ערך/מניית בני ישראל

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי TriangleArrow-Left.png מניית בני ישראל

מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

מקור האיסור[edit]

בגמרא ביומא (כב:) אמר רבי יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב כו' וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר, ע"כ. ובסוגייא שם מבואר שמשום כך נעשה הפיס במקדש על ידי הוצאת אצבעות.

ובגמרא בברכות (סב:) אמרו על דברי דוד לשאול 'אם ה' הסיתך בי ירח מנחה' אמר רבי אלעזר א"ל הקב"ה לדוד מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו', מיד ויעמוד שטן על ישראל וכתיב ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר דכתיב ויתן ה' דבר בישראל מהבקר עד עת מועד כו', ע"כ.

דין דאורייתא או מדברי קבלה[edit]

האחרונים הקשו מדוע הביאה הגמרא ביומא פסוקים אלו שהם מדברי סופרים ולא הזכירה הפסוק המובא בברכות שהוא מדאורייתא.

א. המהרש"א (ח"א יומא שם) ביאר שמהפסוק של מחצית השקל לבד אין מקור לאיסור כי לא ניתן אלא לכפר על חטא העגל[1]

אך הקשה על יישוב זה בספר עיון יעקב על עין יעקב, שבגמרא בברכות מפורש שפסוק זה איירי באיסור למנות בני אדם. ועוד הקשה שהרי אף כהנים ולווים חייבים במחצית השקל אף שלא חטאו בעגל.

ב. הט"ז (פירוש על התורה), הגהות מהרש"ם (יומא שם) ובעיון יעקב שם יישב שהאיסור הנלמד ממחצית השקל הוא כשמונה שלא לשם מצווה, ומדברי קבלה ילפינן שאף במקום מצוה אסור למנות.

ג. כעין זה יש שכתבו[2] שהפסוק מדאורייתא למדנו שאוסר לספור את בני ישראל שלא לצורך, והפסוק מדברי קבלה בא ללמדנו שאף ספירה לצורך יש לה להעשות על ידי דבר אחר.

ד. החיד"א (עין זוכר יומא שם) והשפת אמת (שם) כתבו שהפסוק דמחצית השקל איירי בספירת כל ישראל, ומדברי קבלה ילפינן שאף בספירת חלק מהעם אסור[3].

ה. החתם סופר (חדשות סימן ח) מיישב שהפסוק דמחצית השקל מלמדנו שאסור למנות את ישראל כשרוצה למנות את האנשים עצמם, וקרא דדברי קבלה מלמדנו שאף כשמונה לצורך דבר אחר[4] אפ"ה אסור, ויליפנן לה מקרא ד'לא ימד ולא יספר' שמשמע שאסור בכל גווני.

ו. בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם כתב שאף שמן התורה ידענו שאין למנות מכל מקום עיקר האיסור נלמד מדברי סופרים.

ובעיקר הנדון אם איסור זה מדאורייתא הוא או מדברי קבלה, נחלקו בזה האחרונים.

דעת החוות יאיר (סימן ט), החיד"א (עין זכור שם) ור"י פערלא (ביאור על ספה"מ לרס"ג, לא תעשה רסד) שאינו אלא מדברי קבלה, והוכיחו כן מכך שמוני המצוות לא מנו לאו זה במניין הלאוין, וכן הרמב"ם שהזכיר לאו זה לא הביא הפסוק מן התורה[5]

אמנם דעת הדברי אמת (לאוין פו:) שאיסור זה מן התורה הוא, ומה שלא מנאוהו מוני המצוות לפי שהוא בכלל מצוות עשה של מחצית השקל, שציוותה תורה ליתן מחצית השקל כדי שלא ימנה את ישראל בלאו הכי, והרי הוא כלאו הבא מכלל עשה שלא מנאוהו מוני המצוות

ובשו"ת פני מבין [השלם מקור] כתב שאין איסור זה אלא מעין מידת חסידות.

הלכה[edit]

להלכה כתב הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ד ה"ד) הביא להלכה שמנין הכהנים היה באצבעות ולא היה מונה על האנשים עצמן לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים, וכדברי הגמרא ביומא.

אמנם בשולחן ערוך לא מוזכר איסור זה, ואף ברמב"ם לא הזכירו כדין בפני עצמו אלא רק כנתינת טעם לאופן שבו נעשה הפיס במקדש.

ובמגן אברהם (או"ח סימן קנו סק"ב) כתב להלכה שאסור למנות את ישראל, והוסיף שהיינו אף אם אין עניינו במניין עצמו אלא שעל ידי המניין רוצה לדעת מי עלה בגורל[6]. וע"ע שולחן ערוך הגר"ז (או"ח סימן קנו סט"ו).

טעמו[edit]

המלבי"ם (שמואל ב' כד א) כתב ג' טעמים בטעם הדבר שעל ידי מניית בני ישראל בא הנגף לישראל:

א. מצד עין הרע. וכן נקט בעל פאת השולחן (שו"ת חתם סופר חדשות ח).

ב. אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

ג. כשכל העם מתאחדים וכולם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, מה שאין כן כשמונים אותם שאז יתחשב כל אחד ואחד לבדו ואז יחופשו עוונתיו ועי"ז יהיה הנגף.

כטעם השלישי כתב ברבינו בחיי (שמות ל יב) שקודם המנין היה עניינו של היחיד נמשך בכלל הרבים, אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין אי אפשר מבלתי עונש, וכענין שהשיבה השונמית לאלישע בתוך עמי אנכי יושבת, כלומר איני רוצה שתתפלל בשמי לפני המלך מוטב לי שיהיה ענייני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת, פן אענש. וע"ע פנים יפות (במדבר ב א).

אם צריך שיהיה המניין לצורך חשוב[edit]

הרמב"ן (במדבר א ב בפירוש א) כתב שאף כשמונים על ידי דבר אחר לא הותר אלא כשהמנין נעשה לצורך חשוב[7]. וכן נקטו להלכה התוספות רי"ד (יומא כב:), המגן אברהם (או"ח סימן קנו ס"ב) והחתם סופר (חדשות סימן ח)[8].

אמנם עוד כתב (שם בפירוש ב) שכשמונים על ידי דבר אחר מותר אף כשאין המנין נעשה לצורך חשוב[9].

מניין של חלק מישראל[edit]

יש הסוברים שכל האיסור נאמר כאשר מונים את כל ישראל אך במנין חלק מבני ישראל אין איסור מדאורייתא אלא מדרבנן ומדברי קבלה[10].

מניין לדיוק המספר הידוע[edit]

יש הסוברים שכל האיסור הוא כאשר המניין בא לגלות את שאינו ידוע לנו לגבי מניינם הכללי של ישראל, אך אם המספר ידוע בערך והמניין בא לדייקו שרי[11].

מניין יהודים ושאינם יהודים יחד[edit]

יש הסוברים שכאשר מונים יהודים ושאינם יהודים יחד אין איסור במניין[12], אמנם יש שכתבו שאף בכה"ג אסור ואדרבה גריע טפי לפי שמשויים יהודים לנכרים[13].

ספירת רגלי האנשים[edit]

בשו"ת תורה לשמה (סימן שפו) נשאל אם מותר שלא להביט כלל על האנשים אלא רק להביט ברגליים ולסופרם. ופסק שם להתר והוכיח זאת מספירת הכהנים באמצעות הוצאת האצבע שאף שהוא חלק מגופם כיון שהמונה נותן דעתו על האצבעות דווקא לא חשוב כמונה מספר האנשים וה"ה בנותן דעתו על הרגליים דווקא.

ספירת אנשים כשאינם לפניו[edit]

דעת הפאת השולחן (שו"ת חתם סופר חדשות ח) שמותר למנות אנשים שלא בפניהם. ואילו דעת החתם סופר (שם) שאף שלא בפניהם אסור למנות.

ספירה באותיות ובלשון לעז[edit]

בחסד לאלפים (או"ח סימן נה) כתב שאין היתר למנות באותיות או בלשון לעז.

ספירה על ידי כתיבה[edit]

יש שכתבו שספירה הנעשית על ידי כתיבה הרי היא כספירה על ידי דבר אחר ומותרת[14]. אמנם דעת החתם סופר (שם ; יו"ד סימן קו) שאין זה חשוב כדבר אחר.

ספירה במחשבה[edit]

דעת הפסוקים שמותר למנות במחשבה, כ"כ הכף החיים (סימן נה סי"א) בשם ר"ח פלאג'י (סימן יג), חסד לאלפים (או"ח סימן נה), יפה ללב [השלם מקור] וציץ אליעזר (ח"ז סימן ג, קונטרס מפקד תושבים פ"ז)[15].

מנין על ידי פסוק[edit]

בקיצור שולחן ערוך (סימן טו ס"ג) כתב שמותר למנות על ידי פסוק והביא את הפסוק "הושיעה את עמך" וגו' שיש בו עשר תיבות.

פסוק נוסף הביאו הפסוקים[16] 'ואני ברוב חסדך' וגו'.

וכן יש שהביאו ברכת המוציא לחם מן הארץ שיש בה עשר תיבות.

ובספר העיתים שם הביא זאת לגבי מניין כשנכנסים לבית הכנסת ולכך הזכיר הפסוק שיש לאומרה בכניסה לבית הכנסת, ואילו כשרוצים לזמן בעשרה יש שאמרו את ברכת המוציא שהוא מענין הסעודה.

הטעם בהתר זה, לפי שאינו מונה את האנשים אלא רק מזכיר את הפסוק וממילא יודע שיש עשרה אנשים.

מו"מ בנדון זה[edit]

טעם ההתר במניין אצבעות[edit]

בגמרא במסכת יומא (כב:) מבואר שהפיס במקדש נעשה על ידי הוצאת אצבעות ומנייתן, וכן פסק הרמב"ם.

בטעם ההתר דנו האחרונים, בפשטות ביאורו[17] שכשמונה האצבעות חשוב כמונה על ידי דבר אחר כשקלים וכטלאים.

אמנם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן קיז אות ב) הקשה שלא יתכן לפרש כן לדעת רש"י שכשכהן היה מוציא ב' אצבעות לא היו מונין לו אלא אחד, שהרי בהכרח אי אפשר לומר שמונה אצבעות באופן זה אלא מונה הוא את האנשים.

ויישב שאף לדעת רש"י כיון שאם לא יוציא כהן אצבע[18] לא ימנה אותו הכהן, וע"כ אין המנין מניין האנשים אלא מנין האצבעות שהרי יתכן שלא ישווה כלל מנין האצבעות שספר למנין האנשים.

מונה אדם את אורחיו מפיו אבל לא מתוך הכתב[edit]

במשנה בשבת (קמח:) שנינו: מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב. משמע בפשטות שמותר לאדם למנות את אורחיו, והוא סותר לכאורה לאיסור מניית בני ישראל כמבואר בברכות וביומא.

בעל פאת השולחן (שו"ת חתם סופר חדשות סימן ח) יישב לפי שיטתו[19] שאין איסור למנות אנשים שלא בפניהם.

החתם סופר (שם) יישב שהמשנה לא מדברת על מניית האנשים אלא רק על הזכרת האורחים ומנותיהם כל אחד בפני עצמו.

נדונים הלכתיים בעניין זה[edit]

מפקד אזרחי[edit]

פוסקי זמנינו דנו בנוגע לעריכת מפקד תושבים על ידי המדינה לצרכים שונים וביניהם לצורך בחירות. יש שכתבו להתיר מכח הסברות המוזכרות לעיל שספירה לצורך כשנעשית על ידי כתיבה בפנקס או במחשב הרי היא מותרת[20].

גם בשו"ת שבט הלוי (שם) פסק להתיר מכח סברתו הנ"ל שאין איסור מניין כשנמנים יהודים ושאינם יהודים כאחד, וה"ה במפקד אזרחי שאין מונין בני הדת אלא את מספרם הכללי של התושבים ואף גויים בכלל.

אמנם יש שאסרו מפקד זה וכתבו שאין זה נחשב לצורך, וגם יש מקום לאסור כשמונים יהודים ושאינם יהודים יחד כמבואר לעיל[21].

רישום תרומות לפי שם התורם[edit]

בעל פאת השולחן הניח שאלה זו לפתחו של החתם סופר (חדשות סימן ח), ונקט להתר מאחר שמונה את התרומות ולא את האנשים, ועוד כתב שמניית האנשים שלא בפניהם מותרת וכן מנייה מתוך הכתב מותרת.

אמנם החתם סופר ס"ל שאור למנות גם שלא בפני האנשים וכן אסור למנות מן הכתב, ולכן נקט לאסור ולא התיר אלא לבצע רישום של התרומות לפי שם העני המקבל.



שולי הגליון


  1. עיין להלן בדברי היביע אומר בדעת הרמב"ן בתירוצו השני שאכן בסברא זו טעה דוד.
  2. משפטי עוזיאל (ח"ד סימן ב).
  3. ובברכת משה (יומא שם) הקשה שאף במנין ישראל במדבר לא נמנו כל ישראל אלא רק מבן עשרים ועד בן שישים.
  4. כפיס במקדש שמנאם בכדי לדעת איזה כהן עלה בגורל.
  5. ראה להלן.
  6. וכפיס שבמקדש, ראה לעיל דברי החתם סופר.
  7. ובכך הסביר את חטאו של דוד, כי לא מסתבר שנשמט ממנו עצם האיסור למנות את ישראל.
  8. ראה גם בשו"ת שרידי אש (ח"א סימן קמ) ומשפטי עוזיאל (ח"ד סימן ב) ובכך ביאר הטעם שדרשו בגמרא ביומא דין זה מדברי קבלה ולא מדברי תורה, כי בפרשת כי תשא לא למדנו אלא שצריך שיהיה צורך במנין ומדברי קבלה ילפינן שאף לצורך צריך שיהיה על ידי דבר אחר.
  9. ודוד המלך טעה בעיקר ההלכה ומנה את ישראל לא ע"י דבר אחר. ועיין יביע אומר (ח"י סימן ב) שלפי פירוש זה צ"ל שסבר דוד שגביית השקלים במדבר היתה לצורך גביית האדנים או בכדי לכפר על חטא העגל אך לא משום שאסור למנות בלאו הכי. וכן מבואר במזרחי (שמות ל יב) שלא מסתבר שלא קרא דוד את פרשת שקלים ואיך לא נמצא שום אחד מאנשי דורו להודיע לו, אלא שהם חשבו שלא היה ציווי זה אלא לפי שעה בעבור האדנים.
  10. חיד"א (עין זוכר יומא שם) ושפת אמת (שם). וע"ע חוות יאיר, פרי האדמה הובאו ביביע אומר ח"י סימן ב
  11. דעת הכלי יקר בדעת רש"י הובא ביביע אומר שם.
  12. שו"ת שבט הלוי ח"ט סימן לה.
  13. תשובות והנהגות ח"ג סימן שפז.
  14. בעל פאת השולחן בשאלה לחתם סופר (חדשות סימן ח); משפטי עוזיאל שם.
  15. ובסוף פ"ח שם במסקנות אות כא, רצה לומר שבמחשבה מותר למנות אפילו לדבר הרשות.
  16. ספר האורה (א ו) וספר העיתים (סימן קעד).
  17. ראה לעיל דברי שו"ת תורה לשמה במניית רגלי האנשים.
  18. מחמת שיתחרט מלעלות בגורל או כי יקשה עליו להוציא אצבע מאיזה טעם.
  19. ראה לעיל.
  20. שרידי אש, משפטי עוזיאל וציץ אליעזר שם.
  21. תשובות והנהגות שם.

מעבר לתחילת הדף