ערוך לנר/יבמות/פח/א
בגמרא וקדושת דמים נחתא להו. ק"ק דהכא משמע דקונמות אינו רק קדושת דמים וכ"כ רש"י דקדשי בדק הבית הם ובכתובות (נ"ט:) אמרינן בפי' דקונמות קדושת הגוף הם ע"ש, אכן מזה לא קשיא דכבר פירש רש"י שם דהוי כקדשי קדושת הגוף כיון שאין להם פדיון ע"ש וא"כ לעולם י"ל דקדושת דמים הם, אבל קשה אהא דפירש רש"י שם דאין להם פדיון והרי הכא הוכיחו התוספות דקונמות שאסר אכולי עלמא יש להם פדיון והרי התם שאסרה מעשה ידי' אכ"ע א"כ יהי' להם פדיון ואף שהר"ת הוא שתירץ הכא כן שקונמות אכ"ע יש לו פדיון ולהר"ת לשיטתו באמת לא גרסינן שם שאני קונמות דקדושת הגוף הם כמו שכתב הש"מ שם בשמו אלא מתרץ קונמות שאני ומתוך כך ס"ל לר"ת שם דגם קדושת דמים מוציא מידי שעבוד מכ"מ הרי רש"י ע"כ ס"ל ג"כ חילוק הר"ת דהכא דאל"כ יקשו עליו קושיות התוספות וגם הרמב"ם פסק כר"ת (פ' ד' מה' מעילה ה' ט') וכן נראה ג"כ מסוגיא דנדרים (ד' ל"ה) וי"ל דמה דאמרינן יש להם פדיון אינו רק למ"ד דיש מעילה בקונמות אבל למ"ד אין מעילה אין להם פדיון והתם בכתובות דמשני דקונמות כקדושת הגוף הן ואין להן פדיון היינו משום דמוקי לתנא שם כמ"ד דאין מעילה בקונמות כמש"כ הש"מ שם בפי' בשם רש"י מהדורא קמא ע"ש:
ואת אמרת לא תצא. א"ל דלמא משום תקנתא דעגונא עקרינהו רבנן לקידושין מראשון דמה יש לה לעשות אם לא תנשא ע"פ עדים והרי כה"ג כתב רש"י בשבת (דף קמ"ה) לענין עד אחד כמו שאכתוב לקמן בתוספות די"ל דא"כ היאך קתני במתניתין דלא ניסת ע"פ ב"ד תצא וחייבת בקרבן דקרבן למה צריכה להביא כיון דלמפרע לא תפסו קדושין דבשלמא לענין עד א' שייך שפיר לומר דלא נאמן אלא משום עקרינהו ואעפ"כ אם בא הבעל תצא והולד ממזר דרבנן לא עשו תקנה רק משום דהיא עצמה דייקא ומנסבא ואי לא דייקא לא עשו לה רבנן תקנתא אבל בב' עדים דנאמנים מן התורה ולא בעינן דיוקה דידה אי עקרי רבנן קידושין לא תצא וכש"כ שפטורה מן הקרבן:
ובא בחתימת זקן. א"ל דא"כ ביצא הבעל בחתימת זקן לא יהיו העדים נאמנים ואכתי איך קתני סתמא דבעד א' תצא די"ל דכבר כתבו התוספות בב"מ (דף ל"ט) דגם ביצא בחתימת זקן אפשר שנשתנה פניו ואין מכירין אותו והא דמייתי באמת הא דרב חסדא ולא דייק מקרא דויכר יוסף את אחיו וגו' עצמו דאפשר שזה מכיר וזה לא י"ל משום דבמדרש מפרש הפסוק בענין אחר שיוסף הכירם שהם אחיו כשנפלו בידו כמו שכתב גם רש"י בחומש וא"כ אפשר שגם יוסף לא הכיר פרצוף פניהם ולכן מייתי הא דרב חסדא דלא מפרש ההיכר רק לקלסתר פנים:
בתוספות ד"ה ומה אם. וא"ת והיכי מוכיח הש"ס. לפמש"כ הרשב"א דסוגיא דהכא אזלא אליב' דחד טעמא דכריתות דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ומה דקאמרי רבנן מגו רק לדבריו דר"מ קאמרי בזה מתורצת קושית התוספות:
בא"ד. ומספקא לי' לר"י. א"ל דא"כ דנאמן גם באומר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד למה הוצרכו רבנן לומר ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי הא גם באומר לא שוגג ולא מזיד ג"כ נאמן, די"ל דהא אי נאמן בכך ג"כ לא נאמן רק מכח אם ירצה לומר מזיד הייתי אבל באמת נאמן מטעם אם ית לפרש לא שוגג ולא מזיד:
בד"ה דשתיקה כהודאה. אפילו גזלן נמי מאחר שהוא שותק. לא זכיתי להבין ראייתם בזה דודאי התם לא הי' הודאה ממש דהא הסמיא לא יכול לידע בברור כמו שכתבו בעצמם לקמן וא"כ התם לא שייך לאסור רק מטעם דשוויי' אנפשי' חתיכה דאסורא ולכן שפיר קאמר לי' אי מהימן לך אבל הכא לענין חטאת אי עד א' אינו נאמן ורק מכח הודאתו נאמן ודאי לא מותר להביא ספק חולין לעזרה אם לא שיודע בברור שחטא ושתיקה כהודאה מעליא בעינן:
בד"ה ברי לי. וא"ת אפילו אתחזק אסורא נמי. ק"ק איך תלי קושיא זו בי"מ דוקא הא בפשטות אגמרא קשה כן איך אמרינן דבאתחזק אסורא עד ע' אינו נאמן הא נדה נאמנת וברשב"א באמת הקשה כן, וי"ל דלכאורה מנאמנות דנדה אין ראי' דהא פשיטא דכל אדם נאמן לעצמו וכיון דאם היא נדה הי' נאמנת לעצמו נאמנת גם עליו וכן תירץ באמת הרמב"ן אבל אי"מ דרצו להביא ראי' מהא דנדה דעד א' נאמן הקשו שפיר, ודע שאין להקשות ל"ל למילף מנדה ולא ילפינן מעד בקרבן דמה בכך דשתיקה כהודאה מכ"מ אי עד א' לא נאמן באיסורין גם שתיקתו אינה מועלת דהא עד א' הוא דז"א כיון דכבר העיד עד א' א"כ אי אמרינן שתיקה כהודאה ה"ל ב' עדים דלכ"ע נאמנים:
בד"ה מידי דהוי. אבל להתירה חד נמי נמי נאמן. א"ל דא"כ דלהך ס"ד לא שייך בזה אין דבר שבערוה פחות משנים א"כ קושית התוספות בגטין (ב':) במקומה עומדת שהקשו ל"ל קרא דוספרה לה אי נאמן אפילו באתחזק ואין בידו ותירצו דה"א מטעם דאין פחות בערו' משנים די"ל דלפי מש"כ המהרש"א שם ל"ק קושיתם רק אי אמרינן דבאיתנהו לתרווייהו דאתחזק ואין בידו ג"כ נאמן ונדה הוי אתחזק ויש בידו או לא אתחזק ואין בידו והיינו משום דאי לאו הכי לא מקשו התוספות מידי דדלמא באמת מנדה ילפינן וא"כ להך ס"ד דלא ידע עדיין לחלק בין יש בידו לאין בידו רק בין אתחזק ללא אתחזק בלא"ה ל"ק קושית התוספות שם די"ל דאדרבא מנדה ילפינן דאפילו באתחזק נאמן ע"א ועיין בריטב"א שכתב ביישוב קושית התוספות בשם י"מ דודאי הש"ס ידע ג"כ בס"ד דמשום עגונא הקלו רבנן דאף דבעלמא אין דבר שבערו' פחות משנים הכא חד נמי נאמן רק דהוי ס"ד דאפילו הכי לא הקלו רבנן רק אי בעלמא עד א' נאמן באיסורין, ולכאורה קשה דמה סברא יש לחלק דאם משום חשש עגונא הקלו רבנן נגד התורה להאמין ע"א אף שאין דבר שבערו' פחות משנים גם עד א' יאמינו אף שאין עד א' נאמן באיסורין בעלמא, ולענ"ד אפשר לפרש דעת הי"מ ע"פ מה שהקשה הריטב"א למסקנא דגמרא דמשום עגונא הקלו היאך הקילו רבנן נגד התורה בקום וע' ותירץ בשם י"מ דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' רק שהוא השיב על זה דא"כ ה"ל להש"ס לומר כן בפי', אכן הר"ן (סוף נדרים) במשנה שם כתב ג"כ הכי אף ששם ג"כ הגמרא לא קאמר רק שאי אמרת אפקעינהו א"כ נעשו למפרע בעילות הבעל בעילות זנות ובזה יש איסור ולהרמב"ם אפילו מן התורה ולכן הוי ס"ד דמקשה דאי לאו דע"א מן התורה נאמן עכ"פ באיסור לא האמינו הכא דאף דאין יכול לבא לידי איסור אשת איש דאפקעינהו רבנן מכ"מ יבאו לידי איסור זנות היא והבעל הראשון וע"ז מתרץ דמכ"מ משום עגונא הקלו רבנן בזה, שוב ראיתי ברש"י שבת (קמ"ה:) שכתב בפי' כן דאפקעינהו רבנן לקידושין ע"ש:
בד"ה אי קדושת. דלא יכול לפדות אלא בעליו. לא ידעתי מנ"ל כן ואדרבא (בפ"ה דמעשר שני) משמע דגם אחר יכול לפדותו רק שהבעלים מוסיפים חומש כמו במעשר שני וכן נראה מדברי הרמב"ם ואי כוונתם דלא יכול לפדות בלא דעת בעלים משא"כ בהקדש אין זה במשמעות דבריהם ועוד מ"ש נטע רבעי דנקטו הא גם במעשר שני הדין כן ועוד גם הקדש צריך דעת גזבר, והנה בתוספות הרא"ש שכתב ג"כ כדברי התוספות הוסיף כדאמרינן במרובה אכן גם שם לא אמרינן רק דמוסיף חומש אבל לא שלא יכול לפדות:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |