אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/מט

יום שלישי ט"ו תמוז תשפ"ג - מסכת גיטין דף מט

דרישת טעמא דקרא כשאין נפק"מ להלכה

פלוגתת רבי שמעון ורבי יהודה אם דורשים טעמא דקרא

במשנה במסכת בבא מציעא (קטו.) שנינו: אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, שנאמר (דברים כד יז) "לא תחבול בגד אלמנה".

ובגמרא: תנו רבנן, אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, עשירה ממשכנין אותה ענייה אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה. ומבואר בגמרא שטעמו של רבי שמעון הוא משום ד'דריש טעמא דקרא', דהיינו שאף שבתורה נאמר סתם 'לא תחבול בגד אלמנה' דורש רבי שמעון את טעם דין התורה שהוא משום שחייב להחזיר לה את בגדה בכל יום, וכיון שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית, אתה משיאה שם רע. ואילו רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ולכן כל אלמנה בכלל האיסור.

עוד איתא שם בגמרא כעין זה בדין "לא ירבה לו נשים" (דברים יז יז): דתניא, 'ולא ירבה לו נשים', רבי יהודה אומר מרבה הוא ובלבד שלא יהו מסירות את לבו, רבי שמעון אומר אפילו אחת והיא מסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, אם כן מה תלמוד לומר 'ולא ירבה לו נשים' אפילו כאביגיל. ובפשוטו משמע שנחלקו בדבר זה, שלדעת רבי יהודה דורשים טעמא דקרא ולכן אם לא יסירו את לבו אינו בכלל האיסור, ואילו לדעת רבי שמעון בכל מקום אסור ואפילו כאביגיל. אלא שאם כן נסתרו דברי רבי יהודה ורבי שמעון משיטתם בדין משכון אלמנה. ולכן מבארת הגמרא ששם נתחלפו השיטות, לפי שרבי יהודה מודה שם כיון שמפורש בכתוב שטעם האיסור הוא שלא יסור, כמו שנאמר 'ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו'. ואילו רבי שמעון מודה אף הוא משום יתור בלשון הכתוב שם, יעו"ש.

דברי התוספות שלא פליגי רבנן ור"ש אלא היכא דאיכא נפקותא לדינא

ובמשנה בגיטין (מח:) תנן: הניזקין שמין להן בעידית... מפני תיקון העולם. ומקשה הגמרא: מפני תיקון העולם, דאורייתא היא, דכתיב (שמות כב ד) "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". אמר אביי, לא צריכא אלא לרבי ישמעאל דאמר מדאורייתא בדניזק שיימינן, קמ"ל מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק.

ובהמשך הסוגיא (מט:) מביאה הגמרא את יישובו של רבינא לעיקר הקושיא: רבינא אמר, לעולם מתני' רבי עקיבא היא, דאמר מדאורייתא בדמזיק שיימינן. ורבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא, ומה טעם קאמר, מה טעם הניזקין שמין להן בעידית [- מדאורייתא], מפני תיקון העולם. דתניא אמר רבי שמעון, מפני מה אמרו הניזקין שמין להן בעידית, מפני הגזלנים ומפני החמסנים. כדי שיאמר אדם, למה אני גוזל ולמה אני חומס, למחר בית דין יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי, וסומכים על מה שכתוב בתורה 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם'. לפיכך אמרו הניזקין שמין להן בעידית, ע"כ.

וכתבו התוספות (ד"ה ורבי שמעון): לא פליגי [- רבנן ורבי שמעון] אלא היכא דאיכא נפקותא, כגון גבי חובל בגד אלמנה וגבי לא ירבה לו נשים, והכא נמי משום האי טעמא שיימינן בדמזיק [- שכיון שטעם התורה שיאמר אדם למה אני גוזל ולמה אני חומס, למחר בית דין יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי, הרי זה מכריח שנוטלים את העידית של המזיק, ולא את העידית של הניזק], עכ"ד.

וכתב המהר"ם: נראה לבאר דקשה להו לתוספות, דמאי פלוגתא שייך לומר על זה, דמה יזיק לן אי דרשינן טעם על המקרא ונותנין טעם לשבח על איזה מצוה מהתורה. ולכך כתבו דלא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא, פירוש נפקותא בדין שהדין משתנה לפי הטעם, ע"כ. דהיינו שקושיית התוספות היא באופן כללי על עיקר מחלוקת התנאים בדרשת טעמא דקרא, מה אכפת לן לדרוש את טעם המצוה, ועל זה כתבו התוספות שאין מחלוקתם אלא באופן שיש נפקא מינה מטעמא דקרא. ולהלן יובא ביאור הפרי חדש (ע"ז פ"ד ה"ד) בדברי התוספות שהוקשה להם למה העמידה הגמרא את יישובה רק לפי רבי שמעון, הלא במקום שאין נפקותא מודים גם חכמים.

טעמו של רבי שמעון לאבדן נכסי צדיקים שבתוך עיר הנדחת

ובמשנה בסנהדרין (קיא:) שנינו על עיר הנדחת: "החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב" (דברים יג טז) - מכאן אמרו נכסי צדיקים, שבתוכה אובדין, שבחוצה לה פליטין. ושל רשעים, בין שבתוכה בין שבחוצה לה, הרי אלו אובדין.

ובגמרא (קיב.): תנו רבנן, 'החרם אותה' - פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה. 'ואת כל אשר בה' - לרבות נכסי צדיקים שבתוכה. 'שללה' - ולא שלל שמים. 'ואת כל שללה' - לרבות נכסי רשעים שחוצה לה. אמר רבי שמעון, מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו, מי גרם להם שידורו בתוכה - ממונם, לפיכך ממונם אבד. וכתב רש"י: אמר רבי שמעון מפני מה וכו', בכל דוכתי דרש רבי שמעון טעמא דקרא, ע"כ.

ובתוספות יום טוב (סנהדרין פ"י מ"ה) הביא דברי רש"י, וכתב: ולי נראה, דכיון דלענין דין לא נפקא מיניה מידי, נתנה תורה לדרוש טעמיה. וציין למה שאמרו במשנה (פ"ח משניות ה-ו) בטעמם של בן סורר ומורה ובא במחתרת שנידונים על שם סופם. בן סורר ומורה שאמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, שסופו מכלה ממון אביו ומבקש מה שהורגל בו ואינו מוצא ויושב בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. ובא במחתרת שנידון על שם סופו שסופו להרוג את בעל הבית אם יעמוד כנגדו להציל את שלו. ודינים אלו נדרשים כן לדעת הכל, לפי שאין בהם נפקא מינה להלכה, והוא הדין לענין עיר הנדחת.

אמנם בתוספות חדשים (פ"י שם) כתב נפקא מינה להלכה בין דרשת הפסוקים כמות שהם, ובין טעמו של רבי שמעון, באופן שנפלו נכסים לצדיק בעיר הנדחת בירושה וכדומה, שלדעת רבי שמעון שדורשים טעמא דקרא, אם כן אף שנכסי הצדיק בתוכה מכל מקום לא יאבדו, שהרי כל הטעם הוא משום 'מי גרם להם שידורו בתוכם - ממונם' וזה אינו שייך בנכסים שנפלו בירושה. משא"כ לדעת חכמים שאין דורשים טעמא דקרא, סוף סוף נכסי צדיק בתוכה יאבדו.

ועל פי זה תמה התו"ח על פסק הרמב"ם (ע"ז פ"ד ה"ז) שכתב: נכסי הצדיקים שבתוכה, והן שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה, נשרפין בכלל שללה, הואיל וישבו שם ממונן אבד, ע"כ. הרי שפסק את טעמו של רבי שמעון 'הואיל וישבו שם ממונן אבד', והרי הרמב"ם בכל מקום אינו פוסק כדעת רבי שמעון, ועל כרחך מוכח מפסק הרמב"ם כדברי התוספות יום טוב שלא נחלקו בדבר זה חכמים על רבי שמעון, כיון שאין נפק"מ להלכה, אלא שמסברא יש לתמוה מדוע לא תהיה נפק"מ להלכה כנ"ל באופן שנפלו בה לצדיק נכסים בירושה. יעו"ש מה שדחה הנפק"מ.

מקור הדין שאין עושין עיר הנדחת בספר מ'בקרבך' או מסברא שלא יחריבו נכרים את הארץ

ובמשנה בתחילת סנהדרין (ב.) תנן: אין עושין עיר הנדחת בספר [- כרך המבדיל בין ישראל לנכרים. רש"י]. ובטעם הדבר אמרו בגמרא (טז:): 'מקרבך' (דברים יג יד) אמר רחמנא ולא מן הספר. ובהמשך הסוגיא שם מובאת ברייתא: וסמוכה לספר אפילו אחת אין עושין, מאי טעמא, שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל. ומקשה הגמרא: ותיפוק לי דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר. ומיישבת: רבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא, ע"כ.

והרמב"ם (ע"ז פ"ד ה"ד) כתב: ואין עושין עיר הנדחת בספר, כדי שלא יכנסו גויים ויחריבו את ארץ ישראל, ע"כ. ובכסף משנה תמה: ודע שאמרו שם בגמרא, מאי טעמא, אמר רחמנא מקרבך ולא מן הספר. ובברייתא תני טעמא שמא ישמעו גוים ויחריבו את ארץ ישראל. ופריך, ותיפוק ליה ד'מקרבך' אמר רחמנא ולא מן הספר. רבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא. ומאחר שרבינו לא סבירא ליה כרבי שמעון דאמר 'אלמנה עשירה ממשכנין אותה' [כפי שפסק בהלכות מלוה ולוה (פ"ג ה"א): אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה...], לא הוה ליה למיכתב האי טעמא [- שהוא רק אליבא דרבי שמעון, כמבואר בגמרא]. אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין, שזה טעם מתקרב אל השכל, וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאומרים דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק, ראה רבינו לכותבו, עכ"ד הכסף משנה.

וכ"כ הלחם משנה שם: אע"ג דאנן לא קיימא לן כרבי שמעון... מכל מקום כתב רבינו טעם זה שהוא נכון, כיון דלא נפקא לן לענין דינא ולא מידי. וכתב השדי חמד (מערכת הט' כלל טז ד"ה ומיסתייעא) שדברי התוי"ט מסתייעים מדברי הכס"מ והלח"מ אשר מהם עולה שדורשים טעמא דקרא במקום שאין נפקותא להלכה.

ביאור הפרי חדש בדברי התוספות בגיטין שמהם עולה כסברת הכסף משנה והתוי"ט

והפרי חדש בחיבורו על הרמב"ם (שם) עמד אף הוא על העתקת הרמב"ם לטעם המובא בברייתא לדעת רבי שמעון, וכתב: והרב העתיק הטעם משום דלא נפקא מינה לענין דינא [- כדברי הכס"מ והלח"מ], וכבר כתבו התוספות בריש פרק הניזקין ובריש פרק קמא דסוטה דהיכא דליכא נפקותא, לכולי עלמא דרשינן טעמא דקרא.

אלא שהפרי חדש מוסיף ומקשה לפי זה מדוע מעמידה הגמרא את הברייתא שבה נתפרש טעם הדין שאין עושין עיר הנדחת בספר, כרבי שמעון, הלא לפי מה שנתבאר גם רבנן מודים לטעם זה כיון שאין נפקותא לדינא. ויישב: לאו קושיא היא, דאי כרבנן לא הוה ליה למיעבד עיקר מהטעם, דמשמע שהדין נלמד מהטעם, והא ליתא, דלרבנן אין הדין נלמד אלא מ'קרבך'. אבל לרבי שמעון דדריש טעמא דקרא, עבדינן עיקר מהטעם, דלפי הטעם משתנה הדין, ע"כ. דהיינו שהפרי חדש מבאר שכיון שלדעת רבי שמעון הולכים אחר טעם הדבר אפילו במקום שיש נפקותא להלכה, נמצא שלדעתו העיקר הוא הטעם, משא"כ לרבנן אף אם במקום שאין נפקותא להלכה דרשינן טעמא דקרא, אך עכ"פ אין עושים עיקר מהטעם, והעיקר הוא מקור הדין מילפותא.

מדברי הפרי חדש הללו למד השדי חמד (שם ד"ה והנה ראיתי) שהפר"ח הבין בדברי התוספות שכוונתם לומר שחכמים אינם חולקים על רבי שמעון במקום שאין נפקותא לדינא, אלא שמכל מקום לענין דין עידית בתשלומי נזק יש נפקותא להלכה, שכן אם דורשים טעמא דקרא על כרחך ששמים את העידית בדמזיק, ובזה ביארו מה שאמרה הגמרא 'ורבי שמעון היא', כי לדעת חכמים לא היו דורשים טעם זה מאחר ויש נפקותא לדינא שבדמזיק שיימינן. וכיון שכך ביאר הפר"ח את כוונת התוספות לכן הסיק מכך שלדעתם במקום שליכא נפקותא לדינא כולי עלמא מודים שדורשים טעמא דקרא. וכתב השדי חמד שבפשטות כך הבין גם המהר"ם, שהתוספות מבארים ששייך מחלוקת בדבר כיון שנחלקו רק במקום שיש נפקותא לדינא, ובפשטות כוונתו שבמקום שאין נפקותא לדינא סוברים התוספות שאין מחלוקת ואף רבנן מודים שדורשים טעמא דקרא.

ביאורו המחודש של השבות יעקב בדברי התוספות ומסקנת הדברים הפך דעת הכס"מ והתוי"ט

אמנם בספר פאר יעקב (לבעל שבות יעקב, נדפס בילקוט מפרשים בש"ס מהדו' עוז והדר) נראה שהבין דברי התוספות באופן אחר, וזאת בהקדם מה שהעיר בדברי רש"י בסוגיא שכתב על העמדת המשנה כדעת רבי שמעון: רבי שמעון שהיה תלמיד של רבי עקיבא אמרה. וצריך ביאור מדוע הוצרך רש"י לבאר ענין זה שרבי שמעון היה תלמידו של רבי עקיבא. וביאר הפאר יעקב שהוקשה הן לרש"י והן לתוספות מדוע הקדים רבינא לתירוצו 'לעולם רבי עקיבא היא דאמר מדאורייתא בדמזיק שיימינן' ורק על זה הוסיף 'ורבי שמעון היא', הרי אף לדעת רבי ישמעאל שבדניזק שיימינן עדיין יכולה היתה הגמרא ליישב את עיקר הקושיא מדוע אמרה המשנה 'מפני תיקון העולם' הא תשלום עידית הוא מן התורה, ש'רבי שמעון היא' דדריש טעמא דקרא.

ועל זה יישב רש"י שנוח לגמרא להעמיד את המשנה כדעת רבי עקיבא, לפי שרבי שמעון תלמידו של רבי עקיבא היה. ואילו התוספות יישבו באופן אחר, "שגם רבי שמעון לא דרש טעמא דקרא אלא היכא דאיכא נפקותא", עכ"ד. וביאור דבריו כתב השדי חמד, שכוונתו שכיון שכשאין נפקותא לא דריש רבי שמעון טעמא, אם כן כשמצאנו שדרש טעמא בתשלום עידית ע"כ שיש נפקותא בדבר, ועל כרחך שהנפקא מינה היא שבלא טעם זה היינו מפרשים ש'בדניזק שיימינן' ואחר שדורשים הטעם ע"כ 'בדמזיק שיימינן'. וממילא מוכרח שלדעת רבי ישמעאל הסובר ש'בדניזק שיימינן' אי אפשר לדרוש טעמא דקרא. ואילו היתה אומרת הגמרא שהמשנה היא אליבא דכולי עלמא - בין לדעת רבי עקיבא ובין לדעת רבי ישמעאל - והיתה מבאר את 'תיקון העולם' כדעת רבי שמעון שדורש טעמא דקרא, הרי באופן זה ע"כ שאין נפקותא לדינא [- כי אם יש נפקותא היה צריך להיות שישלם בדמזיק] ובאופן זה הלא אין רבי שמעון דורש טעמא דקרא.

לפי ביאורו של הפאר יעקב, מעיר השדי חמד כי נשמטה כל הבנת הפרי חדש וראייתו שלדעת התוספות כשאין נפקותא כולי עלמא מודים שדורשים טעמא דקרא, שהרי 'נהפוך הוא', בדברי התוספות מבואר שאם אין נפקותא אזי גם רבי שמעון מודה שאין לדרוש טעמא דקרא. ואין מקור כלל שלדעת חכמים דורשים טעמא דקרא כשאין נפק"מ. ומסיים השדי חמד: ועם שפירושו נבון וחריף, וראויים הדברים לרב שכמותו, אך לפי הנראה לא ראה דברי מרן הכסף משנה ודברי הרב תוספות יום טוב הנזכרים לעיל. שלפי פירושו בדברי התוספות יהיו סברותיהם הפוכות, דלמרן כסף משנה ודעמיה היכא דליכא נפקותא דדינא גם רבנן דרבי שמעון מודו דדרשינן טעמא דקרא. ולרבותינו התוספות בדליכא נפקותא גם רבי שמעון מודה דלא דרשינן. ומסתברא לקרב הסברות, ולפרש דברי התוספות כפירוש הרבנים פרי חדש ומהר"ם הנזכרים לעיל.