ערוך לנר/יבמות/קיט/א

ערוך לנר יבמות קיט א

פרק ששה עשר
דף קי"ט ע"א

במתניתין שמא מעוברת. הרמב"ם (ה' יבום פ"ג) פסק שהצרה שעם בעלה לא צריכה להמתין רק צ' יום ולא צריכה לחוש לצרה שנשארה כאן כיון שאין בעלה עמה. והב"י הביאו (בסי' קנ"ז) וכתב עליו ופשוט הוא וגם הבית שמואל שם הביאו להלכה, ולענ"ד קשה דממנ"פ אם אינה ראוי' להתעבר ל"ל הטעם מפני שאין בטלה עמה ואם איירי בראוי' להתעבר למה לא צריכה לחוש שמא בשעה שיצאה היתה צרתה מעוברת וילדה ואין לומר דאיירי בענין שידעינן בודאי שאי אפשר לה להתעבר דא"כ איך כתב הרמב"ם דצריכה להמתין צ' יום אותה שעמה הא בכה"ג גם היא אינה צריכה להנותן וע"כ נ"ל דאפילו באינה ראוי' להתעבר צריכה להמתין משום לא פלוג ומטעם זה גם איילונית וזקנה צריכה להמתין כמו שכתב רש"י לקמן (ע"ב), אכן לפ"ז מנ"ל להרמב"ם שהצרה שעמו אינה צריכה להמתין דאפילו אותה שנשארה כאן לא ראוי' להתעבר תהי' היא צריכה להמתין משום לא פלוג, והנה ביישוב הרמב"ם י"ל שהרי לפי מה שכתב הלחם משנה (שם) נפקא להרמב"ם כן ממה דאמרינן לעצמה שלשה ולהתוספות י"ט נפקא לי' כן ממה דאמרינן לצרה אחריתי לא חיישינן ולכן ס"ל להרמב"ם דהגמרא ס"ל דדוקא לענין שיהוי דג' חדשים לבד אמרינן לא פלוג בין ראוי' להתעבר או לא אבל שתהי' עגונה כל ימי' בזה לא השוו רבנן גזירתם, אכן אחר שרש"י ושאר ראשונים לא פירשו בהגמרא כהרמב"ם בשני המקומות שהביא ראי' מהם לשיטתו לא פשוט ג"כ חילוק בזה ולכן לא ידעתי למה כתב הב"י דפשוט הוא ולענ"ד דין זה צ"ע:

בגמרא מתניתן ר"מ היא. בים של שלמה תמה על הרמב"ם שפסק כסתם מתניתן ופסק דלא כר"מ ותירץ דס"ל להרמב"ם דלפי תירוץ רבא אתיא מתניתן כרבנן אבל מהרא"ש נראה דלא פסק כסתם מתניתן מדכתב כדברי הר"ת שהביאו התוספות ולכן תמה היש"ש על הטור שפסק כהרמב"ם ולא הזכיר דברי אביו הרא"ש וסיים כמדומה שלא הרגיש בזה ע"ש, ובמכ"ה אדרבא הוא לא הרגיש שודאי ופה כוון הטור שגם הרא"ש פסק כסתם מתניתן שכן נראה בפי' ממה שפסק בפלוגתא דזעירי ור' חנינא לקמן כר' חנינא דלחברתה לעולם ומה שהביא דברי הר"ת כוונתו שלא נדייק דפסקינן כר"מ דחייש למיעוטא מדרצה הש"ס לאוקמי' סתם מתניתן כוותי' וגם מה שחזר רבא לא חזר מטעם דליכא לאוקמי' מתניתן לר"מ ולכן כתב כדברי ר"ת להוכיח דאין הלכה כר"מ אבל ודאי גם הרא"ש ס"ל כסתם מתניתן וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם, ומה שכתב היש"ש לפרש שיטת הרמב"ם דלאוקימתא דרבא אתי מתניתן כרבנן כבר כתב הרשב"א כשיטה זו בשם הגאון, וחדושי הרשב"א לא ראה היש"ש:

אבל לפענ"ד עוד י"ל ביישוב שיטת הרמב"ם מה דפסק כר"מ וכסתם מתניתן דבלא"ה ק"ל עוד על הרמב"ם דפסק (בה' בכורות פ"ד) דבלוקח מן הנכרי אם ספק דיאכל במומן לבעלים ע"ש דהרי קשה על זה קושית הש"ס בבכורות אמאי לא אזלינן בתר רובא וכתי' רבא דר' ישמעאל כר"מ ס"ל לא שייך שהרי הרמב"ם לא פסק כר"מ וע"כ צ"ל דס"ל כתי' רבינא שם דבתרא הוא דבדבר התלוי' במעשה אפילו רבנן מודו דלא אזלינן בתר רובא, ולפ"ז פסק הרמב"ם גם הכא א"ש די"ל דס"ל כתי' ראשון דהתוספות דהכא דסוגיא דהכא כרבא אזלא ולכן לשיטתו דפסק כרבינא א"ש מתניתן כרבנן ופסק כמתניתן דהכא מאותו טעם דפסק גם כמתניתן דבכורות שוב ראיתי להרמב"ן שהי' רוצה ליישב גם שיטת הרי"ף כן דלכך פסק כסתם מתניתן משום דפסק כתי' רבינא אלא שכתב שאח"כ מצא שיטת רב האי גאון הנ"ל דלתי' רבא דהכא אתי מתניתן כרבנן ולכן גם זה שיטת הרי"ף, אבל לענ"ד מוכח שיטת הרמב"ם דס"ל כרבינא ושלכן פסק כסתם מתניתן ואפשר שזה ג"כ שיטת הרי"ף והרא"ש:

מה לי איסור כרת. בה' י"ט (פ"א) הביא המ"ל קושיא בשם תרומת הדשן אמה שמחלק רש"י הכא בין לענין ספק ובין לענין הרחקה דדוקא בספק אין חילוק אבל לענין הרחקה שפיר מחלקינן והרי לעיל (דף פ"ב) אמרינן כן לענין בטול במאה דהוי הרחקה ולא ספק והניח בצ"ע, ועוד הקשה ממה דאמרינן לעיל (דף קי"ד) י"ט דאיסור לאו וכו הרי ג"כ דלענין הרחקה מחלקינן בין איסור לאו לאיסור סקילה, ולענ"ד י"ל כיון דלעיל (דף פ"ב) מקשה לרבא דסותר דבריו דהכא ומסיק בקשיא וכיון דלא מסיק בתיובתא ע"כ הקושיא יש לה תירוץ קצת דהא מטעם זה פוסק הרמב"ם כל מה דאסיק בקשיא ולא דתיובתא. ולפ"ז י"ל דודאי המקשן לעיל לא מחלק בין גזירה להרחקה אבל הכא כתב רש"י אחר דכבר אמר לעיל קשיא ומפרש הטעם דלכך ליכא סתירה בין דברי רבא דהכא ודבריו לעיל דיש חילוק בין ספק להרחקה דלענין הרחקה ודאי מחלקינן בין כרת ללאו ולכן גם סוגיא דלעיל (דף קי"ד) דאזיל ג"כ לפי המסקנא א"ש ומשם גופא ראי' לשיטת רש"י כאן:

ברש"י ד"ה ולא תתייבם שמא ילדה. הא דשינה רש"י מלשון המשנה דנקט שמא מעוברת י"ל דטעם שמא מעוברת לא סגי דמעוברת גופא לא נפסלת מלהתייבם רק משום שמא תלד אח"כ ולד ש"ק דאם יבא אליהו ויאמר דתפיל בת חליצה וייבום היא כדאמרינן לעיל (ל"ה:) והא דנקט במתניתן שמא מעוברת ולא שמא ילדה י"ל כיון דרצה ליתן טעם אלא תנשא ג"כ ובזה לא שייך רק טעם דשמא מעוברת דהיינו לזעירי לקמן דמפרש דלא תנשא הוא רק תוך ט' משום שמא מעוברת דלאחר ט' תחלוץ ותנשא ואפילו לר' חנינא דמפרש שלא תנשא לעולם י"ל דנקט שמא מעוברת דבזה יש טעם שוה לשניהם דכל זמן שהיא מעוברת אינה מותרת בין ליבם בין לשוק משא"כ כשילדה מותרת לשוק מן הדין דמה שלא תנשא לעולם הוא שמא לא ילדה:

בד"ה רבי מאיר חייש למיעוט בפרק הכל שוחטין. לא ידעתי למה תלי תניא בדלא תניא דהרי שם בחולין ג"כ אמרינן ר"מ לטעמי' דחייש למיעוט ופי' שם דהיינו מה דאמר לעיל (דף קי"א) קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין שמא ימצאו סריס ואיילונית הרי אדרבא שם מברייתא דהך מסכתא נפקא ועיין בע"ז (דף ל"ד) דשם כתב רש"י באמת כן דידעינן דר"מ חייש למיעוטא מהא דקטן וקטנה, ואולי י"ל דלא רצה רש"י לפרש כן דא"כ לא הוי שייך לתרץ אפילו תימא רבנן וכו' דהא אדרבא קטן וקטנה הוא רובא דליתא קמן ופליגי רבנן וכמו דמקשה באמת והרי קטן וקטנה וכו' אבל מכותי לא הוי ק"ל היאך פליגי רבנן דהרי שם לא פליגי בפי' ויש לומר דבאמת מודו לר"מ או די"ל דבכותים מודו רבנן לר"מ דמשום רשע א אין להחזיק כולם רשעים וכמו שכתבו התוס' לר' יוחנן:

בתוספות ד"ה אמאי הלך. וא"ת דתנן לעיל באידך פרקין. ביישוב זה י"ל דהנה זה ודאי דלפי מה דמתרץ דמתניתן ר"מ היא גם ממתניתן דלעיל ל"ק דג"כ י"ל דר"מ היא וא"כ עיקר קושיתם אינה אלא למה נטר הגמרא להקשות הכא ולא מקשה אמתניתן דלעיל כן, ובזה י"ל דודאי אמתניתן דלעיל ידע דיש לתרץ דר"מ היא אבל הכא סמיך אקושיא אחריתי דמקשה אי ר"מ אימא סיפא היתה לה חמות וכו':

בא"ד. וי"ל דמיירי כגון שיש ב' עדים. עיין במהרש"א שהקשה דא"כ מה פה שאסר הוא הפה שהתיר איכא והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל דהכי קאמרי דהעדים לא ידעו דבנה הי' רק היא אמרה כן שהי' בנה והעדים העידו דאותו שאמרה שהי' בנה מת והשתא שפיר איכא הפה שאסר היא ה"ש באמרה מת בני ואח"כ בעלי דאי בעי לא הית' אומרת כלל שהי' בנה ומכ"מ מגו ליכא באמרה מת בעלי ואח"כ בני כיון שהעדים העידו שלא הי' כרוך אחרי' רק אותו שאומרת שהי' בנה וזה מת:

ועוד י"ל ביישוב קושית המהרש"א ע"פ מה שכתב הרא"ש בשו"ת (כלל ס"ו סי' ח') והובא בש"ך ח"מ (סי' נ"ח ס"ק י"א ובסי' פ"ב בכללי מגו אות ה') שאם יש עדים פסולים נגד הטענה שהי' יכול לטעון אף שאם הי' מכחיש העדים הי' נאמן מכ"מ לא חשיב זה מגו דלא רצה להכחיש העדים, א"כ י"ל דאיירי שיש כאן עדים פסולים שאומרים כן ששניהם מתו ולכן באמרה ניתן לי בן ומת בני ואח"כ בעלי נאמנת מטעם הפה שאסר דמגו אי בעיא שתקה והיינו מתירין אותה ליבם על חזקתה הראשונה ולעדות העדים שניתן לה בן לא הי' הב"ד משגיחין כיון דפסולין הן אבל אחר שאמרה ניתן לי בן ומת בכלי ואח"כ בני לא נאמנת במגו דאי בעי אמר' שעדיין חי דבזה היתה צריכה להכחיש העדים שאומרים שמת ומגו נגד עדים פסולים לא אמרינן:

בד"ה ר"מ. דהכא כרבה. רבא גרסינן דהוא מתרץ שם כן וזה א"ש טפי דהא גם הכא הוא רבא דמתרץ לקמן אלמא דסוגיא אליבי' אזלא:

בא"ד. וי"ל דהכא כרבה. אין להקשות להך תירוצא דגם בעילת אדם מקרי תלוי במעשה א"כ היכי יליף דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו דדלמא לאו אביו הוא אע"כ דאזלינן בתר רוב בעילות אחר הבעל והרי זה רוב תלוי במעשה די"ל דכבר כתב הרשב"א בחולין (דף י"ב) דהיכי דהמיעוט ג"כ תלוי במעשה אזלינן בתר רוב התלוי במעשה ג"כ והרי מיעוט מזנות ג"כ תלי במעשה, אבל שמעתי להקשות מרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם דהוי תלוי במעשה, ולענ"ד לק"מ דרוב התלוי במעשה דלא ליהוי רוב לא שייך רק אם המעשה צריך להקדים להיות הרוב כגון המעשה דהרביעה צריך להיות מוקדם לומר רוב מתעברות ויולדות ושמא לא נעשה המעשה וממילא אין כאן רוב אבל אם הרוב בעצמו המעשה כגון אם הי' אפשר לומר דהרוב מרביעים בהמותם אז נחשב רוב אפילו תלי במעשה שהרי מטעם זה גם באדם נחשב רוב ע"פ תי' שני דהתוס' כיון דרוב בועלים:

בא"ד. שאדם נזקק לאשתו. מדבריהם בבכורות ומדברי תוספות הרא"ש דהכא נראה דה"ק דאדם נזקק ממילא אבל בהמה לפעמים הוא צריך להרביע וזהו המעשה אבל מדברי רש"י בבכורות נראה קצת דמחלק בענין אחר דהתם יש ספק שמא לא עלה עלי' זכר והוי ספק התלוי במעשה דשמא לא נעשה המעשה ואין כאן רוב אבל הכא המעשה אינו בספק דודאי נזקק לאשתו ולכן שפיר הוי רובא, ועיין במגן אברהם (סי' ח') שהשיג שם על הב"ח אבל במכ"ה לא העתיק דברי הב"ח בדיוק, גם מה שכתוב שם דהכא מחלק הש"ס בין רובא התלוי דמעשה אינו בב"ח כן ועיקר כוונת הב"ח לחלק בין רוב וחזקה העשויות להשתנות לאינם משתנות, אכן גם בזה דבריו צ"ע שמדמה בדיקת ציצית בכל יום לבדיקת טבח אף שרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הן מכ"מ באיתא קמן למשאלי' צריך לבדקו ולענ"ד משם ראי' להיפך שהרי גם בטבח א"צ לבדקו אפילו לכתחלה בכל שחיטה ושחיטה אלא אם בדקו פעם ראשון סמכינן שנשאר בחזקתו וסומכין על זה אפילו לכתחלה ולמה לא נאמר גם גבי ציצית כן:

בד"ה כגון ט' חנויות. דפליגי בעכו"ם ובחולין. ק"ל הא הני דהתם דוקא דליתא קמן ננהו ופליגי רבנן וא"כ ע"כ דלא דע השתא מהני והמקשן דהקשה מברייתא דקטן וקטנה ה"ה דהוי מצי להקשות ממתניתן דעכו"ם אלא דניחא לי' להקשות מהך ברייתא דהוא מענין המסכתא, א"נ משום דהכא מפרש ר"מ טעמא דאזיל בתר מיעוטא והתם לא מפרש כן אבל איך אפשר דהך כגון רמז להני, אכן לולא דבריהם הי' אפשר לומר דלהך ס"ד דמודו רבנן ברובא דליתא קמן באמת הוי ס"ד דלא פליגי רבנן ור"מ ברובא ומיעוטא דתרווייהו מודו ברובא דאיתא קמן דאזלינן בתרי' וברובא דליתא קמן לא ומה דקאמר בחולין לר"מ היכי אכלינן בשרא ע"כ לא קאי רק למסקנא דהכא דהא התם רובא דליתא קמן הוא דמודו רבנן להך ס"ד וכן מה דמפרש מתניתן דעכו"ם דפליגי אי אזלינן בתר רובא ע"כ לא קאי רק לפי המסקנא דהכא ובכותים כבר כתבתי די"ל דבאמת לא פליגי ובזה יתורץ קושית התוספות:

בד"ה מחוורתא. אע"ג דליכא חזקה בהדי מיעוטא. אין לפרש דקושיתם היא דאיך ס"ד דר"י יסבור כר"מ נגד רבנן דלפ"ז לא היו צריכים לומר דליכא חזקה בהדי מיעוט דהא אפילו באיכא חזקה בהדי מיעוט ג"כ לא חיישי רבנן למיעוטא כדמוכח בהא דתינוקות מטפחים, גם א"ל דקושיתם היא דהוי ר"י דלא כמאן דאפילו ר"מ לא אית לי' אלא ביש חזקה בהדי מיעוט דז"א דהא ר"מ חייש למיעוט אפילו בליכא חזקה בהדי כדמוכח בהא דכל הצלמים, וא"ע ראיתי שגם שער המלך הקשה על התוספות כן, אבל נ"ל די"ל דהכי קאמרי דלא נימא דר"י ס"ל כסתם מתניתן דהכא להכי קאמרי דמתניתן דהכא אין ראי' דאזלינן בתר מיעוטא אלא היכי דאיכא חזקה והוא אית לי' אפילו בלא חזקה ואיך יסבור כר"מ ואף דהתוספות כתבו לקמן (ע"ב) דביצאת מלאה חוששת ליכא חזקה ואעפ"כ חוששין למיעוט זכרים מכ"מ י"ל דהתוספות כתבו הך דהכא דיקשה אפילו לשיטת הרי"ף ורמב"ם דע"כ ס"ל דביצאת מלאה ליכא מיעוטא מדפסקו כן אלא דמיעוט מפלת לא חשיב מיעוט דהוי כחשש מיתה וכמו שכתב הרשב"א בשם הרמב"ן:

בא"ד. שהי' חולין במעי אמו. כן כתבו ג"כ בבכורות (ך':) בדרך ספק אכן שם (ע"א ד"ה ור"י) נראה דלא ס"ל כן דא"כ לא מקשו מידי שם דלר"מ הוי מיעוטא דמיעוטא, ועיין בשער המלך (ה' טומאת מת) שהקשה על סברא זו דא"כ היאך ילפינן רוב מפרה אדומה דלמא התם היינו טעמא דאוקי אחזקה שבמעי אמו לא היתה טרפה ע"ש שהאריך:

בא"ד. וקאמר נמי רשב"ג כל מצות שהחזיקו בו. ק"ק מאי ראי' הא בימי ר"מ מצאו דמות יונה וגזרו עליהם ודלמא בימי רשב"ג עדיין לא גזרו, וי"ל דראיתם מדאמרינן בחולין (דף ז') דאף ר"ג ובית דינו כר"מ ס"ל, אכן נסתפקו שם בתוספות אי הוי זה ר"ג דיבנה או בנו של ר"י הנשיא ועיון בתוספות חולין (דף י"ב) ובכורות (דף ך') שהביאו שם ג"כ ראיות אליב' דרשב"ג והשמיטו הא דכל מצות שהחזיקו ונראה שמטעם זה השמיטו דאי ר"ג בנו של ר"י הנשיא אין ראי':

בא"ד. התם הוי סתם ואח"כ מחלוקת. ק"ק הא הכא הוי ש סתמא ואין מחלוקת אחריו והרי לפי מה שכתבו התוספות לעיל (מ"ב:) ס"ל לר' יוחנן דבתרי מסכתא אין סדר למשנה ואמרינן מסתמא מחלוקת ואח"כ סתם היא וא"כ נימא דסתם דהכא נשנה אחר מחלוקת דע"ז וי"ל דזה לא שייך רק בסתם במסכתא זו ומחלוקת במסכתא אחרת דאמרינן מסתמא לא חזר רבי אבל היכי דודאי חזר במסכתא א' א"כ אי נימא דבתחלה סתם ואח"כ חזר ואח"כ סתם א"כ חזר ב' פעמים ואדרבה נימא דב' סתמות נשנו מקודם ואח"כ חזר ושנה בלשון מחלוקת ולא חור אלא פעם א', א"כ י"ל דמסתמא דהכא אין ראי' כיון דהיכא חזקה בהדי מיעוט וכנ"ל, א"נ י"ל דלחד תירוצא שכתבו התוספות דסוגיא דהכא כרבא אזלא ובאמת שייך גם הכא תירוץ רבינא דרובא דתלי במעשה א"כ י"ל דגם ר' יוחנן כרבינא ס"ל ומוקי מתניתן דהכא אפילו כרבנן:

בא"ד. התם שלא יבא להקל בערו'. ק"ק דא"כ דרשב"ג רק משים גזירה דרבנן מחזיק לנפל פחות מל' א"כ מאי פריך בשבת שה אלא מעתה לא למהלי' בשבת דהיאך ס"ד לומר כן כיון דאזלינן בתר רובא וא"ל כיון דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ה"ל לגזור כן גם במילה זה אינו דהא כבר כתבו התוספות במגילה (ד':) דלכך לא גזרו במילה בשבת משום שמא יעבירנו ד' אמות כמו בשופר ולולב דשאני מילה דנכרתו עלי' י"ג בריתות וא"כ ה"נ דלא שייך גזירה זו לדחות מילה בשבת, והנה מדברי התוספות בבכורות נראה דהם לא כתבו כן רק לתרץ הלכתא למה פסקינן כרשב"ג ולא אזלינן בתר רובא ובזה שפיר י"ל דאנן לא פסקינן כוותי' אלא מדרבנן אבל רשב"ג משמע לי' דס"ל דהוא מדאורייתא דהא יליף מקרא דבן חדש תפדה ולכן לרשב"ג פריך שפיר איך מוהלין בשבת אבל מדבריהם דהכא דנראה דלרשב"ג גופא כתבו כן צ"ע וגם עכ"פ גם לדבריהם שם אכתי יקשה הסתירה לרשב"ג עצמו אכן באמת כבר תרצו התוספות לעיל (דף ל"ו) דשאני ספק נפל דהוא מיעוט המצוי ע"ש וא"כ גם קושיתם דהכא לא קשה:

בא"ד. ועוד דאיכא חזקה דטבל. עיין בתוספות הרא"ש שכתב וכ"ת דאימא עביד כר' אושעיא זה אינו דהא אפילו בידעינן שלא הכניס דרך גגות מחזקינן לדמאי ע"ש, ובזה א"ש ג"כ מה דחשיב בגמרא לעיל (פ"ח.) טבל לאיתחזק איסורא דהא מאמינים עד א' אפילו בידעינן דלא עביד כר' אושעיא, אכן ראיתי בתוספות בכורות (ך.) שלחד תירוצא תרצו באמת כן כקושית הרא"ש דלא חשיב חזקת טבל דלמא עביד כר"א ע"ש ולתירוץ זה לכאורה קשה מסוגיא דלעיל דחשיב טבל לאיתחזק איסורא אבל באמת גם בפסחים (דף ט'.) אמרינן הכי דכל טבל הוא ספק דלמא עביד כר' אושעי' ע"ש ולפ"ז צ"ל מה דחשיב לעיל טבל איתחזק היינו בידעינן שלא הכניס דרך גגין ובזה באמת לר"מ הוי ודאי טבל:

בא"ד. אלא מדרבנן הוי אתי שפיר. באמת הכי כתבו בחולין (י"ב.) והוכיחו שם כן אבל ק"ק דאיך אפשר לומר כן דא"כ איך מטהר ר"מ בתנוק שנמצא בצד עיסה להקל על דברי תורה וצ"ל כמש"כ התוספות בחולין (דף פ"ו) דרוב תינוקות מטפחים לא הוי רוב גמור, אבל א"ל כמש"כ התוספות שם דהתם טעמא משום חזקה דטהרה ובאיכא חזקה בהדי אפילו מדאורייתא חושש למיעוט דהא הכא ג"כ איכא חזקת טבל ועוד דהרי כתבו התוספות כאן אפילו היכי דאיכא חזקה בהדי לא חושש אלא מדרבנן, שוב נדפסו חדושי ר"ע איגר זצ"ל וראיתי שהקשה קושיא זו על התוספות דהכא מהא דתינוק והניח בצ"ע ולא ידעתי למה לא הזכיר מהך דתוס' דחולין דלפ"ז א"ש:

בא"ד. כל ישראל מי הוחזקו. פי' דהרי לכל אחד מישראל יש לו חזקת כשרות והכי אמרין במכות (ה':) ואף דמשמע שם דפליגי בזה ר"י ור"ל מכ"מ י"ל דלאחר ששמעה מר"י קבלה ועכ"פ פסקינן כן וכמו שכתב שם הריטב"א:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף