פני יהושע/כתובות/ט/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg ט TriangleArrow-Left.svg א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

א"ר אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. וכתב הרא"ש ז"ל שמצא כתוב בשם רבינו יונה ז"ל דהא דנאמן היינו במכחישתו אבל אם אומרת אמת פתח פתוח מצא אלא שנאנסתי איהי מהימנא ולא מיתסרא אם היא אשת ישראל אע"ג דקבל בה אביה קדושין פחות מג' שנים דליכא אלא חדא ספיקא אפ"ה שרי דברי ושמא ברי עדיף וכתב הרא"ש שתלמידי רבינו יונה טעו וכתבו בשמו מה שלא אמר מעולם דלקמן אמרינן דברי ושמא לא מהני להוציא ממון אלא בדאיכא מגו בהדי ברי ושמא או בדאיכא חזקה בהדי ברי ושמא והכי נמי לא מהני ברי ושמא לחוד נגד הרוב דאונס לא שכיח ורובן ברצון ואף ע"ג דאיכא חזקת היתר וצדקת מ"מ הא קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף כן הקשה הרא"ש ז"ל ובסוף כתב שנראה לו לקיים דבריהם מההיא דראוה מעוברת דאפי' ברוב פסולין מהני ברי דידה עכ"ל הרא"ש ז"ל ועל דבריו הראשונים אני תמה למה דחה דברי רבינו יונה דנהי דאונס לא שכיח והו"ל רצון רובא אפ"ה כיון דאיכא ברי ושמא ואיכא נמי חזקת כשרות אמאי לא מהימנא דהא בממונא נמי אע"ג דקי"ל זה כלל גדול בדין הממע"ה אפ"ה היכא דאיכא ברי ושמא בהדי חזקה מהני להוציא ממון כדאיתא לקמן דף י"ג א"כ ה"ה לענין איסורא אע"ג דכלל גדול דאזלינן בתר רובא אפי' היכא שהחזקה כנגדו מ"מ כיון דאיכא ברי ושמא בהדי חזקה מהני וכ"ש בחזקת כשרות דעדיף משאר חזקות כמו שאפרש בסמוך דהו"ל חזקה דאתיא מכח רובא דרוב ישראל בחזקת כשרות הם. ומכ"ש לפמ"ש התוס' דההיא רובא דרצון אינו רוב גמור מדאורייתא א"כ כ"ש שנתקיימו דברי רבינו יונה מיהו נ"ל דרבי' יונה גופא לא קאמר אלא באשת ישראל שנתקדשה פחות מבת ג' דהוי ספק אונס ספק רצון ומש"ה אמרינן דנאמנת דאיכא חזקת כשרות בהדי ברי ושמא משא"כ באשת כהן שהספק אם זינתה תחתיו או אם קודם שנתארסה אפשר דרבינו יונה גופה מודה שאף אם טוענת שקודם שנתארסה זינתה לא מהימנא דהכא לא שייך חזקת כשרות שאף אנו אומרים שנאנסה אלא שנאנסה תחתיו וכיון שכתבו התוס' דחזקת הגוף עדיף מחזקת היתר תו לא מהימנא בברי ושמא לחוד ועוד נראה דאפילו בספק השקול נמי לא מהימנא דאף למאי דקי"ל דבחתיכה ספק חלב ספק שומן עד אחד נאמן ואפילו הבעל דבר מ"מ אפשר כיון שהספק בגופה לא מהני כדאשכחן בשבויה דע"א נאמן בה שלא זינתה והיא עצמה לא מהימנא ומתוך מה שכתבתי הושוו דברי הרמב"ם ז"ל לדברי ר' יונה כדמשמע בפי' המשניות ועיין בקונטרס אחרון ודלא כמ"ש ה"ה דהרמב"ם לית ליה האי דרבי' יונה כנ"ל. הארכתי קצת בזה לפי שהוא צורך לסוגיות הבאות לפנינו אי"ה וכן במה שהביא הרא"ש ראיה מראוה מעוברת יש לי לדקדק דלאו ראיה היא ושם יבואר אי"ה:

קונטרס אחרון
אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו. כ"כ בפנים דהרא"ש ז"ל כתב בשם ר' יונה דדוקא במכחישתו קאמר ר"א דאסורה אבל במודית שנבעלה ואמרה נאנסתי מותרת לישראל אף בנתקדשה פחות מבת ג' ובתחלה דחה הרא"ש ז"ל דבריו וכתב דלא אמרה רבינו יונה מעולם וטעו התלמידים לומר בשמו ובסוף מסיק הרא"ש ז"ל לקיים דבריו. וטור א"ה סי' ס"ח הביא דברי רבינו יונה בלי שום חולק אלא דהב"י שם כתב בשם הרב המגיד פי"ח מהל' א"ב דהרמב"ם ז"ל פוסק דלא כר' יונה לכן לא הביא הב"י בש"ע כלל שיטת רבינו יונה אלא להיפך דאפילו בטוענת נאנסתי אסורה אלא דהרמ"א ז"ל בהג"ה ש"ע כתב דיש אומרים דבאשת ישראל הטוענת נאנסתי נאמנת ע"ש. ובאמת הרשב"א בתשובה והר"ן והרא"ה והריטב"א ז"ל בחדושיהם כולם הסכימו לדברי רבינו יונה. ועוד דלע"ד אף מתורתו של הרמב"ם ז"ל גופא נמי לא למדנו דפליג בהא דמה שכתב בפי"ח מהל' א"ב בהלכה י' וי"א דבחד ספק אסורה לישנא דמימרא דר"א ושקלא וטריא דשמעתין נקיט ואזיל וכי היכי דלכל הנך רבוותא איירי דוקא במכחישתו ולא בטוענת כמו כן מצינן לפרש ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל דאיירי במכחישתו ולא בטוענת ולכאורה לישנא דהרמב"ם ז"ל הכי דייק שכתב שטען שמצאה דרוסת איש ולא פירש דמה היא טוענת ושינה מלשון המשנה דלקמן דקתני היא אומרת משארסתני נאנסתי והיא אומרת מוכת עץ אני דהוי עיקר רבותא דאינה נאמנת לענין איסור בחד ספקא אע"כ דבמכחישתו איירי דהכי משמע לישנא שהוא טוען שמצאה דרוסת איש אלמא דהיא אומרת שלא מצאה דרוסת איש. ועוד דהיאך מצי למיטען כלל שמצאה דרוסת איש ע"י שלא מצא לה בתולים שמא מ"ע היא דהא להרמב"ם ז"ל מ"ע אין לה טענת בתולים לא בפ"פ ולא בטענת דמים כדמוכח מלשונו בפי"א מהלכות אישות אע"כ דבמכחישתו מיירי וא"כ אין לספק כלל במ"ע מדלא טענה וכמ"ש התוספו' בשמעתין כך נ"ל לכאורה בכוונת הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהל' א"ב. ובאמת מלשון הרב המגיד גופא משמע דלא ברירא ליה דהרמב"ם פליג אלא שכן נראה לו בדעת הרמב"ם ז"ל. ולכאורה נראה מה שלא הביא הטור דעת הרמב"ם ז"ל משמע נמי דלא פליג. וא"כ לפ"ז יש לתמוה על מרן הב"י בש"ע סי' ס"ח דשביק מאי דפשיטא כמעט לכל הפוסקים להיתר ולא כתב אלא דברי האוסרין דאפילו להרמב"ם ז"ל גופא לא ברירא אלא לפי פירוש משמעות של הרב המגיד. אמנם כן בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל מצאתי שכתב במשנה דראוה מדברת בפלוגתא דר"ג ור"י דהלכה כר"ג ומסיק בסוף דבריו וממה שאתה צריך לידע שהכהן אם אירס בתולה ולזמן הנשואין טוען שמצאה בעולה הרי היא אסורה עליו וכופין אותו לגרשה וא"כ משמע לכאורה דבטוענת מיירי מדמייתי לה אהא מתניתין דאיירי בטוענת וה"ק דאע"ג דהל' כר"ג בברי ושמא אפ"ה לענין טענת בתולים ר"ג גופיה מודה דאסורה וכשיטת החולקים על רבינו יונה. אמנם לאחר העיון אדרבה מוכח מדבריו מדנקיט למילתיה באשת כהן לחוד ושביק לאשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש אלמא דדוקא באשת כהן קאמר דאסורה אבל באשת ישראל שריא והיינו כמ"ש בפנים דדעת רבינו יונה ז"ל גופא נמי הכי הוא וכמו שפירשתי בטוב טעם לחלק לפי ראיית הרא"ש ז"ל גופא שכתב לקיים דברי רבינו יונה וכן נראה לכאורה בפשיטות מלשון הרמ"א ז"ל בהג"ה שלא הביא דעת הי"א להתיר אלא באשת ישראל לחוד ושביק לאשת כהן דאיירי בה נמי המחבר בדיעה ראשונה אע"כ כדפרישית והן הן הדברים שכתבתי בפנים דלע"ד הושוו דברי הרמב"ם ז"ל לדברי רבינו יונה ז"ל ודלא כהרב המגיד. אלא דאכתי קשיא לי דלפי מאי שכתבתי בפנים נראה דמכ"ש היכא דטענה בהדיא מ"ע אני פשיטא דנאמנת כיון דאיכא כל הני חזקות למעליותא וא"כ אפילו באשת כהן שטענה שזינתה קודם האירוסין נמי תהא נאמנת במגו דמ"ע אני תחתיו. ול"ל דלא הוי מיגו כיון דמ"ע לא שכיח דהא רוב הפוסקים הסכימו דאפילו מידי דלא שכיח הוי שפיר מגו כמ"ש הש"ך בח"מ סי' פ"ב ומכ"ש דקשה טפי למאי דאפרש בסמוך סעיף ל' דמ"ע שכיח טפי מזנות וצ"ע ליישב:

בפרש"י בד"ה האומר פתח פתוח מצאתי וטענת דמי' אין לו עכ"ל. משמע מפירושו ומפי' התוס' שאם מצא דם תו לא מצי למיטען כלל פתח פתוח מצאתי אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאף אם מצא דם אפ"ה אסורה אם מצא פתח פתוח דאפשר שהביאה דם אחר וכן להיפך אם לא מצא דם אע"ג שהפתח סתום אפ"ה אסורה ע"ש:

בד"ה נאמן לאוסרה עליו וכו' אבל להפסידה כתובתה לא מהימן עכ"ל. והיינו משום דלית ליה לר"א האי חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכמ"ש התוספות לקמן דלא קי"ל האי חזקה. אמנם מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן היינו דלישנא דר"א דקאמר נאמן לאוסרה עליו הכי דייק דאל"כ הו"ל למימר דנאמן סתם והיינו אף להפסידה כתובתה לאשמעינן מיניה תרתי חדא דקים ליה בפתח פתוח ושמעינן נמי דאית ליה חזקה דאין אדם טורח. ואף שהתוספות כתבו לקמן בד"ה אי למיתב לה דלהפסידה כתובתה אפשר דנאמן אפילו אי לא קים ליה. אבל רש"י ז"ל לא ס"ל האי סברא מהטעם שאפרש שם ועוד נראה מדנקט לאוסרה עליו משמע דלכהן אחר שריא אם מת הבעל הראשון ואי ס"ד דאית ליה חזקה דאין אדם טורח אם כן בודאי קושטא קאמר ואסורה לשאר כהנים משא"כ לסברת רש"י דלר"א לית ליה האי חזקה אתי שפיר דלא מהימן אלא לגבי דנפשי' משום דשוויה כחתיכה דאסורא כן נ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון
נאמן לאוסרה עליו ופירש רש"י אבל להפסידה כתובתה לא מהימן. וכתבתי בפנים דלשון לאסרה עליו הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן מדנקט לאוסרה עליו משמע דלכהן אחר שריא אם מת הבעל הראשון אלמא דלית ליה לר"א חזקה דאין אדם טורח דאי ס"ד אית ליה הך חזקה לכהן אחר נמי אסורה. נמצא לפ"ז למאי דקיי"ל כר"נ א"ש דאית ליה הך חזקה אסורה אף לכהן אחר אלא דכל זה לשיטת רש"י משא"כ לשיטת התוספות דלקמן דאף בכתובה לא סמכינן אהך חזקה אלא משום דכתובה דרבנן הם אמרו והם אמרו ומדאורייתא לא סמכינן אהך חזקה אכתי איכא למימר דלכ"ע לכהן אחר שריא ולפ"ז צ"ע לדינא:

בתוספות בד"ה האומר וכו' וי"ל דרבי' חננאל גריס איפכא וכו' כך בוגרת פעמים יש לה דמים פעמים אין לה דמים עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל ואפ"ה תלינן לקולא משום דדם נדה לא שכיח כלל שלא בשעת ווסתה וכו' ע"ש וקשיא לי מ"ש דלא תלינן בדם מכה אע"פ שיש לה מכה בוודאי אפ"ה קי"ל דאין תולין במכתה אא"כ יודעת בוודאי שמכתה מוציאה דם ואפילו שלא בשעת וסתה אין תולה והכא נמי הרי אין יודעת בודאי שיש לה דם בתולים. ולענ"ד ליישב משום דדם בתולים ה"ל קורבא דמוכח שהרי דם בתולים בא ממקום קרוב דאפי' ע"י העראה יוצא דם בתולים כדאיתא לקמן בדוכתי טובא משא"כ דם נדות בא מן המקור שהוא רחוק אע"ג דקי"ל בפ' לא יחפור דף כ"ג דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכתבו שם התוס' דאפי' בקורבא דמוכח ע"ש שאני התם שאין ההוכחה אלא מחמת הקורבא משא"כ הכא הוי הוכחה גמורה כיון שהדם בא בשעת תשמיש מוכח שהוא דם בתולים והארכתי בזה בתשובה ודו"ק:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה האומר פ"פ מצאתי כו'. הביאו דר"ח ז"ל כתב דבוגרת פעמים יש לה דמים ופעמים שאין לה דמים כתב מהרש"א ז"ל דאפ"ה תלינן בה לקולא בדם בתולים משום דדם נדה לא שכיח אלא בשעת וסתה. והקשיתי עליו בפנים מאי שנא מדם מכה ותירצתי בענין אחר משום דדם נדה לגבי דם בתולים הוי קורבא דמוכח טובא כיון שהדם בא דוקא בשעת תשמיש ומקום בתולים קרוב טפי ממקום דם נדה שבא מן המקור ונ"מ נמי לענין דם מכה בכה"ג והארכתי בתשובה ולא למעשה אני אומר כי אם להתלמד במקום אחר היכא דאיכא סברות אחרות להתיר:

בד"ה לא צריכא באשת כהן וא"ת ונוקמי בחזקת שהיא כשרה לכהונה וכו' אע"ג דספק זונה ילפינן מספק סוטה והתם לא מוקמינן לה אחזקת היתר שאני התם דאיכא רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה. ואע"ג דכל ספק טומאה ברה"י ילפינן מסוטה ולא מוקמינן אחזקת טהרה היינו משום דמסוטה גמרינן לגמרי כמ"ש התוספת בריש פ"ק דנדה משא"כ ספק זונה נהי דילפינן מסוטה מקרא דוהיא לא נתפשה אפ"ה לא ילפינן מסוטה ממש דהתם שאני דאיכא רגלים לדבר תדע מדמקשה הכא בשמעתין ואמאי ספק ספיקא הוא ואילו בספק טומאה דילפינן מסוטה לא מהני ספק ספיקא כדאיתא במשנה מסכת טהרות כל ספק שאתה יכול לרבות אפילו עד מאה ספיקות ברה"י טמא וכמ"ש התוספות טעמא דמלתא בפ' חזקת הבתים דף נ"ה וע"כ היינו כדפרישי'. ואכתי איכא למידק מאי מקשה התוספת נהי דמדאורייתא אזלינן בתר חזקת היתר אפ"ה מדרבנן לא מהני חזקת היתר כדאיתא ביבמות דף ל"א וכן כתבו הפוסקים דמהאי סוגיא דיבמות מוכח דאפי' באיסור והיתר לא אזלינן בתר חזקת היתר כמו שהאריך בעל פר"ח בי"ד סי' כ"ט ע"ש. וא"כ שפיר קאמר ר"א נאמן לאוסרה עליו מיהא מדרבנן ולכאורה היה נראה לי דמשמע להו להתוספות דע"כ דאמר נאמן לאוסרה עליו היינו מדאורייתא דאי מדאוריית' שריא ולא מיתסרא אלא מדרבנן לא שייך למימר דשויה אנפשיה כחתיכה דאיסורא היכא דליכא עדים כדאשכחן בעידי כיעור דאע"ג דלרוב הפוסקים בדאיכא עידי כיעור מפקינן לה מבעלה אפ"ה היכא דליכא עדים והבעל בעצמו ראה דבר מכוער לא מיתסרא כמ"ש הרא"ש ז"ל ביבמות פרק כיצד אלא דאפשר שאין הנדון דומה לראיה. ועוד דסתימת לשון התו' כאן לא משמע דנחתי להכי ועוד שהרי בדיבור הסמוך מוכח מדברי התוס' דר"א אוסרה מדרבנן באשת ישראל דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקת היתר דרובא דברצון לא אמרינן אלא מדרבנן וא"כ באשת כהן נמי איכא למימר דר' אליעזר לא קאמר דאסורה אלא מדרבנן. לכך נלע"ד דפשיטא להו להתוס' דלהוציא אשה מבעלה לא החמירו חכמים ומוקמינן לה אדאורייתא דמהני חזקת היתר כדאשכחן לקמן דף י"ג דאין אוסרין על היחוד אפילו לר' יהושע דאית ליה אין אפטרופוס לעריות וע"כ היינו משום דאיכא חזקת היתר לא מפקינן לה מבעלה. ומה שהחמירו בשבויה היינו משום דרוב כו'. וא"כ הכא לענין פתח פתוח דלא שייך אלא לאוסרה על בעלה פשיטא להו לתוספות שאין לחכמים להחמיר אפילו משום מעלה דיוחסין ומה שהחמירו באשת ישראל בחד ספיקא היינו משום דרצון הוי רוב מדרבנן לגבי אונס כמ"ש התוס' בסמוך כנ"ל בשיטת התוס'. אבל אכתי קשיא לי טובא על קושית התוספ' האיך אפשר להתיר באשת כהן משום חזקת היתר ותיפוק ליה דאיכא תרי ספיקי לאיסורא חדא שמא זינתה תחתיו ואם תמצא לומר אינה תחתיו אפ"ה שמא זינתה לפסול לה שפוסלה לכהונה וכמ"ש התוספות להדיא לקמן בגיטין דף פ' דאפילו לר' גמליאל דמכשיר אפילו ברוב פסולין היינו היכא דאמרה ברי דלכשר נבעלתי אבל בשותקת אסורה. ול"ל דאכתי מקשו התוספות דהוי לן למישרי מיהא אפילו באשת כהן ברוב כשרין אצלה. הא ליתא דבטענת פתח פתוח לא שייך לומר כן דשמא נבעלה בשדה דרוב פסולין אצלה דרובא דעלמא עכו"ם נינהו וביאת עכו"ם פוסלתה מכהונה ועוד דלמא אזלה איהי לגבי הפסול דהו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כדאיתא לקמן. ובשלמא לשיטת הרמב"ם והרמב"ן והר"ן וסייעתם דהא דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן א"כ איכא למימר דנהי דאמרינן ספק ספיקא לקולא היינו משום דהו"ל ספיקא דרבנן דמדאורייתא בחד ספיקא נמי שריא וא"כ הספק השני הוי ספיקא דרבנן דלקולא. אבל להחמיר לא אמרינן ספק ספיקא דמדאורייתא אין לחלק בין חדא ספיקא לכמה ספיקי וכיון שכתבנו דלהוציא אשה מבעל' אוקמוה אדאורייתא אתי' שפיר קושית התוס' אמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר. אלא התו' ורש"י לא סביר' להו הא מלתא דהרמב"ם וסייעתו אלא ס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא כמ"ש כל הפוסקים ואין להאריך כאן וכמבואר אצלינו בקונטרס מיוחד בתכלית האריכות א"כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דאמרינן ספק ספיקא לקולא כ"ש דלהחמיר יש לאסור בתרי ספיקי לאיסורא. והנלע"ד מתוך זה דהתוס' סברי דלעולם לא אמרינן ספק ספיקא היכא שהוא נגד החזקה בין לקולא בין לחומרא כיון דחזקה דאורייתא תו לא מקרי ספק כלל וכשיטת בעל משאת בנימין הביאו הט"ז והש"ך בי"ד סי' ק"י אלא שכתבו שם בשם הרשב"א ז"ל דאפילו היכא דאיכא חזקת איסור מקילין בספק ספיקא וכן הכריע בעל פרי חדש סי' הנ"ל וא"כ קשה כ"ש דאית לן להחמי' בתרי ספיקי לאיסורא אע"ג דאיכא חזקת היתר ולענ"ד דברי התוס' כאן מסייעין לשיטת המשאת בנימין ואין להאריך כאן יותר ולקמן דף י"ד גבי רבן גמליאל אלים ליה וברי ושמא נאריך עוד מזה בעזה"י ודוק היטב ועדיין צ"ע:

קונטרס אחרון
בא"ד ממה שהקשו בתוספות דנוקי בחזקת היתר לבעלה באשת כהן אע"ג דלכאורה איכא תרי ספיקי לאיסורא דאף שקודם אירוסין זינתה אפ"ה איכא למיחש שמא נבעלה לפסול לה לקרוב או לכותי ועבד דביאתן פוסלתה לכהונה והיה נ"ל להכריח מכאן דשיטת התוספות דלא אמרינן ס"ס נגד החזקה וא"כ אי הוה חשבינן להך חזקת היתר חזקה גמורה תו לא הוי מהני ס"ס אף להחמיר וכמו שאבאר עוד לקמן ועיין בפנים:

בא"ד וי"ל דאדרבא אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף עכ"ל. וקשיא לי הא איכא למימר נמי הרי בעולה לפניך וכיון דהיא עכשיו בעולה כמו כן היתה בעולה קודם שנתארסה ואע"ג דחזקת הגוף עדיף טפי מ"מ כיון דאיכא נמי חזקת היתר הו"ל תרתי חזקה להיתרא וחדא חזקה לאיסורא וחדא במקום תרתי לאו מידי היא כדאיתא בריש נדה ובקדושין דף ע"ט גבי קידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת דאמר רב הרי בוגרת לפניך וקיי"ל כרב ובשמעתין דהכא נמי קיי"ל כר"א דליכא מאן דפליג. ולכאורה היה נראה בזה דהתוספת קיימי בשיטת הרשב"א שכתבו התוספ' בשמו סוף פרק המדיר ד' ע"ה ע"ב דחזקת פנויה לא חשיבא כלל לגבי חזקת הגוף וה"נ חזקת היתר לא חשיבא כלל. אלא דא"כ לא הוי מקשה בגמ' מידי מעיקרא והא ספק ספיקא הוא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ולמאי דפרישית אין תחתיו לא הוי ספק כלל דאוקמה אחזקת הגוף אם לא שנאמר דסברת התוספ' דלגבי ספק ספיקא לא מהני חזקת הגוף וזה לא יתכן למאי דפרישית בסמוך דע"כ סברת התוספות דלא אמרינן ספק ספיקא אפילו לגבי חזקת היתר דאל"כ אין מקום לקושייתם דנוקמי בחזקת היתר דהאיכא תרי ספיקי לאיסורא אע"כ דלא חיישינן לתרי ספיקי כלל גבי חזקת היתר העומד לנגדו ואפילו לקולא אמרינן הכי כ"ש דאין לנו לומר ספק ספיקא להקל גבי חזקת הגוף דעדיף מחזקת היתר. ויש ליישב בדוחק דאפ"ה הוי ספק ספיקא כיון דאיכא נמי סברא דהרי בעולה לפניך דנהי דבחד ספיקא חזקת הגוף עדיף אפ"ה הוי שפיר תרי ספיקי אלא דכל כי האי לא הו"ל לתוספת לסתום אלא לפרש וצ"ע גדול ליישבו ודוק ועיין מה שאכתוב לקמן בסוגיא דמשארסתני נאנסתי ולקמן בס"פ המדיר אפרש יותר בעזה"י:

קונטרס אחרון
מהדורא בתרא בא"ד וי"ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף והקשיתי לשאול דאיכא למימר נמי הרי בעולה לפניך וה"ל חדא במקום תרתי דלאו מידי הוא הבאתי ראיה מפ"ק דנדה ומפרק עשרה יוחסין דף ע"ט דקי"ל הלכתא כרב כו' והאי לישנא דהילכתא כרב שכתבתי לשון מיותר הוא דשמואל נמי מודה היכא דאיכא חזקה קמייתא אמרינן שפיר הרי חסר לפניך כרבנן דמקוה וחבית כדאיתא פרק עשרה יוחסין דף ע"ט ע"ש. וא"כ לפ"ז דברי התוספות כאן תמוהין מאד ומה שכתבתי ליישב בפנים נראה דוחק גדול וביותר לפי מה שפירשתי בפ' המדיר דף ע"ה ע"ב בפירוש הרשב"א שהביאו התוספות שם בהא דחזקת פנויה לא חשיב ע"ש ותראה דכל זה לא שייך כאן וא"כ נשארה קושיית התוספות כאן במקומה ולענ"ד נראה כדפרישית דמעיקרא לא שייך קושיית התוספות דאע"ג דמדאורייתא אוקמא אחזקת היתר אפ"ה אסורה מדרבנן דלא סמכינן אחדא חזקה דאיתרע להקל כמו שהארכתי לעיל וכמבואר להדיא בירושלמי ולפי"ז הא דאמר ר"א דנאמן לאוסרה היינו מדרבנן:

בד"ה ואי בעית אימא וכו' וי"ל דשם אונס חד הוא וא"ת ונוקמה בחזקת היתר וי"ל דאונס קלא אית לה וכו'. ואע"ג דלגבי פיתוי קטנה לא שייך לומר דאנוסה קלא אית לה וא"כ אכתי באשת ישראל אמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר שבקטנותה נבעלה והו"ל כאנוסה דשריא מיהו י"ל דבחדא ספיקא לא חיישינן כלל לפיתוי קטנה משום דמוקמינן לה אחזקת הגוף דהשתא נבעלה כמ"ש התוס' בסמוך ומעיקרא לא קשיא להו מפיתוי קטנה אלא לענין תרי ספיקי דלא מהני חזקת הגוף כדפרישית בסמוך ודו"ק:

בא"ד וא"ת א"כ בספק ספיקא נמי תאסר דספק אונס כמאן דליתיה דמי עכ"ל. ואף למאי דפרישי' בסמוך דלגבי תרי ספיקי חיישי' לפיתוי קטנה אונס הוא וא"כ לא שייך לומר דאונסא כמאן דליתא דמי דאכתי איכא תרי ספיקי שמא אין תחתיו ואת"ל תחתיו שמא כשהיא קטנה אלא דאכתי מקשו התוס' שפיר מנ"ל למקשה להקשות אדר' אלעזר דהאיכא לאוקמא מלתא דר"א שנתקדשה כשהיא גדולה דלא שייך פיתוי קטנה וליכא אלא חדא ספיקא כנ"ל ודוק. מיהו הרמב"ם ז"ל לית ליה כלל הא מלתא דפיתוי קטנה אונס הוא וכתב ה"ה דמסוגיא דשמעתין הוציא כן:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה ואיבעית אימא. משמע מדבריהם דכל מידי דלא שכיח לא מיקרי ספק כלל אפי' לאיצטרופי לספק ספיקא והקשיתי לשאול דלשיטת הרשב"א ז"ל דטעם הספק ספיקא היינו דהוי כמו רוב א"כ היכא דהספק הראשון הוא שקול אמאי לא מצרפינן המיעוט דספק השני להך פלגא דספק הראשון ואכתי הוי רובא וכמדומה לי באמת שראיתי בכמה פוסקים ראשונים ואחרונים דהיכא דהספק א' שקול אע"ג דשני אינו שקול אפ"ה חשבינן ליה ס"ס מיהו אפשר דהתוספות דהכא ס"ל דמיעוט לגמרי כמאן דליתא דמי לרבנן דפליגי אדר' מאיר משא"כ לשיטת רבינו תם שפסק במס' בכורות ד' כ' ע"ב בד"ה חלב פוטר דקי"ל כרשב"ג דהיכא דהמיעוט מסייע לחזקה הו"ל פלגא ופלגא וכמ"ש בהג"ה ש"ע י"ד. וא"כ ה"נ יש לנו לומר דהמיעוט מספק שני מסייע לה לפלגא דספק ראשון והו"ל רובא להחמיר והדבר צריך תלמוד ובקונטרס כלל גדול אי"ה אבאר לנכון:

בא"ד ואומר ר"י דהאי רובא דרצון לא הוי רוב גמור אלא מדרבנן עכ"ל. ונראה לי טעמו של ר"י דאיכא למימר נמי איפכא דרוב נשים בחזקת צדקות קיימי ואינן מזנות ברצון וכמ"ש הרא"ש ז"ל בדברי רבינו יונה ז"ל. מיהו עדיין יש לי מקום עיון בדברי התוספות דמשמע מיהו דפשיטא להו דאי הוי רוב דרצון רוב גמור תו לא הוי ספק ספיקא ספק אונס. ולא ידעתי למה לפי מה שכבר כתבתי דשיטת התוספת וסייעתם בהרבה מקומות דספיקא דאורייתא לחומרא היינו מן התורה ולפ"ז הא דקיי"ל ספק ספיקא לקולא לא פירשו רבותינו היכא רמיזא ומנא להו אע"כ כמ"ש הרשב"א ז"ל דספק ספיקא הוי כמו רוב דספק אחד הוי פלגא ופלגא וא"כ היכא דספק אחד הוא שקול כגון הכא שספק תחתיו ספק אין תחתיו ה"ל פלגא ופלגא שפיר הוי אידך ספיקא ספק אונס דאע"ג דאונס הוי מיעוטא אפ"ה מצטרפי מיעוטא לפלגא והו"ל רובא להתירא וכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דספק אחד נמי מן התורה מותר ומדרבנן החמירו דאית לן למימר דלא החמירו אלא בספק השקול אבל הכא שהספק השני גורם דתו לא הוי פלגא ופלגא י"ל דמותר לגמרי ועוד דאיכא נמי חזקת היתר. ובדוחק יש ליישב דשאני התם דספק תחתיו נמי לא הוי ספק השקול דאיכא למימר טפי העמד על חזקת הגוף וכדפרישית אלא שכל הפוסקים האחרונים כתבו בפשיטות בדיני ספק ספיקא דמידי דלא שכיח לא מיקרי ס"ס ומכאן למדו וכ"כ הרשב"א ז"ל ולא הבנתי טעמו של דבר דכיון שספק אחד שקול אפי' אם השני לא שכיח שפיר מקרי ס"ס לטעם הרשב"א ז"ל דהו"ל רובא וצ"ע גדול ובקונטרס שלי הנקרא כלל גדול יבואר בתכלית האריכות בעזה"י:

בא"ד וא"ת אכתי וכו' איכא ס"ס דספק מוכת עץ וכו'. מכאן נראה מבואר דלשיטת התוספות לא בעינן בס"ס שיהא מתהפך דא"כ ההיא דמוכת עץ לא הוי ס"ס דכשאנו אומרים ספק זינתה תחתיו או אין תחתיו תו לא מצינו למימר את"ל תחתיו שמא מוכת עץ ואפ"ה הוי ס"ס אי לאו מטעם דלא טענה כן נ"ל וק"ל:

קונטרס אחרון
בא"ד וא"ת אכתי איכא ס"ס דספק מוכת עץ וכתבתי דמוכח מדבריהם דהו"ל ס"ס אע"ג שאינו מתהפך מיקרי שפיר ס"ס. אמנם בת"י שנדפסו מקרוב בש"ס דפוס פ"פ דמיין נדפס בתחילת המסכתא ראיתי שכתבו התוס' לקמן בד"ה אי למיתב לה כתובה להביא ראיה ממתניתין דמוכת עץ אני דהו"ל ס"ס לענין ממון מספק דמ"ע וכתוב שם בשם יש מפרשים דלא מיקרי ס"ס כיון שאינו מתהפך הרי לפנינו דסברא זו דבעינן ספק ספיקא המתהפך יצא מפי רבותנו בעלי התוספות ולא מדברי האחרונים לבד כמו שהבין בעל פרי חדש בכללי הס"ס בסי' ק"י בס"ק י"ג ע"ש ולדידי עדיין צ"ע:

בא"ד ואין לומר דמוכת עץ לא שכיח דהא אמרינן באלו נערות עכ"ל. והר"ן ז"ל וה"ה כתבו דהא דלא הוי ס"ס משום מוכת עץ משום דלא שכיח. וכמו זר נחשב שלא השגיחו בקושית התוספ' ונראה לי שכוונתם ג"כ לתירוץ התוספות דהיינו מדלא טענה אלא דאכתי היה אפשר לומר דמידי ספיקא לא נפקא דשמא נעשית מוכת עץ בקטנותה והיא לא ידעה ע"ז כתבו דלא שכיח והיינו כדאמרינן פרק אלו נערות כולן רואות ומראות לאמן כן נ"ל:

קונטרס אחרון
מהדורא בתרא בא"ד הקשיתי לשאול על הרב המגיד והר"ן ז"ל שכתבו דמ"ע לא שכיח ולא השגיחו בקושיי' התוס' אמנם אחר העיון מצאתי בחידושי הרא"ה והריטב"א ז"ל דיש מפרשים שכתבו דהא דאמרינן באלו נערות כולהו חבוטי מיחבטן היינו דוקא לסומכוס אליבא דר"מ דמפרש ר' זירא טעמא משום שחבטה זו גורם להיות מ"ע משא"כ לרבנן דר"מ לית להו האי סברא כלל דא"כ לעולם מ"ע לא שכיח וזה בבירור כוונת ה"ה והר"ן ז"ל. אמנם מה שהביאו ראיה לדבריהם דמ"ע לא שכיח דהכי איתא בירושלמי ר"פ האשה שנתארמלה ואני בעניי ראיה זו איני מכיר כלל דודאי בסתם נשים דלא איתרעי בתולים דידהו פשיטא דמ"ע לא שכיח דהא רוב נשים בתולות נישאות דבהכי איירי התם בענין שאין היורשים יכולים לטעון שמא מ"ע היתה משא"כ הכא דמצא פתח פתוח לעולם איכא למימר דאדרבה מ"ע שכיח טפי ממה שנאמר שזינתה דהא זנות נמי אמרינן דלא שכיח וכאן דאיכא חזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה ודאי איכא למיתלי טפי במ"ע כמ"ש התוספות אע"כ דתירוץ התוספות מוכרח דמדלא טענה מ"ע אני תו לא מספקא לן. ומהכא נמי שמעינן דהיכא שטוענת מוכת עץ אני דמהימנא כיון דאיכא כל הנך צדדי וחזקה למעליותא וחזקת כשרות דאלים טובא דהוה ליה חזקה דאתיא מכח רובא א"כ פשיטא לי טובא דהיכא דאמרה ברי דמהימנא אע"ג דלא שכיח אפילו אי לא הוי שכיח כמו זנות תדע דהכי הוא דהא קי"ל באשה שהלך בעלה למ"ה וילדה אשתו תוך י"ב חדשים דתלינן להכשיר אף הולד אע"ג דודאי לא שכיח כלל דמשתהי י"ב חודש כדמשמע לישנא דגמרא דקאמר הוי עובדא ואישתהי תריסר ירחי שתא אלמא דדבר חידוש הוא ובלא"ה דבר הנראה לעינים הוא ואפ"ה תלינן להתיר אף הולד והיינו ע"כ משום דחזקת כשרות אלים טובא ויתכן יותר לפמ"ש במקום אחר בתשובה דהתם נמי מסתמא איירי כשטוענת ברי דמצרפין טענת ברי לחזקת כשרות וחזקת היתר ועדיף טובא מרובא וא"כ כ"ש לענין טענת מוכת עץ דשכיח טפי כדמוכח ממילתא דר"מ דאמר כולהו חבוטי מיחבטן ומכ"ש לפמ"ש דעכ"פ שכיח טפי מזנות דהא איכא חזקת כשרות נקטינן מיהא דבטוענת מ"ע אני נראה דבר ברור דמהימנא א"כ נראין דברי רבינו יונה דבטוענת נאנסתי נמי מהימנא במיגו דמ"ע אני ואין צריך לכפול ולהאריך יותר ועיין לעיל בקונטרס אחרון דף ט' ד"ה אמר ר"א:

קונטרס אחרון
ומתוך הדברים האלה יש למצוא צד היתר באשה שהלך בעלה למ"ה ונשתהא יותר מיב"ח ונתעברה אשתו וטוענת שנאנסה בדרך דמהימנא ומותרת לבעלה ישראל כיון דאיכא ברי וחזקת כשרות עדיף מרובא דרצון כמ"ש התוס' דרובא דרצון לא הוי רוב גמור. ולפי שראיתי בשו"ת כנסת יחזקאל שחיבר הגאון מוה' יחזקאל אב"ד דק"ק המבורג שמעשה היה בק"ק בריסק ואסרוהו חכמי הדור הוצרכתי לכתוב כן דלאו כללא הוא ואף שאין משיבין את האריות איכא למימר דבהאי עובדא אף לפי טענתה שנאנסה עבדה איסורא שנתיחדה עם בעל מלחמה באושפיזא דאסורה להתייחד אף עם כותים הרבה עד שיהא שומר יושב ומשמר כדינו עם ב' או ג' כשרים דוקא ולא בפרוצים ולפ"ז היכא שעברה ונתיחדה שלא כדין איתרע חזקת כשרות טובא ותו ליכא טענת אונס כמו שהארכתי בזה בתשובת שאלה בישוב דברי רבינו שמחה ז"ל דהיכא דנתיחדה שלא כדין אבדה מיגו שלה והעליתי שם בשם הירושלמי דהו"ל תחילתה וסופה ברצון ע"ש בחידושי פ' נערה דף נ"א וכן כל כיוצא בזה משא"כ היכא דטוענת נאנסתי בענין דאיכא לאוקמי אחזקת כשרות נראה דאין לאוסרה לבעלה ישראל ולא למעשה אני אומר כך כי אם להתלמד ויותר מזה רצה בעל הלכות גדולות להתיר אם טוענת בצינעא בא בעלה ובעל או ע"י שם ואף לשיטת החולקים על בעל הלכות גדולות בהא מ"מ נראה דלענין נאנסתי היכא דאיכא חזקת כשרות כ"ע מודו ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאי איתא דמוכת עץ היא הויא טוענת עכ"ל. והנה מהרש"א ז"ל לקמן בשמעתין הקשה דאכתי תיקשי להתוספות אמאי קאמר ר' אלעזר דנאמן לאוסרה ולהימנא לדידה במיגו דאי בעית היתה טוענת מוכת עץ אני וכתב דאפשר דסברי התוספות דלא אמרינן מיגו אלא לענין ממון ולא לענין איסור והקשה ע"ז מההיא דראוה מדברת דאמרינן מיגו וכו' ע"ש ולענ"ד כשגגה יצאה מלפני השליט מהרש"א ז"ל דודאי אמרינן מיגו לענין איסורא אלא דהכא לא שייך מיגו כיון שהיא מכחישתו ואומרת בתולה הייתי והוא יודע שמשקרת בזה א"כ שוויה לנפשיה חתיכה דאיסורא והו"ל כמיגו במקום עדים וזה ברור וק"ל:

בגמרא ומי אמר ר"א הכי והאמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה וכו' ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא ועיין בתוספות. ועם כל זה הסוגיא דחוקה דמאי ענין עדים לכאן דמילתא דפשיטא הוא דר"א לא בא למעט עדים שמזה היא עיקר סברת המקשה דקס"ד דבעינן עדים ממש כמ"ש התוס' תו קשיא לי לפי מ"ש רוב הפוסקים דבעידי כיעור נמי אסרינן לה על בעלה וא"כ תקשי להו הא דר"א. לכך נראה דאדרבא עיקר מילתא דר"א לא איירי כלל מעידי טומאה אלא כללא כייל דכל מה שהאשה נאסרת על בעלה לא מיתסרא אלא בב' עדים חוץ מקינוי וסתירה דאפילו בעד אחד ועיקר מילתא דרבי אלעזר לענין כיעור דבעינן שני עדים וסבר המקשה דפתח פתוח לא הוי אלא כדבר מכוער והיינו לפי סברת התוספות דבאשת ישראל נמי מדאורייתא שרי' אפילו בנתקדשה פחות מג' דרובא דרצון לא הוי מדאורייתא אלא מדרבנן כמו בעידי כיעור דאסורה מדרבנן וא"כ מקשה שפיר דכי היכי דלענין כיעור אם ראה הבעל בעצמו דבר מכוער לא מיתסרא כמ"ש כל הפוסקים ה"ה בפתח פתוח באשת ישראל כיון דמדאורייתא שריא לא שייך לומר דשוויה עליו כחתיכא דאיסורא ע"י ידיעת הבעל כיון דליכא עדים ואפשר דבאשת כהן נמי מדאורייתא שריא כדפרישית לעיל דאיכא חזקת היתר וחזקה דהרי בעולה לפניך וע"ז משני הש"ס שפיר דפתח פתוח כב' עדים דמי וגרע מדבר מכוער כנ"ל לולי שהתוספות לא כתבו כן ודו"ק:

קונטרס אחרון
מסוגיא דגמרא דאין אשה נאסרת על בעלה הבאתי ראיה לשיטת הפוסקים דמדבר מכוער היכא דליכא עדים אע"פ שהבעל ראה בעצמו אפ"ה לא שייך למימר שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא:

קונטרס אחרון
מהא דמייתי בגמרא וכמעשה שהיה כתבתי לפרש תשובת מהר"ם שהובאה במרדכי דלא שייך לומר אשתהויי אשתהי כיון דבלא"ה באיכא דבר מכוער ורגלים לדבר שנתעברה מאותו זמן באיסור דהיינו ממש דומיא דמעשה שהיה ועל דרך זה כתבתי במקום אחר ליישב ולפרש לשון תשובת מהר"ם הנ"ל בלי שום גמגום ממה שנתקשו בהן האחרונים ובתשובת ר"מ:

וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה התם אונס הוי ואי בעית אימא כדרבי שמואל בר"נ אמר רבי יונתן וכו'. ועיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל שנתקשו בזה ומ"ש מהרש"א ז"ל דהא דאמר ר"א וכמעשה שהיה היינו לענין שבודאי נבעלה עדיין דבריו צריכין תיקון דבשביל כך שבודאי נבעלה לא היה צריך להזכיר מעשה שהיה והנלע"ד דלשינויא קמא דאונס הוי הכי קאמר ר"א דאין האשה נאסר' על בעלה ע"י יחוד גרידא אלא ע"י סתירה שלאחר קינוי זולת זה לא מיתסרא ביחוד אא"כ היה היחוד כמעשה שהיה דהוי נמי דבר מכוער שהוא כשני עדים כיון שנתעברה באותו הזמן ואוריה לא היה בביתו כמה חדשים והיינו ממש כי ההיא דתשובת מהר"מ שהובא בהגה"ת רמ"א בש"ע אה"ע סי' ד' סעיף י"ד וכמבואר בגוף תשובת מהר"מ שהובא בהגהות מיימ' הל' אישות באשה שנתיחדה ושיערו שמאותו זמן נתעברה דלא שייך לומר אשתהויי אשתהי כיון דאיכא נמי דבר מכוער שנתיחדה באותו זמן וע"ז קאמר שפיר ואב"א כדר"ש בר"נ ומ"מ קאמר שפיר וכמעשה שהיה כדפרישית דלעולם אינה נאסרת ע"י סתירה אלא בסתירה שאחר קינוי או בסתירה כמעשה שהיה דהוי דבר מכוער כיון שנתעברה מאותו זמן והא דלא אסרוה משום דבהיתר היה כדר"ש ב"נ כנ"ל נכון:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.