ערך/טעמא דקרא

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי טעמא דקרא

נחלקו רבי שמעון וחכמים האם דורשים טעמא דקרא, כלומר האם ניתן לחדש דינים מכח טעם דין התורה (קידושין סח:; סנהדרין כא. ועוד)

באיזה מקרה נחלקו

י"א דמח' ר"ש ורבנן (בסנהדרין כא. ועוד) אי דרשינן טעמא דקרא היינו רק להוציא המקרא מפשוטו, אך לחדש דינים שאינם סותרים משמעות הפס' מכח הטעם לכו"ע דרשינן. (תוס' סוטה יד. ד"ה כדי, תוס' רא"ש ב"מ צ. ד"ה היתה אוכלת ומתרזת, וערוך לנר סנהדרין נד. ד"ה אם אדם חטא, ומרגליות הים (סנהדרין כא. אות ה) בשם מקום שמואל (לב). ולכאו' כ"מ ברא"ש פ"ק דב"ק סי' א). וי"א שא"א לחדש שום דין מכח הטעם, אבל ודאי אפשר לפרש טעם בלי ללמוד מזה דין. (ע' תוס' גיטין מט: ד"ה ורבי שלכאו' מוכח דאף שאינו נגד הפשטות א"א ללמוד דין מהטעם, גם מלשונם וגם ממש"כ שאין ללמוד מהטעם לשום בדמזיק, וכ"נ מהתוי"ט סנהדרין פ"י מ"ה, וע' מנח"ח ריש תסד שכתב להיפך שבלי נפק"מ לכו"ע לא דרשינן). [ומה שמצאנו בכמה מקומות (כגון סנהדרין טז: ורש"י בסנהדרין קיב. ד"ה אמר ופי' הר"ש לתו"כ קדושים פ"א) שאומרים טעם ומפרשים שזה לר"ש אף שלא כתובה נפק"מ – היינו משום שאין דרך התנאים לומר טעמים בלי נפק"מ, ולכן כשאמרו טעם היינו בשביל ללמוד מזה דין, ואכתי צ"ע לשיטה א' הנ"ל. ומדברי הב"י ביו"ד בתחילת סי' קפא לכאורה משמע שלר"י לא אומרים טעם כלל, וצ"ע.]

כשאין נפק"מ להלכה

אם לכולי עלמא דרשינן או לכולי עלמא לא דרשינן - עי' חדש על ה(מ)דף (גיטין מט).

אם לחומרא דרשינן טעמא דקרא

בשו"ת חת"ס (יו"ד רנד ד"ה ונ"ל) כתב שלחומרא לכו"ע דרשינן. (וע"ע שם בסי' קד ד"ה נעימות). ובספרי דבי רב (לרבי דוד פארדו, בספרי פ' תצא פיסקא רפא) דחה סברא זו וכתב דל"מ כן בסוגיות. [ולכאו' כן מוכח מתוס' ב"מ קטו. ד"ה אלמנה שכתבו שר"ש מחמיר מת"ק.

מה הטעם דמ"ד לא דרשינן

בתומים (צז, ט) כתב דטעם ר"י משום שאם שייך הטעם ברוב המקרים נאמר הדין בכל המקרים אף אלו של"ש הטעם, ולר"ש במה של"ש הטעם לא נאמר הדין. [כעין לא פלוג שאומרים בדרבנן, ובדאו' ענין זה נקרא "התורה לא נתנה דבריה לשיעורין". ועיקר יסוד זה דאמרינן שהדין קיים גם במקרה של"ש הטעם מבואר גם ביש"ש בפ"ק דב"ק סי' מז. ויש עוד מקור לזה בב"ק יא: תד"ה בכור שיש דין חדש בבכור אף אם ודאי אינו נפל, וע"ש בשטמ"ק בשם הר' ישעיה שטעם דין חדש משום נפל ומ"מ לא משתנה הדין כשל"ש הטעם, וכ"ה במל"מ (איסורי מזבח ג, ח), ובעונג יו"ט (קג ד"ה ואף, ובסי' קלו בהג' הב' ד"ה וראיתי). ומצאנו עוד בראשונים לגבי הפרת נדרים של בעל שאף כשל"ש הטעם דע"ד נודרת – מ"מ אזלינן בתר רובא. ע' שו"ת הרשב"א ח"ד שי, וחי' הר"ן גיטין פג: וריטב"א (-ר' קרשקש) גיטין פג: ותוס' יבמות ו. ד"ה שכן. וע' קובץ הערות כו, א. וע"ע ר' אברהם מן ההר נדרים עג. ועוד מצאנו כן בחינוך (מצוה ס) בענין שאלה בבעלים דפטור אף כאשר ל"ש הטעם.]

ולפמש"כ החת"ס שלחומרא דרשינן לכו"ע - נראה דס"ל שטעם מ"ד לא דרשינן שאיננו יכולים לדעת אם באמת זה הטעם.

אם הלכה כמ"ד דרשינן

בדברי הרמב"ם יש סתירות בזה, דבהל' מלוה ולווה (פ"ג ה"א) פסק כר"י, ובהל' איסו"ב (יב, א) פסק כר"ש. (ע' לח"מ מלוה ג, א, ובספר המפתח שם, וע' הג' התוי"ט בטור אה"ע טז אות א, וע"ש בב"י. וע' שד"ח כללים מע' ט אות טו. ובר' אברהם מן ההר בנדרים עג. כתב שהרמב"ם פסק כר"י). והרא"ש פסק כר"י (ביבמות פ"ב סי' ג, וכן נקט בפלפול"ח ב"מ פ"ט סי' מח אות ר). וכן נראה מהשו"ע (חו"מ צז, יד).

כשהטעם מפורש

בכ"ד מבואר שכשהטעם מפורש בתורה אזי דורשים טעמא דקרא גם לדעת חכמים.

בל יראה

הר"ן (ריש פסחים) כתב שהתורה החמירה בחמץ לעבור בבל ירא מחשש שמא יבוא לאוכלו, וכתב האור שמח (חו"מ ד ג) שהוא מקרא מלא 'שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה'. ומטעם זה למד שחמץ המופקד אצל גוי אינו עובר עליו, כיון שאין חשש שיבוא לאוכלו.

ובדגול מרבבה (סימן תמב סק"י) כתב שחצי שיעור אינו אלא באיסורי אכילה, עובר בבל יראה בחצי שיעור כיון שכל האיסור הוא מלתא דאכילה.

עינוי ביום הכיפורים

החלקת יואב (או"ח סימן א) כתב שאין איסור ספייה לקטן באכילה ביום הכיפורים, שבעינוי יום הכיפורים מפורש בכתוב 'תענו את נפשותיכם וגו' כי ביום הזה יכפר עליכם' וכיון דטעמא דעינוי הוא כפרה, לכן בקטן שאינו בר כפרה לא שייכא עינוי, ושוב אין בו איסור ספייה.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף