פני יהושע/גיטין/לח/ב

פני יהושע גיטין לח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא מיתיבי מעשה בר"א שנכנס לב"ה כו'. אף על גב דבסמוך קאמר ר"א גופא לעולם בהם תעבודו חובה אפ"ה לא הוי קשיא ליה דר"א אדר"א דאיכא למימר דהא דקאמר ר"א חובה לא איירי כלל לענין שיחרור ולעולם דלהכניסן תחת כנפי השכינה טפי עדיף אלא הא דקאמר חובה היינו כשעודנו בעבדות ולאפוקי שאסור למחול לו על השיעבוד משא"כ לשמואל דאמר להדיא כל המשחרר עובר בעשה מקשה שפיר וק"ל. ואפשר דהא דפשיטא לשמואל דקרא איירי אף במשחרר היינו לשיטתו דאף בהפקעת השיעבוד גרידא הו"ל משוחרר כיון שאין רשות לרבו עליו אלא דלפ"ז קשה דהא אנן לא קי"ל כשמואל בההיא דמפקיר עבדו ואפ"ה בהא דהמשחרר עובר בעשה קי"ל כוותיה וצ"ע:

שם אמר רבה אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות ומסקינן דמודה רב דצריך גט שיחרור. וקשיא לי אם כן מאי קמ"ל דיוצא לחירות לענין שיעבוד וכל ענייני הפקעת זכותו מהאדון דהא אין לך שום דררא דממונא שאין מועיל בו הפקר ומהיכא תיתי נאמר דלא יצא לחירות ול"ל דאשמעינן רב שאין שום אדם יכול לזכות בו אף אם לא נתכוון העבד לזכות בעצמו הא ליתא דלרב נראה ברור דהוי הפקר וכל אדם יכול לזכות בו אם לא נתכוון לזכות בעצמו והזוכה בו קנאו לגמרי בין לענין איסורא בין לענין ממון וכ"נ להדיא מלשון הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים וכל מה שהארכתי לעיל אם יכול אחר לזכות בו או לא היינו דוקא אליבא דשמואל כיון שאין קרוי עבד משא"כ לרב לא שייך לומר כן ועוד דא"כ מה קאמר בסמוך מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר דהא אכתי איכא למימר דבמפקיר אין יוצא לחירות אם זכה בו אחר ומהאי טעמא גופא ל"ל נמי דאשמעינן רב דאע"ג שעדיין מעוכב גט שיחרור אפ"ה יש לו יד לזכות בעצמו לענין ממון דלא תימא דאין לו יד כיון דעדיין שם עבד עליו לענין איסור ממילא דלא מהני ליה מחילת השיעבוד דהא גופו קנוי ולא עדיף מע"ע וקמ"ל דיש לו יד וזוכה מדין הפקר הא נמי ליתא דא"כ מאי קאמר הש"ס מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר דהא איכא למימר דשאני מפקיר שאין יד לעבד משא"כ במקדיש אף אם אין יד לעבד אפ"ה אסור לרבו להשתעבד בו כיון שאמר בלשון הקדש וכופין אותו לשחררו שיהיה עם קדוש כמו שאבאר בסמוך אע"כ דהא מילתא דפשיטא היא וא"כ אכתי מאי קמ"ל ונראה דעיקר הרבותא דלא תימא דלא שייך כלל ענין הפקר בעבד משום דילפינן לה לה מאשה דלא שייך בה ענין הפקר כלל קמ"ל והטעם נראה מבואר דלא ילפינן מאשה אלא לענין איסור ולא לענין ממון תדע דאי לגמרי ילפינן מאשה אמאי יכול למוכרו אע"כ כדכתיבנא ומצינן נמי שהקישו הכתוב לנחלת אחוזה ומה"ט גופא יכול להפקירו ולפ"ז א"ש הא דקאמר מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר דאי ס"ד דאין יכול להפקירו משום ג"ש דלה לה מאשה א"כ מה"ט גופיה לא הוי מהני ביה נמי ל' הקדש לענין הפקעת השיעבוד אלא ודאי דלענין ממון לא ילפינן מאשה וממילא דכ"ש מפקיר כנ"ל נכון ודו"ק:

שם אמר ר"ה א"ר המקדיש עבדו יוצא לחירות כו' דליהוי עם קדוש קאמר. וק"ל אכתי כי אומר דליהוי עם קדוש מאי הוי כיון דסוף סוף לא הוי עם קדוש בדיבורא בעלמא דהא מסקינן דצריך גט שיחרור א"כ לענין השיעבוד נמי אמאי מהני דיבורא בעלמא ות"ל דאפילו אם אמר בפירוש הרי את ב"ח לא מהני אף לענין השיעבוד כמ"ש התוספות לעיל בד"ה המפקיר מסוגיא דקידושין דאפי' בע"ע לא מהני דיבורא בעלמא כיון דגופו קנוי כ"ש בע"כ וכן משמע להדיא לקמן בברייתא דף מ' ע"ב באומר הרי הוא ב"ח דמסיק ר"י וכולם בשטר ומשמע שם מפירש"י ז"ל דלשון זה עיקר דבע"פ לא מהני כלל אף לענין שיעבוד ע"ש ובשלמא במפקיר ילפינן מקרא דהפקר קונה בדיבור בעלמא וכן באומר נתייאשתי מפלוני עבדי פירש"י ז"ל משום דיאוש הוי לשון הפקר לכל אדם וכבר כתבתי דלשיטת התוספות דלא סברי הכי משמע להו דקונה מטעם יאוש ושינוי רשות דקונה מדאורייתא משא"כ הכא כיון דלשון הקדש לא משמע ליה אלא דליהוי עם קדוש א"כ אכתי הו"ל דיבור בעלמא דלא מהני לענין הפקעת השיעבוד אף בע"ע וכ"ש בעבד כנעני ולכאורה היה נ"ל דרב סובר דאה"נ דבע"כ מהני טפי דיבורא בעלמא כיון דליהוי עם קדוש קאמר הו"ל כאמירה לגבוה ולא מצי הדר ביה ומה"ט נראה דלפ"ז ודאי כופין את רבו ליתן גט שיחרור אף למשנה ראשונה כיון דאמר בפירוש שרוצה לעשותו ב"ח והיינו כלשון שני שכתב רש"י ז"ל לקמן בברייתא דהרי הוא ב"ח ואע"ג דקי"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה אפשר דרב לא ס"ל הכי אלא כמ"ד לעולם בהם תעבודו רשות ועוד אף למ"ד חובה מפרש רב דהיינו כל זמן שלא שיחררו ודוקא לשמואל ע"כ איירי קרא אף דרך שיחרור כיון דלדידיה כל שמפקיע השעבוד ממנו ממילא הו"ל משוחרר מטעם דאין רשות לרבו עליו משא"כ לרב כנ"ל ועי"ל דנהי דלישנא דאמר הרי את הקדש משמע דליהוי עם קדוש מ"מ כיון שנאמר בלשון הקדש אלים טפי האי דיבורא כמו בהקדש גמור לענין דלא מצי למיהדר ביה כמו בהקדש ודו"ק:

שם אמר רבה ומותבינן אשמעתין כו'. לפמ"ש בסמוך נראה דקושיא זו דוקא לפי מה דפשטינן דצריך גט שיחרור דבלא"ה לא הוי קשה מידי מברייתא דגזברין עליה דרב דהוי מצי למימר דרב סבר כשמואל דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור דאיכא תנאי דסברי הכי כמ"ש התוספות לקמן וממילא דכל מי שאין לו רשות לרבו עליו א"צ גט שיחרור וה"ט דרב נמי במקדיש דליהוי עם קדוש קאמר כיון דבהאי דיבורא יצא לחירות לגמרי למיהוי עם קדוש משא"כ תנאי דברייתא דגיזברין סברי כתנאי דלית להו הא דשמואל דבלא"ה מצינו להדיא דרבי גופא דאיירי בברייתא דגיזברין סבר לקמן דלא מהני נתייאשתי מפלוני עבדי וצריך גט שיחרור דיליף לה לה מאשה וה"ה להפקר ולהקדש דלעולם א"א להפקיע האיסור בדיבור אלא בשטר שיחרור דוקא. וא"כ א"ש דסברי דחייל על עבד קדושת דמים לרש"י ולתוס' קדושת הגוף דלא אפשר כלל לומר דליהוי עם קדוש קאמר כיון דבדיבורא לא הוי עם קדוש וכמ"ש בסמוך אבל לבתר דפשיט דרב סובר דבעי גט שיחרור ואפילו הכי קאמר דליהוי עם קדוש קאמר וכמ"ש בסמוך א"כ מקשה רבה שפיר ומותבינן אשמעתין ול"ל נמי איפכא דרב דוקא דס"ל צריך גט שיחרור מוקי לקרא דבהם תעבודו בהכי דוקא מה שאין כן כשרוצה לשחררו לגמרי איכא מצוה ומשו"ה אמרינן דליהוי עם קדוש קאמר משא"כ הנך תנאי דגיזברין סבירא להו במפקיר דא"צ ג"ש כשמואל וא"כ ע"כ דאף בשיחרור גמור עובר בעשה דבהם תעבודו וכדפרישית ומש"ה לא משמע להו דליהוי עם קדוש קאמר שיעבור בעשה הא ליתא דהא רבי גופא מסיק לקמן דצריך גט שיחרור ואפילו הכי סבירא ליה בברייתא דגיזברין דלא אמרינן דליהוי עם קדוש קאמר ודו"ק:

תוספות בד"ה גופיה לא קדוש פירש בקונטרס כו' עד סוף הדיבור. והכלל העולה מדבריהם דלשיטת רש"י ליכא מאן דאמר דשייך בעבד קדושת הגוף ואין כאן אלא קדושת דמים לימכר לברייתא דגזברין ולרב למיהוי עם קדוש קאמר אלא דלמסקנא דמוקמינן ברייתא דמקדיש עבדו עושה ואוכל כר"מ יש כאן דעה שלישית דהו"ל כאומר דמי עבד עלי וכמו שאפרש שם ולשיטת התוספות ע"כ ברייתא דגיזברין סברי דקדוש קדושת הגוף ממש דאי לקדושת דמיו לימכר תיקשי גיוברין מאי עבידתייהו לענין שיחרוד כיון שלא הקדיש האיסור שיש לו עליו אלא הממון וכמו שפירש מהרש"א ז"ל וכ"כ הדשב"א ז"ל בחידושיו. ובתחילה אפרש מאי דקשיא לי על שיטת התוספות והרשב"א ז"ל ואח"ז נבא לבאר שיטת רש"י ז"ל. לשיטת התוספות קשיא לי אם כן הא דמקשה בסמוך לרבה אליבא דרב מברייתא דהמקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו ומאי ענין קושיא זו עליה דרב דל רב מהכא מתנייתא מי לא פליגי אהדדי דהא ברייתא דגיזברין ע"כ סברה דקדוש לגופו והאי ברייתא דעושה ואוכל קתני בהדיא שלא הקדיש אלא דמיו ומשמע דהיינו קדוש לימכר מיהא בהא מצינן למימר דודאי ידע המקשה שפיר דהני מתנייתא פליגי אהדדי אלא דאפ"ה מקשה שפיר עליה דרב היאך פליג אתרוייהו דאפילו בפלוגתא דתנאי מצינו שנראה להש"ס דוחק לומר שיש ג' מחלוקת בדבר כ"ש שיש להקשות כן עליה דרב כיון דרבי ורבנן סברי דקדוש לגופו ואידך ברייתא סברה דקדוש לימכר אם כן היאך פליג רב בסברא שלישית דליהוי עם קדוש קאמר ונהי דלמאי דמשני הש"ס הא מני ר"מ היא אכתי הוי ג' מחלוקות בהא לא איכפת לן כיון דבלא"ה איכא הא פלוגתא דר"מ ורבנן באין אדם מוציא דברו לבטלה תו קשיא לי כיון דלשיטת התוספות כלל לדמי דאמרינן בשמעתין היינו קדוש לימכר ולא איירי כל מדמיו עלי וא"כ לפי המסקנא דמוקי ברייתא דעושה ואוכל כר"מ וע"כ היינו באומר דמיו עלי והיא סברא חדשה שלא נוכר עדיין וא"כ העיקר חסר מן הספר. מיהו יש ליישב דבלא"ה משמע לשיטת התוספות דברייתא דעושה ואוכל משמע דסברה דהו"ל כאומר דמיו עלי דאי קדוש לימכר לא הו"ל למימר שלא הקדיש אלא דמיו אלא הכי הו"ל למימר שלא הקדישו אלא לדמיו ולפ"ז המקשה נמי הוי ידע דברייתא סברה דקדוש באומר דמיו עלי והיינו דמקשה עליה דרב דהו"ל שלשה מחלוקות דרבי ורבנן דגיזברין סברי דקדוש לגופו וברייתא דעושה ואוכל סברה דהו"ל כאומר דמיו עלי ולרב למיהוי עם קדוש קאמר ומשני הש"ס הא מני ר"מ היא ואין כאן ג' מחלוקות כדכתיבנא אלא אי קשיא לי הא קשיא כיון דלשיטת התוספות ברייתא דגיזברין דאיירי רבי ורבנן סברה דקדוש לגופו וברייתא דעושה ואוכל מוקמינן למסקנא כרבי מאיר דהוה ליה כאומר דמיו עלי כדמוכח הש"ס מדקתני סיפא וא"כ היאך קאמר סתמא דתלמודא מ"ד מפקיר אבל מקדיש לא לדמי קאמר ולשיטת התוספות הא לדמי היינו קדוש לימכר ומהיכא תיתי הא דהוי דלא כשום תנא וכיון דלמ"ד מפקיר לא אמר רב כלום במקדיש מנ"ל דפליג בפלוגתא שלישית דלא כשום תנא ולכאורה היה נראה ליישב דלמאי דמוקי הש"ס ברייתא דעושה ואוכל כר"מ דהו"ל כאומר דמיו עלי ממילא דהא דקאמר נמי סתמא דתלמודא לדמי קאמר לאו קדוש לימכר קאמר אלא כאומר דמיו עלי דמ"ש התוס' כל לדמי דשמעתין קדוש לימכר היינו מקמי דסליק אדעתיה הא דר"מ אבל למסקנא מוקמינן כולהו בחדא גוונא כר"מ ואף שכתבו התוס' לקמן בד"ה הא מני דרב לא סבר כר"מ היינו דוקא להאי לישנא דקאמר רב מקדיש עבדו יוצא לחירות משא"כ לרב יוסף דלא איירי רב כלל במקדיש וניחא ליה לסתמא דתלמודא לומר דרב סבר כר"מ כדאשכחן בכל המקומות שהביאו התוספות בד"ה הא מני אלא שכ"ז אינו כלום כיון דאשכחן דרבי ורבנן סברי דקדוש לגופו לשיטת התוס' א"כ פשיטא דר"מ נמי מצי סבר הכי דלא שייך כלל לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה שהרי אדרבא הקדישו הקדש גמור לגופו והא דקאמר לקמן הא מני ר"מ היא היינו דוקא לרב דפשיטא ליה דלגופו לא קדוש ולדמי עלי נהי דשיין לומר דקדוש מ"מ כיון דלא קאמר לדמי עלי אין לנו אלא כמו שאמר וע"כ למיהוי עם קדוש קאמר נמצא דלר"מ כיון דאע"ג דלא אמר דמי עלי כמאן דאמר דמי משום דאין מוציא דבריו לבטלה ממילא ליתא לדרב שאין לנו לידחק לומר למיהוי עם קדוש קאמר משא"כ לרבנן ורבי דלגופו קדוש תו לית לן למימר דר"מ פליג עלייהו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלהאי לישנא דלא איירי רב במקדיש מנ"ל לסתמא דתלמודא דסובר לדמי קאמר ואדרבא הו"ל למימר מאן דאמר מפקיר אבל מקדיש קדוש לגופו כרבי ורבנן אע"ג דבעלמא סבר רב כרבי מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. אם לא שנאמר דסתמא דתלמודא פשיטא ליה דלא כרבי ודלא כרבנן אלא כברייתא דעושה ואוכל דקתני שלא הקדיש אלא דמיו והיינו כאומר דמיו עלי ונצטרך לדחוק דהאי לדמי קאמר דמסיק הש"ס היינו כאומר דמיו עלי ולא כשאר לדמי דשמעתין דלשיטת התוספות היינו קדוש לימכר וכ"ז דוחק גדול ועוד דלקמן גבי לימא כתנאי מוכח להדיא דלמסקנא דתלמודא ע"כ דקדוש לגופו או לדמיו לימכר והיינו דמועלין בו כמו שאבאר שם ומכ"ש דקשה טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ערכין דפסק להדיא במקדיש עבדו דקדוש קדושת הגוף ויש לתמוה דזה דלא כרבה אליבא דרב ודלא כרב יוסף אליבא דרב דהא מסיק סתמא דתלמודא להדיא דמ"ד מפקיר אבל מקדיש לדמי קאמר וצ"ע ותימה על הכ"מ שכתב שם דהרמב"ם ז"ל פסק כר"י ולא הרגיש בזה דאליבא דר"י מסיק סתמא דתלמודא לדמי קאמר וכן במ"ש הכ"מ דמה שפסק כד"י נגד רבה היינו משום דלרבה צ"ל רב תנא הוא ופליג ולענ"ד דלמסקנא דמסקינן דברייתא דעושה ואוכל מיתוקמא ע"כ כר"מ ממילא דתו לא צריך לומר רב תנא הוא ופליג אלא דתנא דברייתא מסייע ליה דע"כ סברה דלא שייך לומר לגופו קדוש כמו שאבאר בסמוך גבי ה"מ ר"מ היא מיהו לשיטת רש"י ז"ל א"ש הא דקאמר סתמא דתלמודא אליבא דר"י לדמי קאמר שלשון זה סובל שני פירושים אי כרבי ורבנן דסברי דקדוש לדמיו לימכר או כברייתא דהו"ל כאומר דמיו עלי שכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל בד"ה דליהוי עם קדוש דלשון דמי סובל שני הפירושים ובסמוך בלשון הגמרא אפרש בדרך אחר לשיטת רש"י ז"ל מיהו לשיטת התוספות והרמב"ם ז"ל קשה. והנלע"ד ליישב בדרך יותר נכון אליבא דכולה פירושי והיינו דקשיא לי הא דקאמר סתמא דתלמודא מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר ומשמע מזה דלפ"ו לא אמר רב מידי במפקיר דתרתי ל"ל וא"כ קשה אטו לרבה ר"י שקורי משקר וכ"ש דקשה טפי מאי דקאמר מ"ד מפקיר אבל מקדיש לא א"כ לרבה ד"י שקורי משקד וכה"ג מקשה הש"ס בדוכתי טובא וכ"ש דכאן קשה יותר מאי דוחקיה למימר הכי כיון דאיכא למימר מר אמר חדא ומר אמר חדא כל חד מאי דשמיע ליה קאמר ואפושי פלוגתא מנ"ל ואי משום דכ"ש הוא אין זה כדי שכבר כתבתי לעיל דאיכא למימר דתרוייהו צריכי לרב. לכך נלע"ד דודאי פשיטא לתלמודא דרב אמר במקדיש כר"י וממילא דתו לא הוי צריך למימר במפקיר דכ"ש הוא אלא הא דאמר ר"י משמיה דרב במפקיר היינו משום דמכללא דמקדיש יליף לה דכ"ש מפקיר והא דאמר ר"י במפקיר ולא במקדיש היינו משום דר"י סבר דרב גופא לא אמר במקדיש אלא אליבא דרבנן דלית להו אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותו לית לן למימר דהו"ל כאומר דמיו עלי ולגופו פשיטא ליה לרב דלא קדוש אי משום דתנא הוא ופליג ואי משום דברייתא דעושה ואוכל מסייע ליה מיהא בהא דלגופו לא קדוש וממילא דע"כ אליבא דרבנן דר"מ המקדיש עבדו יוצא לחירות דע"כ דלמיהוי עם קדוש קאמר אבל לרב גופא סובר ר"י דלדמי קאמר והיינו כר"מ דאע"ג דלא אמר דמיו עלי הו"ל כאומר כדמסיק הש"ס ומש"ה לא אמר ר"י משמיה דרב במקדיש דרב גופא אליבא דרבנן קאמר וליה לא ס"ל אלא כר"מ דלדמי קאמר וכדאשכחן בדוכתי טובא שהביאו התוספות בד"ה ה"מ דרב כר"מ ומשו"ה אמר ר"י במפקיר דמכלל דאמר רב במקדיש אליבא דרבנן דר' מאיר שמעינן מיהא במפקיר אליבא דכ"ע וכמ"ש בלשון הגמרא דהא בהא תליא נקטינן מיהא דע"כ סבר רב דלגופו לא קדוש דאי ס"ד דקדוש לגופו א"כ הא דקאמר רב המקדיש יוצא לחירות אליבא דמאן אמרה דהא לרבנן דר"מ פשיטא דאית לן למימר דלגופו קדוש אע"כ דסובר רב בפשיטות דלגופו לא קדוש אלא דלר"מ הוה ליה כאומר דמיו עלי ולרבנן יוצא לחירות נמצא דלפי זה יפה עולה פסק הרמב"ם ז"ל דמאי דמסיק סתמא דתלמודא אבל מקדיש לדמי קאמר היינו דוקא אליבא דרב דפשיטא ליה דלגופו לא קדוש אבל סתמא דתלמודא גופא סובר דקדוש לגופו כרבי ורבנן וכדמסיק הש"ס לקמן גבי לימא כתנאי דלמסקנא כ"ע סברי דקדוש ומועלין בו והיינו ע"כ דקדוש לגופו דאי ס"ד דהו"ל כאומר דמיו עלי לא שייך ביה מעילה והכי אית לן למיפסק כסתמא דתלמודא לקמן וכמו שאבאר שם לקמן גבי לימא כתנאי. העולה מדברינו שיש ליישב כל השיטה אלא דמ"מ לשיטת רש"י ז"ל א"ש טפי הא דקאמר לדמי קאמר משום דליכא שום תנא דסבר דקדוש קדושת הגוף והא דמסקינן נמי לקמן גבי לימא כתנאי דלכ"ע קדוש לאו קדוש לגופו קאמר אלא קדוש לדמיו לימכר והיינו דקתני מועלין בו כמו בהמה טמאה ומעכשיו נבא לבאר וליישב שיטת רש"י ז"ל מה שהקשו התוספות בא"ד ומיהו קשה דאי מדמה למתפיס תמימים כו' ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם בזה ושותא דמרנן בעלי תוספות לא ידענא דע"כ למ"ש רש"י דדמי למתפיס תמימין לבדק הבית היינו באומר בפירוש להעבד הרי הוא קדוש לדמיו שעל זה כתב רש"י ז"ל דבריו דדמי למתפיס תמימים לבדק הבית ואה"נ דבכה"ג חלו על העבד שני קדושות דכיון דשייך בגופו קדושה לצאת לחירות וכיון דאמר לדמיו צריך הוא ליתן דמים או שהעבד יתן דמי עצמו להקדש דלא סגי ליה בלא"ה כיון דאמר לדמיו חל עליו ג"כ הקדש ב"ה כמו במתפיס תמימים לבדק הבית והיינו דלא מצי לאוקמי ברייתא דגיזברין בהכי דא"כ מאי קאמר אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות ות"ל שכבר יצא לחירות ואין להגיזברין עוד אלא לתבוע הדמים מהעבד או מהמקדיש משא"כ בעיקר מימרא דרב דאמר המקדיש עבדו דלא איירי שהקדישו בפי' לדמיו אלא שהקדישו סתם א"כ שפיר קאמר רב דליהוי עם קדוש קאמר ומהיכא תיתי נאמר שיתן דמים לב"ה כיון שלא הקדישו כלל לב"ה אלא לשחררו בלבד ומה שכתבו עוד בא"ד וז"ל ועוד מאי קפריך מאך כל חרם כו' דהתם לא שייך לומר למיהוי עם קדוש כו' עכ"ל. וגם את זה לא ידעתי מה ענין קושיא זו טפי לשיטת רש"י ז"ל מלשיטתם דלדידהו נמי למאי דמסקו קושית הש"ס מאך כל חרם היינו לאידך גיסא נהי דלא שייך בחרם למיהוי עם קדוש מ"מ כיון דחזינן מיהא בחרם דשייך בעבד קדושת הגוף לאסור בהנאה א"כ מקדיש נמי אמאי קאמר רב לגופו לא קדוש וא"כ לשיטת רש"י ז"ל נמי נהי דלשיטתו מפרשין כן קושיית הש"ס עליה דרב דליהוי קדוש לדמיו כדאשכחן בברייתא דגזברין וברייתא דעושה ואוכל מ"מ קושיא זו דמקשה הש"ס מאך כל חרם קאי אמאי דקאמר רב לגופו לא קדוש ופירש"י שאינו ראוי לא למזבח ולא לבד"ה וא"כ מקשה מקרא דאך כל חרם דשייך קדושת בד"ה בדיעבד לענין חרם וקדוש קדושת הגוף דאסור בהנאה ומועלין בו כדין כל חרם עד שלא בא ליד הכהן או שנפדה מיד הגזבר וא"כ במקדיש נמי י"ל דקדוש לגופו בכה"ג דמ"ש חרם מהקדש דודאי לא שייך לומר למיהוי עם קדוש קאמר אלא היכא דלא שייך לומר דקדוש לגופו וזה ברור וצ"ע גדול ליישב קושיית התוספות. ומ"ש עוד בא"ד וז"ל ועוד כי משני דאמר לדמי כו' וא"כ מאי איריא עבדיו אפילו דחבריה נמי ועוד מ"ש כנענים כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דבלא"ה נראה מל' רש"י ז"ל להדיא דהא דמקשה מאך כל חרם לאו מברייתא פריך דאיכא למימר רב תנא הוא ופליג כמו בקמייתא אלא דקשיא לרב מקרא גופיה ואם כן ממילא נתיישבה קושיית התוספות דהא דקתני ברייתא אך כל חרם לרבות עבדיו ושפחותיו הכנענים היינו אליבא דרבי ורבנן דבהנהו הוי חרם גמור משא"כ רב לית ליה האי ברייתא אלא מוקי לקרא דאך כל חרם לדמי ואה"נ ל"ש ע"כ ול"ש ע"ע ל"ש דידיה ול"ש דחבריה ואע"ג דקרא כתיב אך כל חרם אשר יחרים מכל אשר לו מאדם כו' ומ"מ ע"כ האי מאדם בלא"ה ענינא אחרינא הוא למאי דמוקי לה לדמי והיינו דמיו עלי ואין זה דין חרם כלל דאסור בהנאה וזה מותר אלא ריבוי בעלמא הוא וכה"ג אשכחן טובא דשבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה וא"כ אין כאן קושיא כלל דאף ע"ג דכתיב מכל אשר לו מ"מ ריבוי דמאדם היינו אפילו דאחרינא ובלא"ה האי מכל אשר לו מוקמינן לדרשא אחריני שלא יחרים כל נכסיו כדאיתא בערכין כנ"ל נכון ודוק היטב בכל מ"ש בזה ולענ"ד הדברים ברורים בעזה"י:

גמרא אי הכי אידך נמי דאמר לדמי ופירש"י דהיינו באומר דמיו עלי. ולכאורה יש לתמוה כיון דע"כ האי דמקדיש נכסיו והיו בהן עבדים ע"כ בהקדיש כל נכסיו איירי דהכי דייקינן בעלמא דעבדים איקרי נכסי ואם כן היאך מיתוקמא דאמר כל דמי נכסיו עליו ויתן פדיונם להקדש שהרי לא נשאר לו כלום ויש ליישב בדוחק. מיהו לפ"ז מצינן למימר דלפי המסקנא דמוקמינן לברייתא דעושה ואוכל כר"מ דיותר שייך לומר דהו"ל כאומר דמיו עלי ממה שנאמר דהו"ל כאומר שיהא קדוש לדמיו לימכר כמו שאפרש בסמוך לשיטת רש"י ממילא דתו לא צריכינן למימר דרבי ורבנן לית להו דר"מ דאיכא למימר דאינהו נמי הכי ס"ל אלא דשאני הכא כיון שהקדיש כל נכסיו לא משמע להו דהו"ל כאומר דמיהן עלי מה"ט דפרישית ומשו"ה קאמרי דהו"ל כאומר שיהיו קדושין לדמיו לימכר כנ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה שלא הקדיש אלא דמיו ולא אמר אלא הרי הוא הקדש לדמיו כו' עכ"ל. ומה שהכריחו לפרש כן ולא פי' בפשיטות דהאי שלא הקדיש אלא דמיו היינו דהו"ל כאומר דמיו עלי דהכי פשטא דלישנא כמו שפירשתי בלשון התוספות ואפ"ה הוי קשה שפיר לרב דהא ל"ל דאיירי באומר לדמי דא"כ מאי קמ"ל דעושה ואוכל אע"כ דמסתמא הו"ל כאומר דמיו עלי וקשיא לרב אלא דלא נראה לרש"י לפרש כן דא"כ מאי ענין קושיא זו לרב דוקא דל רב מהכא מתנייתא מי לא פליגי ברייתא דגזברין וברייתא דעושה ואוכל לכך הוכרח לפרש האי ברייתא דהכא כברייתא דגיזברין ממש דקדוש לדמיו ולשיטת התוספות כבר פירשתי דעיקר הקושיא מברייתא דעושה ואוכל משום דלא ניחא להש"ס לומר דתלתא תנאי היא כמ"ש באריכות בל' התוספות ועדין קשיא לי לשיטת רש"י ז"ל א"כ מאי מקשה הש"ס לרב מברייתא דעושה ואוכל דהיינו כברייתא דגיזברין וא"כ ממילא דאיכא לשנויי כדמשני לעיל רב תנא הוא ופליג ול"ל דנראה להש"ס דוחק לומר דרב פליג אשני ברייתות הא ליתא דהא לעיל בהא דמקשה הש"ס מאך כל חרם כתב רש"י ז"ל להדיא דלא מקשה אלא כיון דקרא קאמר וע"כ כוונתו בזה משום דמברייתא לא מצי לאקשויי דרב תנא ופליג ויש ליישב דעיקר קושייתו הכא מדקתני בברייתא עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו משמע דעיקר הרבותא דלא תימא שהוקדש לגופו אבל לעולם ליכא שום סברא חיצונה כלל אפילו דרך הו"א לומר דליהוי עם קדוש קאמר דאל"כ איפכא הו"ל למיתני בברייתא המקדיש עבדו הקדישו לדמיו אע"כ דבהא ליכא רבותא כלל דפשיטא טובא דל"ל כלל למיהוי עם קדוש קאמר וא"כ קשה לרב היאך פליגי בסברא הפוכה לגמרי כנ"ל ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.