ערוך לנר/יבמות/פח/ב
בגמרא שנשאת לא' מעדי'. ברשב"א הקשה דהא אמרינן לעיל (דף כ"ה) דהרגנוהו לא ישא את אשתו ולכאורה י"ל מה קושיא דהא אמרינן לעיל שם (ע"ב) דאם נשאת לא תצא ואף דפליגי אמוראי מכ"מ הכי הלכתא וא"כ דלמא גמרא דהכא דהיינו תי' זה ס"ל כהך מ"ד דלא תצא ונ"ל דהרשב"א לשיטתו קאי דכתב שם דהך לא תצא לא קאי רק אחכם שאסר ולא אמביא גט ומעיד שמת ולכן הקשה שפיר אבל לדעת הרי"ף ורמב"ם ורש"י ורמב"ן שם דס"ל דגם בעד שמעיד לא תצא באמת ל"ק קושית הרשב"א, ולפ"ז תוספות הרא"ש שהקשה הכא והתוספות שהקשו בכתובות (דף כ"ב) ג"כ קושיא זו ע"כ כהרשב"א ס"ל, שוב ראיתי בריטב"א בתי' קמא תירץ כדברינו דבנשאת לא תצא ואח"כ הביא תי' ר"ח שהביא הרשב"א ונראה שזה תלי' בב' שיטות הנ"ל:
אלמא מפקינן לה מיני'. הוי מצי לתרץ דאיירי בהך דינא דשמואל לקמן בבי תרי פסולי עדות ושתקה וקמ"ל דאזיל בתר רוב דיעות וזה ודאי לאו פשיטא הוא דלא לצטרך קרא להכי דהא גם ס"ד דגמרא לא הוי מסתבר לומר דתצא בזה:
איסור כהונה שאני. ק"ק דהתינח לענין נשים פסולות אבל אכתי קשה היאך מוקמינן קרא לענין טומאה שהרי רש"י פי' דוקדשתו גם לענין טומאה קאי והרי גם בזה קשה דבאיסור טומאה ודאי לא צריכא קרא דדפנו ואפילו נדחוק למישכח חידוש גם לענין טומאה אכתי אמאי שתיק הגמרא מיני' וי"ל מאחר דמוקי דנשים פסולות ממילא יש נפקותא לענין טומאה ג"כ כגון דהך דנשאת לאחד מעדי' מתה ובעלה כהן רצה לטמאות לה ואם היא זונה הוי אשה פסולה דאין מטמא לפסולה והוי הך וקדשתו דדפנו לענין טומאה ולענין נשים פסולות בחד גוונא:
דפנו בעדים. נ"ל לפרש דגם לפי תירוץ זה וגם לפי תירוץ איבעית אימא כשבאו עדים וכו' מוקי בנשאת לעד א' ומת ואח"כ רוצה להנשא לכהן וקמ"ל כיון דאף דלעד שנשאה בחייו לא תצא מכ"מ עתה כשמת נחשב כלכתחלה ומשום קדושת כהונה ב"ד מוזהרים לחזור אחר עדים להכחיש עדים ראשונים שלא תנשא לכהן ולפי איבעית אימא כל היכי שנשאת באופן שלא תצא גם לכהן מותרת אבל מוקי בנשאת אחר שכבר באו עדים שלא מת ובזה תצא לר' מנחם בר"י ואם מת בעלה השני אז אסורה לכהן משום זונה שהרי גם מבעלה השני היו מוציאין אותה אם הי' נשאר בחיים:
אי הכי נמצא זה מחזיר גרושתו. ק"ק מאי קושיא דלמא לאיסור א"א דבמיתה חששו שמא יבא להתיר אבל לאיסור מחזיר גרושתו דבלאו גרידא לא חששו וצ"ל דסמיך אמה דפריך לעיל (פ"ב.) מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, ועיין מש"כ שם ולקמן (קי"ט.) דלמסקנא מחלקינן בין איסור לאו לאיסור כרת אבל לשון אי הכי קשה דכ"ש דשייך גזירה טפי אי איירי בלא גט דנראית כא"א וגם לשון נמצא זה מחזיר גרושתו משמע דבאמת מחזיר גרושתו ולא משים מראית העין דוקא, ולכן לולא פי' רש"י הי' נ"ל לפרש ע"פ מה שנראה לעיל (נ"ב.) דכמו דפוסל ריח הגט לענין כהונה כמו כן פוסל גם לענין ייבום וא"כ י"ל דגם לענין בעלה שלא להחזירה פוסל מדרבנן ומקשה מכח ריח הגט כמו בקושיא שניי', וע"פ פי' זה יתורץ ג"כ מה שהקשה הריטב"א אמה דפריך אי הכי סיפא נמי דלמה פריך נימא דגירש זה ונשא זה בלאו ה"נ ה"ל למיפרך שיאמרו דמחזיר גרושתו מן האירוסין ע"ש, וע"פ פירושינו א"ש די"ל דלאיסור לאו לא חששו אכן כל זה דוקא ע"פ פי' רש"י בענין ריח הגט ועיין מש"כ לקמן:
ברש"י ד"ה הרי כאן, כגון בעדות אשה. מזה נראה דס"ל לרש"י דעד א' נאמן באשה מן התורה וזהו כשיטת הראשונים וכמו דס"ל גם הרמב"ם דבמלתא דאיכא רגלים לדבר כגון הכא דדייקא ומנסבא האמינה התורה לעד א' אבל שיטת התוספות אינה כן דכתבו לעיל (ד"ה מתוך) דנאמנות העד א' תקנת חכמים היא וכן חלקו בפי' בכתובות (כ"ב:) בין סוטה דנאמן עד א' מן התורה ובין אשה דאין נאמן רק מדרבנן אכן אכתי קשה לפי מה שכתב רש"י בשבת (דף קמ"ה) דהטעם דעד א' נאמן דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' משו' עגונה א"כ אין זה נאמנות מן התורה והיך כתב הכא דעד א' נאמן מן התורה ומזה ראי' למה שכתב בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' פ"ט) דגם רש"י ס"ל דעד א' נאמן מן התורה ומש"כ שם דאפקעינהו רבנן לקידושין היינו דוקא לענין עד מפי עד דאיירי התם בשבת מיני':
בד"ה אלא לאו. ולא רצה להוציא משום זונה. מלשון רש"י משמע שהעד שנשאה לא רוצה להוציא והוא כהן וכן כתב המהרש"ל אבל הריטב"א הביא בשם רש"י שהעד שהיתה נשאת לו לא הי' כהן אלא מא ג"כ ועתה נשאת לכהן ע"ש ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן ולא כפשוטו שהעד הוא הכהן:
בתוספות ד"ה והבא עלי'. אפשר לברר ע"י הזמה. בכריתות לא כתבו כן דגם לר"ז א"ש אלא רק לרב נחמן ונ"ל דס"ל שם דלא מקרי אפשר לברר ע"י הזמה כיון דבב"ק (ע"ד:) פליגי אי הכחשה תחלת הזמה היא או לא ומשמע שם דלר"א דס"ל דלאו תחלת הזמה היא לא חשבינן להו כלל כעדי הזמה מדהוצרך למוקמי' שם הא דאמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין בבא הרוג ברגליו ולא מוקי בהוכחשו ולבסוף הוזמו אלא ודאי משמט דבזה לא חשבינן להו כעדי שקרי כלל דלוקין וא"כ להך מ"ד לא שייך הך סברא שיש לברר ע"י הזמה ואין לומר דאכתי אפשר לברר אם יבא הבעל באופן שידוע וניכר לכל דבזה דיינינן אותה ודאי כאשת איש כמו שכתבו התוס' לעיל (ע"א) ודומיא דבא הרוג ברגליו שלוקין די"ל דבעינן אפשר לברר על ב' הצדדים דהיינו היתר ודאי או איסור ודאי וזה שייך בספק חלב וכן בע"י הזמה דאפשר שיזומו אותן האומרים מת ואפשר שיזומו אותן האומרים לא מת משא"כ ע"י ביאת הבטל אי אפשר לברר רק האיסור א"נ י"ל דבעינן אפשר לברר א' מצדדי הספק שלפנינו דהיינו א' מכתי עדים או החתיכות מש"כ בבא הבעל דלא נתברר הספק ע"י עצמו:
בא"ד. הא מחייב במיתת ב"ד. מזה נראה לפשוט ספק שנשאלתי באשה שהלך בעלה למד"ה וזינתה בעדים והתראה אם חייבת מיתה אי נימא כיון דסוקלין ושורפין טל החזקות נהרגת או אי נימא כיון דאפשר לבא לידי בירור שלא חטאה כגון שיבואו עדים שכבר הי' מת אינה נהרגת משום והצילו העדה, אכן מדברי התוספות נראה דפשיטא להו דנהרגין הבועל והיא דאל"כ איך קאמרי הא מחייב מיתת ב"ד דאף אי נימא דאוקי תרי להדי תרי ולא נאמין לזה שאומרים מת מלזה שאומרים לא מת אכתי איך נהרגים דלמא כבר מת הבעל אע"כ דמשום חזקה מוקמינן לה בחזקת א"א ונהרגין:
בא"ד. ואר"י מה שאשה דייקא ומנסבה. עיין במהרש"א שהקשה דהא אמרינן דבב' עדים לא דייקי' ועוד הקשה דלקמן (צ"ג:) גבי עד א' ביבמה כתבו התוספות דלכך לא מוקמינן בחזקת איסור ליבום משום שהוא והיא אומרים ברי לנו וזה סותר דבריהם דהכא, אכן לפענ"ד י"ל דקושיא חדא מתורצת בחברתא דודאי מסתמא לא אמרינן דבב' עדים דייקי אבל כדמתרץ דבלשאת לא' מעדי' איירי והיא ג"כ אומרת ברי לה והיינו שאומרת ברי לי שמת אף שהכא לא פי' רש"י כן אלא שמכרת אותו שלפנינו בסימנים שאינו בעלה מכ"מ יגיד עליו ריעו דבכתובות (דף כ"ב) קאמרינן ג"כ הכי והתם אי אפשר לפרש כן ושם פי' ש"י גופא שאומרת ברי לי שמת, שוב ראיתי בריטב"א שבאמת הקשה על פי' רש"י דהכא ופירש דאיירי גם הכא כן שאומרת ברי לי שמא וכיון שאומרת ברי לי הרי ראינו שדייקא ולכן מרעה לה לחזקה וא"כ מה שכתבו הכא דהיא דייקא הוא אותו הטעם בעצמו שכתבו לקמן מפני ששניהם אמרו ברי לנו, שוב ראיתי בתוספות הרא"ש כאן ובתוספות ב"ב (דף ל"ב) הקשו קושית המהרש"א שבב' עדים לא דייקא ותירצו ע"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |