ערוך לנר/יבמות/קד/ב

ערוך לנר יבמות קד ב

דף ק"ד ע"ב

במתניתן ככה יעשה. בסוטה (דף ל"ג) דייקו התוספות דרבי יהודה דאמר שם וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון זה ס"ל דככה קאי על אמירה וס"ל גם קריאה מעכב והקשו דא"כ כמאן מרבותיו ס"ל לא כר"ע ולא כר"א ותרצו דקא סבר ר"י לא נחלקו ר"א ור"ע בדבר הזה ע"ש וזה ודאי דוחק הוא, אבל לא ידעתי מה הכריחם לכך דהרי גם אי ס"ל לר' יהודה דככה קאי גם אוענתה ואמרה לכאורה לא ידענו רק דקריאה זו דככה יעשה לאיש מעכב אבל אכתי מנא ידענו דגם קריאה דידה דמאן יבמי להקים וקריאה דידי' דלא חפצתי לקחתה הי' מעכב הא על זה לא כתיב ככה ובשלמא אי איעשה קאי א"כ כיון דבהך פסוק לא כתיב מעשה ע"כ קאי אמעשות דכתיבי בפרשה דיריקה ודחליצה אבל אי אקריאה קאי שפיר י"ל דרק אקריאה זו קאי וא"כ גם לר"י משכחת שפיר הא דס"ל לר"א ור"ע דקריאה לא מעכבת דקאי רק אקריאה דמאן יבמי ודלא חפצתי לקחתה, אכן לפ"ז צ"ע מנ"ל לר' יהודה דהני קריאות דמאן ודלא חפצתי צריכין להיות בלה"ק כיון דככה לא כתיב בהו ולא בלבד על ר"י קשה כן אלא גם את"ק דיליף מוענתה ואמרה והרי בסוטה שם (דף ל"ב) אמרינן דהיכי דכתיב ואמר ואמרה בלא עניי' ילפינן מסוטה דבכל לשון וא"כ כיון דהכא בקריאות ראשונות לא כתיב רק לשין אמירה לבד ורק בקריאה דככה יעשה כתיב וענתה הוי לן למימר דדיקא הך קריאה אחרונה צריכה להיות בלה"ק מדשני קרא וכתב בהך קריאה וענתה וצ"ע:

כל דבר שהוא מעשה באיש. בזה נלענ"ד לישב מה דאיתא בספרי וירקה בפניו יכול בפניו ממש ת"ל לעיני הזקנים מכאן אמרו חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשירה וקראה ולא רקקה ר"א אומר חליצתה פסולה ר"ע אומר חליצתה כשירה עכ"ל, ולכאורה תמו' מה דאמר מכאן אמרו איזו חבור יש לזה למה שאמר יכול בפניו ממש, ולפ"ז א"ש כיין דטעמא דר"ע דלא רקקה חליצתה כשרה משום דבעינן דבר שהיא מעשה באיש אכן התינח אי רקיקה היא לפני פניו שאינה נוגעת בו אבל אי בעינן בפניו ממש א"ב גם רקיקה היא מעשה באיש ומעכבת גם לר"ע וזה דאמר מכאן אמרו אחרי דילפינן דלא בעינן בפניו ממש מזה אמר ר"ע דרקיקה לא מעכבת:

בגמרא מידי דהוי אאמורים. לכאורה צ"ב היאך שייך זה לענין חליצה וי"ל דה"ק כיון דר"ע יליף מדבר שהוא מעשה באיש א"כ לכאורה הי' אפשר לומר דהתורה לא קאמר דלא מעכב אלא היכי דליתא ליבם כגון שהלך למדינת הים אבל היכי דאתנהו מעכב ולא תנשא עד שתחלוץ עם רקיקה אפילו הכי ס"ל לר"ע סתם דחליצתה כשרה משמע אפילו היכי דאיתא הרי שלא מקפיד כלל ארקיקה וא"כ היאך תפסל על האחים:

ברש"י ד"ה החרש שחלץ. לפוטרה במקום אח כשר. עיין בתוספות י"ט שהקשה דמזה משמע דבמקום דל כא אח כשר חליצתו פוטרתה לשוק וזה אינו דהא במתניתן (ס"פ חרש) אמרינן דחרש אין לו תקנה אלא ביבום וכונס ואינו מוציא לעולם והניח בקושיא, ולענ"ד נ"ל כיון דאמרינן בגטין (דף כ"ד) דבכל מקום ששנינו חליצתה פסולה פוסלת מלהתיבם א"כ ה"נ בחליצת חרש פוסלת מלהתיבם עוד ואף דמדאורייתא חליצת חרש אינו חליצה משום שאינו בקריאה כדלקמן ה"ט דפוסלת דהעולם לא ידעו הדין דחליצה פסולה היא וכשיראו שתתייבם ואמרו חלוצה מותרת להתייבם דזה ע"כ ג"כ הטעם בכל חליצות פסולות שאמרינן שפוסלת, אכן לכאורה הכא לא שייך טעם זה דמאי אמרת כשתתיבם לאחר שחלץ יאמרו מותר לישא חלוצתו הא אמרינן לקמן בגמרא דחרש לאו בן דיעה הוא וכי ממי שאינו בן דיעה יסברו העולם לילף דין ממעשיו לכן סובר רש"י דהכא איירי שיש אח כשר ולכך חליצתו פסולה ופוסלת שלא להתייבם לאותו אח לאחר חליצה וזהו דכתב חליצתו פסולה לפוטרה במקום אח כשר פי' ודאי פסולה היא שלא תנשא לשוק אפילו במקום שאין אח אבל מה דקתני פסולה דמשמע פסולה ופוסלת היינו שפוסלה מלהתייבם לאחיו שהוא בן דעת ובו שייך גזירה:

עוד י"ל ביישוב לשון רש"י דבאמת גם באין אח לא פטורה לשוק והא דנקט במקום אח מפני דלעיל (כ"ו:) אמרינן דבשל מקום דקאני חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחים ולכן בחרש דשייך לפרש כן דצריך לחזור אחר אח כשר מפרש רש"י כן אבל בחרשת דלא שייך זה דגם אם תחלוץ מכל האחים לא עדיפא חליצתו של זה מזה לכן מפרש רש"י שם דאין לה תקנה אלא ביבום:

בד"ה וחרשת אלא ביבום. לכאורה כוונתו על חרשת דעלמא קודם שנחלצה אבל בהך חרשת אין לומר דתתייבם דהא אמרינן בגטין (דף כ"ד) דכל היכי דקתני חליצה פסולה נפסלה מלהתייבם ולכן הך חרשת אחר שנחלצה אין לה תקנה אבל ראיתי בהרב המגיד (ה' יבום פ"ד ה' י"ג) שמפרש דעת הרמב"ם דמה דקתני הכא לענין חרשת חליצתה פסולה פירושו דאינו כלום ע"ש, ולפ"ז הי' אפשר לומר דגם דעת רש"י כן ולכן שפיר כתב דמותרת להתייבם, אך דלפ"ז לא יהי' שייך לשיטת רש"י מה שפירשנו דבריו לעיל במה שכתב (ד"ה החרש) ולכן היותר נראה דהכא אחרשת דעלמא קאי:

בד"ה ור"ש ול"ג בשנים. לענ"ד אפשר ליישב גירסא הישנה דלפי מש"כ התוספות לקמן (ק"ה:) הא דנקט שנים היינו משום דבעינן עדות בשנים, אכן בזה לא מיושב רק למה בעינן שנים אבל אכתי קושית רש"י לא מתורץ בזה דהא בשנים איירי ג"כ ת"ק, אבל י"ל כיון דאמרינן במכות (ז'.) ששלשה שהעידו ונמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ע"ש דלחד תנא אפילו בדיני ממונות עדותן בטלה וא"כ י"ל דהני תנאי כוותי' ס"ל ולכן הא דמכשירין ופליגי את"ק היינו דוקא בשנים דאיירי ת"ק אבל בג' ונמצא א' מהן קרוב או פסול לא מכשירין דהא ליכא עדות ואין דבר שבערוה פחות משנים כדפריך לקמן גם אמעשה דר"ט מנא ידעינן ולכן בדיוקא נקט בשנים, ומה שרש"י מחק הגירסא י"ל דלשיטתו אזיל דכתב על נמצא מהם קרוב דהדר הוו להו שנים, ועיין במ"ל (ה' עדות פ' ט"ז) שדייק מזה שיטת רש"י דע"י פסול האחד לא נפסלו האחרים אבל לפי השיטות שהביא שם דגם בדיינים נפסלו האחרים א"ש הגירסא:

בד"ה אין מקדשין. ביוצא ובלינה. רש"י בזה לשיטתו אזיל דלא גרם במעילה (דף ט') במתניתן גבי שתי לחם ובלינה דס"ל דאין לינה גבי שתי לחם כיון דנאפות מעי"ט אבל לפי מה שכתבו התוספות שם (דף ח') דגרסינן שפיר ובלינה למ"ד תנור מקדש לא יהי' שייך ובלינה שהרי לענין לינה לא מקדש משחיטה דכבר נקדש ע"י האור אבל יוצא יהי' שפיר שייך לפי מה שכתבו התוספות (סוכה דף נ') דאף למ"ד דתנור מקדש מכ"מ לענין יוצא לא מקדש:

ובזה יש ליישב מה שרש"י בפסחים (דף י"ג) פירש אהך ברייתא דהכא דשחיטה מקדש לענין יוצא והשמיט לינה דאפשר דמפרש אליבי' דמ"ד דתנור מקדש ולענין לינה כבר קדשו התנור אבל לא לענין יוצא דאף דרש"י במנחות (דף צ"ה) חולק על התוספות וס"ל דגם לענין יוצא מקדש התנור מכ"מ י"ל דשם פירש אליבי' דהך שיטה דלא מקדש לענין יוצא ולכן מפרש אליבי' דמ"ד דתנור מקדש אבל הכא מפרש אליבי' דמ"ד דתנור אינו מקדש ולכן נקט תרווייהו יוצא ולינה, אבל מכ"מ קשה שהרי הכא בברייתא רבי הוא והוא ס"ל במנחות (דף ע"ב) דתנור מקדש ומטעם זה באמת מפרש שם הוקבע ולא הוקבע קאמר וא"כ איך מפרש רש"י לענין יוצא ולינה וגם על התוספות קשה איך אפשר לומר דלענין יוצא אין התנור מקדש א"כ מי דחקו לפרש במנחות (שם) דהוקבע ולא הוקבע קאמר הא אפשר לפרש לענין יוצא וכמו שמפרש רש"י בפסחים וצ"ע:

בד"ה כיצד ל"ג. גם דבור זה צ"ע מסוגיא דמנחות (ע"ב:) דלפי מה דמסקינן שם הוקבעו ולא הוקבעו קאמר לא קאי האי אין מקדשין אלא בשחיטה אלא דוקא לענין לשמה ושלא לשמה וא"כ ע"כ גרסינן כיצד:

בתוספות ד"ה והא אמרי. ומורים להם לעשות חליצה כתקנה. ק"ק דאכתי איך תרצו קושיתם מנ"ל לר' ינאי דאיירי במוריס להם ב"ד וטעמא משום דאינו באמר ואמרה דלמא איירי בלא למדו להם ב"ד כמו גבי שחיטה וטעמא דחרש וחרשת משום דאינם בני דעת וי"ל דמשמע לי' לר' ינאי מדקתני סתמא חליצתה פסולה ולא חילק בין הורו ב"ד ללא הורו משמע דבכל גווני פסול כן י"ל לדעת התוס', אבל הרמב"ם נראה שתירץ קושיא זו בדרך אחר ויתיושב בזה מה שפסק (בפ"ד מה' יבום) דאלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה אבל חרש וחרשת אין במעשיהן כלום שאינם בני דעת, והרב המגיד כתב שמה שכתב דבחרש וחרשת אינו כלום זה יצא להרמב"ם מן התוספתא אכן הקשה עליו למה פסק כתוספתא ולא כמשנתינו דאמרה חליצתה פסולה, ועוד הקשה דהא מדברי רבא נראה דטעמא דחו"ח משום דאינן באמר ואמרה ולא משום דאינם בני דעה ויישב בדוחק ע"ש, ולענ"ד י"ל דלהרמב"ם הוקשה קושית התוספות מנ"ל לר' ינאי דטעמא דאינן בקריאה דלמא טעמא שאינן ב"ד ואף שי"ל דאיירי במוריס להם הי' ק' לו כקושיתנו אכתי מנ"ל לר"י לאוקמי' כך ולכן ס"ל דלר' ינאי הוקשה מתניתן וברייתא אהדדי דבמתניתן קתני דחו"ח חליצתן פסולה ובברייתא קתני דאינו כלום ולכן ס"ל דמתניתן איירי במוריס להם ב"ד שיש במעשיו כלום רק מטעם דאינן ראוין לקריאה ולכן חליצתן פסולה ופוסלת אבל ברייתא איירי באין מורים להם ב"ד ובזה אין במעשיהם כלים אפילו לפסול כיון דאינן ב"ד ולכן שפיר הוכיח ר' ינאי דטעמא משום דאינן באמר ואמרה דאי משום דאינן ב"ד הוי אמרינן דאינו כלום כמו בברייתא וגם רבא הוכיח שפיר ממתניתין כיון דע"כ טעמא דחו"ח משום דאינן בני קריאה דגם באלם חליצתו פסולה, ולכן פסק הרמב"ם א"ש דפסק כמשנה וכתוספתא וכמו שתרצו ר' ינאי ורבא דבאלם שב"ד היא ואין פסולו אלא משום דאינו בר קריאה אמרינן דחליצתו פסולה כחרש דמתניתין ובחרש דאינו ב"ד אין במעשיו כלום כדאמרינן בתוספתא, ויש להביא ראי' לזה דגם להרמב"ם יש חרש דלא מפסל משום בר דעת אלא משום דאינו בקריאה דאל"כ יקשה קושות התוספות לעיל (מ"ד.) חרש אמאי מייבם דלא שייך כתירוצם שם וכ"ת ה"נ דאינו מייבם הא לקמן בפ' חרש תנן דכונס ואינו מוציא אע"כ דמקרי ראוי לחליצה במלמדין אותו ב"ד ומה דלא חולץ היא מטעם קריאה:

בא"ד. חולצת בפעוטות. ביישוב זה לענ"ד י"ל דאדרבא מדקפיד אשיעור פעוטות דוקא ולרבא לעונת נדרים הרי דמקפיד אכוונה רק דפליגי מתי מקרי בת כוונה לענין חליצה וכל שכן דלא קשה מקטן דצריך איש למעט אפילו הגיעו לעונת נדרים:

בד"ה דאמר ר' זירא. יכול להביא בשני כלים. ק"ק מאי ראי' דלמא לעולם סתם נמי משמע קביעות בחד מלא והכא דנקט להביא בכלי א' משום דאי לא פריש בהדיא לא פסול דהא באמר הרי עולה מנחה דמשמע בחד מנא אפילו הכי בדיעבד יביא בב' כלים בנדר ס"א עשרונים, וי"ל דודאי היכי דמשמע קביעות בחד מנא אפילו בדיעבד פסול כמו בפירש בכלי א' ובס"א עשרונים לכך לא פסול דאזלינן בתר אומדנא דדעתו ודאי לא הוי רק המנחה היותר גדולה שיכול וכיון שיותר מס' לא כשר משום דלא ראוי לבילה לכך אמרינן שאם הי' יודע כך לא הי' מתנדב רק ס' בכלי א' ואחד בכלי א' ולכן יביא כן ומה"ט לא אמרינן דיביא בב' כלים כמו שירצה אלא דוקא ס' בכלי א' כיון שהתנדב מנחה היותר גדולה:

בא"ד. וצ"ע אי יש עכובא בעלמא. לכאורה מוכח דיש עכובא גם ממה דלא כתיב בלשון ציווי מהא דילפינן עכובא לקמיצה ביד מוימלא כפו ממנה במנחות (י"ט:) וי"ל דודאי התם שעיקר המצוה כתיבי בלשון ציווי שפיר ילפינן עכובא גם ממה דלא כתיב בלשון ציווי אבל הכא דאפילו המצוה לא כתיב בלשון ציווי לא ילפינן וכן נראה מדברי התוספות שם (דף י"ח) דשם כתבו תירוץ דהכא בלשון אחר דלא לישתמט קרא לכתוב בשום דוכתא ובללת בלשון ציווי עכ"ל משמע אי הוי כתיב פעם א' מעכב:

בא"ד. צריכי לשום דרשה. לכאורה הוי אפשר לומר בפשטות דצריך לכתוב בכל א' דהיינו במחבת ובמאפה תנור ובמנחת סלת דכבש ואיל ובקר דלא אפשר ליליף חדא מחברי' דה"א שדינו חלוק מחבירו כמו שהקרבן חלוק וכן מנשיאים, אבל אפשר לומר דהתוספות סמכו קושיתם אהא דאמרינן במנחות (י"ח.) דיציקה מעכב מדכתיב במנחת מחבת ונשנה במנחת מאפה תנור אכן לאידך פירושא שהביא רש"י שם דילפינן עכובא מהיא באמת י"ל קושיתם דהכא כן:

בא"ד. וי"ל מדדרשינן בת"כ מזובו ולא מנגעו. ק"ק מאי ראי' משם דטמא משלח קרבן דהא קרבן זב הוא שתי תורים וקרבן עוף לא בעי סמיכה כדאמרינן בגיטין (כ"ח:) ואכתי בקרבן בהמה דבעי סמיכה מנ"ל דטמא משלח, גם אמה שכתבו דילפינן מדאצטריך למעט טמא מראי' ש"מ דטמא משלח קרבנותיו יש להשיב לפי מה שהקשה הטורי אבן בחגיגה (דף ד') ל"ל קרא דכל שישנו בביאה ת"ל מדכתיב ולא יראה פני ריקם והרי זה לא בא ליראות ותירץ דצריך קרא כגון כהן טמא שמביא קרבן צבור בטומאה דראית פנים איכא אבל מכ"מ ממעטינן מכל שישנו בביאה דמשמע דמשום הך קרבן לחוד הוי ראוי לביאה לפ"ז אין ראיה מהכא דסמיכה לא מעכב בקרבן טמא דהא הכא צריך קרא למעט היכי דיכול לסמוך דהא עומד בעזרה ועובד, אכן מזה לא הוי קשה כ"כ דהא בט"א עוד מתרץ תי' אחר דצריך קרא היני דהוי ראוי ביום ראשון ונטמא ביום שני ע"ש וא"כ באמת מוכח דהתוספות דהכא ס"ל כתי' זה ולא כתרוצו הראשון אבל מכ"מ מה שהקשינו אתירוצם הראשון דמזובו ולא מנגעו ילפינן קשה, שוב א"ע מצאתי שגם הט"א במגילה (דף ח') הרגיש בזה וצע"ג:

בא"ד. ושמא יש שום יתור. ק"ק דאכתי לפ"ז איך רצה להוכיח שם מבן סורר ומורה דבעינן קרא כדכתיב דלמא הוי הטעם משום דבעינן ראוי ואילו נימא דבתירוץ אי נימא דאין סברא לפטור משום יד גם בסורר ומורה א"ש דגם שם אין סברא לפטור משום כך משום שאין לו יד מכ"מ לתירוצם הראשון קשה, גם לב' התירוצים קשה איך מסיק שם דפליגי תנאי באי בעינן קרא כדכתיב באין לו בהן יד דלמא לעולם לכו"ע לא בעינן קרא כדכתיב וטעמא דת"ק משום דבעינן ראוי לנתינה אבהן וגם לר"א ור"ש קשה מ"ט לא אמרינן כן ועיין בהגהת משנה למלך (ה' בכורים פ"ג) דהביא בשם מהרד"ך דלא אמרינן כל הראוי לבילה אלא היכי דהש"ס קאמר כן ועפ"ז לא קשה קושיות התוספות דידע הש"ס כלל בזה ונעלם ממנו עד יאיר הקב"ה עינינו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף