ערך/מעשר שני

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי מעשר שני

מעשר שני היא מצוה הכוללת הפרשת עשירית מכל תנובת הארץ, ונהיגת קדושה בפירות המופרשים. אולם בשונה מתרומה גדולה ומעשר ראשון, נותרים הפירות המופרשים להנאת המפריש, אלא שעליו לאכלם בקדושה בתוך גבולה של ירושלים.

הפרשה

מצות ההפרשה לפי שיטת רוב הראשונים נלמדת מהכתוב בחומש ויקרא (כז ל) "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'". לעומת זאת שיטת הרמב"ם (ספר המצוות עשין קכז) שפסוק זה עוסק במעשר ראשון. ובהלכות מתנות עניים (פ"ו ה"ג) דרש הלכה זו מהפסוק (דברים יד כב) "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה".

במחשבה

האחרונים נחלקו בדעת הראשונים האם אפשר להפריש תרומת מעשר במחשבה.

הרש"ש (גיטין לא. ד"ה במחשבה) כתב בדעת התוס' (שם) שאי אפשר להפריש מעשר שני במחשבה. זאת בשונה מתרומה, תרומת מעשר ומעשר ראשון, שהפרשתם נעשית גם במחשבה.

דעת הדבר אברהם (ח"א סימן טז אות ח) שכל המעשרות ניתן להפרישם במחשבה, ובכלל זה גם מעשר שני.

החזון איש (דמאי סימן טו) כתב בדעת הרמב"ם שמחשבה מועילה בכל המעשרות.

אכילה ושאר הנאות

מצות אכילת המעשר בירושלים נלמדת מהפסוק (שם פסוק כג) "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" וגו'.

נחלקו הראשונים אם מצוה זו נמנית כמצות עשה בפני עצמה, או שמא כלולה היא יחד עם עיקר מצות ההפרשה. בספר הלכות גדולות (מנין המצות קכח) מנה מצוה זו כמצוה נפרדת. ואילו שיטת הרמב"ם (ספר המצות עשין קכח) שמצות האכילה כלולה במצות ההפרשה שיטה נוספת מצאנו^{[השלם מקור]}, הסוברת שמצוה האכילה נגזרת ממצות אכילת קדשים, שבכללה כל אכילות החובה האמורות בתורה.

פירות המעשר ניתנים להנאה בכל אחת מג' אופני ההנאה: א.) אכילה ב.) שתיה ג.) סיכה. וכלשון המשנה בריש מעשר שני (פ"ב מ"א) "מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה לסיכה".

במקור איסור הסיכה מצינו שלושה דעות:

• הרמב"ם^{[השלם מקור]} הוכיח מפסיקת הגמרא (יומא עו:) שסיכה אסורה ביום הכיפורים כדין שתיה. ולפיכך הותרה גם במעשרות, מפני שלא גרעה משתיה המפורשת בכתוב. וכן הובא בתוספות (יבמות עג.)
• בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א) דרש מהפסוק (דברים כו יד) "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" וגו', הרי שיש לדקדק איזו צרכי מת שולל המקרא, אם כוונתו שרכש בכספי מעשר שני ארון קבורה ותכריכים, הרי שימוש במעות מעשר שני שלא בצורת אכילה אסור גם בחי, וכל שכן שיאסר במת. אלא על כרחך כוונתו לסיכה, שמותרת בחי ואסורה במת.
• עוד שיטה הובאה בירושלמי (שם) לדרוש מהפסוק "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" - ויצהרך זו סיכה והתורה קראה אותה אכילה.

הנאה מביעורו

הר"ש (שביעית פ"ח מ"ב) כתב דמותר להדליק מעשר שני בשביל לענות ממנו, ככתוב (דברים כו) 'לא עברתי ממצותיך וגו' ולא בערתי ממנו בטמא' משמע דטהור מותר, וכ"ה ברע"ב,. ובגליון רע"א תמה שלא מצא עוד גילוי לדין זה.

בזמן הזה

אכילת מעשר בתחומי ירושלים אינה נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים.

דין זה נלמד בגמרא (מכות יט.) שקישה את מעשר שני לבכור, ללמד שדינם נוהג רק לפני הבית. וכן פסק הרמב"ם להלכה (מעשר שני פ"ב ה"א).

מטעמי המצוה

בטעם מצות האכילה בירושלים ביאר הרמב"ן (דברים יד כב) שעל ידי עליית האדם לירושלים, משכנם של הכהנים, החכמים ומורה התורה, יזכה ילמד ליראה את ה' וכן יורוהו את הדרך שילך בה. וכן האריך בספר החינוך (מצוה שס) שמטעמי מצוה זו גם במקום שנאנס ולא יכל לעלות, מכל מקום ישלח את בנו ובכך תתפרסם ההלכה לכל חלקי העם.

מעות מעשר שני

לאחר שמעשר את פירותיו, עליו להעלותם לירושלים. ובכדי שלא יפסדו הפירות, יכול לפדות את הפירות בכסף, ובכך להעלותו לירושלים. וכן משמעות לשון הפסוק (דברים יד כה) "וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ". וכן הובא להלכה (רמב"ם מעשר שני פ"ד ה"א)

בשעה שיש מעות בידיו עליו להשתמש בהם להנאת אכילה בלבד, ובכלל זה נלמד איסור לכל שימוש אחר במטבעות הללו.

אמנם גדרי האיסור שונים זה מזה ונתחלקו לג' גדרים:

קידושי אישה, בהמה טהורה, ובהמה טמאה ושאר חולין.

בהמה טהורה

בגמרא (קידושין נה:) הובאו דברי התוספתא, בדין הקונה בהמה טהורה מכספי מעשר שני. ומחלקת הברייתא, שבמידה ושגג בקניה זו, מקחו בטל, ומחייבים את המוכר להשיב את דמי הקניה, ונותרת הקדושה באותם הדמים. אך אם רכש את הבהמה במזיד, קדושת המעות מתחללת על הבהמה, ומחוייב הוא להעלותה לירושלים, ולאוכלה במקום הראוי.

בטעם האיסור לרכוש בהמה מכספי מעשר, הובאו שלוש שיטות בראשונים:

דעת רש"י בלשון הראשון: על אסמכתא הכתובה בפסוק "וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ" משמע שיש חובה להעלות את המעשר לירושלים בצורת מעות.

דעת רש"י בלשון השני: שיש חשש שמא תינזק הבהמה ותיפסד בטורח הדרך.

דעת התוספות: שחסרון הבהמה על פני המעות, שבהמה יכולה להוליד, ויש חשש שלא יעלה עימה לירושלים. וזו סוגיא ערוכה במסכת סוכה (מ:) שם נחלקו רבי מאיר וחכמים על אימתי ניתן לחלל קדושת מעות על בהמות, ומשמע שכולם הודו שבחילול על נקבות יש חשש שמא ישהה בעליה לירושלים, וכל מחלקותם היא בגזירה, אם גזרו אף על הזכרים. וזו דעת התוספות לאסור רכישת בהמה טהורה מכספי מעשר שני משום גזירה.

בהמה טמאה

איסור קניית חפצי חולין הובא במשנה (מעשר שני פ"א מ"ז), אמנם בשונה מרכישת בהמה טהורה הראויה לקרבן שלמים, שמעלה את הבהמה, אם קנה בהמה טמאה עליו לאכול בירושלים את שוי המעשר שהוציא לרכישת החולין. ונחלקו הראשונים בגדרי הדין: שיטת רשי, שעליו לקחת מעות ולומר, שכל מקום שהמעות קיימות ביד המוכר יהיו מחוללות על אלו, ויעלה עם מעות אלו לירושלים וינהג בהם כדין מעות מעשר שני. ומשמע לשיטתו שלאחר החילול פוקע הקדושה מן המטבעות שביד המוכר. אולם שיטת התוספות שלא ניתן לחלל על מטבעות שאינם ברשותו, רק באופנים מסויימים. מכל מקום חלק על שיטת רש"י וסבר שדין זה אינו אלא קנס שקנסו את הקונה להוציא מכיסו את הסכום שהוציא שלא כדין. אך המעות אותם שילם למוכר נותרים בקדושתם.

קידושי אישה

במשנה בקידושין (נב:) נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה במקדש אישה במעות מעשר שני, שלשיטת רבי מאיר בכל מקרה אינה מקודשת, לעומתו רבי יהודה סובר, שאם עשה כן בשוגג אכן אינה מקודשת, אך אם נתן לה את מעות הקידושין במזיד, הרי זו מקודשת. מקור האיסור לשימוש מכספי מעשר שני בקידושי אישה נלמד מהפסוק (ויקרא כז ל) "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה':" שמשמעו, לה' הוא – ולא לקדש בו אישה. וזו חומרה מיוחדת במעשר שני, שבשונה משאר מתנות כהונה, אסור לקדש בו אישה. שכן המקדש בפירות תרומה, שביעית, וחלה, הרי זו מקודשת. לעומת מעשר שני שנאמרה בו לשון לה' הוא, ודרשה הגמרא (קידושין נג:) הוא – בהוויתו יהיה.

ביעורו בטומאה

בזכרון שמואל (סימן א) חקר אם איסור ביעור מעשר שני בטומאה הוא איסור בפני עצמו, איסור ביעור כאיסור אכילה, או שמעשר שני לא ניתן אלא לאכילה בטהרה וממילא אסור בביעור. ובמאירי (יבמות עד.) כתב שטעם האיסור לבער מעשר שני בטומאה הוא, לפי שאפשר בפדיון, ומבואר מדבריו שאין בו איסור ביעור ומשום כך כשאי אפשר לפדותו מותר לבערו. ובזכרון שמואל שם תלה בזה פלוגתת רש"י ותוס', שלתוס' הוא איסור בפני עצמו, ולרש"י הוא פועל יוצא מהחיוב לאוכלו בטהרה. ובדעת הרמב"ם רצה לומר שהוא איסור בפני עצמו וכדעת התוס', אך דחה שאינו מוכרע.

שנות המעשר

החיוב להפריש מעשר שני, הוא רק בשנים א', ב', ד' וה' משנות השמיטה. בשנים ג' וו' יש להפריש מעשר עני במקום מעשר שני. בשנה השביעית, שנת השמיטה, אין מפרישים כלל תרומות ומעשרות.

לעיון נוסף

• משניות מסכת מעשר שני
• מסכת מעשר שני מתלמוד ירושלמי
• רמב"ם הלכות מעשר שני

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף