ערוך לנר/יבמות/קד/א

ערוך לנר יבמות קד א

דף ק"ד ע"א

בגמרא זקן העשוי לכבודו. הא דלא נקט עשוי למת י"ל כיון דאיכא מ"ד בסנהדרין (דף מ"ז) דבגד שארג למת אסור דהזמנה מלתא היא א"כ אם עשאו למת צריך שריפה דומיא דארון שפנהו בש"ע (סי' שס"ג) והוי כתותי מ"ש לכך נקט עשאו לזקן לכבודו דמשמע שעדיין חי ובעשאו לחי לקבור בו לא שייך איסור כדמוכח מסוגיא דשם ואף דהכא רבא הוא דקאמר הכי והוא ס"ל (שם) דהזמנה לאו מלתא היא י"ל דמכ"מ נקט הך לישנא דלא נימא דטעמו משום איסור הזמנה ושהדר בי' ממימרא דשם אכן אנן קיימא לן דהזמנה לאו מלתא היא ואפילו עשאו למת ג"כ מותר ולכן הרמב"ם באמת שינה מלשון הגמרא ונקט עשאו למת לקבור בו, ועיין במנחות (מ"א.) ובנ"י שם דמוכח בפי' דזקן שעשה לכבודו הפי' שעדיין הוא בחיים רק שנעשה לו לתכריכין לכשימות:

במתניתין בלילה חליצתה כשירה. הרמב"ם פסק דחליצה בלילה פסולה וי"ל למה לא פסק כסתם משנה ואי משום דאמרינן לקמן דרבה בר חייא עבד כיחידאי במה דעבד עובדא בלילה וכמו שכתב הרב המגיד הרי לפי מש"כ התוספות (בד"ה אי מוק) מה דמסקינן דעבד כיחידאי היינו מה שעשה לכתחלה כן אבל אכתי מנ"ל דאין הלכה כסתם משנה דבדיעבד חליצתה כשירה. וי"ל דלהרמב"ם הוקשה מה שהקשו התוספות איך קאמר אי מוק סתמא היא הא הסתם לא התיר רק בדיעבד ולכן מפרש כמו שפי' גם הרשב"א דמתניתין דמתיר מוק ובלילה אפילו לכתחלה התירה ומה שנקט לשון דיעבד לא נקטי אלא משום סיפא וא"כ מה דמסיק לבסוף ואיבעית אימא כולהו נמי יחידאי קאמר לה ע"כ ליכא לפרש מה שעשה לכתחלה יחידאי היא אבל בדיעבד לכ"ע כשר כמו לת"ק דמתניתן דז"א דהא ת"ק ג"כ לכתחלה הכשיר אלא ע"כ דה"ק דת"ק דמתניתן יחידאי היא ואין הלכה כמותו ולכן שפיר פסק הרמב"ם כר"א דפסול חליצה בלילה אפילו בדיעבד, אכן לכאורה קשה לפי' זה דכיון דמסיק אף דת"ק התיר מכ"מ כיון דמצאנו דיחידאי הוא אין הלכה כמותו א"כ לכתחילה מאי קפריך אי מוק סתמא תניא מה בכך הא מכ"מ כיון דהך מוק רק ר"מ קתני לה אין הלכה כמותו ולא משגחינן בהך דסתם תנא כוותי' כמו דמסיק גם לבסוף ובשלמא לפי' התוס' א"ש דמסיק לבסוף דמה שהתיר לכתחלה רק יחיד ס"ל כן ולא סתם תנא כוותי' מעולם וכמו שכתב המהרש"א אבל לפי' הרמב"ם דגם ת"ק התיר לכתחלה קשה, וי"ל דלעולם אמרינן דהיכי דמתניתין יחידאי היא לא משגחינן בסתמא ואין הלכה כמותו כמו דמסיק לבסוף וכמו דאמרינן לעיל (מ"ב:) מכלל דיחידאי פליג עלי' ע"ש והא דפריך אי מוק סתמא קתני הכי קפריך כיון דשמואל אמר מאן גברא דעבד כיחידאי משמע דעבד כר"מ דיחיד הוא וזה אינו דהא אפילו כר"מ לא עשה דלר"מ מיפסל משום לילה כיון דלפי הסוגיא מאן דמכשיר חליצה בלילה, ע"כ ס"ל דלא מקשינן ריבים לנגעים ור"מ אית ליה בסנהדרין (ל"ד:) דמקשינן ריבים לנגעים אלא ע"כ דעשה כסתמא דמתניתן דס"ל כר"מ וא"כ איך קאמר דעשה כיחידאי והל"ל דעבד כסתמא דלא כהלכתא אבל לבסוף מסיק דעבד כיחידאי ממש דהיינו כר' ישמעאל בן אלישע:

ולפי' זה דהרמב"ם י"ל ג"כ קושיא על מה שהקשה הרשב"א בשמעתין והניח בצ"ע דמאי קאמר דאי מקשינן אפילו גמר דין בצילה נמי לא דמאי ראי' דלמא ר"א כר"מ ס"ל דסבירא לי' באמת כן, אבל לפ"ז י"ל דמשום ר' יוחנן קאמר כן כיון דבסנהדרין (שם) פריך לרבי יוחנן מהאי סמיא דדן דינא דהא אמר ר"י דיש כשר להעיד ולא לדון היינו סומא ותירץ דר"י כסתמא דרבים עבד דד"מ דנין ביום וגומרין בלילה והשתא אי ס"ד דמאן דמכשיר בלילה היינו טעמא דלא מקיש ריבים לנגעים ומאן דפסיל היינו משום דמקיש א"כ כיון דמברייתא דרבי ישמעאל בר"י מוכח דרק ר"י בן אלישע חלץ בלילה וכל חביריו פליגי עליו וס"ל דאפילו בדיעבד פסול כמו שהוא הפי' לשיטת הרמב"ם כנ"ל א"כ ע"כ ס"ל ג"כ להלכה דגמר דין בלילה נמי לא וא"כ קשיא לר' יוחנן למה לא מחה בהאי סמיא אלא פ"כ דאפילו מאן לפסל חליצה בלילה ס"ל דגמר דין בלילה וכן דין בסומא שפיר דמי:

בגמרא דכ"ע לא מקשינן ריבים לנגעים. ק"ל מ"ט לא מקשינן דהא היקש אדם דן מעצמו כמו שכתבו התוס' סוכה (דף ל"א) ואדרבא יקשה למ"ד דלא מקיש לענין דבעינן דין ביום היקש למאי אתי, וראיתי בתוספות זבחים (קי"ב) שכתבו דטעמא דרבנן דלא ילפי מהך היקש לפסול לראות נגעי קרובים משום דסברי דיני ממונות בלילה, ולא הבנתי דלענין לילה גלי לרבנן מושפטו את העם בכל עת אבל אכתי מאי ראי' דלא מקשינן נגעים לריבים לענין קרובים דטובא פלוגתות אשכחן בכה"ג דחד מ"ד מקיש לגמרי וחד מ"ד לא מקיש רק למחצה משום דלענין אידך דרשה גלי קרא ולא אמרינן דמשום כן גלי קרא דלא נדרוש ההיקש לגמרי ועיין בר"ן סנהדרין (דף ל"ד) ובעיקר הדין אם אדם דן היקש מעצמו הארכתי בחדושי לסוכה שם ויישבתי שיטת רש"י:

בלילה נמי לא. ק"ק מאי ראי' דלמא לעולם מקשינן וגמר דין דכשר בלילה יליף מושפטו את העם בכל עת כרבנן דר"מ, וי"ל דגם בסנהדרין (דף ל"ד) אהא דאמרינן שם סתמא אחרינא אשכח הקשו התוספות כעין קושיא זו דלמא לעולם מקשינן ריבים לנגעים לענין סומא ומה דגומרין בלילה יליף מושפטו והניחו בקושיא, והי' נ"ל וא"ע ראיתי שגם בתורת חיים כתב כן דס"ל להש"ס כיון דר"מ דרש ושפטו לאתויי יום המעונן א"כ אי ס"ד דסברי רבנן מקשינן ריבים לנגעים הוי יותר סברא לומר אין היקש למחצה ומקשינן גם לענין גמר דין ושפטו אתי ליום המעונן משנאמר דלמחצה מקשינן מכח ושפטו וא"כ הכא נמי מוכיח שפיר דאי מקשינן אפילו גמר דין בלילה לא דאז יותר סברא לאוקמי' ושפטו איום המעונן כר"מ, אכן הרמב"ם סבר למסקנא הכי דפסק (ה' סנהדרין פ"ג) דמקשינן ריבים לנגעים לענין התחלת דין וגמר דין שכשר בלילה יליף מושפטו וכבר הקשה עליו הלח"מ שם מסוגיא דהכא דא"כ מאי מוכיח אפילו דלילה נמי לא, ועוד הקשה כיון דמסקינן הכא דכ"ע ס"ל דלא מקשינן ריבים לנגעים למה פסק הרמב"ם דמקשינן והניח בצ"ע, ובלאו הכי ק"ל על הרמב"ם כיון דטעם דרבנן דמכשרי קרובים לראות את הנגעים הוא משום דגלי קרא דלא מקשינן ריבים לנגעים במה שמכשיר גמר דין בלילה כמש"כ התוספות (זבחים דף ק"ב) והשתא כיון דהרמב"ם כתב דמקשינן ריבים לנגעים כש"כ דה"ל למיפסק ג"כ כר"מ דאין קרוב רואה את הנגע והוא פסק (ה' צרעת פ"ט) דקרוב רואה את הנגע, שוב מצאתי בברכי יוסף (ח"מ סי' ה') שהקשה ג"כ קושיא זו בשם נתיבות המשפט והאריך בזה:

ילפינן רגל רגל ממצורע. עיין ברמב"ן ורשב"א שנסתפקו לענין אטר, ונ"ל שספק זה לא שייך רק לת"ק דס"ל דמצורע שאין לו בהן רגל אין לו טהרה עולמית בסנהדרין (מ"ה:) וא"כ י"ל דגם בחליצה הדין כן דאטר שאין לו ימין לא יחלוץ אבל לר"א ור"ש דס"ל שם דנותן על מקומו או על שמאל פשיטא דגם בחליצה מועיל שפיר באטר כשחולץ בשתי רגליו:

והתניא ר"א אומר. אין להקשות כיון דבנגעים (פ' י"ד) פליגי תנאי אם נתן על של שמאל אם יצא או לא דהיינו דפליגי אי בעינן קרא כדכתיב או לא והרי הכא רק בדיעבד הכשיר ר"א חליצה בשמאל ודלמא ס"ל כר"ש דס"ל גם במצורע דבדיעבד אם נתן על של שמאל יצא די"ל דפריך לרבי אליעזר לשיטתו דהוא פליג שם על ר"ש ואף דהכא כתיב ר' אלעזר ושם רבי אליעזר מכ"מ אף הכא ע"כ ר' אליעזר גרסינן לפי מה שכתב רש"י דמהכא נפקא מאי דאמרינן בשבת דלר"א מופנה מצד א' למדין ומשיבין והתם בשבת וראי ר' אליעזר הוא דס"ל מכשירין דוחין את השבת:

מוחלפת השיטה. פי' במתניתין דהכא אבל אין לפרש בהך ברייתא דר' אליעזר לא יליף אוזן מאוזן דלא שייך מוחלפת כיון דלא מצינו שם מאן דפליג אר' אליעזר להחליף ועוד דמסוגיא דקידושין (דף ט"ו) מוכח דר"א ס"ל דאוזן אוזן לגז"ש, ואין להקשות דא"כ דבמתניתן מוחלפת השיטה למה לא תני בחד בבא חלצה בלילה או בשמאל חליצתה כשרה ור"א פוסל די"ל כיון דמשני ענינים הוא מזמן ומגוף לא רלה למיתני בחד בבא:

השיטה. ולפ"ז לת"ק דהכא באמת לא בעינן ימין לרציעה וא"ל דא"כ מאי פריך בקדושין (ט"ו.) ואידך פי' ת"ק דר"א הך דרשה דאוזן ימין מנ"ל דלמא ס"ל כת"ק דהכא דבאמת לית לי' די"ל דסוגיא דשם קאי אליבי' דתירוץ דרבא דהכא, א"נ י"ל דרצה לתרץ לכל האופנים דהא בלא"ה הוי מצי לתרץ ג"כ שם דת"ק ס"ל ומופנה מצד א' למדין ואין משיבין ול"צ אזנו דעבד לגז"ש ע"ש בתוספות:

שכן טעון עץ ארז. לא ידעתי למה נקט פירכא דידי' מהני דברים דבעי מצורע בסיף ימי חלוטו דבזה לא כתיב הך רגל ואוזן כלל ולא קפריך מדברים שצריך בסוף ימי ספירו דהיינו שלש בהמות ומתן דם ומתן שמן דבהני מתנות הוא דכתיב אוזן ורגל:

בתוספות ד"ה מה סבר. דומה שהוא טעות ועוד דלא פריך. הים של שלמה הביא הרשב"ם והרמב"ן שגרסו כגירסא דהירושלמי כשהיא לפנינו וא"כ יקשה כקושית התוספות, אכן לענ"ד אפשר לישב הגירסא דהנה ב' פעמים כתיב ושפטו העם בכל עת בפרשה בדברי יתרו ובמה שסיפר הכתוב שנעשה כן והנה מראשון שאמר יתרו ודאי אין להביא ראי' דדינא כך דהא יתרו רק בתורת עצה קאמר לו ומנ"ל דהסכים הקב"ה עמו בזה וא"כ הראי' ע"כ אינה רק מושפטו בתרא דסיפר הכתוב שהם שפטו בכל עת וע"ז פריך אית קרא לשעבר דבשלמא אי מראשון הוי מצי ליליף דכתיב בתורת ציווי שפיר הוי מצי ליליף דאפילו לכתחלה גומרין בלילה אבל כיון דקרא לא סיפר רק מה שמשו לשעבר א"כ מנ"ל דלכתחלה דלמא ה"ק דלפעמים שפטו בכל עת גם בלילה היכי דטעו ומהני הדין בדיעבד אבל אכתי לכתחלה מנ"ל ותירץ דבאמת רק דיעבד ילפינן מיני':

בד"ה אמר. דתרי ר' ישמעאל בן אלישע הוי. כן כתבו התוספות בפשיטות במנחות (ס"ד:) אכן כבר כתבתי לעיל (דף ו') דממה שהקשו התוספות שם (ד"ה או אינו) לכאורה נראה דלא ס"ל דתרי ריב"א היו דאי ס"ל כן לא הקשו מידי שהרי מדבריהם במנחות נראה דריב"א הראשון נהרג בזמן הבית וא"כ הך ר' ישמעאל דקאמר לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת דע"כ לא הי' בזמן הבית הי' ר' ישמעאל השני והך ר' ישמעאל דאמר תלמיד א' שהוא ר' יוסי או ר' נתן בשמו ע"כ הי' ר' ישמעאל הראשון חברו של ר"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף