ערוך לנר/יבמות/עז/א
בגמרא וכתיב יתרא הישמעאלי. פי' דבדברי הימים (א' ב') כתיב ואבי עמשא יתר הישמעאלי וזה מה שדרש הכא (אבל בירושלמי יש דעה שהי' גר ישמעאלי), וע"פ זה נ"ל ליישב מה שהקשה המהרש"א בשם יפה מראה למה נקט כישמעאל שהרי אין ישמעאל בעל החרב אלא עשו ונדחק מאוד ביישוב זה ובפרט מה שכתב דאי עמוני ואפילו עמונית קנאין פוגעין בו תמו' היא שהרי אף שאסור לבא בקהל מכ"מ גר וישראל גמור הוא, אבל לענ"ד י"ל כיון דדברי הימים כתב עזרא כדאמרינן (ספ"ק דב"ב) ובזמן גלות בבל הרג ישמעאל בן נתני' בחרב לגדליהו ורבים חללים הפיל כדכתיב בירמי' (מ"א) שמילא כל הבור חללים לכן נראה שהיו רגילים בעת ההיא לכנות לכל הורג בחרב כזה בשם ישמעאל על שם ישמעאל בן נתני' וזהו מה שכינה עזרא ליתרא בשם הישמעאל לומר שחגר חרבו כישמעאל שאמר כל שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב:
הכא תרגמו כל כבודה. מה דלא יליף מאי' שרה שהוא פסוק בתורה י"ל דבב"מ (פרק הפועלים) אמרינן ויאמר הנה באוהל להודיע וכו' כדי לחבבה על בעלה וע"ש בפי' רש"י, ולפי הנראה ב' הלשונות בהא פליגי דללשון ראשון דמשמיענו דשרה צנועה היתה יש ללמוד מזה שדרכה של אשה להיות צנוע אבל ללישנא דרב יהודה א"ר שאמרו כן לחבבה על בעלה מוכח שאין דרכה של אשה להיות צנוע דהרי ע"י כך נעשה חבוב שהראו המלאכים לאברהם שאין שרה כשאר נשים כמו שפי' רש"י, וא"כ י"ל דלישנא קמא דהכא סבר כלישנא בתרא שם ולכן לא הי' יכול להביא משרה, אכן לפ"ז צ"ל דמה דקאמר הכא ואיתימא ר' יצחק לא ס"ל כהך לשון שם דלישנא בתרא ר' יצחק אמר דלפ"ז אין ראי' משרה אלא צ"ל דמ"ד דהכא ר' יצחק אמר ס"ל דהתם ר' יהודה א"ר אמר ללישנא בתרא:
כתנאי עמוני ולא עמונית. עיין במהרש"א ח"א שהאריך בזה מה הי טעם דבועז שלקח לרות אי מואבית אסורה ומה נסתפקו בזה וכתב דבועז לקחה מטעם מצות יבום דע' דוחה ל"ת רק שהם סברו דאעפ"כ הבנים מואבים דהולד הולך אחר הפסול והנה מה שפשיטא לי' להמהרש"א בזה נסתפק בו השער המלך ובהל' יבום וחליצה) דיבם שייבם ממזרת מטעם ע' דוחה צ"ת אי הולד ממזר או לא וכבר הזכרתיו לעיל (ך':) אכן במה שכתבתי שם דלא ידעתי מקום ספק לדעת התוספות דלעולם לא שייך שתתעבר בהיתר ע"י ייבום דייבום אינו רק בהעראה וא"א להתעבר בהעראה גם דברי המהרש"א דהכא לא שייכים דאכתי יהי' איסור בבועז אי מואבית אסורה כיון שעשה גמר ביאה שנתעברה ממנו, אכן לכאורה יש לפשוט ספק השער המלך במקום דשייך ספיקו דהיינו לפי מש"כ לעיל (ע"ד:) מה מקשה גיורא ומשוחררת בני מיכל תרומה ננהו הא משכחת בנפלה גיורת לפני כהן לייבום וייבמה והשתא אי אמרינן דהבן הולך אחר הפסול גם היא עצמה נתחללה ע"י ביאה דייבום דכתיב לא יחלל א' לה וא' לזרעה וא"כ לא משכחת בכה"ג ומזה לכאורה ראי' דנפסלה בביאה וא"כ גם זרעה פסול במקום ששייך ועיין מש"כ בזה לקמן (דף ע"ח):
מאי דכתיב פתחת למוסרי. י"ל איך שייך דרשה זו לרישא דקרא ויש לומר דעל מה שאמר דוד אני עבדך בן אמתך פי' במדרש הובא בילקוט אני בן אותה שאמרה ופרשת כנפיך על אמתך וגם בזה י"ל למה ייחס דוד עצמו אחר רות על פי דברים הללו דוקא, ונ"ל כיון דמה שהוכשרה רות ואחרי' דוד בקהל הי' מכח כל כבודה בת מלך פנימה ואמה שאמרה רות ופרשת כנפיך על אמתך השיב בועז הטבת חסדך האחרון וגו' לבלתי לכת אחר הבחורים והיינו שקיימה כל כבודה בת מלך וחתוך כך נשאת לבועז וזה מה שאמר דוד על ידי שאני בן אותה שאמרה ופרשת כנפיך על אמתך לבלתי לכת אחר הבחורים וקיימה מדת הצניעות עי"ז פתחת למוסרי שהתרת מואבי' לבא בקהל:
ובזה נ"ל לבאר ג"כ הפסוק (ברות ב') ותאמר רוה המואבי' גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין עד אם כלו את כל הקציר אשר לי ותאמר נעמי אל רות כלתה טוב בתי כי תצאי עם נערותיו, ויש לדקדק למה שנתה רות מדברי בועז שהרי הוא אמר לה שתצאי עם נערותיו כמו שאמרה גם נעמי והיא אמרה בשמו שתדבק עם נעריו וכבר העיר על זה ר' יוחנן במדרש רות עד שאמר שלכך קרא לה הפסוק רות המואבי' על שהוציאה לעז על הצדיק, אכן לענ"ד יש ללמד זכות על רות הצדקת שאדרבה מדת חסידות נהגה בזה בשנדקדק עוד למה באמת קראה פה רות המואבי' וגם מהו הלשון גם כי אמר אלי מהו גם לרבות אבל י"ל דהנה נעמי אמרה לכלתה ברוך ד' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים ושוב אמרה קרוב לנו האיש מגואלנו הוא והיינו שבמה שאמרה שלא עזב חסדו את המתים ושגואל הוא רמזה לה שבועז ייבום אותה אכן רות בענותנותה לא חשבה שבועז שופט ישראל ישאנה ולכן שלא להוציא לעז עליו כאלו מחמת גיאות לא רוצה לייבם הקדימה לחמותה בהזכירה כי מואבית היא וגם שאמר לה שתדבק עם נערים שלו א"כ ע"כ דעתו דליכא מדה טובה בנשים להיות כבודה פנימה ולכן ע"פ דעתו אסור ליבמה באשר שמואבי' היא והי' להם להקדים נשים לקראת נשים והנה שנתה רות מפני השלו' אבל נעמי אמרה אעפ"כ טוב שתדבק עם נערותיו ולא עם נעריו להזכירו שמדת אשה להיות צנועה בביתה ואולי מתוך כך יזכור לדרוש מואבי ולא מואבית וכן כבר הי' דעתו של בועז ולכן נשאה:
נאמרו ב' מקראות הללו. עיין במהרש"ל ומהרש"א שנדחקו מה ב' מקראות דקאמר ולפענ"ד ק"ל ג"כ למה קאמר דוד דוקא על רחבעם כן ולא שמח על עצמו וגם קאמר לעיל פתחת למוסרי ב' מוסרות, ונ"ל ע"פ מה שהקשה הרשב"א לעיל אמה דקאמר הי' להם לקדם נשים לקראת נשים דהתינח אעמון אבל במואב דקאמר הטעם דאשר לא שכר הא אין דרכו של אשה לשכור ותירץ דאי בעמון אסורות נקבות גם במואב אסורות כיון דכתיבי גבי הדדי, ולפ"ז י"ל כיון דאיכא ב' טעמים לאסור עמונית ומואבית דרשה דמואבי ואפילו מואבית כמו במצרית או משום טעמא דהי' להם להקדים נשים לקראת נשים רק דהחילוק הוא דטעם הראשון שייך גם במואבית והטעם השני לא שייך במואבית רק ע"י דכלל עם עמונית והנה דוד ודאי כבר ידע כשנולד רחבעם שהי' בשנת מותו כדמוכיח הכתוב שהוא כשר לבא בקהל כמו שהבטיחו הקב"ה ונאמן ביתך לפני עד עולם רק שהי' אפשר לומר דדוקא מואבית כשירה דאין דרכה של אשה לשכור אבל עמוני' פסולה אכן מדכתיבי גבי הדדי אמרינן מדהך כשרה הך נמי כשרה וא"כ הכשר דוד הוא ראי' על רחבעם ג"כ וזהו דקאמר לי' עלי ועליך נאמרו ב' מקראות פי' על דבר אשר לא קדמו אתכם ועל דשר אשר שכר עליך וכי היכי דקרא דנאמר במואב לא קאי על מואבית כן הך דנאמר בעמון לא קאי על עמונית ולכן דור ורחבעם כל א' ראי' על האחר:
מה לכה"ג באלמנה שכן ביאתו בעבירה. א"ל דלמא ס"ל קהל גרים אקרי קהל וא"כ גם עמוני בעמונית ביאתו בעבירה די"ל דהך לא צריד להשמיענו לרבי יוחנן כיון דס"ל הלכה כסתם משנה וסתם משנה דלעיל דקתני דפצוע רכא מותר בגיורת ס"ל דלא אקרי קהל ועוד דהא ע"כ מה דלא סלקא השתא דעתי' לאוקמי' בעמוני שנשא בת ישראל היינו דהוי ס"ל דבזה באמת בתו פסולה כריש לקיש לקמן וא"כ ג"כ אין לומר דס"ל דקהל גרים אקרי קהל דא"כ יקשה מאי טעמא דכשרה:
מה לחלל שכן יצירתו בעבירה. ק"ק דנילף מבן חלל דאין יצירתו בעבירה ואעפ"כ בתו פסולה דחלל זרעו פסול לעולם כדאמרינן בקדושין (ע"ז.) וא"ל דמכ"מ פרכינן שכן יצירתו בעבירה כיון שפסולו בא ע"י אותו שהי' יצירתו בעבירה א"כ איך קאמר חלל יוכיח דאין ביאתו בעבירה הא עכ"פ פסולו בא ע"י ביאת עבירה דע"כ חשיב זה כמו לגבי עצמו דאל"כ גם מיצירתו בעבירה לא פריך מידי דנילף מבן חלל וי"ל דלענין ביאתו בעבירה עכ"פ בעינן ביאתו ממש אבל יצירתו שייך גם בהיצירה הקודמת:
ברש"י ד"ה הצד השוה שבהן עמוני אינו ראוי לבא לקהל. הא דפי' כן ולא דאינו ברוב קהל היינו דבא מטפה פסולה דהא בקדושין (דף ע"ח) קאמר ג"כ כסוגיא דהכא הצד השוה שבהן שאינו ברוב הקהל ושם פי' רש"י דבא מטפה פסולה וע"כ צריך לפרש שם כן דהא בגר פתם ג"כ קמיירי דאינו פסול לבא בקהל י"ל דאדרבא היא הנותנת דאם הפי' הכא כמו התם אכתי יקשה פשיטא האמר ר"י אף גר שנשא גיורת בתו כשירה וא"כ ע"כ לא ס"ל הך צד השוה אבל השתא י"ל דדוקא לענין סתם גר לא ס"ל דחשיב לי' ברוב הקהל כיון שכשר לבא בקהל וכמש"כ התוספות והך דבא מטפה פסולה לא חשיב למקרי עי"ז אינו ברוב הקהל:
בתוספות ד"ה אם. שהרי בת ישי נשא. ק"ל לפ"ז מה פריך היאך נאמן בשעת מעשה שהרי הך אשר בא כתיב בשמואל (ב' י"ז) כשמנה אבשלום לעמשא תחת יואב כשמרד אבשלום ואבשלום מרד בשנת ל"ז למלכות דוד כדאיתא בסדר עולם וא"כ הי' זה סוף ימי דו וא"כ מנ"ל דיתר באותה שעה כבר הי' נשא לבת ישי דלמא אח"כ כשקבעו הלכה כמותו ע"פ קבלתו והתירו דוד בקהל נשא הוא בת ישי והוליד לעמשא:
בד"ה כתנאי. תקשי' לי' מצרי ולא מצרית. ק"ק מה קושיא לרבי יהודה הא ר"י יליף לקמן (ע"ב) מקרא דאשר יולדו דמצרית אסורה ועוד מוכח לדידי' כן דאל"כ מצרי שני במה יטהר כדאמרינן לקמן, וא"ע ראיתי שהרמב"ן באמת תירץ כן, ונ"ל דהתוספות לא רצו לתרץ כן די"ל דהם ס"ל כפי' שוי דרש"י בהא דהכתוב תלאן בלידה ולפי' זה לא שייך דרשה זו רק למ"ד דמצרי שני שבא על מצרית ראשונה בנה שני הוי אבל למ"ד שלישי הוי לא שייך זה וא"כ הקשו התוספות להך מ"ד דלדידי' ליכא דרשה, וכן הקושיא שניי' מתורץ בזה דהך ראי' דמצרי שני במה יטהר ג"כ לא שייך רק למ"ד דשני הוי דאל"כ ישא נתינה כמש"כ התוספות שם:
בד"ה מכה"ג באלמנה. וכן פי' בקונטריס התם. ברש"י שלפנינו אינו כן דממה שכתב בקדושין (ע"ז.) משמע דכוונתו כתי' התוספות דכאן דלכך לא חשוב צד השוה דב' המלמדים לא שוים דחשיב זה כמו צד חמור אבל לא משום שהלמד דהיינו הגר לא דמי למלמדים, אכן ק"ל אמה שכתב רש"י שם דלכן לא יליף ראב"י משום דחשיב זה כמו צד חמור וצד חמור לא פריך דא"כ היאך יליף רבי יהודה מני' הא גם ר"י ס"ל דצד חמור לא פרכינן במכות (ד':):
בא"ד. יליף במה הצד אפילו לפסול בביאתו. א"ל למה לי' לר' יהודה לילף במה הצד לפסול בביאתו תיפוק לי' דהשתא ממזר הוי מפסיל בביאתו מבעי' כמש"כ התוספות לעיל (מ"ד:) לר"ע והרי ר"י ס"ל ג"כ כר"ע דאין קדושין תופסין בח"ל כמש"כ התוס' לעיל (מ"ט.) די"ל דהתוספות הכא אזלו להך שיטה שכתבו בקדושין (ע"ד:) דרבי יהודה ס"ל דאין ממזר מח"ל, א"נ אזלו להך שיטה שכתבו שם (ע"ה:) דלא אמרינן הך סברא דהשתא ממזר הוי מפסל בביאתו מבעי' אלא לענין זה דמייתי לי' הגמרא שם, ועיין מש"כ לעיל (דף מ"ה):
בד"ה רבי יוחנן. שאיסורו שוה בכל ובתו כשירה. כבר כתבתי לעיל (דף מ"ה) די"ל דהני אמוראי כר"ל ס"ל, אכן מש"כ התוספות הרא"ש בזה לא זכיתי להבין דאיך תלי' בזה הך מימרא דרבי יוחנן משום ר' ישמעאל דזה ודאי כ"ע ס"ל ולכן שפיר מייתי לי' הש"ס לעיל להני אמוראי אפילו אי ס"ל כר"ל דהכא:
בד"ה ריש לקיש. דס"ל דבת גר עמוני ומצרי שני זרעו פסול. ק"ק כיון דלר"ל פליגי תנאי בזה א"כ היאך קאמר ר' יוחנן לקמן לרבי זכאי פוק תני לברא משום דאני שונה עמיו מעמיו דלמא מאן דתני עמיו מעמיו להכשיר בתולה מב' עממים ס"ל כרבי יוסי ור' זכאי תני כת"ק ואדרבא מזה יהי' ראי' לר' זכאי דכת"ק ס"ל ומזה לכאורה ראי' לתי' הרמב"ן והרשב"א אקושי' תוס' זו לעיל (דף ס"ט) דגם ר"ל מידה דלא פליגי תנאי בזה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |