ערך/פדיון הבן

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי פדיון הבן

מכונה גם 'ישוע הבן' ומקום הסעודה 'בי ישוע הבן'.

המצוה בהפרשה או בנתינה לכהן

רש"י בבכורות (נא.) כתב "כשיהיה לך הפדיון אז יהיה בנו פדוי, והאי קרא לאהרן א"ל רחמנא", הרי שהפדיון נעשה רק לאחר קבלת הכהן, וכן דעת הריב"ש (סי' תו) ומחנה אפרים (זכיה ח', לג) שבהפרשת המעות בלבד עדיין לא התקיימה המצוה. ובשו"ת הגרעק"א (קמא רג) כתב דבדבר שאינו בעֵין ככסף הפדיון, וגם אין החיוב דוקא על מעות אלו, אינו יוצא מרשותו עד שבא לידי כהן. ועי' שערי יושר (ש"ה פכ"ה). ובמחנ"א (שם לג) הביא ממהרש"ל שלא צריך ממש נתינה ליד כהן אלא בזכיה לכהן סגי, ולא הסכים איתו, ומהרי"ט אלגאזי (פ"ח אות פב סק"ג) עמד בפלוגתא זו, [ובאות עט א' סוף סק"א נראה נוטה לדעת מהרש"ל].

אכן הרדב"ז כתב בתשובותיו (ח"א תסו) ד"נתינת המעות אינה מצוה אלא הפדיון הוא המצוה", וכן בשו"ת דברי יעקב (סי' פו) כתב דאיכא מצוה בהפרשה לבד [ויל"ע אם כוונתו דוקא כשמתכוון לזַכות אחד מהכהנים, או שבאמת די בהפרשת כסף לכך אף בלא זכיה לשום כהן].

וכך יש לדון מלשון הרמב"ם (ריש בכורות): "מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם בין בבהמה", ובס' המצוות (עשה עט) הביא את הפסוק "קדש לי כל בכור" וגו'. ומציינים בזה למכילתא דרשב"י "אין קדש לי אלא לשון הפריש לי". וכך דייקו בלשונות הרמב"ם בנתיבות החיים (ח"ג נד) ולהורות נתן (ח"ז פ), אכן בבית אהרן (בא יג, להרר"א כהן ר"י חברון) ובסופר המלך (סי' קנא) ביארו דברי הרמב"ם דהפרשת הבכור נעשית בפדיונו.

וראה עוד בתשובת ר"י בן פלט שהובאה בהרבה ראשונים "שאין מברכין על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון". אך שמא כוונתו רק לענין הברכה.

ומהרי"ט אלגזי כתב שהדבר תלוי במחלוקת ר"א וחכמים, דלר"א שמקיש בכור אדם לבכור בהמה שמשעת הפרשה ממון כהנים, א"כ מיד בהפרשה איכא מצוה, אבל לחכמים שחולקים עליו אינה מצוה עד שבא ליד כהן.

ויש שהוכיחו שאין המצוה בהפרשה, מהמשנה בבכורות (נא.) שאם נאבדו הה' סלעים חייב באחריותן, משא"כ בתרומות ומעשרות שאחרי שהופרשו אינו חייב באחריותן, אך בדברי יעקב הנ"ל ביאר שאחרי ההפרשה הממון נעשה מאליו של כהנים, לכן חייב באחריותן כי הוא ממון ש"שייך" לשבט הכהונה ולא הפקר, אבל אין מזה ראיה שהמצוה לא חלה עד הנתינה. וגם מהמשנה נמצא ראיה גדולה לזה, שהרי אם אינו מקיים המצוה בהפרשה למה אמרו במשנה "חייב באחריותן", עדיף היה לומר "לא יצא ידי חובתו". וכך דייק הצפנת פענח (קונט' ההשלמה עמ' 46). וגם שלדבריהם לא היה צריך התנא כלל להזכיר מצב כזה שהפריש ולא נתן לכהן, שפשוט שלא עשה כלום ולשם מה הפריש.

ובנר אהרן להרב מטאווריג (שיעור יא) ביאר עפ"י פסוקי התורה שיש ב' חלקים במצוה: הוצאה מרשות גבוה ונתינת המעות לשבט כהונה, וההפרשה מועילה להוציא מרשות גבוה. ראה שם שביאר עפי"ז כמה סוגיות ודינים.

והגר"א (יו"ד שה סקי"ז) וקצוה"ח (רמג סק"ד) כתבו הגדרה אחרת למצוה: שאינה אלא פרעון חוב [ולכן לפי הגר"א גם אחר יכול לפדות ולא רק האב].

נפק"מ נוספת בהגדרה זו: מה שדנו בספרי השו"ת בעובר ופודה בשבת אם חל הפדיון, דאם היא פריעת חוב היא התקיימה גם בשבת, שלמעשה אינו חייב יותר, אבל אם היא "מצוה" נכנסנו לנידון של "מצוה הבאה בעבירה", אלא שלמעשה פסק בשו"ע (שלט ס"ד) דמה שעשה עשוי. ובהרי בשמים (הערה) דן שחל הפדיון גם ממה שנפסק בחושן משפט (קצה יג, רלה כח) דמקח הנעשה בשבת המקח קיים.

אם אחרי יום ל' עובר בעשה

לרבינו יחיאל בס' תניא רבתי (סי' צח) אחר ל' עובר בעשה, וכן מהלבוש (או"ח תקנא) נראה שעובר בעשה כל יום. ובשו"ת מחזה אברהם (ח"א קכו) הוכיח מדברי הרשב"א (ח"א שעט) דלפדיון הבן אין זמן קבוע אחר ל', אלא מאז ואילך יכול לפדות, וא"כ אינו עובר בעשה [ויש לדון], וכן מביאור המג"א (בב' מקומות, ראה הערה) בתוס' (מו"ק ח:) נראה שאינו עובר כל יום. וכ"כ הרש"ש (מנחות סו.) דאינו עובר. וע"ע בשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד רסב).

אם הכהנים חלק מהמצוה

דעת הריב"ש בתשובותיו (סי' קל"א) שכתב: "דמה"ט מברכים עליה בעל ולא בלמ"ד, לפי שזו נעשית בסיוע הכהן שמקבל הפדיון", ועוד שם (ד"ה ואשר): "דעדיפא משאר מתנו"כ, כיון שזכה בבן ונותנו לאב בפדיונו", מוכח שסובר דהכהן מהמצוה. וכן נראה דעת הרשב"א בתשובתו (ח"א שלח), שכתב "דכהן לא מברך שהחיינו דהרי זה כשאר מתנות כהונה שאין מברכין. ועוד דבענין אחד התלוי בשניים, כגון זה שהאב פודה והכהן מקבל פדיונו, אין מברך אלא האחד". והיינו שהכהן בנטילת הפדיון הוא חלק מהמצוה. וכ"כ בתרומת הדשן (החדשות סי' נז). ובשו"ת חת"ס (יו"ד רצה).

אבל הקצוה"ח (רמג סק"ד) כתב, שאפשר לצאת י"ח המצוה בנתינה לכהן בלבד אף אם הכהן מתכוין שלא לזכות בחמשה סלעים. ומזה יש להוכיח שלדעתו אין הכהן מן המצוה.

כהנת בפדיון הבן

יעויין בדברי תוס' בקידושין (ח. ד"ה רב כהנא) שכתבו גבי רב כהנא שנטל מעות פדיון הבן, והא מצינו שלא היה כהן, וכתבו לתרץ דתרי רב כהנא הוו. עוד תירצו וז"ל: דבשביל אשתו היה לוקח, כדאשכחן בפרק הזרוע (חולין קלב.) רב כהנא אכל בשביל אשתו, עכ"ל. ומבואר לחד תירוצא דלקח בשביל אשתו, וש"מ דאשה נוטלת דמי פדיון הבן.

אמנם הרא"ש (סוף בכורות הל' פדיון בכור סימן ד) כתב להדיא שאין ליתן פדיון הבן לכהנת.

לעיון נוסף

• חדש על ה(מ)דף (קידושין ח).

אם אשת הכהן שייכת במצוה

ביד אברהם (יו"ד שה ס"י על הגהת רמ"א) כתב דכיד בעלה דמי, ואף למה שהביא בברכי יוסף שאינה יכולה לקבל כסף הפדיון, י"ל שהוא כשלא מינה אותה בעלה, אבל אם מינה אותה לכך אולי אף לברכ"י יכולה לפדות. ואך עכ"פ שמעינן [עכ"פ להיד אברהם וברכ"י] דאשה אחרת אף אם מינה אותה לא מהני.

שיעבוד

מהרבה אחרונים נראה שיש שיעבוד בפדיון הבן.

הנפק"מ: אם כשאין לו ה' סלעים צריך לתת מה שיש לו - בית יצחק (או"ח סי' ד' סק"ג).

פדיון ע"י שליח

הרמ"א ביו"ד (ש"ה ס"י) כתב שהאב אינו יכול לפדות ע"י שליח, ומקורו מדברי השואל בשו"ת הריב"ש. אולם הש"ך והט"ז (שם סקי"א) מקשים מה ההבדל משאר מצוות ששלוחו של אדם כמותו, ומכריעים שמועיל שליח כמו בשאר מצוות.

ובמחנה אפרים (זכי' ומתנה סי' ז') כתב אף יותר מכך, שאפילו בא לפדות בן חבירו בלא שליחות ובלא דעתו - גם כן מהני.

והגר"א (שם סקי"ז) כתב שמועיל ע"י שליח, כיון שמצוה זו אינה אלא פרעון חוב.

ועי' שו"ת החת"ס (יו"ד רצז-רחצ) ובנו הכת"ס.

ואולי אפשר להביא ראיה מהרמב"ם דשייך שליחות, מדכתב בס' המצוות (עשין פ') "שציונו לפדות בכור אדם", ולא כתב: "לפדות בכורנו".

ועיין עוד בכל זה בספר 'אוצר פדיון הבן'.

סעודת הפדיון

אם חשובה סעודת מצוה

ראה ים של שלמה (ב"ק פ"ז סימן לז).

מחלוקת הראשונים אם מברכים 'שהשמחה במעונו'

ראה חדש על ה(מ)דף (כתובות ח).

כשחל יום הפדיון בשבת

תרומת הדשן (סימן רסט) הובא בתורה לשמה (סימן עז).

כשכלו כ"ט י"ב תשצ"ג ביום שישי

חדש על ה(מ)דף (כתובות עא).

אם מועילה מחילת כהן

חדש על ה(מ)דף (כתובות נו).

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף