ערוך לנר/ראש השנה/ד/ב

ערוך לנר ראש השנה ד ב

דף ד' ע"ב

בגמרא עובר בבל תאחר. הרמב"ם ה' מעשה הקרבנות (פי"ד) הביא הברייתא דהכא כל הדברים שעובר עליהם לאחר ג' רגלים בב"ת ובתוכם קחשיב ג"כ מתנות עניים דהיינו לקט שכחה ופאה דהברייתא. וקשה דהתוס' העירו האיך משכחת ב"ת בלקט שכחה ופאה וכתבו ג' פירושים. פי' הא' דאיירי שעבר ולקחם ואז צריך להפריש מהתבואה שבביתו ואם שהה ג' רגלים עובר בב"ת. פי' ב' כגון שלקחם בהיתר שלא היו כאן עניים וצריך לשלם להם ואם עבר ג"ר עובר. אכן ע"ז השיבו התוספות בעצמם דבחולין משמע דאם אין כאן עניים מותר ללקחם ואין צריך לשלם ולכן כתבו דיקשה ממנ"פ אם בשעה שלקח לא היו עניים א"צ לשלם ואם יש כאן עניים לאלתר עובר בב"ת כמו דאמרינן לגבי צדקה דהא שכיחי עניים. ועל כן כתבו פי' ג' שאיירי שלקט לצורך עני וצריך ליתן לו ואם שהה ג' רגלים עובר בב"ת. והרשב"א קיים פי' הראשון של התוס' שאיירי בקיימי עניים ואעפ"כ אינו עובר עד לאחר ג' רגלים בב"ת שמה שאמר רבא בצדקה בקיימי עניים עובר לאלתר היינו בעשה דמוצא שפתיך תשמור אבל על ב"ת אינו עובר עד לאחר ג"ר מגזירת הכתוב והר"ן תירץ ג"כ דאיירי בקיימי עניים ובאמת עובר לאלתר בב"ת כמו גבי צדקה ומה דחשיב להו הברייתא בהדברים שעובר לאחר ג"ר לאו דוקא דרצה לומר בלבד דעל כל הדברים עכ"פ עובר לאחר ג"ר אבל יש בהם דברים שעובר לאלתר כגון מתנות עניים בדאיכא עניים.

אכן להרמב"ם כל הני תירוצים לא שייכי דפירוש הראשון לא שייך מפני הקושיא דבדקיימי עניים עובר מיד ותירוץ הרשב"א לא שייך לשיטתו דבפירוש כתב ה' מתנות עניים (פ"ח) דהיכא דקיימי עניים עובר מיד בב"ת ותירוץ הר"ן לא שייך שהרי כ' בפירוש דעל מתנות עניים עובר בעשה רק אחר רגל א' ובב"ת אחר ג' רגלים. כנראה מפסקו בה' מעשה קרבנות הנ"ל. ואיך משכחת זה כיון דבקיימי עניים מיד הוא עובר ואפילו אם נאמר דמדפרט לענין עשה גם מתנות עניים ולענין ב"ת אחר ג' רגלים לא פרט רק קרבנות כו' ולא ג"כ מתנות עניים שבכיון כתב כן כיון דלא משכחת ג' רגלים בלקט שכחה ופאה ע"כ לא מטעם זה השמיט דהא בכלל מתנות עניים יש ג"כ מעשר עני ועוד דמכ"מ יקשה עליו ממה שכ' דעל מתנות עניים עובר בעבר ברגל א' בעשה. ופי' השני של התוס' לא שייך דבפירוש פסק הרמב"ם שם (פ"י) דבאין עניים לוקח מתנות עניים לעצמו וא"צ לשלם לעניים כשיבואו וכמו שדחו התוספות בעצמם פי' זה וא"כ לא נשאר רק פי' השלישי שאיירי שלקט לצורך עני. וגם תירוץ זה לא שייך לשיטת הרמב"ם שכבר העיר הרשב"א שתירוץ זה לא שייך רק לר"א דלרבנן כיון דס"ל שיתן לעני הנמצא ראשון עובר מיד בב"ת כיון דקיימי עניי אחריני ואי לא קיימי הרי מותר ליקח לעצמו וא"צ לשלם וא"כ לא שייך תירוץ זה רק לר"א וכיון שהרמב"ם שם (ספ"ב) פסק כרבנן דר"א א"כ גם תירוץ זה לא שייך אליבי' ואיך פסק דבמתנות עניים ברגל א' דוקא עובר בעשה ובג' רגלים בב"ת.

ונלע"ד דהנה הרשב"א הקשה על פי' התוס' דדוחק הוא לאוקמא הברייתא כר"א ודלא כהלכתא ועוד דא"כ הו"ל למימר הניחא לר"א אבל לרבנן מאי איכא למימר. אכן לענ"ד יש ליישב שיטת התוספת ואדרבה יש להקשות על הרשב"א דפשיטא לי' שפי' זה לא קאי רק לר"א שהרי בב"מ (דף ט' ע"ב) מפרש עולא משום ריב"ל דמחלוקת מעשיר לעני דר"א אית ליה תרי מיגו ורבנן לית להו אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו דלא הוה רק חד מגו דגם רבנן אית להו ע"ש. והרי לפ"ז אפשר לאוקמא הך דבל תאחר בעני שלקט לצורך עני דבהא גם רבנן מודו שזכה לו. אבל יש ליישב דעת הרשב"א דמשמעות הפסוק דעמך שדרשינן מיניה לקמן שעובר על מתנות עניים בב"ת ודאי משמע ששהה אצלו המתנות שהוא חייב ליתן דבזה שייך לשון עמך לומר שנשאר אצלך מה ששייך לעני משדך דאם בשזכה לעני מאחר אין זה רק מתנה בעלמא וכי ס"ד שהשוהה מתנה של אחר בידו יהיה עובר בבל תאחר. והשתא כיון דאמרינן בחולין (דף קל"א) לא תלקט להזהיר העני על שלו וכמ"ש רש"י בב"מ שם דע"כ הך מי שלקט את הפאה איירי בשדה שאינו שלו ע"ש א"כ הכא אפילו בעני לעני צ"ל תרי מגו כיון דעמך לא נאמר רק בשדה שלו ובזה לא שייך מגו דזכי לנפשי' אפילו הוא עני דהא אי אפשר לזכות לנפשי' בשדה שלו וע"כ צ"ל תרי מגו מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' ואז השדה אינו שלו ויכול לזכות לנפשו ומגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ולכן שפיר כתב הרשב"א דלא משכחת פי' התוספת רק לרבי אליעזר דאית ליה תרי מגו בין אם הוא עני בין אם הוא עשיר.

אמנם הך גופא אם עני שהפקיר שדהו יכול לזכות בו במתנות עניים תלוי בפלוגתא שבין הראשונים שהשיטה מקובצת בב"מ שם הביא בשם הרא"ש שמה שכתב רש"י דאיירי בשדה של אחר היינו דוקא לענין מעני לעני כיון דבזה גם רבנן מודו בחד מגו ולא משכחת חד מגו בשדה שלו אבל לענין מעשיר לעני אליבא דר"א שפיר י"ל דאיירי גם בשדה שלו כיון דס"ל מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה ואז השדה ג"כ אינו שלו ושפיר יכול לזכות בו וכן כתב גם בשם התוס' אבל בשם הריטב"א כתב שם דאפילו הפקיר העני שדהו ג"כ אסור במתנות עניים של אותה השדה דגזירת הכתוב הוא שאסור בפאת שדה שלו אפילו לאחר הפקר וכן כתב בשם הרמ"ה ע"ש.

ולפ"ז היש מפרשים שלקט לצורך עני שהביאו התוספת לשיטת התוס' והרא"ש הנ"ל שפיר משכחת בשדה שלו עכ"פ לר"א דס"ל תרי מגו ולכן אמרינן מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה ואז מותר ליקח משדה שהיה שלו ומגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' אבל לשיטת הריטב"א אפילו לר"א לא משכחת בשדה שלו דאפילו הפקיר לנכסי' לא זכה לנפשי' בשדה שלו וע"כ צריך לפרש דלקט לצורך עני בשדה של אחרים וצריך לומר דגם בזה שייך דרשה דמעמך דלא דמי למתנה בעלמא שאינו עובר עליו בבל תאחר כיון דזכה הוא במתנה שהי' להעני אצל בעל השדה נכנס הוא תחת בעל השדה וכמו דאם נשאר אצל בעל השדה היה עבירת בל תאחר אצלו אם לא היה נותן לעניים גם אצלו יש ב"ת אם לא נתן לעני שזכה בשבילו ועל פי שיטה דאיירי בשדה של אחרים שפיר משכחת פי' התוס' גם לרבנן בעני שזכה בשביל עני שאין כאן רק חד מגו.

והשתא י"ל דהרשב"א ס"ל כשיטת הרא"ש ומפרש מעמך כפשוטו שזכה בשדה שלו לצורך עני ולכן כתב דלא משכחת רק לר"א אבל באמת י"ל דהי"מ שהביאו התוס' כאן ס"ל כשיטת הרמ"ה והריטב"א ומיירי בשדה של אחרים ובעני שזכה לצורך עני דלפ"ז גם לרבנן משכחת כן ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם סובר כשיטה זו ולכן שפיר הביא דלקט שכחה ופאה עובר בב"ת דמפרש כי"מ דאיירי בעני שזכה לעני בשדה של אחרים שזה שייך גם לרבנן דפסק כוותייהו:

שם לענין פז"ר קש"ב. עיין מה שכתבתי בזה בספרי ערוך לנר על סוכה (דף מ"ח) ובתוס' שם:

שם ברש"י ד"ה פז"ר. ובמסכת סופרים נמצא שירו. זה סתירה שבתחלה כ' שלא נתפרש שירו ובחגיגה (דף י"ז) וכן ביומא (דף ג') לא כתב ובמסכת סופרים נמצא שירו ברש"י. שוב ראיתי בתוס' ישינים ביומא שם שזאת הוספה הוא מתלמידי רש"י והכניסו בפנים:

שם בתוס' ד"ה לקט. או מן הכרי ואיכא בבל תאחר. הט"א הקשה דלפ"ז יקשה לר"ע דס"ל ביומא (דף ל"ו) דתעזוב מעיקרא משמע דאם נטל א"צ להחזיר קרא דמעמך דיליף מיניה דעובר על לקט שכחה ופאה בבל תאחר היכא משכחת לי' וכן הקשה לאביי דס"ל דאי עביד מהני ורק הכא לא מהני וצריך להחזיר מתעזוב יתירה ל"ל קרא דתעזוב תיפוק ליה דא"כ מעמך היכי משכחת לה והניח בקושיא. ולענ"ד י' עפמ"ש הט"א בעצמו כמש"כ לעיל בשמו דמה דעובר על מעשר עני בב"ת אתי מעמך שהרי ליכא בכלל דרשת ה' אלהיך דילפינן מעשרות מני' דבמעשר עני לא כתיב כן ולפ"ז שפיר י"ל דר"ע מוקי עמך למעשר עני וכן הוי מוקמינן לאביי אי לא הוי כתיב תעזוב יתירה:

שם בא"ד ולפי' קמא קשיא. לענ"ד י"ל דכבר העיר הר"ן במידי דלא תלי בירושלים ובקרבנות למה לא יעבור רק בג' רגלים וגם על רבא קשה דאמר וצדקה עובר עליו לאלתר היכא דקיימי עניים למה נקט צדקה לבד ולא ג"כ לקט שכחה ופאה או לימא בקיצור דמתנות עניים עובר עליהם לאלתר.

ונלע"ד עפ"י מה דאיתא בת"כ פ' אמור ובקצרכם את קציר ארצכם וכי מה ראה הכתוב לתנה באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן ור"ה ויוה"כ וסוכות מכאן אלא ללמד שכל מי שמוציא לקט שכחה ופאה ומ"ע מעלה עליו הכתוב כאלו ביהמ"ק קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני מעלה עליו כאלו ביהמ"ק קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו עכ"ל. הרי דגילה הכתוב בסמוכין זו דהוקש הוצאת לקט שכחה ופאה ומ"ע להקרבת קרבנות וכיון דאין היקש למחצה נאמר כמו דבקרבנות אע"ג דקיימי מקדש ומזבח אינו עובר רק לאחר ג"ר מגזירת הכתוב כמ"כ אינו עובר במתנות עניים הללו אע"ג דקיימי עניים עד לאחר ג' רגלים ואע"ג דמעשר עני לא כתוב בפסוק זה מ"מ כיון דדמי להני שניתן לעניים מתבואות הארץ כלל הת"כ גם מעשר עני בהדייהו וא"כ ה"ה לענין ג"ר על ב"ת אבל צדקה דלא דמי להני כלל גם לענין ב"ת לא איתקיש לקרבנות ולכן נקט רבא צדקה לבד שעובר עליו לאלתר היכא דקיימי עניים.

ובזה יש ליישב מה שתמה הפ"י על הטור וש"ע למה לא הביאו הדין שכתבו התוס' לעיל דבצדקה צריך לחזור אחר עניים אחר ג' רגלים כיון שהרי"ף והרא"ש הביאו הך ברייתא דבג' רגלים עובר בב"ת ואין דרכם להביא מה שאין נוהג בזה"ז וע"כ דלא הביאו כן רק לענין צדקה וס"ל כהתוס' דצריך לחזור אחר עניים בג"ר היכא דלא קיימי עניים. אבל לפ"ז י"ל דגם הרי"ף והרא"ש ס"ל כהרמב"ם ורשב"א ור"ן שא"צ לחזור אחר עניים כלל ומה שהוצרכו להביא דין דג"ר היינו לענין מתנות עניים דלקט שכחה ופאה דנוהגין גם בזמן הזה בארץ ישראל ולשיטת הגאונים אפילו בחו"ל ובאילו גזה"כ הוא דאינו עובר רק בג"ר אפילו בקיימי עניים כיון דאתקשו לקרבנות דרגלים כנ"ל:

שם בד"ה אינו צ"ל בחג הסוכות. הר"ח גרס אצ"ל בחג המצות. הפ"י וכן הט"א הקשו על גירסא זו דמאי פריך לקמן לת"ק תשלומין לעצרת מנ"ל דילמא דריש לי' מדאינו צריך חג המצות אע"כ שאין זה דיוק. ולענ"ד י"ל דלא מסתבר להגמרא לומר כן דבכל מה דפליגי התנאים בשמעתין יש למצוא טעם לפלוגתייהו דמה דדריש ר"ש שזה אחרון (או ראשן) ור"א דריש שזה גורם י"ל דודאי מסתבר יותר לומר שזה אחרון אם גם חג המצות וחג השבועות אתי לבל תאחר אבל ר"א דצריך חג המצות וחג השבועות להקישא דתשלומין ולא מיותר רק חג הסוכות להורות בל תאחר לא יכול לדרוש רק שזה גורם וכן מה דפליגי ראב"י ורבנן הגמ' מפרש דלרבנן לא מיותר במועדיכם לבל תאחר אבל אי ס"ד דת"ק ור"ש תרוייהו ס"ל דחג המצות מיותר מפני שהוא ראשון רק שת"ק דריש מזה תשלומין ור"ש דריש דבעינן כסדרן בזה יקשה במה פליגי ולכן לא מסתבר להגמרא לומר כן ובפרט אחר דעכ"פ צריך למצוא דרשה לר"ש לתשלומין מסתבר יותר דגם ת"ק יליף מזה. ועוד יש לומר בישוב קושיא זו דהריטב"א מפרש גירסת ר"ח דאין צריך לומר חג המצות דה"ק דלא הו"ל להקדים חג המצות אלא חג הסוכות דבו דבר הכתוב וה"ל לכתוב בחג הסוכות ובחג המצות ובחג השבועות ע"ש ולפ"ז לא מיותר חג המצות לדרשה דתשלומין שגם לר"ש לא דריש יתורא:

שם ד"ה פז"ר קש"ב. שלא היו אומרים מזמור שלם. קשה שהרי בשביעי שאמרו ימוטו אמרו כל המזמור כמו שכתב רש"י סוכה (דף נ"ה) ד"ה ימוטו ע"ש ומזה נראה שר"ת מפרש שלא אמרו רק מימוטו ואילך ודלא כרש"י. ובזה א"ש למה כתב רש"י ביומא ובחגיגה דחילוק שיר הי' שאינו מענין מתנות עניים ולא כותב כפי' ר"ת שאמרו מזמור שלם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף