכה נוהגת אלא בארבעת מינין בלבד ק"ו ומה לולב שאינו נוהג אלא יום אחד אינו אלא בארבע' מינין סוכה שנוהגת שבעה לא כל שכן אמרו לו כל דין שאתה דן וכו' ולא שמעינן ליה דהדר ביה. וא"ל דהכא נמי לא הדר ביה מסבריה אנא דבעי לאשכוחי ק"ו או ג"ש לדבריהם דרבנן ולבסוף נמי כי שתיק לדבריהם הוא דשתיק אבל לדידיה אע"ג דתחלתו להחמיר וסופו להקל דין הוא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף