ערך/בריה שנוצרה על ידי ספר יצירה

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי בריה שנוצרה על ידי ספר יצירה

אדם שנוצר על ידי ספר יצירה

מקור בתלמוד

רבא ברא גברא (ע"י ספר יצירה שלמדו צרוף אותיות של שם. רש"י), שדריה לקמיה דר' זירא, הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה, אמר ליה מן חבריא את, הדר לעפריך (סנהדרין סה:).

הריגתו

• בשו"ת חכם צבי (צג) הוכיח מגמ' הנ"ל שרבי זירא אמר הדר לעפריך, הרי שהרגו, ומבאר שאין בו איסור שפיכת דמים דהכי דייק קרא (אף שיש בו דרשות אחרות) שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו), דוקא אדם הנוצר תוך אדם, דהיינו עובר הנוצר במעי אמו, הוא דחייב עליו משום שפיכת דמים, יצא ההוא גברא דברא רבא שלא נעשה במעי אשה.
  • במקיץ נרדמים (מכתב טו) כתב שזה טעם קלוש, אבל הטעם פשוט שזה שנוצר שלא בסדר היצירה שיצר הקב"ה בעולמו, לא נקרא אדם, ואין זה בכלל מה שקראו הקב"ה אדם ביום הבראו, והוא רק בריה בצורת אדם ולא אדם באמת.
• בחסד לאברהם (מעין ד, נהר ל) ביאר שאדם שנוצר על ידי ספר יצירה לא תהיה בו רוח ונשמה אלא חיות בעלמא כחיות הבהמה, ולכן אין בהריגתו שום איסור והקפדה כי אין בו הפסד רוח ונשמה.

הצטרפות למנין

• בשו"ת חכם צבי (צג) הסתפק, מי אמרינן שאינו מצטרף למנין לדברים הצריכים עשרה כגון קדיש וקדושה כיון דכתיב (ויקרא כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, או דילמא כיון דקיימא לן (סנהדרין יט:) שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, ה"נ כיון שמעשה ידיהם של צדיקים הוא, הו"ל בכלל בני ישראל, שמעשה ידיהם של צדיקים הן הן תולדותם. והשיב, כיון דאשכחן לרבי זירא שאמר הדר לעפריך, הרי שהרגו, ואי ס"ד שיש בו תועלת לצרפו לעשרה לכל דבר שבקדושה, לא היה רבי זירא מעבירו מן העולם, אלא ודאי שאינו מצטרף.
  • בקונטרס דברי חלומות (אות ו) כתב שאין זה מוכרח, די"ל שהיה ירא שלא יהיה נעשה מזיק לבריות כשיגדל (כמבואר בשאילת יעבץ ח"ב פב באותו שנוצר על ידי רבי אליהו בעל שם, כי אחר שראהו הולך וגדל מאד, נתיירא שלא יחריב העולם וכו'), ועל כן אין להשהות בריה כזה יותר מן הצורך, אלא להחזירו לעפרו.
• בשאילת יעבץ (ח"ב פב) הקשה על אביו החכם צבי מאי קמבעיא ליה, אטו מי עדיף מחרש שוטה וקטן שאינם מצטרפים אף על גב דמבני ישראל הן ודאי וחשובים כשאר אדם מישראל לכל דבר חוץ מן המצוות וההרורגן חייב ואית להו דעתא קלישתא מיהא, וכל שכן הקטן דאתי לכלל דעת, ואף על פי כן אינו מצטרף, ואם כן האי גברא דלאו בר דעה הוא כלל צריכא למימר מיהת בכלל חרש הוא, דהא אשתעי רבי זירא בהדיה ולא אהדר ליה הא ודאי גרע מיניה, ואף שלכאורה נראה שהיה שומע, ואם כן הו"ל חרש השומע ואינו מדבר שדינו כפקח לכל דבר, אמנם אין זה נראה אמת, כי אם היה בו כח השמיעה היה ראוי גם לכח הדיבור בוודאי ולא היה מהנמנע אצלו אלא מבין ברמיזות וקריצות היה כמו שמלמדים את הכלב לילך בשליחות להוליך ולהביא מאומה מאדם אחר, כן שלחו רבא לר' זירא והלך, עיי"ש עוד. וכעין זה כתב בברכי יוסף (או"ח סי' נה ס"ק ד) דנראה דליכא ספיקא דאדם כזה דינו כמי שהוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר, שאינו מצטרף.
  • בקונטרס דברי חלומות (אות ו) כתב שאין זה מוכרח, די"ל דדוקא חרש אינו בר דעת, אבל זה שנוצר בקומתו כאדם גדול י"ל דיש בו ג"כ דעת כגדול, ואף על פי שאינו שומע ואינו מדבר, י"ל שאין זה מחסרון במוחו ודעתו, עי' שם באורך [ןעי' שם מה שכתב שאפשר לומר דהוא שומע], אלא שי"ל מטעם אחר, דהא מכל מקום לאו בר חיוב מצוה הוא, ואם כן, איך נצרפו לדבר שבקדושה כיון שאינו בר חיובא, אבל אפשר שמכל מקום לענין עשרה לברכת המזון, אם יכול לאכול, דמצרפין קטן, מצרפין גם אותו, ואפשר שגם יודע למי מברכים, ומסיים שצ"ב ושאכ"מ להאריך יותר.
• בברכי יוסף (או"ח סי' נה ס"ק ד) הביא בשם הרב מהר"י ליב כ"ץ בן הרב בעל שער אפרים, שהביא ראייה מגיטין (לח:) בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה אף על פי שיש בזה איסור דלעולם בהם תעבודו (ויקרא כה מו), ואם איתא דמצטרף יברא אדם על ידי ספר יצירה, וע"כ שאינו מצטרף.
  • בברכי יוסף (שם) כתב לדחות ראייה זו מחמת כמה טעמים:
    • אפשר דמחמת מדת חסידות לא בעי עביד.
    • דילמא כל כי הא בעי הכנה הרבה והזמנה מילתא ולאו כל שעתא מצי עביד.
    • לפי מה שכתב הר"ן (גיטין שם) שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חינם, משא"כ כשיש מצוה, לאו משום חנינה דידהו עביד אלא לצורך, ואם כן בכה"ג לא עבר אמידי, ואין כאן הוכחה.
  • בספר ויקן יוסף (אות י סי' ב) כתב לדחות ראייה זו, שלא היה יכול לברוא אדם על ידי ספר יצירה משום דהו"ל כקטן שנולד עכשיו. אבל שוב כתב שלא יועיל תירוץ זה לרבי יהושע בן לוי דאמר (ברכות מז:) קטן המוטל בעריסה עושין אותו סניף לעשרה.
• בפרדס יוסף (בראשית לז ב) כתב להוכיח מפסוק (בראשית ב ז) ויהי האדם לנפש חיה, ותרגומו לרוח ממללא, ועל ידי ספר יצירה אין לו כח הדיבור (כמבואר בגמ' סנהדרין שם), ואם כן לא חשיב נפש חיה.

אם חייב במצוות

בקונטרס דברי חלומות (אות ו) כתב שאפילו תאמר שהוא בכלל בני ישראל כיון שמעשה ידיהם של צדיקים הוא (כנ"ל בשם חכם צבי), מכל מקום נראה שאין להטיל עליו חובת מצוות מטעם זה ולומר שכל מ"ש בתורה דבר אל בני ישראל יהיה גם הוא בכלל, כיון דאין בו נשמת חיים והשארת נפש לעולם הבא לשכר ועונש.

בהמה שנוצרה על ידי ספר יצירה

מקור בתלמוד

רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה (סנהדרין סה:).

אכילתה בעוד חי

• בשל"ה (פרשת וישב, דרך חיים תוכחות מוסר, ד"ה ויבא) מביא בשם קובץ ישן שבוודאי אינה צריכה שחיטה ומותר לאוכלה בעודה חי. וביאר בספר עמודיה שבעה (סימן ו) כי בהמה כזו שלא נבראת מתולדות אב ואם אין שם בשר ודם עליה כלל, ואין עליה שום איסור הנהוג בשאר בשר כי אינו נקרא בשר. ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א פד) כתב שכן משמע מהא דאיתא (סנהדרין נט:) דר"ש בן חלפתא הוה קאזיל באורחא וכו', נחיתו ליה תרתי אטמתא חדא אכלוה וחדא שבקוה, אייתיה ואתא לבי מדרשא בעי עלה דבר טמא הוא זה או דבר טהור, א"ל אין דבר טמא יורד מן השמים, ומשמע קצת שאין צריך שחיטה. (ועי' *שליו#אם היה צריך שחיטה).
• במקיץ נרדמים (מכתב טו) ביאר שאינה צריכה שחיטה משום שאין זה בכלל וזבחת מבקרך, שהתורה דיברה רק על מנהגו של עולם, אבל כתב שאפשר שמפני מראית עין טעונה שחיטה.

הקרבתה

• בקונטרס דברי חלומות (אות ו) כתב שנראה פשוט דוודאי פסולה להקרבה דכתיב כי יוולד (ויקרא כב כז), וכי היכי דממעטינן מזה יוצא דופן (חולין ל"ח:), הוא הדין וכל שכן זה שלא נולד מבטן אם כלל, וכל שכן למה שכתב בשל"ה (פרשת וישב, דרך חיים תוכחות מוסר, ד"ה ויבא, בשם קובץ ישן) דאין צריך שחיטה. וכעין זה כתב במקיץ נרדמים (מכתב טו) שפסולה להקרבה, שאין זה בן בקר שדיברה בו תורה, ורק צורת בן בקר הוא, ולא בקר.
• בפרדס יוסף (בראשית לז ב) כתב להוכיח מאבות (ה ו) שאילו של אברהם נברא בין השמשות, ואם כן שמעינן שאף בלא לידה כשרה להקרבה. ושוב כתב (שמות לה כז) שאין להוכיח משם, דשם לא הוה דרך נס, רק בדרך הטבע כמו כל הבריאים שנבראו, ואין ראייה משם לבהמה שנוצרה בדרך נס, ואדרבה, עי' שם מה שכתב על פי מה שהביא (שם ז כא) בהא דאיתא (חגיגה יד:) שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכ"ג, ועי' רבינו חננאל (שם טז.) שלא גרס "לכ"ג", אלא בתולה שעיברה מהו, ופירש, אשה הרה שנבדקה ונמצאת בתולה מי אמרינן מביאה נתעברה והריני קורא בה אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וחייבת [קרבן] לידה, או דלמא אימור באמבטי של מרחץ נתעברה, וזה מעשה נסים הוא ואינה טמאה לידה שאין אני קורא בה אשה כי תזריע, והוציא מזה בפרדס יוסף שכל מצוות התורה הן רק בדברים הבאים בדרך הטבע, ואם כן בהמה שנוצרה על ידי ספר יצירה בדרך נס, יש לומר שפסולה להקרבה, ועי' שם שרוצה לתלות דבר זה במחלוקת שבין רש"י (מנחות סט: ד"ה שירדו), ותוספות (שם ד"ה חיטין), שהתוספות שם סוברים שחיטים שירדו מן השמים בנס כשרים למנחות (והשאלה בגמ' שם היא רק משום ממושבותיכם, עי' שם) ואם כן יש לומר שהתוספות חולקים על רבינו חננאל, ורבינו חננאל סובר כדעת רש"י שם.

אם חייבת במתנות

בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א פד), כתב שלפי מה שביאר שם שדבר הבא בנס הוי הפקר, לפי זה ודאי פטור ממתנות, דהרי"ט אלגזי (בכורות דף ג) הביא תוספתא ^{[השלם מקור]} דהפקר פטור מבכורה, ואם כן כל שכן דפטור ממתנות. אבל אם כבר זכה חצירו קודם שחיטה, חייב במתנות. ושוב כתב שלפי מה שכתב בשל"ה (פרשת וישב, דרך חיים תוכחות מוסר, ד"ה ויבא, בשם קובץ ישן) שאינה צריכה שחיטה, אם כן פשיטא שאינה חייבת במתנות. ועוד כתב שלפי מה שביאר שם שדבר הבא מנס אינו צריך תיקון, אם כן הוא הדין שאינו חייב במתנות, עי' שם.

אכילתו עם חלב

עי' עמודיה שבעה (סימן ו) ומלבי"ם (בראשית יח ז-ח) שאין לו דין בשר ומותר לאכלו עם חלב.

בפרה אדומה

• בספר ויקן יוסף (אות י סי' ב) כתב להוכיח ממעשה דאמרו בירושלמי (פאה פרק א) שלא מצאו כי אם פרה אדומה אחת ושקלוה כל משקלה זהב וכו', ואמאי לא בראו פרה אדומה על ידי ספר יצירה, והתינח לדעת רבנן במס' פרה ^{[השלם מקור]} דיוצא דופן פסול בפרה ניחא, אלא לר"ש דס"ל דיוצא דופן כשר בפרה, וכן לר"א איש ברתותא דס"ל בבכורות ^{[השלם מקור]} לגבי קדשים דיוצא דופן כשר, אם כן קשה אמאי לא בראו פרה אדומה על ידי ספר יצירה, אלא ודאי דהנברא על ידי ספר יצירה אינו ראוי כלל.
• ועי' פרדס יוסף (שמות לה כז) שמתרץ על פי דברי רבינו חננאל (הנ"ל) שנראה מדבריו שכל מצוות התורה הן רק בדברים הבאים בדרך הטבע, ובזה אתי שפיר מדוע לא בראו פרה אדומה בספר יצירה.

בפדיון פטר חמור

• בספר ויקן יוסף (אות י סי' ב) הסתפק אם אפשר לפדות פטר חמור בשה שנוצר על ידי ספר יצירה, וכתב שלמאן דאמר שאין פודין בבן פקועה, אם כן גם בזה אין פודין, אבל לרב אשי דאמר דפודין בבן פקועה, אם כן יש להסתפק, דלכאורה גם הנוצר על ידי ספר יצירה פודין בו, ואין לומר דוקא בן פקועה הוא דמיקרי שה, משא"כ בזה שלא יתכן בו כלל לידה, זה אינו, דכבר כתב הרשב"א בחולין (פט:) דדוקא בשור בעינן עד כי יולד, אבל שה אפילו במעי אמו מיקרי שה, עי' שם, ואם כן גם זה שנוצר על ידי ספר יצירה מיקרי שה כמו בן פקועה. ועי' שם מה שכתב לפלפל אם יש להוכיח דין זה מדין פרה אדומה או לא.
• ועי' פרדס יוסף (שמות לה כז) שכתב לפשוט שאלה זאת על פי דברי רבינו חננאל (הנ"ל) שנראה מדבריו שכל מצוות התורה הן רק בדברים הבאים בדרך הטבע.

אם הוי בכלל מעשה ניסים

• בבן יהוידע (סנהדרין סה:) הקשה איך נהנו רב חנינא ורב אושעיא ממעשה נסים (כמבואר בתענית כד: שאסור ליהנות מהם), ומתרץ שנראה דאכילת בשר הנברא בספר יצירה אינו משביע, שאינו עושה דם בגוף האוכלו, ובוודאי שאינו מרגיש בו טעם הנאה של אכילה, ולא עשו זאת אלא כדי להראות כח קדושת שמות הקודש אשר מכוונים בהם ופועלים בהם פעולות אלו, וגם לנסות כח קדושת עצמם, שאין כל אדם עושה פעולות אלו אלא אם כן הוא צדיק וקדוש וטהור.
• בקונטרס דברי חלומות (אות ו) כתב שנראה דהוי בכלל מעשה ניסים, רק לצורך מצוה י"ל שמותר.

אם מותר לבראותה בשבת וביום טוב

עי' עט סופר (כלל פ' סוף פרט ד) בשם בנו רבי פישל סופר אב"ד שארוואר שחקר אם זה אסור בשבת משום חכמה ואינה מלאכה כמו תקיעת שופר. ובזרע אברהם על איכה רבה (ג ח) מביא בשם יד יוסף (פ' וירא) שמקשה בפסוק (בראשית יח ח) ובן הבקר אשר עשה, שבראו אברהם ע"י ספר יצירה, והלא זה היה בחג הפסח, ואיך היה רשאי אברהם לבראות. ומתרץ הואיל והוא דבר שאינו מתקיים שרי, כמו שמותר לכתוב בכתב שאינו מתקיים.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף