ערוך לנר/יבמות/סא/ב

ערוך לנר יבמות סא ב

דף ס"א ע"ב

בגמרא מ"ט אין מייבמין. ק"ק לפמש"כ התוספות לעיל (מ"ד.) דמ"ט חרש וחרשת עולה ליבום הא כל שאין עולה לחליצה אינו עולה ליבום ותירצו דפומייהו הוא דכאיב להו ע"ש, ו"ה שייך דוקא גבי חרש וחרשת כדאמרינן לקמן (ק"ד:) אכל לא לענין קטן וקטנה דהם מגזירת הכתוב דאיש לא חולצין וא"כ מאי פריך ח"ט אין מיבמין הא כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום ודוחק לומר כיון שאחר זמן עולה לחצילה וכן קשה ג"כ לר"א דס"ל באמת מתייבמת ואינה חולצת ואפילו יש לחלק בזה אכתי יקשה דנסתר בזה מה שתירצתי לעיל אמה שהקשתי לשיטת ר"ח שהביאו התוספות לעיל (דף ב') דבקבלה עלוי' גם ר"מ מודה דא"כ מאי פריך הכא דלמא ר"א איירי בדלא קבלה ותרצתי דא"כ מאי קמ"ל ר"א דמתייבמת ע"ש דהשתא טובא קמ"ל דה"א דאינה מתייבמת מדלא עולה לחליצה וא"כ ממנ"פ קשה, גם י"ל ארש"י שכתב אר"א דאינה חולצת דאין מעשה קטנה כלום עכ"ל דלמה כתב טעם חדש ולא טעם דאיש כתיב בפרשה שכתוב בפלוגתא דר"מ וצ"ע:

ותניא קטנה מתיבמת ואינה חולצת. יש להקשות לפמש"כ התוספות לקמן (פ':) דלרב הונא דס"ל עד שיהיו כולם מה חשש סרים שייך וכתבו דא"ל דאיירי שכבר יש לו קצת סימנים דא"כ לא פליגי רבנן ועוד דא"כ לא פריך כלום לר"מ ממתניתן דלקמן ע"ש, הרי דעכ"פ לא דחוק להו לאוקמי' הך קטן אינו מיבם דקאמר ר"מ בשכבר יש לו קצת סימני סריס, ולפמש"כ התוספות בקידושין (ד'.) לרב הונא דס"ל עד שיהו כולם גבי סריס גם גבי איילונית בעי כולהו וכיון דהכא רבה לרב הונא השיב א"כ אמאי לא מוקמי' הך כהן לא ישא את הקטנה בשכבר הביאה קצת סימני אילונית וסבר כרבי יהודה דאילונית זונה היא ולעולם לא חייש למיעוטא, וי"ל דבשלמא אי איירי בסתם קטנה א"ש הך דינא דכהן לא ישא את הקטנה בהך גוונא לאשמעינן תרווייהו דס"ל כר"מ וכרבי יהודה אבל אי בהאי גוונא איירי דכבר יש לה קצת סימנים א"כ רובא איילונית היא ואין בזה חדוש שחוששין לאיילונית ולא אשמעינן אלא דכר' יהודה ס"ל דאיילונית זונה הוא א"כ ליתני בקיצור דכהן לא ישא איילונית ועוד הרי בלא"ה השיב שפיר דגם כר' יהודה לא ס"ל:

זונה כשמה דברי ר"א. ק"ק דא"כ זונה דכתיב גבי כה"ג ל"ל דתיפוק לי' שהיא גרושה או אלמנה וא"ל דצריך קרא היכי דזינתה תחתיו שאסורה לו מטעם זונה תיפוק לי' משום לאו דאחרי אשר הוטמאה שהוא בסוטה ודאי כדאמרינן לעיל (דף י"א ודף נ"ו) ואף שי"ל לעבור עליו בב' לאווין הא אמרינן בפסחים (דף כ"ד) כל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאווי יתירי וביותר ה"ל לר"א לדרוש כאחד משאר תנאי מלאוקמי' בלאווי יתירא וי"ל דהאי זונה דכה"ג צריך לגז"ש דדרשינן מינה בקדושין (ע"ז:) מה זרעו חולין וכו' ע"ש:

זונה זו איילונית. מלשון זה משמע דכהן הבא על איילונית לוקה מטעם זונה וק"ק שהרי לעיל מפרש הטעם משים דכל ביאה שאין בה פירצה ה"ז בעילת זנות וא"כ הוי זה כביאת ח"כ וח"ל והרי כביאת ח"כ נמי אין לוקה רק הבועל אחריו אבל הוא לא כמש"כ רש"י בכהן הבא על אחותו בקדושין (דף ע"ח) וא"כ ה"נ לא ילקה דהא קודם ביאה עדיין איילונית לאו זונה היא, והנה במתניתן י"ל דבאמת לכך נקט לא ישא איילונית כיון דאביאה שניי' שיבא עלי' יתחייב מטעם זונה אבל אלשון הברייתא קשה ודוחק לומר דלא קאמר זונה זו איילונית רק בביאה שניי' שבא עלי':

הא ר"א היא ולא רבנן. עיין ברשב"א שהקשה מאי קושיא דלמא ס"ל כרב ור' יוחנן דסופה להיות בעולה תחתיו, אכן לפענ"ד לא הבנתי קושיתו דאף דהש"ס מקשה לעיל כן מכ"מ הרי לא אסיק רב הונא בתיובתא שאמר דרב גופא ס"ל דמוציאה בגט וע"כ דלפי האמת סברא דסופה להיות בעולה תחתיו לא אמרינן וכ"כ הרשב"א בעצמו לעיל שם ולכן מקשה שפיר, ועוד דלכאורה משמע דלרב הונא השיב רב אדא בר אהבה כן דהא רב הונא הוא דאקשי' לעיל מ"ט דר"א ורב הונא גופא ס"ל לעיל דמוציא בגט לכ"ע, ואפשר לפרש דזה הוא הלשון מבלי לב דקאמר רבא שלא מצינו בשאר מקומות דודאי תירוץ ראב"א יהי' שייך לעצמו אם לא לרב הונא השיב כן דלא יקשה כקושית רבא די"ל כתירוץ הרשב"א על זה אבל רב אדא ב"א לא שת אל לבו דלרב הונא הוא דמתרץ כן ולרב הונא ע"כ לא שייך כתירוץ הרשב"א:

גם י"ל בזה מה דקאמר רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי לה רב הונא מינך מ"ט חשק רב הונא דוקא להקשות לרבה עד שרב חסדא ידע מקודם דלרבה יקשה כן, אכן לפ"ז א"ש דלעיל (נ"ט.) מקשה רבא מולו תהי' לאשה וכו' ע"ש וכתב הרשב"א דע"כ ס"ל כרב הונא דמוציא בגט ע"ש, ומה שעל וה הקשה והניח בצ"ע יישבתי לעיל דא"ש חי נימא כרב הונא ס"ל ואף דבש"ס שלנו כתוב רבא מכ"מ מדברי הרשב"א לעיל נראה שהוא גרס רבה וכן נראה ממה שהביא שם מרבה דלעיל (נ"ו:) וכן נראה גם מקושיתו דכאן דאי רבא גרס לעיל א"כ לפי תירוץ הרשב"א גופא לעיל פשיטא לי' לרבא דליכא תנא דס"ל דאין מוציאה בגט דאל"כ מאי מקשה לעיל מברייתא דולו תהי' לאשה ארב דלמא הברייתא כוותי' דהך מ"ד ס"ל וכיון דרבא גופא ס"ל ע"כ לעיל דליכא מ"ר דס"ל כן א"כ מאי מקשה הרשב"א אקושית רבא הכא אע"כ דלעיל רבה גרם, ולפ"ז י"ל דודאי לאחר לא רצה רב הונא להקשות דידע שיש לתרץ בזה כתירוץ ראב"א ויהיה מוכח מזה נגד דעתו דלעיל דאין מוציא בגט ויתורץ קושית רבא בקושית הרשב"א אבל רבה דע"כ ג"כ כוותי' ס"ל מדמקשה לעיל מולו תהי' לאשה הוא ע"כ צריך לתרץ הכא תירוץ אחר דלא כרב אדא ב"א ולכן הקשה דוקא לרבה כן:

לכי גדלה בעולה היא. עיין במ"ל (בפרק י"ז מהל' א"ב הל' ט"ו) שהביא מזה ראי' לדעת הרמב"ם דכה"ג רק ע"י נשואין מצוה על הבתולה ומוזהר על הבעולה אבל שלא ע"י נשואין לא מדקאמר לכי גדלה בעולה היא וכתב על זה שזה ראי' נכונה עד מאוד ונגד דעת החולקים עליו, ולא זכיתי להבין מאי קושיא בזה דהא י"ל דה"ק דודאי אי קני לה בעודה קטנה גם עתה בקטנותה אין איסור בעולה דהא אשתו היא אבל כיון דלא קני לה עד לכי גדלה א"כ עתה בעולה היא בקטניתה ואפילו בעוד שלא קדשה ועכ"פ יש ליישב בזה שיטת החולקים על הרמב"ם:

פתוי קטנה אונס הוא. עיין מש"כ לעיל (ל"ג:) דמסוגיא דשם הקשה ה"ה על הרמב"ם שלא הביא הך דין דפתוי קטנה אונס הוא ותירץ דהרמב"ם סמך עצמו על סוגיא דכתובות (דף ט') אכן המשנה למלך (ה' אישות פ' י"א) העיר דלכאורה גם מסוגיא דהכא יקשה עליו, ולענ"ד י"ל דאדרבא מסוגיא זו יש ראי' לדעתו מדאוקי רב פפא ורב נחמן בר יצחק ככה"ג ולא קיימו בתירוץ רבא דלכאורה יותר מסתבר מלאוקי דברי ר"א דקאמר כהן סתמא בכה"ג אע"כ משמע דלא ס"ל הך דין דפתוי קטנה אונס הוא וא"כ פסק הרמב"ם כבתראי:

תלמוד לומר אשה. א"ל לרבנן דפליגי אר"א וס"ל דקטנה מותרת לכה"ג אשה מאי דרשו בי' די"ל הא אצטריך לכדרשינן מיני' לעיל (ע"א) לכה"ג שאירס את האלמנה שיכנוס ולר"א י"ל דתרי אשה כתיבי דכתיב יקח אשה וכתיב אשה בבתולי' יקח ורבנן מפקי האי אשה לדרשה דאשה אחת ולא שתים דדרשינן מיני' לעיל (דף נ"ט) שפירש הרמב"ם לפי דעת ה"ה דאתי לדרשה שאין כה"ג נושא ב' נשים ולר"א צ"ל דתרתי שמעת מיני' דאשה ממעט קטנה וגם לא שתים ורבנן לא מפקי רק לא שתים מינה והרמב"ם דפסק כר"א י"ל משום דשקיל וטרי הש"ס אליבי':

יכול בוגרת ת"ל בתולה. ק"ק כמאן ס"ל האי חנא אי ס"ל כמ"ד לעיל (נ"ט.) דבתולה בתולה שלימה משמע הרי הוא מרבה בוגרת מבתולי' ולמאי אהני הך מיעוטא דבתולה ואי ס"ל כמ"ד דמקצת בתולה משמע א"כ איך קאמר ח"ל בתולה הא אדרבא מבתולה מרבינן בוגרת ורק מבתולי' ממעטינן, וראיתי ברמב"ם (הל' א"ב פ' י"ז) שכתב מיעוט לבוגרת מבתולי', ולפ"ז י"ל דהי' גורם באמת בברייתא ת"ל בבתולי' אבל לפי' רש"י אי אפשר לומר כן דהביא קרא דבתולה מעמיו וא"ל אי בוגרת מבתולי' אתיא א"כ בתולה למאי אתי די"ל דכתיב בתולה למעט מוכת ע דגם מ"ע ממעטינן מבתולה במש"כ התוספות לעיל (ס'.):

אין הלכה כר"א. הא דהוצרך לאשמועינן דוקא דאין הלכה כר"א ולא דאין הלכה כשאר תנאי דקתני בברייתא י"ל דודאי ידעינן דהלכה כחכמים נגד שאר התנאים דיחיד ורביה הלכה כרבים אבל כר"א שפיר ה"א דהלכה כוותי' משום דאיכא למישמע דר' אלעזר בן יעקב סבר כוותי' דמשנתו קב ונקי כדקא סלקא דעתי' לעיל (ס'.) להכי אשמעינן דאין הלכה כוותי' וכדפריך באמת אהא דמפרש לעיל טעמא דראב"י כר"א מהא דאמר רב עמרם הכא דאין הלכה כר"א:

אלא א"כ יש לו בנים. הא דלא נקט גם הכא אשה או בנים כמו במתניתן דלעיל גבי איילונית י"ל דבשלמא לעיל דמיירי מנישואין קאמר שפיר דביש לו אשה שיכול לפרות ממנה ישא איילונית אבל הכא דאיירי מדין פו"ר לא הוי מצי למיתני אלא א"כ יש לו אשה שהרי גם בשיש לו אבה לא יבטל מפו"ר שאסור לפרוש ממנה ולכן מה שכתוב ברא"ש אא"כ יש לו אשה ובנים נ"ל שט"ס הוא:

ובזה א"ש מה שדייקו התוספות מה קמ"ל מתניתן הכא דהשתא אשמעינן דאפילו יש לו אשה לא יבטל מפו"ר דזה לא תני לעיל:

נימא תהוי תיובתא דרב נחמן אמר שמואל. ק"ק כיון דהמקשן אכתי לא ס"ד לחלק בין אשה בת בנים לאינה בת בנים והוי סבר דשמואל אשה ב"ב קאמר א"כ מאי קושיא מדיוקא דמתניתן לשמואל ליתא דשמואל כר' יהושע ס"ל דהא גם רב מתנא פסק לקמן הלכתא כר' יהושע וא"כ אין קושיא ממתניתן עליו דהא באמת קאמרינן לקמן דמתניתן דלא כר' יהושע, ולשיטת הרי"ף א"ש דבאמת לא גרס הך דמתניתן דלא כר"י כמש"כ הרא"ש אכן למאן דגרסו ג"כ י"ל דפריך שפיר דע"כ הוכיח דשמואל לא כר' יהושע קאמר דא"כ לימא בקיצור הלכה כר' יהושע אע"כ דשמואל מדאוריתא קאמר דאסור לעמוד בלא אשה וכמו שכתב הבית שמואל באהע"ז (סי' א') בשם הרמב"ן אפילו למסקנא אבל עכ"פ י"ל דהמקשן הי' סובר כן והא דר' יהושע ודאי אינו רק מדרבנן ולכן פריך שפיר:

ועוד י"ל דודאי גם המקשן ידע שפיר דשמואל דוקא אשה שאינה ב"ב קאמר מדמייתי קרא דלא טוב דאיירי מחיוב נשואי אשה ולא מייתי קרא דבבקר זרע את זרעך דמייתי ר' יהושע ולכן פי' רש"י גם בלישנא קמא דשמואל אשה שאינה ב"ב קאמר ומכ"מ פריך שפיר ללישנא בתרא אשמואל דהוי פו"ר לדייק ממתניתן דיש לו בנים א"צ לישא אשה כלל מדלא קאמר במתניתן לא ישא אשה שאב"ב וכמש"כ התוספת:

נושא אשה דלאו בת בנים. ק"ל דאכתי היאך מתורץ קושיתו דלימא תהוי תיובתא דר"נ שהרי ללישנא בתרא אמרינן מאשה נמי בטיל ור"נ אומר דעכ"פ נושא אשה דלאו בת בנים ואין לומר דמתרץ דמאי דקאמר מאשה נמי בטיל היינו מאשה בת בנים דז"א דא"כ היינו לישנא קמא, וי"ל ע"פ מה שכתבו התוספות (ד"ה נפקא) דמאי דקאמר נפקא מינה וכו' פירושו דאם א"ל למכור ס"ת נושא לעולם אשה ב"ב אפילו ביש לו בנים, והנה לפ"ז אזיל הדיוק שכתבו התוספות דדייק מאשה נמי בטיל מדלא קתני לא ישא אינה ב"ב אא"כ יש לו בנים דהא השתא לא הוי מצי למיתני כן דבלא מכירת ס"ת לעולם צריך לישא אשה ב"כ ולכן השתא לפי המסקנא דאזיל דיוק שלו באמת חזר ממה שקאמר מאשה נמי בטיל וס"ל כלישנא קמא כן יש לדחוק לפי' התוספות, אבל ביותר נראה לפי מה שכתב הריטב"א והנ"י דאינו מוכר ס"ת בשביל אינה ב"ב ונראה דמפרשי הגמרא הכי נ"מ למכור ס"ת בשביל בנים פי' ביש לו בנים דאמרינן נושא אשה דלאו בת בנים היינו בשאינו צריך למכור ס"ת דס"ת אינו מוכר רק בשביל בנים אבל בלא מצא ב"ב ואינה ב"ב לא יכול ליקח בלא מכירה בטיל נמי מאשה ובהכי מיירי לישנא בתרא דקאמר מאשה נמי בטיל אבל מה דקאמר ר"נ נושא אשה דלאו בת בנים היינו בשאין צריך למכור ס"ת, ובזה א"ש ג"כ מה דדייקו התוספות לענין מאי קאמר נפקא מינה דלפ"ז א"ש דאדרבא זהו עיקר תירוצו:

דלאו בת בנים. ק"ק כיון דפסק הלכתא לקמן דיש לו בנים ומתו לא קיים פרי' ורביה א"כ איך אמרינן דיש לו זכר ונקבה נושא אשה דלאו בת בנים ניחוש למיתה שמא ימות א' מהן דהא למיתה לזמן מרובה לכ"ע חיישינן כמבואר בתוספות לעיל (כ"ו:) ועיין במגן אברהם (סי' תקס"ח) וא"כ עכ"פ ישא אשה בת בנים עד שיהי' לו ב' זכרים וב' נקבות דאז לא חיישינן למיתה דלמיתה דתרי לא חיישינן כמבואר בתוס' לעיל (שם) ואף דלשמואל ל"ק דקאמר נושא אשה דלאו בת בנים דהא קאמר אע"פ שיש לו כמה בנים ובזה לא חיישינן למיתה מכ"מ לענין פסק הלכה קשה, וי"ל דלזה לא צריך לשא עתה ב"ב אלא אם מת א' מבניו אז ישא וא"ל דנחוש שמא ימות בשכבר הוא זקן שלא יוכל לקיים פריה ורביה עוד זה דמי למיתה דתרי דלא חיישינן, ועוד י"ל דלא מצאנו דחיישינן למיתה אלא היכא שיש חשש שלא יכול לקיים המצו' ותבטל המצו' אבל היכי שכבר קיים רק שיש חשש שמא יבטל הקיום ולא יכול שוב לקיים לזה לא חיישינן דבתר השתא אזלינן והרי עתה כבר קיים המצו':

דכתיב בני משה גרשם ואליעזר. הא דמייתי קרא דדברי הימים ולא הפסוק שבתורה דמקרא שבתורה י"ל שמא היו לו בנות ג"כ אף דלא כתיבי או שמא אח"כ היו לו עוד בנים אבל בד"ה דמייחס כל הזרע וגם הבנות הוזכרו שם פעמים רבות אם איתא דהיו לו בנות הי' הכתוב מזכיר אותן:

אין דנין אפשר משא"א. במהרש"א הקשה הלכתא אהלכתא דהא אמרינן הלכה כר"ע מחבירו והכא הלכה כב"ה, אכן לפענ"ד ל"ק זה דהא לעיל ר' יהושע ג"כ כר' אליעזר ס"ל וה"ל הלכה מחבירו ולא מחביריו אבל מכ"מ קשה הלכתא אהלכתא דהא לעיל פסקינן דטבל ולא מל אינו גר ולא גמרינן מאמהות משום דאין דנין אפשר מא"א והכא ס"ל ב"ה דדנין אפשר מא"א וע"כ צ"ל כתירוץ המהרש"א דהכא מסתבר טפי:

ועוד י"ל ביישוב קושית המהרש"א דבשלמא לב"ש קאמר שפיר דס"ל אין דנין אמ"א כיון דאית לי' דרשה אב' זכרים רק דנימא דנילף מברייתו של עולם דגם זו"נ מהני אבל לב"ה דלא יליף ממשה דב' זכרים מהני שפיר ילפי מברייתו ש"ע דזו"נ מהני אפילו ס"ל דא"ד אמ"א כיון דליכא דרשה אחריתי אבל מכ"מ ק"ל אפכא מר"א אב"ש דלעיל ס"ל לר"א דדנין אפשר מא"א והכא ס"ל דאין דנין, ועיין בתוספות ביצה (ל"ד:) שהקשו ג"כ בשם הירושלמי מר"א אב"ש, ובשלמא לפמש"כ המהרש"א לעיל (דף מ"ו) במהדורא בתרא דר"א ג"כ רק ע"י היקש ס"ל דדנין אפשר מא"א א"ש אבל לפי מה שהוכחתי לעיל מסוגיא דמנחות דאפילו בלא היקש ס"ל דדנין אפשר מא"א קשה, וי"ל דר"א כר' נתן ס"ל דקאמר לקמן ב"ש אומרים זכר ונקבה:

ברש"י ד"ה הלך בעלה. ואם מת אסורה לכהן. ק"ק הא גם בלא בא עלי' בעלה אסורה לכהן מטעם סוטה שנסתרה מקרא דונטמאה ועיין לקמן (פ"ה:) ובשלמא אי הוי מפרש ואם מת כהן לוקה עלי' משום זונה א"ש דמכח נטמאה אין מלקות אבל לשון אסורה לכהן קשה, ואפשר דרש"י ס"ל דאם אחר שבא עלי' בעלה בדרך באו עדים שלא נטמאה באותה סתירה שקנא לה עלי' דאז אין בה איסור דונטמאה מכ"מ אסורה לכהן מטעם זונה כיון דעכ"פ בעודה אסורה לו מטעם ספק בא עלי' בעלה ביאת איסור ועשאה זונה אכן כעת לא נתברר לי דין זה:

בד"ה ב"ש אומרים אבל לא זכר ונקבה. הוצרך לפרש כן דאל"כ לא פריך מידי וב"ש לילפי מברייתו של עולם אכן ק"ק באמת מאי פריך דלמא ב"ש מודה דבזכר ונקבה קיים פרי' ורבי' ולא בא רק להוסיף דב' זכרים נמי סגי וי"ל דמב"ה לשמע לב"ש כיון דב"ה דוקא קאמר ה"נ ב"ש דוקא קאמר ועוד דא"כ הוי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, שוב ראיתי ברשב"א שגרם בדברי רש"י וכש"כ זכר ונקבה והקשה עליו דא"כ הוי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ותירץ ע"ש, ולא ידעתי למה לא הקשה ממה דפריך וב"ש לילפי מברייתו של עולם דבזה לא שייך תירוצו וא"ל דהקושיא היא לילפי מברייתו ש"ע דוקא ולמעט שלא נילף ממשה דא"כ פשיטא לי' דברייתו ש"ע עדיף מלילף ממשה ויקשה היאך מקשה אח"כ לב"ה אפכא, ועיין בריטב"א שהוכיח ג"כ הכי דאי אפשר דלב"ה סגי בב' זכרים ג"כ דא"כ מאי פריך וב"ה לילף ממשה הרי באמת יליף ע"ש הרי דפשיטא לו ג"כ דאין לפרש דיקשה דליליף מזה דוקא:

בתוספות ד"ה כל ביאה קטנה אתיא לכלל פירצה. ק"ק דאמאי לא הקשו מעקרה זקנה דבזה לא שייך תירוצם, וראיתי בירושלמי דבאחת הקשה לר' יהודה מעקרה וזקנה דוקא ולא מקטנה, ואפשר שעל זה כוונו התוספות לתרץ קטנה ליישב מ"ט לא הקשה הירושלמי ג"כ מקטנה וביישוב הקושיא אר' יהודה דבירושלמי לא מתרץ עלי' כלום י"ל דדרש כמו אשר תלד דממעטינן לענין ייבום מר' אילונית ולא עקרה וזקנה וקטנה והיינו ע"כ דהם לא נתמעטו מאשר תלד כיון דעקרה אפשר שתתרפא ותלד וזקנה כבר ילדה וקטנה עתידה שתלד ועיין בתוספות לעיל (דף ק') משא"כ באילונית דלא שייך כל זה וה"ה ג"כ לענין ולא יפרוצו לר' יהודה, א"נ י"ל דמעקרה וזקנה ל"ק להו די"ל דבאמת לר' יהודה ג"כ זונה היא דהא גם בפ"ד דסוטה לא תני לכולהו כמש"כ התוספות שם אכן מקטנה פריך שפיר דע"כ לר' יהודה לאו זונה היא דאל"כ למה הוצרך לומר לקמן לר' אליעזר דלכך לא ישא קטנה שמא אמצא איילונית תיפוק לי' משום קטנה גופא:

בד"ה אין בתולה. קשה דלהאי תנא אמאי אצטריך. בתוספות הרא"ש ביאר יותר אמאי אצטריך למיכתב באונס ומפתה ונערה המאורסה, ולפענ"ד י"ל קושיא זו ע"פ מה דפליגי בכתובות (מ':) ר"מ ורבנן אי נערה אפילו קטנה במשמע או אמרינן נערה אין קטנה לא דלרבנן אפילו קטנה במשמע ומפרש שם טעמייהו משום דבמוציא ש"ר כתיב נערה מלא להוציא קטנה לאשמעינן דכל מקום דכתיב נער אפילו קטנה במשמע וכבר הקשו התוספות שם (מ"ד) מ"ט לא דרש גם ר"מ הכי אבל י"ל דלפי, מה שכתבו התוספות לקמן פליגי סדר עולם וספרי אי רבקה באותה שעה היתה קטנה בת ג' או נערה בת י"ד, ולפ"ז י"ל דר"מ ורבנן ג"כ בהא פליגי דר"מ י"ל דס"ל כסדר עולם דרבקה קטנה היתה ולכן ע"כ הוכיח דנערה אין קטנה לא דאי ס"ד אפילו קטנה יקשה כקושית התוספות אמאי צריך לכתוב נערה באונס ומפתה ונערה המאורסה לא לכתוב אלא בתולה ונילף מרבקה מה להלן נערה ולא בוגרת אף ה"נ נערה ולא בוגרת אע"כ דאמרינן נערה אין קטנה לא ולהכי איצטריך נערה גבייהו דאי מרבקה ה"א אפילו קטנה דהא רבקה קטנה היתה אבל רבנן י"ל דס"ל כספרי דרבקה בת י"ד היתה ולכן שפיר הוכיחו מנערה דמש"ר דבכל מקום דכתיב נער אפילו קטנה במשמע דאי ס"ד נערה אין קטנה לא וקשה כקושית התוספות דלא לכתוב נערה כלל ונילף דתולה מרבקה אע"כ דנערה אפילו קטנה במשמע ולהכי צריך למיכתב נערה בגווייהו דאי מרבקה הוי ילפינן הוי ממעטינן מנערה גם קטנה כמו בוגרת דהא רבקה נערה בת י"ד היתה ומתורצים ב' קושיות התוספות, והא דקאמר התנא אין בתולה אלא נערה אין הפי' דבכל מקים דכתיב בתולה אנו אלא נערה ולא קטנה אלא דבתולה דגבי כה"ג אינו אלא נערה וכן לשון הש"ס כמו אין טוב אלא תורה מים אלא אורה וכדומה:

בד"ה וכן ואי אפשר להגי'. בתוספות הרא"ש ביאר יותר שהביא שה"ר שמואל חסיד הגי' בהדר עולם שהיתה בת י"ד וכתב על זה שאי אפשר להגי' כלל דהכי מיתניא התם יצחק אבינו כשנעקד ע"ג המזבח היה בן ל"ז שנה ובאותו פרק נולד רבקה וכתיב ויהי יצחק בן מ' שנה בקחתו את רבקה עכ"ל וזה ג"כ כוונת התוספות, אכן תמהתי דעיינתי בסדר עולם ואדרבא משם מוכח כהגהת ר"ש חסיד דהכי שנינו שם אבינו יצחק הי' כשנעקד על המזבח בן ל"ז שנה ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים הימים הללו מרובים על של חברון שהיו כ"ה שנים והללו כ"ו שנים בו בפרק נולדה רבקה נמצא אבינו יצחק נשא את רבקה בת י"ד שנה עכ"ל הרי בפי' דבו בפרק לא קאי אשעה כשנעקד יצחק אלא כשכבר גר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים כששלמו כ"ו שנים והם התחילו כשנולד יצחק כמו שפי' רש"י בחומש אפסוק זה (ומטעם זה כתב ג"כ שזה קדם לעקדה י"ב שנים) וא"כ באותו פרק הי' יצחק בן כ"ו ובי בפרק נולדה רבקה א"כ היתה בת י"ד כשהי' יצחק בן ארבעים כשנשאה, ולפ"ז אדרבא מוכח כהגהת ר"ש חסיד אבל מצינו מכ"מ פלוגתא בזה דבמסכת סופרים (פ' כ"א) כתוב בפי' שהיתה רבקה בת ג' שנים וג' ימים כשנשאה יצחק ועכ"פ הסדר עולם מוכח כר"ש:

בד"ה א"ד מאשה. מדלא קתני לא ישא. עיין במהרש"א מ"ב שפירש דאי הוי תני הכי הוי ידעינן דע"כ פירושו דלא ישא דאינו חייב לישא דא"ל דאין מותר קאמר שהרי גם באין לו בנים מותר לישא שאינה ב"ב אם יש לו גם אשה ב"ב ע"ש והיינו משום דהכא לא הוי תני אא"כ יש לו אשה או בנים אלא יש לו בנים לבד כמו שהביאו התוספות:

ובהכי א"ש מה שקשה לכאורה אדיוקו שלא קתני הכא במתניתן שלא ישא אשה שאינה ב"ב אא"כ יש לו בנים מזה ידעינן דמאשה נמי בטיל שהרי במתניתן דלעיל לא ישא אדם איילונית באמת קתני כן וא"כ שמעינן איפכא, אבל לפ"ז א"ש דלעיל דקתני אא"כ יש לו אשה או בנים פירושו אינו מותר לישא איילונית אא"כ יש לו אשה או בנים אבל הכא אי הוי קתני לא ישא אשה שאינה ב"ב אלא א"כ יש לו בנים לחוד אז הוי הפי' אינו חייב לישא וכו'

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף