ערוך לנר/סנהדרין/מ/ב

ערוך לנר סנהדרין מ ב

דף מ' ע"ב

בגמרא דא"כ לכתבינהו רחמנא בחדא. הא דהצריך להך טעמא דא"כ ולא פריך בקצור ואימא חדא חדא כדכתיבא כיון דלא יכול למילף מהדדי דכל אחד אית לי' פירכא כדלקמן. י"ל עפמ"ש התוס' לעיל (דף ב' ע"ב) בד"ה דברי הכל וז"ל ומיהו ע"כ אין ראיה משם דא"כ תקשי לרמי בר חמא כו' אלא אצטריך היטב מטעם דלקמן דלכתבינהו רחמנא בחדא עכ"ל. ולפ"ז א"ש דאימא כל חדא כדכתיב לא הוה קושיא לחודא אליבא דר"א ור"י דהא ילפינן כל דיני נפשות מהדדי בהקישא דמשפט אחד יהיה לכם ולכן העיקר קושיא דסמיך עליה הוא דלכתבינהו רחמנא בחדא וכמ"ש התוס' לעיל אך דקשיא לי דלפ"ז לאחר שתירץ כמאן דכתיב בחדא דמי מאי פריך תו עיר הנדחת להנך תרתי לא דמי כו' הא השתא שפיר ילפינן כולהו מהדדי בהקישא דמשפט אחד יהיה לכם ואין משיבין על ההיקש. וי"ל דקושיתו הוא כיון דבלא הקישא אית לן פירכא ולא יכולים למילף מהדדי א"כ לא כמאן דכתיב בגופא דמי וא"כ ע"כ גם ממשפט אחד אין למדין דא"כ נכתבינהו רחמנא בחדא וכקושיא קמא:

שם עיר הנדחת להנך תרתי לא דמי שכן ממונם פלט. ק"ל מה בכך הא ע"כ גלי קרא דמשום זה לא יבצר עה"נ בחקירות דהא גם אי לא ילפינן מהדדי טפי ליה חקירות עה"נ מאחרינא דהא באחרינא לא בעינן בכל אחד רק תרי ובעה"נ תלתא. וכן קשה לענין מה דפריך מעדים זוממין לענין עע"ז ומעע"ז לענין עד"ז דהא ע"כ לא קחשיב בא' קולא דהא בכל א' ב' כתיבי בתורה. וי"ל דשפיר פרכינן כאן כמו דפרכינן אכל ק"ו מה להך שכן קיל בהא אף שבכל עניניו חמיר טפי כיון דבהא קיל דלמא לכן נוהג ג"כ קולא זו גביה. וכן פרכינן ג"כ הכא דלמא לכך בעינן בעה"נ תלתא כיון דבעי התראה והוא בסייף אבל מ"מ אין להביא עוד השנים דעע"ז או דעד"ז כיון דחמיר דממונו אבד משא"כ באחרינא וכן בכל אחד פרכינן דלמא אותן דכתיבי גביה הם מפני הקולות שנוהגות בו אבל אין להביא אחרינא אליו כיון דחמיר בדבר אחר:

שם אלא עיר הנדחת מאי הוי ליה למכתב. ק"ל מאי קושיא הא לת"ק דר"א ביבמות (דף ק"ד ע"א) בלא"ה א"ש דהא סובר דמופנה מצד אחד למדין ואין משיבין ואי מקשה לר"א דוקא וכמו דפריך בש"ס יבמות (דף ע' ודף ע"ד) ובשבת (דף קל"א) וא"כ דלמא ר' אלעזר באמת סובר כר' יוסי דסובר דלא בעינן רק ג' חקירות ולדידיה שפיר מיותר ג' היטב לגז"ש וכמ"ש הר"ן. ועיין נדה (דף ל"ב) דשם סברו רבנן דר' ישמעאל כר"א וז"ל ולפי מה דמתרץ לקמן דלרבנן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא בלא"ה מתורץ קושית הגמרא דכאן דשפיר מיותר תלתא לגז"ש:

שם מדהוי ליה למכתב דרוש תדרוש. א"ל לפי מה דפליגי לקמן (דף ס"ד ע"ב) אי אמרינן דברה התורה כלשון ב"א ופלוגתא זו משכחינן בכמה דוכתי. וא"כ אכתי למ"ד דברה התורה כלשון ב"א לא היה יכול לכתוב כן דלא הוי משמע רק חדא דרישה דכבר כתבו התוס' במנחות (דף י"ד ע"ב) דלא אמרינן כן דדברה התורה כלשון ב"א אלא היכא דמוכח קרא והרי כאן ליכא הוכחה שנדרוש דברה התורה כלשון ב"א:

שם ואתו נחנקין בק"ו מנסקלין. בזה לכאורה קושיתנו הנ"ל במקומה עומדת כיון דהשתא שפיר ילפינן מהדדי א"כ כמאן דכתיב בחדא דמיא ולא קשיא עוד לכתבינהו רחמנא כחדא וקיימי שפיר היקשא דמשפט אחד יהיה לכם וא"כ ל"ל למילף בק"ו וגם לר"ש קרא ל"ל הא אין משיבין על ההיקש:

שם אלא לר"ש דאמר שרפה חמורה מא"ל. ק"ק לפי מה שכתב הר"ן לקמן דר' יוסי לא דריש אמת נכון ולכן אוקי ג' לגז"ש וג' לג' חקירות וא' לנשרפין וא"כ מאי קושיא לר"ש דלמא ר"ש סבר כר' יוסי ושפיר מיותר חד לגז"ש:

שם ואתו נשרפין בק"ו מנסקלין. הקשה הר"ן תיפוק ליה דבעדים זוממין הוו ג"כ נשרפים אם העידו על חייבי שריפה והוזמו וגם לר"ש קרא ל"ל. ותירץ דעדים זוממין קילי שלא נעשה מחשבתן לכן י"ל דהקיל הכתוב גביהן להצריך ז' חקירות גם לחייבי שריפה. אכן אכתי ק"ל דמ"מ נילף מעדים זוממים וחד מהנך במה הצד גם לחייבי שריפה דכי פרכת מה לעדים זוממין שכן לא חטאו במעשה ע"ז יוכיח מה לע"ז שכן עונש סקילה דקיל משריפה עדים זוממין דבשריפה יוכיח ואכתי לר"ש קרא ל"ל ומזה לכאורה ראיה לפירוש קמא דרש"י דעיקר קרא דעדים זוממין גבי עדי רציחה כתיב:

שם. מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. עיין במהרש"ל שהקשה מאי כתב לה קרא שייך בזה כיון דאכתי לא כתיב בפירוש מאי עדיף זה מק"ו והניח בקושיא. והנה אף דאמרינן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ריש פרק איזהו נשך וכן מלתא דאתיא בהיקשא כמש"כ הר"ן נדרים (דף ג' ע"א) ד"ה לנדור וכן מלתא דאתיא במה מצינו כמ"ש התוס' שבת (דף קל"א ע"ב) מכ"מ כבר כתבו התוס' שם דיותר מסתבר למימר כן בק"ו משום שאינו פשוט כ"כ והיינו שאפשר יש לו פרכא אף שאין אנו יודעים אותה וכמש"כ השיטה מקובצת ריש איזהו נשך לענין גז"ש וע"ש וא"כ ודאי דיתור פשוט טפי מק"ו ושפיר שייך למימר מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:

שם ברש"י ד"ה שכן בסייף. מדכתיב נפש בנפש עין בעין. עיין בת"ח שביאר דעת רש"י נגד קושית התוס' ולפי פירוש רש"י זה מתורץ מה שהקשו התוס' לעיל (דף ג' רע"א) בד"ה שנאמר. ע"ש:

שם ד"ה שכן צריך התראה. וזה חשב להרגו בלא התראה. מסקנת הגמ' דכתובות (דף ל"ג ע"א) נקט:

שם ד"ה לא בעי. דאין עדים ממתינין עדותן מיובל עד חבירו. פירוש שאין ממתינין יובל שלם מלהעיד וכיון דקאמרי איזה שנה באיזה שבוע א"כ ע"כ ביובל זה הוא דאם יהיה ביובל העבר א"כ כבר עברו נ' שנה ואין העדים ממתינין כ"כ אבל אם יהיה המעשה בסוף יובל א' ודאי שאין זה חזקה שלא ימתינו העדים להעיד ביובל הנכנס והיינו דקאמרינן בגמרא כיון דאמר באיזה שבוע לא בעי באיזה יובל:

שם בד"ה קבלו עליו התראה. יודע אני שכן אני מוזהר שלא לעשות. הא דלא מצרכינן ג"כ קרא לזה כמו להא שצריך שיתיר עצמו למיתה דזה פשיטא דאי לא אמר כן מה הועילה התראה שצוה הכתוב להבחין בין שוגג למזיד או להודיע לו חומר איסורו דלמא לא שמע כלל התראה ואף שהתיר עצמו למיתה דלמא לא אמר כן רק מפני שלא להאמין לדברי העדים ואמר אעפ"כ אני עושה מפני שסבר שאינו חייב מיתה על זה אבל לאחר שאמר אני יודע שכן אני מוזהר שלא לעשות ואעפ"כ עשה והתיר עצמו למיתה אז ודאי מזיד גמור הוא:

שם בד"ה המית תוך כדי דבור. כדי שאילת שלום. אף שצריך לקבל התראה ולהתיר עצמו למיתה ובזה שוהה יותר מכדי שאילת שלום רב לתלמיד או תלמיד לרב אפשר שאומר כן בשעה שכבר התחיל לעבור עבירה ואין קפידא רק שלא ישהה בין התראה להתחלת עבירה שיעור שאילת שלום א"נ מתוך כדי דבור לקבלת התראה והתרת עצמו למיתה חשבינן כיון דהטעם דתוך כדי דבור הוא שלא נאמר שכבר שכח התראה והרי באותה שעה שקבל התראה ודאי לא שכח אותה:

שם בתוספת ד"ה מדהוי ליה למכתב. לאו דוקא. עיין במהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם שנדחקו בפירוש דבריהם. ולפענ"ד י"ל דבריהם בפשטות משום דגרסו בגמ' דרוש תדרוש וחקור תחקור תחת או חקור. ולכן כתבו דל"ד הוא וסיימו דאפילו אי האי תחקור טעות הוא וצ"ל דרוש תדרוש וחקור ג"כ הוי משמע ד'. אכן בזה ק"ל מה שהביאו ראיה מהא דמרובה דה"ל לכתוב דרוש דרוש דאף דמוכח משם דהיכי דמצינו למדרש דרשינן אכן ע"כ לא חשיב זה יתורא דאל"כ תקשה לרבנן דפליגי ארבי אלעזר במנחות ריש פ"ב דדריש שם הך דהוי מצי למכתב האכל האכל. ע"ש:

שם ד"ה מניין להתראה. בחבר קמב"ל למ"ד חבר צריך התראה. א"ל דא"כ למ"ד דחבר א"צ התראה קראי אלו ל"ל דילפינן מנייהו התראה דברוב מקומות בש"ס לא פרכינן סברא הוא קרא ל"ל והיינו משום שאפשר שאין הסברא פשוטה כ"כ כמ"ש התוס' שבועות (דף כ"ב סוף ע"ב) וכן צ"ל נמי לפי תירוץ השני מבעי' ליה מנ"ל דבעינן המית תוך כדי דבור אף שזה ג"כ מכח סברא ידעינן שלא נחוש שכבר שכח התראה כמ"ש רש"י. אכן זה ודאי דלמ"ד דחבר א"צ התראה לא סבר דהתראה דאורייתא הוא דאי נפקא ליה מקרא מנ"ל לדרוש טעמא דקרא דטעם דהתראה הוא משום להבחין בין שוגג למזיד ולמעט חבר מהתראה. ובזה יש להבין פשט הגמרא במכות (דף ו' ע"ב) דפריך ר"פ ומי אית ליה לר' יוסי הך סברא והתנן כו' ע"ש. דלכאורה מחוסר פירוש דאדרבה מדקאמר ששונא הוא כמועד ומותרה הרי דבעינן התראה גבי מי שאינו שונא. אכן לפ"ז מובן כיון דר' יוסי במתניתן יליף מקרא דע"פ שנים עדים דבעינן פי שני עדיו מתרין בו א"כ ע"כ התראה דאורייתא הוא והשתא פריך שפיר מי אית ליה לר' יוסי הך סברא דהתראה דאורייתא היא הא קאמר דשונא אין צריך התראה מפני שהוא כמועד ומה בכך אי גזירת הכתוב הוא דבעינן התראה ואהא מתרץ דהך ר"י בר"י היא דסבר ג"כ דחבר אין צריך התראה והוא ודאי סבר דלאו דאורייתא היא אבל ר' יוסי סבר דאורייתא היא כעולא ושאר תנאי ואמוראי דשמעתין:

שם בא"ד. אלא להבחין בין שוגג למזיד. א"ל א"כ דהגמ' אזלא אליבא דמ"ד דסבר דטעם התראה אינו משום להבחין א"כ איך קאמרינן אם אינו ענין לכרת והיינו משום דקמי שמיא גליא אם שוגג הוא או מזיד וכמ"ש רש"י הא התראה לאו משום הך טעמא הוא דמכ"מ א"ש דלא בעינן לכרת דהא קמי שמיא גליא אי יחייבו אותן מן השמים כרת בלא התראה יחייבו ואי לא לא ולמה נצרך לידע זאת ועיין מש"כ בזה עוד בספרי ע"ל למכות שם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף