ערוך לנר/יבמות/יג/ב
בגמרא ובית הלל מבעי לי' לכדריא"ר. ק"ק דקרי לי' מאי קרי לי' ריק דב"ש מחוצה יליף א"כ מאי צריך זה לכדריא"ר וכדאמרינן באמת לקמן, ואולי י"ל כיון דלרב תרתי הוי ביבמה לשוק שלוקין עלי' מלאו דלא תהי' ושגם אין תופסין בה קידושין כמש"כ התוספות (מ"ט:) א"כ י"ל דלא תהי' אתיא ללאו וחוצה אתיא להך דאין תופסין בה קידושין דמשמע החוצה לאיש זר לזר היא לעולם חוצה ולא פנימית דלא תפסו בה קידושין, וכן נראה ממה שהקשה הרשב"א דלשמואל מא"ל והרי לשמואל צריך ג"כ ללאו אע"כ דהקושיא היא דהא חוצה לא מצרכינן לזה, וכזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספות למה נקט דוקא כריא"ר ולא כשמואל, אבל לפי מה דאסיק דלשון איש זר משמע דלא תפיס קידושין לב"ש פריך לב"ה ג"כ דנילף מזה ול"צ חוצה לזה:
רבא אמר טעמייהו דב"ש דאאחע"א. ק"ל שהרי לפי המבואר בכריתות (דף י"ד) איסור אשת אח אאיסור אחות אשה הוא מוסיף וכ"כ גם התוספות בשבועות (דף כ"ד) בפשיטות ולפ"ז כיון דאמרינן לב"ש דלית לי' אחע"א לחול אשת אח אאחות אשת ע"כ לית לי' לב"ש אחע"א ע"י מוסיף וא"כ כש"כ דכולל לית לי' דהא מאן דלית לי' כולל אית לי' מוסיף כדאמרינן בשבועות (שם) והשתא איך אמרינן בביצה (דף י"ב) הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא איך אפשר דב"ש היא הא לב"ש לא יתחייב שתים משום אוכל גיד ומשום אוכל בשר בחלב דאיסור בב"ח לא יחול על איסור גיד דאע"ג דבב"ח על גיד מוסיף הוא דמוסיף איסור הנאה וכדאמרינן לענין גיה"נ של עולה ושל שוה"נ בחולין (דף ק"א) מכ"מ הרי מוכח הכא לרבא דב"ש לית לי' איסור מוסיף, ואין לומר דדלמא רבא באמת ס"ל הבערה ובשול אינה משנה ור"י דאמר שם ואת"ל משנה ב"ש היא לא סבר כתירוץ דרבא אלא מפרש טעמא דב"ש הכא כר"ש בן פזי, אכתי קשה מהא דאמרינן מכות (דף כ"א) אמר רבא יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט איתבי' אביי וכו' ועייל גיה"נ של נבלה ולפי המסקנא עייל עצי אשירה או עצי הקדש ע"ש והשתא מאי פריך לרבא מהך דהבערה ובשול הא לרבא לשיטתו בלא"ה צ"ל דהבערה ובשול אינה משנה דמותר מכח מתוך כיון דלדידי' ליכא למימר ב"ש היא ולא עוד אלא גם לפי מה שתירץ אליבי' דרבא לא אפיק רק הבערה ועייל תחתי' או גיה"נ של נבלה או עצי אשירה או עצי הקדש אבל בשול משמע דקתני והרי לרבא ע"כ מפיק בשול ג"כ, והן אמת שלכאורה יהי' מזה ראי' לשיטת הרמב"ם (ר' י"ט פ"א) דלא אמרינן מתוך רק בשחיטה והבערה, דלפ"ז יתחייב אבשול גם לב"ה, ושפיר י"ל דברייתא רב"ה אתיא לרבא לפי המסקנא, אכן אכתי קשה לשיטת שאר הראשונים שחולקים על הרמב"ם וס"ל דאמרינן מתוך גם בבשול וכפשטי' דסוגיא דביצה, ואפילו לשיטת הרמב"ם אכתי יקשה מה הקשה אביי לרבא הא ע"כ ידע דרבא לא תני הבערה דמותר מכח חתוך ולדידי' ליכא למימר דב"ש היא דא"כ לא יתחייב משום בב"ח דלא יחול על איסור גיד, ואין לומר דלרבא לשיטתו בלא"ה יש ליישב הברייתא אפילו לא נימא דב"ש היא שהרי בפסחים (דף ה') דייק מדברי ר"ע דלית לי' מתוך וא"כ י"ל דלדידי' הברייתא ר"ע היא שהרי גם על הברייתא דשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה דמוקי הש"ס בביצה (דף י"ב) כב"ש כתבו התוס' דה"ה שי"ל ג"כ דר"ע היא, דז"א דהך ברייתא דהמבשל גיד גם כר"ע לא מתוקמי לרבא לשיטתו על פי מה שכתבו התוספות בחולין (דף ק"א) ד"ה ר"ט דלפי מה דמסיק רבא דהוי בת אחת לא אמר איפוך ע"ש דמוכח מדבריהם דלמסקנא דרבא לית לי' לר"ע איסור בת אחת וא"כ ע"כ גם כולל ומוסיף לית לי' דגריעי מבת אחת כמו שכתבו התוספות (שם) וכ"כ ג"כ לקמן (דף ל"ג) ולכן לרבא לשיטתו אין לומר דברייתא ר"ע היא כיון דגם ר"ע לית לי' אחע"א וא"כ קושיתנו במקומה עומדת דלרבא הך ברייתא דהמבשל גיה"נ דתני הוא בה הבערה ובשול או למסקנא בשול לחוד כמאן אתיא לא כב"ש ולא כר"ע:
והנה אמת שמדברי רש"י בפסחים (דף מ"ז) מוכח דגרס במכות שהמ"ד שאין חילוק מלאכות בי"ט הוא רבה ולא רבא וכן נראה מדברי התוספות שם, ולפ"ז לא יקשה לרבא די"ל דהוא באמת לא תני בברייתא הבערה ובשול, אכן בכל נוסחאות הש"ס במכות גרסינן רבא וכן נראה גם גרסת הראשונים שם, ובלא"ה כתבתי בחדושי שם ראי' להך שיטה דרבא גרסינן ולא רבה דאי רבה גרסינן למה צריך לתרץ אקושיא דלילקי נמי משום זורע בי"ט דאין חילוק מלאכות לי"ט הרי לרבה לשיטתו בלא"ה לא קשה קושיא זו כיון דהוא ע"כ פליג אר"י וס"ל דבמחפה ליכא משום זורע רק משום מקיים כלאים כדמוכח במועד קטן (ב':) ע"ש, ועוד ראי' דאי רבה גרסינן מה מקשה לי' אביי מברייתא דהמבשל גיר הא אביי גופא כבר הקשה לרבה כן בפסחי' (דף מ"ז) דאהבערה לא ליחייב מטעם הואיל ותירץ לו כבר שם דאפיק הבערה, ואם הקושיא דהכא הקשה לו תחלה יקשה אפכא מאי מקשה לו שם כיון דע"כ כבר ידע דרבה אפיק הבערה אע"כ דבמכות רבא גרסינן ומה דקאמר אביי לרבה בפסחים והא את הוא דאמרת אין חילוק מלאכות בי"ט ופי' רש"י דבמכות קאמר כן, לענ"ד מזה אין ראי' דהכא במכות רבה גרסינן די"ל דכוון אביי להא דרבה במ"ק (שם) שהקשה שם אביי גופא לרבה ממימרא דרב כהנא דזומר וצריך לעצים חייב שתים וכתב שם הריטב"א דלכך קאמר קשיא ולא תיובתא די"ל דרבה לשיטתו קאי דאית לי' בפסחים דאין חילוק מלאכות בי"ט ע"ש, וא"כ י"ל דמדבריו שם קאמר אביי בפסחים והא את הוא דאמרת דע"כ אתה סובר כן כדמוכח ממה דאתה סובר בהך פלוגתא דמ"ק, אבל לעולם י"ל לפ"ז דבמכות רבא גרסינן כדמוכח מכח ראיות הנ"ל, אכן לפ"ז קושיתנו לרבא לשיטתו במקומה עומדת, ותירץ לי אדוני אבי מ"ו נר"ו די"ל דרבא ס"ל כתירוץ הגמרא דמתרץ אליבי' דשמואל בחולין (דף קי"ג) דלעולם אאחע"א ושאני הכא דרבי רחמנא גדי שהרי לפי מש"ב התוספות אהיא חלב ומתה מחד גדי כיון דתרווייהו מין גדי הם וא"כ ה"ה דחל מטעם זה בב"ח על איסור גיד ודפח"ח, ומצאתי ראי' לוה לרבא לשיטתו שהרי שם (דף ק"א) הקשו התוספות על תירוץ זה דליגמר מבב"ח דאיסור חע"א ותרצו דבב"ח חדוש הוא ורבא הוא המ"ד דס"ל בב"ח חדוש הוא שם (דף ק"ח) ולכן רבא לשיטתו מתרץ שפיר אליבי' דב"ש דטעמם משום דאאחע"א:
דאין איסור חל על איסור. כבר כתב רש"י דלפי סברת המקשה לא התיר ב"ש דק צרת ערו' דמחמת קידושין ולא הנך דבתו ובת בתו דקורבה ננהו, אכן ק"ק דלפ"ז יקשה מברייתא דמייתי לקמן (דף ט"ז) אמרו לי' צרת הבת מהו אמר להם מחלוקת ב"ש וב"ה ע"ש, הרי בפי' דגם בצרת הבת התיר ב"ש, וצ"ל דבאמת הוי מצי למיפרך מברייתא אלא דבלא"ה פריך שפיר:
ובזה מתורץ מה שהקשה הרשב"א דמאי פריך נשא חי ואח"כ נשא מת מא"ל דלמא באמת בזה לא שרי ב"ש, ולפ"ז א"ש דמה בכך אכתי יקשה מברייתא דלקמן די"ל דעל זה סמך המקשן רק דרצה להקשות מאחות אשה גופא ואם ידחוק דבזה לא התיר ב"ש בכל גוונא יקשה לו מברייתא דלקמן אבל התירצן תירץ לו האמת כיון דלא חל אשת אח ה"ל צרת ערו' שלא במקום מצו' שזה שייך בכל העריות:
והנה הרשב"א תירץ על קושיתו דלא משמע לי' דמודה ב"ש בזה דה"ל למיתני הכי בהדיא ולא ליתני שתם ב"ש מתירין את הצרות, ומזה נלענ"ד דאף דקאמר רבא טעמא דב"ש דאאחע"א דמשמע דוקא היכי דאחד קודם לחבירו מכ"מ גם היכי דחלים בבת אחת נ"כ לית לו' לב"ש שיחולו ב' האיסורים רק א' מהם ולכן ממנ"פ ליכא איסור צרה אם אשת אח בלבד חל ליכא צרת ערו' ואם איסור ערו' בלבד חל ה"ל צרת ערו' שלא במקום מצו' ומוכח כן שהרי לפי המבואר לקמן (דף ל"ג) היכא שהאיסורים כבר היו קודם שהביא ב' שערות אזי נקרא איסור בת אחת ע"ש, וא"כ היאך קתני סתמא ב"ש מתירין את הצרות הא משכחת לפעמים דאסורים היכי דאיסור אשת אח ואיסור ערו' חלין כאחת כשהיו קודם שהביא ב' שערות וזה משכחת לא בלבד באחותו מאמו ואחות אמו ואשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא הי' בעולמו כשהיו נשואות לאחיו קודם שהביא ב' שערות אלא אפילו בשאר עריות שמחמת קורבה כגון בתו ובת בתו ובת בנו וכלתו משכחת כן לרבה דס"ל בסנהדרין (דף ס"ח) דקטן מוליד דלפ"ז אפשר שאפילו בנו ובתו כבר הולידו קודם שנעשה גדול בר מלו' דבלא הביא סימני סריס ולא שתי שערות הוא קטן עד ל"ה שנה כדאמרינן נדה (ודף מ"ז), ואף דלפי מש"כ הרשב"א בשם הר"א אב"ד אי לא משכחת איסור צרה באחות אשה א"כ לא שייך למידרש לצרור וממילא בכל ט"ו עריות ליכא איסור צרה, הרי רש"י ע"כ לא ס"ל כן כנראה מדבריו הנ"ל וכנראה מדברי הרשב"א שהביא תי' הר"א כחולק על פי' רש"י, ועוד דלרש"י דס"ל קידושין (דף י"ט) דקטן שייבם קידושין שלו הם דאורייתא ורק לענין אשת איש ממעטינן אפילו באחות אשה ובכל עריות שעל ידי קידושין משכחת איסור בת אחת בכה"ג שבשעה שהביא ב' שערות כבר היתה אחות אשתו או חמותו ותלו האיסורים עם אשת אח עליו כאחד כשהביא ב' שערות, וגם בלא"ה משכחת בעריות שע"י קידושין בקדש ע"י שליח ופגע שליח בשליח וכעין מה דאמרינן לקמן (דף ל"ד) וכיון דכן דמשכחת בכל העריות איסור בת אחת שבהן צרה אסורה היאך קפסק ותני סתמא ב"ש מתירין הצרות לאחים אע"כ דלתירוץ רבא ב"ש אפילו בת אחת לית לי' ואין בזה תימא שהרי לקמן (דף ל"ג) לחד תירוץ אמרינן גם לר"ש דלית לי' איסור בת אחת וכן בחולין (דף ק"א) יש תנא דסובר כן. וכעת נדפסו המשניות עם תוספות ר"ע וראיתי להרב זלה"ה שפשיטא לי' דפגע שליח בשליח לב"ש צרות ערו' אסורות דאע"ג דסתמא קתני מכ"מ דחיק ומוקי אנפשי' ע"ש, ולא ידעתי איך שייך זה דמי דחיק לן לומר שב"ש אית לי' איסור בת אחת ועוד לפי מה שכתבתי שייך איסור בת אחת בכל העריות וא"כ ודאי יקשה הרבה היאך קתני כ"ש מתירין סתמא אע"כ כדכתבנו:
בתוספות ד"ה מאי טעמא דב"ש. ועלי' לכדרבי. כן הקשו גם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א רק שהוסיפו דדלמא ולקחה דרשי ב"ש כרבנן וע"כ גם התוספות כוונו לזה דאל"כ אכתי יקשה הא לב"ש יש דרשה לאסור צרה מולקחה כמו לרבי. ולכן לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו לפי מה שבארתי לעיל (ח:) דרבי ורבנן פליגי דלרבי הא דמגרשה בגט ומחזירה תרווייהו מלאשה נפקא ולרבנן אתיא ולקחה להא דמגרשה בגט ולאשה להך דרשה דמחזירה כמבואר לקמן (ל"ט.), ולפ"ז לרבנן אי לא מצרכינן לאשה להך דרשא דמחזירה ע"כ אתיא להא דמגרשה בגט ולקחה אתיא לצרת ערו', והשתא לבית שמאי דס"ל (סוף גטין) לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר לא משכחת מחזירה לעולם דהא אסור לגרש אלא משום דבר ערו' ואז אסור להחזירה וכקושית הירושלמי שהביאו התוספות שם ובזה לא שייך תירוץ הירושלמי, וגם בדאי עבר וגירש בלא דבר ערו' ליכא לאוקמי' קרא דבדאי להתירה לא כתיב קרא כדאמרינן לקמן (ע"ח.) וא"כ ב"ש ע"כ מוקי קרא דלאשה להא דמגרשה בגט ואיתר לי' ולקחה לצרת ערו' והיינו דפריך בש"ס מ"ט דב"ש ומתורץ קושית התוספות, ולפי האמת צ"ל לב"ש לפי מה שכתבו התוספות לעיל (ח':) דדלמא אתיא ולקחה שייבם הצרה ולא הערו' ותירצו דלמ"ד דערו' לא צריך קרא ניחא ע"ש, וא"כ י"ל דלב"ש לפי האמת ס"ל דערו' צריך קרא ומוקי ולקחה רק לאמור ערו' כקושית התוספות, ואולי י"ל שקושית התוספות היא כאן לא שנימא דולקחה דרשי ב"ש כרבנן אלא שדרשי לאסור ערו' ודלמא ס"ל דערו' צריך קרא:
ובזה א"ש מה דדייקו התוספות בקושיתם ועלי' לכדרבי וזהו לכאורה שלא לצורך דגם אי עלי' לערו' אתיא מכ"מ מקשו שפיר אי דרשינן לצרור לכדר"ש, אכו לפ"ז א"ש דאי עלי' לערו' אתיא א"כ ע"כ ולקחה אתיא לאסור צרה ולכן הקשו דנימא לב"ש דעלי' לכדרבי אתיא ולקחה לאסור ערו' כן יש לפרש קושית התוספות, אכן להראשונים הנ"ל נראה שהי' דוחק להקשות כן לר"ש בן פזי דדלמא ס"ל ערו' ל"צ קרא ולכן הוסיפו דלמא ולקחה דרשי ב"ש כרבנן אבל על זה שייך שפיר מה שתירצנו דע"כ ליכא למימר לב"ש כן:
בא"ד. לדרוש לצרור לענין צרות. והשתא דכתיב החוצה ע"כ שב"ש סוברים כר"ש ולצרור לכדר"ש אתיא וכן כתוב בפי' בתוספת הרא"ש, אכן ק"ל דהנה לכאורה יש להבין מאי מקשו התוספות דאימא דלב"ש אתיא לצרור לכדר"ש איך אפשר לומר כן דהרי לקמן (כ"ו.) אמרינן ד' אחים וכו' ב"ש אומרים יקיימו ע"ש, ואי ס"ל כר"ש איך אפשר לומר יקיימו או יוציאו הא אחות זקוקתו ערו' גמורה היא ולא תפסו בה קידושין כלל, אכן בזה י"ל לפי מה שכתבו התוספות שם (כ"ח:) ד"ה שנעשו צרות דגם ר"ש לא אמר רק באח אחד אבל בשני יבמים מודה ע"ש והרי במתניתן ג"כ בב' יבמים איירי ולכן הקשו התוספות שפיר, אכן לפ"ז קשיא לפי תירוצם מאי מקשה שם (דף כ"ח) אי הכי תלתא נמי דהא בתלתא לא הוי שיך למיתני פלוגתייהו דב"ש וב"ה לר"א דאיך אפשר לומר בתלתא ב"ש אומרים יקיים הא ערו' גמורה היא כיון דע"כ כר"ש ס"ל וצ"ע:
בד"ה כיון דכתיב חוצה. כמו המדברה. מחוצה גופא הוי מצי להביא ראי' דכתיב גבי לבן החוצה אל העין, ועיין במהרש"א ח"א שהביא הירושלמי שהקשה מישובו רשעים לשאולה, ומדברי המהרש"א נראה שמפרש הקושיא כיון דכאן כתב הלמד ל"ל ה' בסוף, ולכאורה אין זה קושיא דהא בכמה מקומות מצינו ה' נוספת לתפארת הקריאה והרי כל נתתה ונתתה שבספר במדבר ודברים כתוב ע"פ המסורה בהא נוספת ורבים כדומה, אכן ביאור קושית הירושלמי נ"ל ע"פ דברי הרשב"א כיון דעכ"פ כתיב ה' אף דלתפארת הקריאה היא מכ"מ ל' דלשאולה מיותרת, ובזה נסתר מה שכתב המהרש"א לפרש תירוץ הירושלמי אבל כבר פירש הרשב"א בשמעתין תירוץ הירושלמי דכתוב למד והא לחוזק הענין והמהרש"א לא הי' לו פי' הרשב"א:
בד"ה לרבות, ובפ"ק דיומא משמע. לא ידעתי למה כתבו כן בלשון משמע דהא מפורש אמרינן בגמרא שם דמצרכינן החוצה משום דבית אשה נשואה משמע וכמו שכתבו באמת הראשונים, ואולי י"ל כיון דהרשב"א הביא בשם הירושלמי עוד טעם אחר למה דמצרכינן לרבות ארוסה מדכתיב ובין אין לו ע"ש, וא"כ אין ראי' דלמא באמת גם ש"ס דילן סובר כן, רק דלפ"ז יקשה כי פריך ביומא שם דארוסה לא תתייבם דנמעט מביתו לימא לי' וליטעמיך אפילו ביתו ארוסה בכלל נמעט מיבן אין לו אע"כ דה"ט דכתיב חוצה אבל כבר כתבו התוספות בכמה דוכתי' דהמ"ל וליטעמיך ולא קאמר לכן לא כתבו התוספות רק דמשמע משה מדלא קאמר וליטעמיך משמע דרק מדכתיב ביתו מצרכינן חוצה, אכן לענ"ד יש ראי' לטעם הירושלמי דאי רק משום דכתיב ביתו מצרכינן חוצה וקשה דבאמת לא לכתוב לשון בית רק אשת וממילא לא מצרכינן חוצה:
בד"ה דלא אתי איסור. וא"ת כיון. עיין במהרש"א שתמה על התוספות שהקשו קושית הגמרא ותירצו תירוץ הגמרא ולא הבנתי תמיהתו דהרי לקמן לאו אליבי' דב"ש אלא אליבי' דר"ש קאמרי' כן וע"כ פליג ר"ש אב"ש דלר"ש מטעם אין איסור חע"א הצרה אסורה להתיבם וכמש"כ התוספות שם ע"פ פי' לקמן (דף ל"ב) ולב"ש מותרת הצרה א"כ ע"כ לאו טעמם שוה ושפיר הקשו התוספות לב"ש דתתיבם הערו' גופא דא"ל דמתלי תלי דא"כ גם הצרה לא תתיבם כמו לר"ש ותירצו אעפ"כ דגם לב"ש אמרי' סברא זו וע"כ צריך לחלק בין ב"ש לר"ש וכן משמע דעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש שכתבו ג"כ דברי התוספות והביאו ראי' מש"ס דלקמן אלמא דלאו היינו הך דלקמן בפירוש:
בד"ה וב"ה פוסלים. ורש"י עצמו חזר. מה שי"ל בזה כתבתי לקמן (ל"ה.) ע"ש:
בד"ה דאמר. א"נ אתורה הי' מצטער. בסנהדרין לא הביאו התוספות רק תירוץ זה גם הטור י"ד (סי' ק"פ) לא הביא בשם התוספות רק תירוץ זה והתירוץ הראשון הביא בשם הרמב"ן והוא מדברי הרא"ש במ"ק (פ' ג') ומזה נראה שלא הי' להם תירוץ זה בשם הרבינו יצחק אבל בתוספות הרא"ש כאן הביא תירוץ קמא ג"כ רק שהביאו בסתם ולא בשם ר"י. והנה הפוסקים הוכיחו מכח קושיא זו דאם עושה בשביל תורה מותר, אכן לענ"ד קשה על ב' התירוצים של התוספות דמה בכך דאין בזה משום שורט לנפש מכ"מ היאך עשה ר"ע כן הא הוא בעצמו אמר בב"ק (דף צ') דאין אדם רשאי לחבול בעצמו וא"כ בלא איסור שריטה יש איסור משום חבלה בעצמו, ואף דלפי מש"כ התוספות שם (דף צ"א ד"ה אלא תנאי) מסקינן דתרי תנאי אליבי' דר"ט דלחד תנא סובר ר"ע דמותר לחבול בעצמו, מכ"מ דוחק גדול לומר דתנא אליבי' דר"ע דאין אדם רשאי לחבול בעצמו יחלוק על המעשה דהכה ר"ע על בשרו עד שדמו שותת לארץ, ואולי י"ל ע"פ מה שכתבו התוספות ע"ז (דף י"א) דלכך עוקרין על המלכים ואין בזה משום בל תשחית כיון דלכבודו של מלך עושה כן ליכא השחתה ע"ש, ולכן כיון דטעם דאסור לחבול בעצמו הוא משום בל תשחית כנראה בב"ק (שם) כל שעושה מפני הכבוד לא שייך בל תשחית ולכן משום חבלה בעצמו ג"כ לא הי' איסור אצל ר"ע, אכן לולא דברי הראשונים הי' נלענ"ד לומר דמה שנאמר בר"ע שהי' מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ לא במתכוון חבל בעצמו אלא מתוך רב צערו על אבדת ר"א היה מכה עצמו כ"כ עד שמעצמו ושלא ברצונו דמו שתת לארץ וכשהרגיש בדבר באמת הפסוק מלהכות אבל לעולם י"ל דבמתכוון אסור לחבול בעצמו אפילו עושה מפני צער וכבוד התורה, ואין לומר דאם יש איסור לא שייך שנעשה לר"ע שלא במתכוון דאפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם דזה לא שייך רק באכילת איסור כמש"כ התוספות לקמן (דף צ"ט), וראי' לזה דכה"ג מצינו גם ברבא בשבת (דף פ"ח) דקמייץ בהו וקא מבען אצבעתי' דמא ע"ש, הרי שחבל בעצמו ג"כ שלא במתכוון אף דבמתכוון בכה"ג ודאי יש איסור ולכן י"ל גם בר"ע הי' החבלה שלא במתכוון, וכן משמע באבות דר' נתן (פ' כ"ה) דמייתי שם ג"כ המעשה דמיתת ר"א כמו בסנהדרין וכתוב שם לאחר שבת בא ר"ע ומצאו באריסרט' שבא מקסרי ללוד מיד קרע את בגדיו ותלש בשערו והי' דמו שותת ונופל לארץ והי' צועק ובוכה וכו' ע"ש, ולא כתוב שם הלשון שהי' מכה על בשרו וזה ראי' דגם בסנהדרין לא נאמר כן שהכה בכוונה בבשרו למען יהי' דמו שותת, ולכן מה שהביא הש"ך בי"ד (שם) בשם הראשונים להלכה להתיר לחבול בעצמו על אדם גדול אם עושה מפני צער וכבוד התורה לענ"ד צ"ט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |