ערוך השולחן/חושן משפט/שפט

ערוך השולחן ‏ חושן משפט שפט

סימן שפט[דיני נזקי ממון ודיני קרן תם ומועד ומקצת משן ורגל ובו מ"ב סעיפים]:
[הדינים האלה נוהגים במקומות שאחב"י מתנהגים בד"מ ובד"נ ע"פ ד"ת, לא כן בארצותינו אנו, שבהן חל הדין העיקרי דינא דמלכותא דינא]

(א) כמו שאדם המזיק חייב כמו כן ממונו של אדם שהזיק חייבים הבעלים לשלם דעליהם לשמור את ממונם שלא יזיקו לאחרים וארבעה מיני נזקי ממון כתוב בתורה שנים בנזקי בעלי חיים ואחד בנזקי האש ואחד בנזקי הבור ודיניהם משונים זה מזה כאשר יתבאר בההלכות אשר לפנינו ונזקי הבור יתבאר בסי' ת"י ונזקי האש בסי' תי"ח ובסי' אלו יתבאר נזקי הבעלי חיים ושלשה מיני נזקין יש בבע"ח קרן ושן ורגל בקרן יש חילוק בין תם למועד ובכל מקום שהזיק חייב בין ברה"ר בין ברשות הניזק ושן ורגל חיובן רק ברשות הניזק דכתיב כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ושלח זה הרגל כדכתיב משלחי רגל השור והחמור ובער זה השן כדכתיב כאשר יבער הגלל עד תומו [גמ'] וזהו שן שמכלה לגמרי באכילתו משא"כ הרגל משבר ומטנף ולא בכליון גמור וכן הנביא הסמיך שן ורגל זל"ז דכתיב הסר משובתו והיה לבער פרץ גדירו והיה למרמס [ירושלמי] ובקרא דשן ורגל כתיב בשדה אחר והיינו ברשות הניזק ולא חילק בהם בין תם למועד ובקרן כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגו' או נודע כי שור נגח הוא וגו' שלם ישלם שור תחת השור הרי לא חילק בין רשות הניזק לרה"ר וחילק בין תם למועד וכל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם והזיקה חייבים הבעלים לשלם דזה שכתוב שור דבר הכתוב בהוה מפני ששור דרכו להזיק ואחד שור ואחד שאר בהמה וחיה ועוף שהזיקו חייב וילפינן שור שור משבת שנאמר שם וכל בהמתך אלמא דשור לאו דווקא והחיוב על כל מיני הבע"ח שהם ברשות האדם ואלו החמשה מיני נזקין שבארנו כלולים בד' דשן ורגל דין אחד להם ולכן כללן התורה בפסוק אחד וכך שנו חכמים ארבעה אבות נזיקין הן:

(ב) וכל מיני נזקי ממון שבעולם כלולים באלו ארבעה מיני נזקין ולכן קראן התנא אבות נזיקין וכל שארי מיני נזקין שבעולם הם תולדותיהן ודין אחד להאבות והתולדות כיון ששוין בגדרן ובאיכותן כמו שיתבאר לפנינו בס"ד:

(ג) ומהו גדריהן של אלו האבות הקרן כוונתו להזיק כדרך שור שמנגח בקרניו ולכן כל דבר שהבעל חי עושה לכוונת נזק כגון שנשך בשיניו או נגף בגופו או בעט ברגל או שרבצה על כלים כדי לשברן הם תולדות קרן דזה שכתוב כי יגוף פירושו כי יגח כדמוכח אידך קרא דכתיב או נודע כי שור נגח הוא ופתח בנגיפה וסיים בנגיחה לומר לך זו היא נגיחה זו היא נגיפה [גמ'] וכן אם אכלה בגד או כלי הוי תולדה דקרן דכוונתה להזיק דהרי אין דרך הבהמה לאכול בגדים וכלים להנאתה:

(ד) גדר השן הוא יש הנאה להזיקה דהיא אוכלת להנאתה ואין כוונתה להזיק ולכן כל דבר שהיא עושה להנאת גופה כמו נתחככה בכותל להנאתה או ששכבה על פירות הרכים או על תבן להנאתה וטינפן או קלקלן הוי תולדה דשן וגדר הרגל הוא הזיקו מצוי דמפני שהבהמה הולכת תמיד לכן כל מה שפוגעת ברגליה תדרוס עליהן דאינה בת דעת לסור מהיזק אבל אין כוונתה להזיק כקרן וזהו ג"כ כשן דכשם שדרך הבהמה לאכול מה שעיניה רואות כן דרכה לדרוס כל מה שפוגעת ברגליה ושניהן אין בהן כוונת נזק ורק רגל מצוי יותר משן מפני שהולכת תמיד וגם אין הנאה להזיקה ושן יש לה הנאה ואינו מצוי כרגל ולכן בכל דבר שהבעל חי מזיק דרך הילוכו כגון שהזיקה בשערה דרך הילוכה או באוכף שעליה או במתג שבפיה או באפסר שעליה או בקרון שקשורה בו כל אלו הן תולדות רגל ודינן כרגל לבד נזק אחד יש ברגל דהלכה למשה מסיני שאין דינו כרגל בכל הדברים ומשלם חצי נזק כקרן ולא נזק שלם כרגל וזהו נזק צרורות שאם בעת הילוכה התיזה צרורות ברגליה והצרורות שברו כלים קבל משה רבינו מסיני דמשלם ח"נ וביאור הדברים דצרורות הוא לומר לך דאע"ג דבכל הדברים כחו כגופו דמי אבל כח השור לאו כגופו דמי ובאה הקבלה דהצרורות הבאים מכחו של השור אין דינו כגוף השור שהזיק ועוד יתבאר בזה בס"ד ובאלו השלשה אבות כלולים כל מיני נזקי בעלי חיים שבעולם וגדרי אש ובור יתבארו במקומן:

(ה) דווקא בעלי חיים שאינם מדברים כשהם ברשות האדם חייב על הזיקן שעשו דהיה לו לשומרן אבל בעל חי מדבר שברשותו של אדם כעבד ואמה שהזיקו אינו חייב בהזיקן ולא מן הדין אלא מפני התקנה שאם אתה אומר שהבעלים ישלמו יעשו הזיקות הרבה בכל יום כשהבעלים יקניטום כמ"ש בסי' שמ'"ח וכשישתחרר חייב לשלם וכשרגיל להזיק מכין אותו שלא יזיק ואפילו אם הזיק העבד בשוגג דלא שייך טעם שנתבאר פטורים הבעלים ג"כ שאם אתה אומר שיתחייבו על שגגתם אף כשיהיה מזיד יאמר שוגג אני כדי שישלם בעדו וירבה הזיקות [תוס' ב"ק ד'.] ועוד דעל שוגג פטור האדון מדינא דכיון דהוא בר דעת אין על האדון לשומרו דישמור א"ע ולא דמי לבהמה שחייבתו התורה בהזיקה שהרי אין לה דעת לשמור א"ע ורק כשעשה העבד נזק במזיד היה לנו לחייב את האדון כדי שישמרנו וק מטעם שלא ירבה לו הזיקות מוכרחים אנחנו לפוטרו גם בזה [הר"י בש"מ שם] ודיני שור שהמית אדם יתבאר בסי' ת"ה בס"ד:

(ו) כל בעל חי העושה מעשה שדרכו לעשותו תמיד כמנהג ברייתו הוא הנקרא מועד כלומר שמיועד לכך וכל שעושה מעשה שאין דרך מינו לעשותו תמיד הוא הנקרא תם כלומר אף שהוא מזיק מ"מ אין עדיין שם מזיק עליו ובתמימותו עשה ולא הורגל בכך אבל אם הוא עושה הרבה פעמים זה אח"ז נעשה מועד לאותו דבר שהורגל בו והוא מזיק גמור כי מיועד הוא לכך ולכן ישן ורגל אין בהן תם ומועד דמיועדין לכך שכל המין עושה כן כיון שהוא בלא כוונת נזק ולכן גם בפעם הראשון חייבים לשלם נזק שלם ממיטב שבנכסיו כדכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם אבל קרן ותולדותיו אין בעלי חיים רגילים להזיק לבד חיות הטורפות ולכן בג' פעמים הראשונים קודם שהוחזק לכך הוא תם ואינו משלם אלא ח"נ וברביעית משלם נזק שלם:

(ז) וחצי נזק שהתם משלם אינו משלם אלא מגופו של מזיק שכן גזרה התורה דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו ש"מ דא"צ לשלם משארי נכסים שיש לו אלא מגופו של מזיק כיצד שור שוה מנה שנגח לשור שוה עשרים דינר והמיתו והנבילה שוה ארבעה זוז והניזק צריך ליטול אותה בדמים כמ"ש בסי' ת"ג נמצא דהזיקו עולה ט"ז דינר חייב לשלם לו שמנה דינרין ואינו משלם אלא מגוף המזיק לפיכך אם שור שוה עשרים דינר המית שור ששוה מאתים והנבילה שוה מנה או פחות מזה אין בעל הנבילה יכול לומר לבעל החי תן לי חמשים דינרין או יותר כפי מחצית נזקי אלא אומר לו הרי שור שהזיק לפניך קחנו ולך ואפילו אינו שוה אלא דינר וכן כל כיוצא בזה וכשכל השור הוא יותר ממחצית נזקו אינו יכול ליטול כל השור אלא הוא והמזיק שותפין בו וכשהמזיק רוצה לשלם לו מכיסו חצי נזקו וליטול השור לעצמו אם אינו שוה יותר מחצי נזקו אינו יכול לכופו ויכול הניזק ליטול את השור בע"כ אבל כשהוא שוה יותר מח"נ יכול המזיק לכופו דהא מוכרחים למוכרו ולחלק המעות כפי החלקים שיש להם א"כ מה לו להניזק אם יקחנו אחר או המזיק וכופין אותו על מדת סדום מיהו אם הניזק אומר אני רוצה לעכבו ולשלם לך חלקך טענתו טענה ומעלין זע"ז בגוד או איגוד [נ"ל]:

(ח) מהו זה שנאמר בתורה ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון לשור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והנבילה יפה חמשים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת ואין הכוונה שבאמת יחלוקו דא"כ היה לו לכתוב וחצו את כספו וגם את המת ולמה ליה למכתב יחצון אלא דהמת נוטלו הניזק כולו בדמיו דהא מטלטלין ביכולת המזיק ליתן להניזק ממה שהמזיק רוצה כמ"ש בסי' תי"ט ואפילו מה שנפחתה הנבילה משעת מיתה עד ההעמדה בדין שייך על הניזק כמ"ש בסי' ת"ג אלא ה"פ דפחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי והיינו שהמיתה הפחיתתו ק"נ זוז נוטל מחציתו ע"ה זוז מהחי ולהמזיק יש בהחי קכ"ה זוז וגם לענין שבח דרשינן לה ויתבאר שם בס"ד:

(ט) ואם שור שוה מאתים נגח לשור שוה מאתים והנבילה יפה מאה יש להניזק חמשים בהשור החי ולהמזיק יש ק"ן וכן כל כיוצא בזה [עסמ"ע סק"ד שפי' כן הפסוק ובמשנה ב"ק ל"ד. מפורש כמ"ש בסעיף ח']:

(י) וכיון דשן ורגל דרך הבע"ח לעשות כן לכן אין חיובם רק ברשות הניזק כמפורש בתורה ובער בשדה אחר אבל ברה"ר פטור דא"א להבעלים לילך אחר בהמתו כשהולכת ברה"ר שלא תעשה כטבעה אבל קרן חייב גם ברה"ר דסתם בהמות אין דרכן ליגח ולעשות מעשים בכוונת נזק יהיה מן הדין לפטור לגמרי את הבעלים בפעם הראשון דמאין ידע ששורו נגחן רק התורה קנסה אותו כדי שישמרנו ולא יניחו לצאת מרשותו ולכן חייב גם ברה"ר אבל ברשותו של מזיק כשנכנסה בהמה ונגחה שורו של בעה"ב פטור דלא היה לה ליכנס לרשות אחרים שלא ברשות הבעלים ומה יעשו הבעלים לזה האם נחייבנו לסגור על מסגר את שורו ואינו פטור רק כשנכנסה שלא ברשות אבל אם הכניס בהמתו לרשות אחר ברשות הבעלים והבעלים קבלו עליהם שישמרנו או אדם הנכנס לרשות אחר שנצרך אליו כמו פועלים הנכנסים לתבוע שכרן והזיקן שורו של בעה"ב חייב ועמ"ש בסי' ת"ה סעי' י"ד:

(יא) וז"ל הרמב"ם בפ"א מנזקי ממון וכמה משלם אם הזיקו בדברים שדרכה לעשות תמיד כמנהג ברייתה כגון בהמה שאכלה תבן או עמיר או שהזיקה ברגלה או בדרך הלוכה חייב לשלם נ"ש וכו' ואם שנתה ועשתה מעשים שאין דרכה לעשותה תמיד והזיקה בהם כגון שור שנגח או נשך חייב לשלם ח"נ מגוף המזיק עצמו וכו' וכל מועד משלם נ"ש מהיפה שבנכסיו וכל תם משלם ח"נ מגופו בד"א כשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתהו אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתהו בהמתו של בעה"ב ה"ז פטור על הכל שהרי הוא אומר לו אלו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך היזק והרי מפורש בתורה ושלח את בעירו ובער בשדה אחר עכ"ל וביאור דבריו דהרי ראינו בשן ורגל שלא חייבה התורה רק ברשות הניזק משום דאין סברא לחייבו ברה"ר דא"א לו לילך אחר בהמתו כמ"ש אלמא דחיובא דנזקין הולך אחר הסברא וממילא דחיובא דקרן נהי דברה"ר יש לחייבו דכיון דשורו מזיק הוא אין לו להניחו לילך בעצמו ברה"ר וצריך להשהותו בחצירו אבל בחצירו וודאי דאין לחייבו מצד הסברא דלא היה לו להניזק לילך לרשותו של מזיק וכן צריך לפרש כוונת רבינו הב"י בסעי' י' [ומתורץ קושית רבינו הרמ"א ועסמ"ע וט"ז]:

(יב) כבר נתבאר בסי' א' דנזקי קרן אין דנין בזמה"ז בח"ל מפני שאין לנו סמוכים וכל כח שלנו דעבדינן שליחותייהו דקדמאי ולא עבדינן רק במילתא דשכיחא כמו שן ורגל אבל קרן לא שכיחא ואפילו נגח הרבה פעמים אין גובין בדין ואינו נעשה מועד וכך אמרו חז"ל [שם פ"ד:] אין מועד בבבל וז"ל הרמב"ם בפ"ה מסנהדרין ומפני מה אין מועד בח"ל לפי שצריך להעיד בו בפני ב"ד ואין ב"ד אלא הסמוכים בארץ עכ"ל ואפילו הועד בארץ ויצא לח"ל והזיק אין גובין נזקו מפני שאינו דבר מצוי [שם] ומ"מ אף שאין דנין דיני קרן בח"ל מ"מ אם יש לאחד שור המזיק כופין אותו ב"ד שיבערנו מן העולם כדי שלא יזיק לאחרים ואם אינו ציית והזיק מטילין עליו כל חומר ותפיסה מהני כמ"ש שם:

(יג) גזירת התורה היא שאינו נעשה מועד רק כשיגח ג' נגיחות בג' ימים ובכל יום יעידו עדים לפני ב"ד סמוכים על הנגיחה שנגח היום דכתיב ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו שלם ישלם וגו' ובאה הקבלה תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא שהנגיחות יהיו בג' ימים דווקא אבל אם נגח ביום אחד או נשך או רבץ או בעט או נגף אפי' מאה פעמים אינו מועד דכל שלא הוחזק בג' ימים אין יכולים לומר שהעדאתו והרגלו ליגח ואם נגח בג' ימים אך העדאת העדים היה ביום אחד לאחר הנגיחות הוי ספיקא דדינא אם הוא מועד אם לאו [ב"ק כ"ד.] והספק הוא אם כוונת התורה לייעד השור והרי נעשה מועד בג' ימים או לייעד בעל השור ג' פעמים בג' ימים והרי לא התרו בו עד עתה ואיך יהיה מועד בהתראות של יום אחד דאפשר דעיקר ההעדאה הוא על הבעלים כדי שישמרוהו וכן פסק הרמב"ם בפ"ו דהוי ספיקא דדינא ואין מחייבין את המזיק אלא ח"נ ואם תפס הניזק נזק שלם לא מפקינן מיניה לדעת הרמב'ם דמהני תפיסה בספיקא דדינא ולדעת הרא"ש לא מהני ואין חילוק בין כששני עדים יעידו על כל הג' נגיחות ובין שיהיו ג' כיתי עדים שעל כל נגיחה יעידו כת אחת ומ"מ לענין הזמה נחשבים כל הכתות כעדות אחת:

(יד) וכך שנו חכמים [שם] אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד העידוהו שנים בראשונה ושנים בשנייה ושניים בשלישית הרי כאן ג' עדות והן עדות אחת להזמה נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן שתי עדות והוא פטור [לשלם על נגיחה רביעית נ"ש] והם פטורים [מתשלומי נגיחה רביעית אף שהיו רוצים לחייבו נ"ש מפני שאין העדים משלמין ממון עד שיזומו כולם] נמצאת כת שנייה זוממת הרי כאן עדות אחת והוא פטור והן פטורין נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין וע"ז נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואף על גב דהשני כתות הראשונות יכולין לומר אנחנו לא כווננו לעשות מועד אלא לחייבו ח"נ דמאין היה לנו לדעת שגם הכת השלישית תעיד אמנם באמת אין ביכולתינו לחייב אותם אלא כשניכר שכוונתם היתה לעשותו מועד כגון שבאו כל השלש כתות ביחד או שבשעה שכל כת העידה רמזו בעיניהם להכתות האחרים דניכר להדיא שכוונתם היתה לעשותו מועד או שכל הכתות אין מכירין את השור ביחוד אלא שמעידים שיש לו שור נגחן בעדרו ובכה"ג פשיטא שלא באו לחייבו ח"נ דהרי התם אינו משלם אלא מגופו ומיירי שאח"כ הכירו כולם שזה השור הוא שנגח כל הנגיחות [תוס' שם]:

(טו) ולכן יש מרבותינו שפוסקים בזה שנתבאר בסעי' י'"ג כשההעדאות היו ביום אחד כיון דהנגיחות היו בג' ימים דהוי מועד דאם נאמר דגם להעדאת הבעלים צריך ג"כ ג' ימים מנא להו להראשונים למידע שיגח גם מחר ויום שלאחריו אבל אם די ביום אחד י"ל שהיו כולם ביחד או רמזו זל"ז כמ"ש [רש"י] אבל הרמב"ם ז"ל סובר דגם בג' ימים משכחת לה שכל הכתות היו תמיד ביחד על הספק דאם יגח אח"כ יהיה מועד והיה כן ובכל יום כשהעידו לא הכירו את השור ואח"כ הכירוהו כולם כמ"ש וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל [שם]:

(טז) כיון שהעדות צריך להיות בפני הבעלים לכן אם בעל השור הוא במרחקים או שור של חרש שוטה וקטן שנגחו פטורין שנאמר והועד בבעליו ולכן מעמידין ב"ד אפטרופס להשור ומעידין בפניו שהוא במקום הבעלים וכשנגח גובין מגופו וזהו דעת הרמב"ם בפ"ו ויש חולקין דכל זמן שהוא תם אין מעמידין אפטרופס לגבות מגופו [ראב"ד] דכיון דהתורה חסה על הבעלים בתם שלא ישלם אלא מגופו וחצי נזק לפיכך אין לחכמים לתקן להעמיד לשור תם בעלים כדי לגבות מגופו [תוס' ל"ט. ד"ה אין]:

(יז) אבל כשהשור מוחזק לנגחן לדברי הכל מעמידין אפטרופוס ומעידין בפניו ודינו כהבעלים שאם העידו על ג' נגיחות בפניו כשיגח נגיחה רביעית משלם האפטרופוס ממיטב שבנכסיו ולכשיגדלו היתומים יעשו דין עם האפטרופוס וישלמו לו וזהו דעת הרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל ס"ל דמשלם מנכסי היתומים דאם נאמר שהאפטרופוס ישלם עתה משל עצמו לא ימצאו מי שיתרצה להיות אפטרופוס ונ"ל דכשבעל השור הוא במרחקים גם הרמב"ם מודה דמשלמים מנכסיו ודע דזה שאמרנו שהשור מוחזק לנגחן אין פירושו שהוא מועד דהא א"א להיות מועד בלא בעלים אלא הכוונה שהוחזק למשתגע ולנוגח [תוס'] [ומה שהרא"ש כתב שם הטעם דהלכה כר"י לגבי ריב"ח ע' בק"נ פ"ט דכתובות סי' ב']:

(יח) קיי"ל דשור המועד שנשתנה מרשות לרשות הרשות משנה אותו ממועד לתם וכן פסק הרמב"ם שם ויש להסביר הטעם דשמא הבעלים החדשים יטילו עליו שמירה יתירה ולא יגח עוד לפיכך שור שהועד ומכרוהו הבעלים או נתנוהו במתנה חזר לתמותו שהרשות שנשתנה משנה דינו אבל אם השאילו או מסרו לשומר הרי הוא בחזקתו דהשואל והשומר באים מכח הבעלים ולא נשתנה רשותו ועדיין הוא ברשותו של ראשון וכן שור שהועד בפני אפטרופוס ונתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן והבעלים שבאו ממרחקים הרי הוא בחזקתו דהאפטרופוס מכחם בא ובכל מקום שם בעליו עליו [ב"ק מ':]:

(יט) נ"ל כיון דרשות משנה אם מכרוהו הבעלים כשנגח שני נגיחות לא נעשה מועד אצל הלוקח בנגיחה השלישית דכיון דמשנהו ממועד לתם כ"ש שהנגיחות שנגח אצל הראשון אין בכחם לעשותו מועד אצל השני ורשות אינו משנה רק כשיצא לגמרי מרשותו אבל כשיש לו עדיין חלק בו אין הרשות משנהו [כ"מ מרש"י ר"פ ד' וה' ומסמ"ע וש"ך ר"ס ת"א ע"ש ודו"ק]:

(כ) שוורים שמשחקים בהם ומלמדים אותם ליגח זא"ז אינם מועדים ואפילו המיתו את האדם אינם חייבים מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו [רמב"ם שם] ויש חולקין בזה [ראב"ד] והעיקר כדיעה ראשונה [הה"מ] ואף על גב דשור נעשה מועד גם ע"י סיבה חצונית כמו כשנוגח ע"י קול שופר כמו שיתבאר מ"מ הנגיחה עושה מעצמו אבל לא כשמלמדים אותו ליגח [שם]:

(כא) בהמה שהועדה וחזרה בה מדבר שהועדה חזרה לתמותה כיצד שור שהועד ליגח וחזר בו שלא ליגח אע"פ שהוא נוגף בגופו ה"ז תם לנגיחת הקרן ומאימתי הוא חזרתו עד שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח וכן בשארי דברים כשהועד להם עד שימשמשו בו ולא יהיה עושה אותן אבל במה שראה שוורים כמה ימים ולא נגח אינו חוזר לתמותו וי"א דכשראה שוורים ג' ימים זא"ז ולא נגח חוזר ג"כ לתמותו אלא דבמשמוש תינוקות חוזר לתמותו אף ביום אחד [תוס' כ"ג: ד"ה שיהו והוכרחו לזה כדי שלא תהא סברתם הפוכות ודו"ק] ויש מי שאומר דמשמוש התינוקות צריך שיהיה דווקא בין קרניו [רשב"א] ושימשמשו בו דרך שיסוי ולא יתכעס זהו סימן מובהק לחזרה [ש"מ שם]:

(כב) שור שהיא מועד למינו אינו מועד מסתמא לאינו מינו אא"כ נתוודע שהוא מועד לאינו מינו הועד לאדם אינו מועד מסתמא לבהמה וכ"ש דמועד לבהמה אינו מועד לאדם דאדם אית ליה מזלא הועד לקטנים ממין זה אינו מועד מסתמא להגדולים שממין זה דאפשר מהגדולים מתיירא אבל מועד לגדולים מועד לקטנים שממין זה אבל לקטנים דמין אחר לא הוה מועד לפיכך אם הזיק למין שהוא מועד לו משלם נ"ש ואם הזיק לשאר המינים משלם ח"נ [ומ"ש בגמ' ל"ז. השתא מקטנים לקטנים דעלמא וכו' ה"ה מגדולים לקטנים דעלמא אלא משום דבמשנה תנן קטנים]:

(כג) נגח שור היום וחמור למחר וגמל ביום שלישי נעשה מועד לכל דחזינן דהוחזק ג' פעמים שנוגח לכל בעלי חי שמוצא לבד מאדם ואם נגח שור ביום ראשון ושור ביום שני וחמור ביום שלישי אינו מועד לשום דבר כיון שלא הוחזק בג' מינים ואם ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה שור ולא נגחו וביום השלישי ראה שור ונגחו וברביעי ראה שור ולא נגחו ובחמישי ראה שור ונגחו ובששי ראה שור ולא נגחו נעשה מועד לסירוגין לשוורים דרואין שטבעו ליגח שוורים בדילוג יום וכן כל כיוצא בזה:

(כד) ובסירוגין במינים שונים נעשה מועד לסירוגין לכל כגון ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה חמור ולא נגחו ובשלישי ראה סוס ונגחו וברביעי ראה גמל ולא נגחו ובחמישי ראה פרד ונגחו ובששי ראה ערוד ולא נגחו נעשה מועד לסירוגין לכל וכתב הרמב"ם שם דאם נגח ביום שהוא מועד לו אחד משלשת המינין שנגח בסירוגין ה"ז מועד עכ"ל וכן כתב נגח ג' שוורים בג' ימים בזה אח"ז וברביעי נגח חמור ובחמישי נגח גמל או שנגח חמור וגמל בתחלה בשני ימים זה אח"ז ואח"כ נגח שלשה שוורים זה אח"ז ה"ז ספק אם מועד לשוורים בלבד או לשלשה המינין הוא מועד עכ"ל והספק הוא אם חשבינן השור השלישי או הראשון להשוורים או להחמור והגמל ומבואר מדבריו שזה שאמרו חז"ל דבג' מינים נעשה מועד לכל אין פירושו לכל המינים אלא לכל ג' מינים אלו והרבותא הוא אע"פ שלא נגח מכל מין רק פעם אחת אמנם רוב רבותינו מפרשים דנעשה מועד לכל המינים שבעולם ואפשר שטעמו של הרמב"ם דכיון דקיי"ל מועד לקטנים אינו מועד לגדולים אפילו ממין זה כמ"ש בסעי' כ"ב א"כ איך אפשר לפרש דנעשה מועד לכל המינים הא להגדולים ממינים אלו אינו נעשה מועד דלא עדיפא ממין אחד ובע"כ דלאו לכל המינים שבעולם נעשה מועד ועוד דבירושלמי [בפ"ב ה"ו] מיבעי ליה אם נעשה מועד כלל ע"י ג' מינין וא"כ נהי דהש"ס שלנו סובר דנעשה מועד מ"מ אין סברא להפליגו כ"כ מהירושלמי ולאמר דס"ל דנעשה מועד לכל המינים שבעולם:

(כה) יש מרבותינו שפוסקים דמועד לאדם הוי מועד לבהמה מסתמא [סמ"ג ותוס'] אבל מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם משום דאית ליה מזלא וכן י"א דמועד למין אחד הוי מועד מסתמא למין אחר הדומה לו ואם חזר ממין שהועד לו אז חזר מהועדתו ממין האחר ג"כ וכשיגח לא ישלם רק ח"נ אבל אם הועד להדיא לשני המינים וחזר ממין אחד לא הוי חזרה לשני מסתמא עד שנראה שחזר בו ואם הועד לאדם ולבהמה וחזר בו מאדם אינו חזרה לבהמה מסתמא [יש"ש פ"ד סי' ג']:

(כו) כשרואין שכל נגיחותיו אינו אלא ע"י סיבה או ביום מיוחד כגון ששמע קול שופר ונגח וכן עשה בשלשה ימים זה אח"ז ה"ז מועד לשופרות שכל זמן שישמע קול שופר ויגח משלם נ"ש ובלא שופר משלם ח"נ ואף שופר הראשון מן המנין ולא אמרינן דבלבול נקטיה מהקול ולא נגח לדעת [גמ' ל"ז:] וכן כשכל שלש נגיחותיו הם ביום מיוחד כמו בר"ח או בט"ו לחדש אינו מועד רק לימים אלו וכן כשכל נגיחותיו היה בשבת אינו מועד רק לשבתות ולא לימות החול [משנה שם] וה"ה אם כל נגיחותיו היה בראשון בשבת או בשני או בשלישי אינו מועד רק ליום זה ואמרינן דביום זה משתגע ונוגח [וטעם הירושלמי ל"ד אלא למה נקטה שבת וראיה דעל אדם לא שייך זה ע"ש ש"מ.] וכשנגח ביום מיוחד לחדש אין חילוק בין חדש מלא לחדש חסר [תוס' נדה ס"ד.]:

(כז) כשרואין שנוגח בכל עשרים יום או בכל שלשים יום פעם אחת והימים אינם שוים בהשלש נגיחות לא במספר החדש ולא בימי השבוע הועדתו כבכל הפלגת ימים מנגיחה לנגיחה וכשיגח ביום העשרים או ביום השלשים לנגיחתו הקודמת משלם נ"ש ולכן אין הנגיחה הראשונה מן המנין כיון דהוי לפי הפלגת הימים זה מזה ולא לזמן קבוע לימי החדש או ימי השבוע והרי הנגיחה הראשונה אינה מופלגת מהקודמת לה בכך וכך ימים שהרי לא קדמה לה נגיחה וכ"כ הרמב"ם שם נגח בט"ו לחדש זה ובט"ז לחדש שני ובי"ז לחדש שלישי אינו מועד עד שישלש בדילוג עכ"ל וכן אם הוא מועד לימים לסירוגין כגון שראה שור ביום א' ונגח וביום שני ראה ולא נגח ובשלישי ראה ונגח וברביעי ראה ולא נגח ובחמישי ראה ונגח ובששי ראה ולא נגח אין הראשון מן המנין דהוא לא היה מסורג מהקודם לו וצריך לראות בשביעי וליגח ובשמיני לא ליגח דאז נעשה מועד לימים לסירוגין [תוס' שם] ואינו דומה לסירוגין דשוורים דסעי' כ"ד דגם הראשון מהמנין:

(כח) כשנגח בסירוג ג' פעמים בג' נגיחות כל פעם גם נגיחה ראשונה מן המנין כגון שנגח ט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ז בסיון וכן נגח בט"ו בתמוז ובט"ז באב ובי"ז באלול וכן נגח בט"ו בתשרי ובט"ז בחשון ובי"ז בכסלו נעשה לאלו הימים מועד כפי סדר הסירוג וכשיגח בט"ו בטבת ובט"ז בשבט ובי"ז באדר ישלם נ"ש דכיון דסירג שלשה פעמים ובכל פעם שלש נגיחות הוה כקביעות יום שוה לימי החדש [תוס' נדה ס"ד.] ויש מרבותינו דס"ל דאפילו בפעם אחת ג' פעמים בכה"ג ט"ו וט"ז וי"ז נחשב הראשון ג"כ מהמנין [רא"ש פ"ד דב"ק סי' ד' וצ"ע בדברי הטור יו"ד סי' קפ"ט]:

(כט) כמו שיש ספק בנגח חמור וגמל וג' שוורים או נגח ג' שוורים וחמור וגמל אם נעשה מועד לכל או רק לשוורים כמ"ש בסעי' כ"ד כמו כן יש ספק אם נגח בג' שבתות זה אח"ז ואח"כ נגח באחד בשבת ובשני בשבת או שנגח בחמישי בשבת ובע"ש ובשבת ואח"כ נגח עוד שתי שבתות אם נעשה מועד לכל הימים או רק לשבתות וכמו כן איבעיא להו בירושלמי [פ"ב ה"ו] כשיצא ביום ראשון ונגח וביום שני לא יצא ובשלישי יצא ונגח אם נעשה מועד כיון דחזינן שבכל פעם שיוצא נוגח חשבינן גם יום השני לנגיחה אף שלא נגח דזה שלא נגח מפני שלא הניחוהו לצאת או דאינו נעשה מועד כל זמן שלא נגח ג' פעמים וכתב הרמב"ם ז"ל דבכל הספיקות אין מחייבין את המזיק אלא ח"נ ואם תפס הניזק נ"ש אין מוציאין מידו עכ"ל והולך לשיטתו דבספיקא דדינא מהני תפיסה והרא"ש חולק עליו כמ"ש כ"פ:

(ל) חמשה מעשים תמים יש בבהמה שאין דרך הבהמות לעשות כן ואם הועדת לאחד מהם נעשית מועדת לאותו מעשה בלבד ואלו הן הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לנשוך ולא לרבוץ על כלים ולא לבעוט ואם הועדה לנגיחה שהתרו בהבעלים שלש פעמים ה"ז מועדת לנגיחה ולא לדבר אחר ולא עוד אלא אפילו הועד ליגח ג' פעמים בקרן ימין אינו מועד לקרן השמאלי ואם אח"כ נגח ג' פעמים בקרן שמאל ובימין לא נגח חזר לתמותו בימין ונעשה מועד בשמאלו ואם נגח אח"כ ג' פעמים בימין ואח"כ בשמאל נעשה מועד לסירוגין בכה"ג [יש"ש ספ"ד] אבל אם נגח פעם בימין ופעם בשמאל ושלישי בימין אין אומרים שיהא מועד לסירוגין דדילמא דרך מקרה היה כן דדווקא בג' פעמים בימין או בשמאל איכא קפידא [שם]:

(לא) יראה לי דאע"ג דמימין לשמאל אין קפידא אא"כ נגח ג' פעמים בימין או בשמאל אבל בלא זה הוא מועד לשניהם מ"מ נגיחה לנגיפה אין מצטרפין לעשותו מועד בנגיחה ונגיפה ונשיכה דכל אלו הם נזקים נפרדים ואין מצטרפין זל"ז לעשותו מועד ויש מרבותינו שמסתפקים גם במועד לקרן שמאל אי הוה מועד לימין ג"כ דשמא מימין לשמאל דווקא אינו מועד דכל כחו בימין אבל משמאל לימין הוי מועד או אפשר דאין חילוק [תוס' מ"ה]:

(לב) בזה שאמרנו דאין הבהמה מועדת לרבוץ על כלים דעת הרמב"ם ז"ל דדווקא על כלים גדולים אבל על פכין קטנים היא מועדת מתחלתה לרבוץ עליהם ולמעך אותם כמו שמועדת מתחלתה על נזקי שן לאכול את הראוי לה ועל נזקי רגל לשבר בדרך הלוכה ומשלם נ"ש ויש חולקים וס"ל דאין חילוק בין גדולים לקטנים ודינם כקרן:

(לג) אע"פ שלהזיק אין הבהמה מועדת מתחלתה מ"מ מיני חיות המזיקים מועדין מתחלתן להזיק וכך אמרו חז"ל [ב"ק ט"ו:] חמשה מיני חיה מועדים מתחלת ברייתן להזיק אפילו אם הם בני תרבות שמגודלים ביחד עם בני אדם מ"מ טבען כן להזיק כמו שטבע הבהמה לאכול את הראוי לה ואלו הן הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהם חייב לשלם נ"ש וכן הנחש שנשך ה"ז מועד ואפילו היה בן תרבות וי"א דדוקא נחש הוא מועד לכל מיני נזקין אבל האחרים אינם מועדין לכל דבר אלא במה שדרכן בכך כגון ארי דרכו לדרוס ברגלו ולאוכלה כשהיא חיה עדיין או טורפה ברוגז לשני חתיכות ומניחה ואינה אוכלה אבל לטורפה ולהמיתה ולאוכלה מיד אין דרכו בכך והזאב הוא להיפך דרכו לטרוף ולהמית ולאוכלה מיד אבל לדרוס עליה ולאוכלה כשהיא חיה אין דרכו כן לפיכך ארי בדריסה וזאב בטריפה הוי מועד מתחלתו כשן ורגל אבל ארי בטריפה וזאב בדריסה הוה בקרן ודוב ונמר וברדלס דינם כזאב [יש"ש ספ"ק דב"ק]:

(לד) כל אלו שהזיקו כדרכן הוי כשן ורגל ופטורים ברה"ר וברשות הניזק חייבים נ"ש ובשלא כדרכן דינם כקרן וחייבין בח"נ בין ברה"ר ובין ברשות הניזק ואף על גב דמן הדין היה לנו לחייבו גם בכדרכן ברה"ר ולא דמי לשן ורגל דהניזק פשע במה שהניח דבר מאכל או כלי ברה"ר במקום הילוך הרבים אבל ארי הדורס וזאב הטורף למה יפטור ברה"ר הלא מזיק הוא וא"כ א"א לשום אדם להניח בהמתו שתלך ברה"ר מפני הארי והזאב שיזיקו ויפטרו והיה להם להיות כקרן אחר ההעדאה מ"מ כיון שהתורה פטרה שן ברה"ר משום דאורחה היא וזהו בארי וזאב כי אורחייהו לא חילקה התורה ולכן פטורין ברה"ר אמנם כופין הבעלים שיבערו את המזיק מרשותם שלא יזיק לאחרים [יש"ש שם]:

(לה) כבר נתבאר דשן ורגל אין חיובן אא"כ הזיקו ברשות הניזק אבל ברה"ר פטורים ואצ"ל כשהכניס פירותיו לחצירו של מזיק שלא ברשיונו והזיקן בהמתו של מזיק ומיהו אם הנזק היה ברשות הניזק אע"פ שהבהמה הזיקה ברה"ר אלא שהנזק הלך לרשות הניזק כגון שהיה מונח עץ ארוך מקצתו ברה"ר ומקצתו ברשות הניזק ודרסה בהמה על מקצתו שברה"ר ונידנד קצהו השני שברשות הניזק ושיברה כלים חייב לשלם נ"ש וכן בנזק צרורות שהתיזה אבן ברה"ר והלך האבן מכחה לרשות הניזק ושיבר כלי הניזק חייב בח"נ אע"ג דצרורות פטור ברה"ר ואף על גב דטעמא דשן ורגל פטורים ברה"ר משום דאורחה הוא וא"א לאדם למנוע בהמתו מלילך ברה"ר מ"מ לא חילקה התורה בכך וכמו שארי הדורס בארנו שפטור ברה"ר אע"ג דמזיק גמור הוא משום דאורחיה הוא כמו כן להיפך ברשות הניזק כשהזיקה חייב אע"פ שעשתה הנזק ברה"ר וי"א דבאמת פטור כה"ג כיון שאורחה היא שתלך ברה"ר אין חיובה אא"כ עשתה הנזק ברשות הניזק ממש [רא"ש ריש ב"ק להרי"ף ז"ל] ואם לקחה ברשות הניזק ואכלתה במקום אחר יתבאר בסי' שצ"א סעי' ט' בס"ד דדעת רוב הפוסקים לפטור גם בכה"ג משום דבעינן שגם האכילה יהיה בחצר הניזק ע"ש:

(לו) וכמו ששן ורגל פטורים ברה"ר כמו כן פטורים ברשות שאינה של שניהם כגון ראובן שהכניס פירותיו לחצירו של שמעון שלא ברשיון שמעון ונכנס שם שורו של לוי ואכלתן פטור ואף על גב דאין לו רשות ללוי להכניס שם בהמתו ולא דמי לרה"ר מ"מ הא גם ראובן אין לו רשות להכניס שם פירותיו ואין זה חצר הניזק ולכן אם ראובן הכניס שם פירותיו ברשיון שמעון ונכנס שורו של לוי שלא ברשות ואכלתן חייב לשלם נ"ש דהחצר הוי כמו שותפות לראובן ושמעון ולגבי לוי הוי כמו שנכנס לרשות הניזק דכן הדין בחצר השותפין שנכנס שור של אחרים להזיק לאחד מן השותפים דחייב ואם נתן גם ללוי רשות להכניס שם שורו הוי כחצר השותפין לזה לפירות ולזה לשוורים שיתבאר לפנינו:

(לז) חצר השותפין שבהמה אחד מהם הזיקה בשן ורגל לחבירו אם החצר בשיתוף לשניהם לכל דבר להכניס בהמות ולהניח פירות כמו בקעה שיש רשות לכל אדם להכניס שם מה שירצה פטור בה על השן ועל הרגל ואף על גב דרשות הניזק הוא מ"מ גם רשות המזיק הוא ולא קרינן ביה ובער בשדה אחר דשדה עצמו הוא ואורחה בכך ועדיף מרה"ר ועל הניזק לשמור א"ע וכ"ש אם יש רשות לשניהם להכניס בה שוורים ואין להם רשות להכניס בה פירות דפטור ובשני האופנים האלו פטור על השן ועל הרגל מפני שיש לה רשות להבהמה להלוך בכאן ודרך הבהמה לילך ולאכול ולשבר בדרך הלוכה אבל אם נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או נשכה אם תמה היא משלם ח"נ ואם היא מועדת חייב לשלם נ"ש דקרן חיובו בכל מקום לבד ברשות המזיק ורשות שניהם הוי כרה"ר לגבי קרן ולכן במיוחדת לשוורים לאחד מהם ולפירות לשניהם פטור בעל השוורים גם על קרן אם השותף הכניס בהמתו שלא ברשות דזהו כחצר המזיק:

(לח) אבל אם החצר הוא רק מיוחד להם לפירות ואין רשות לשניהם להכניס שם שוורים והכניס שם אחד מהם בהמה והזיקה חייב אפילו על השן ועל הרגל דלגבי הכנסת בהמתו כשלא היה לו רשות מקרי חצר הניזק ולא עוד אלא אפילו היה רשות לשניהם להכניס שם שוורים ולאחד מהם היה לו גם רשות להכניס שם פירותיו והזיקה בהמתו של שני לפירותיו חייב אף על שן ורגל ואע"פ שבהמתו הכניס ברשות מ"מ כיון דלגבי פירות אין רשות לו רק להשני קרינן בזה ובער בשדה אחר לענין היזק הפירות ומסתמא כשהושוו ביניהם שזה לבדו יכניס שם פירותיו היתה הכוונה שהשני ישמור בהמותיו שלא יזיקו לפירותיו דאל"כ אין לו תועלת במה שיש לו רשות להכניס פירותיו ועמ"ש בסעי' מ']:

(לט) ואם היא של אחד מהם לפירות ולא לשוורים ולהשני לשוורים ולא לפירות והזיקה בהמתו של בעל השוורים לפירותיו של בעל הפירות שאכלן או טינפן חייב נ"ש דלגבי הפירות הו"ל חצר הניזק אבל אם בעל הפירות הכניס בה בהמתו שלא ברשות והזיקה בהמתו דבעל השוורים לבהמתו דבעל הפירות פטור דלגבי קרן הו"ל חצר המזיק כיון שהשני אינו רשאי להכניס בהמתו ואם הזיקה בהמתו דבעל הפירות לבהמתו דבעל השוורים חייב אבל אם בעל השוורים הכניס בה פירות שלא ברשות והזיקן בהמתו של בעל הפירות בשן ורגל פטור דאע"פ ששורו נכנס שלא ברשות מ"מ גם פירותיו של זה הוויין שלא ברשות והוי כחצר שאינו של שניהם דפטור כמ"ש ובמה שבארנו דחייב בנזקי קרן ה"ה כשהזיק לשורו שלא בכוונת נזק כגון שנתחכך בו להנאתו והפילו והזיקו דכיון דחייב על נזקי שורו מטעם שנתבאר אין חילוק באיזה אופן שהזיקו [ט"ז]:

(מ) ובזה שנתבאר דחצר המיוחדת לשניהם לשוורים ולאחד מהם לפירות אם הזיק שורו לבעל הפירות בשן ורגל חייב יש מרבותינו שחולקים בזה וס"ל דכיון שיש לו רשות להכניס שורו איך יתחייב על מה שיאכל פירותיו של חבירו והרי אורחיה הוא ועל בעל הפירות לשמור פירותיו [תוס' י"ד. ד"ה דלא ובהג"א שם] וכי גרע זה מרה"ר וי"א דמיירי שבעת שלזה יש רשות להכניס פירותיו אין להם רשות להכניס השוורים [נמק"י וש"מ] וא"כ הוי בעת מעשה כחצר הניזק ובוודאי דבכה"ג לית מאן דפליג אבל מלשון הטור והש"ע משמע דבכל ענין חייב כמ"ש בסעי' ל"ח ע"ש:

(מא) כל מיני נזקין שהמזיק חייב לשלם מכיסו כמו שן ורגל או קרן מועדת או בור אין לו להניזק שייכות בגוף המזיק ולכן כשהניח טליתו ברה"ר והוזקה בו פרה אין אומרים שיוחלט הטלית לבעל הפרה בעד נזקו דאין לו לבעל פרה בגוף הטלית כלום אלא שמין את הנזק ומשלם לו ולכן אם מת המזיק ואין לו קרקע אינו גובה מהיתומים ממטלטלים ואפילו מזה הטלית לפי דינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח אבל בקרן תמה דמשלם מגופו יש לו חלק בגוף הפרה ולכן פרה שהזיקה טלית ברשות הניזק גובה מגופו אפילו כשמת המזיק ואין לו קרקע ומיהו האידנא דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח כמ"ש בסי' ס' אין נ"מ בדין זה [פיר"ת בתוס' י"ד: ולפי מה דקיי"ל כר"ע כמ"ש בש"מ] ולא עוד אלא אפילו הזיקו זא"ז כגון פרה שהזיקה טלית ברשות הניזק ונגרר הטלית לרה"ר בפני בעל הטלית ולא סילקו מרה"ר והוזקה בו הפרה אין אומרים כיון שהזיקו זא"ז יצא נזק בנזק בלי שומא אלא שמין נזקו של כל אחד ובעל הפרה משלם ח"נ מגופה של פרה ובעל הטלית משלם נ"ש כדין נזקי בור שמשלם נ"ש דטליתו שברה"ר יש לו דין בור כדין כל תקלה שברה"ר כמ"ש בסי' ת"י ואין דין תשלומין רק על חצי פרה דחצי השנייה היא של בעל הטלית כיון שמקודם הזיקה הפרה להטלית ונעשו כשותפים בהפרה ומיהו השומא היא על כל הפרה ומנכין חצי נזקו של טלית שצריך בעל הפרה לשלם [זהו לפר"י שם ומתורץ קושיית תוס' ע"ש ודו"ק] ולא עוד אלא אפילו היו שני הנזקין ברשות אחד כגון שהיה החצר מיוחד לשניהם לשוורים ולאחד מהם גם לשארי דברים והכניס בה טליתו וחבירו שאין לו רשות רק להכניס שוורים הכניס בה שורו ולפי מה שבארנו דחצר המיוחדת לזה ולזה לשוורים ולזה לפירות דחייב בשן ורגל והפרה היתה מהלכת ונסתבכה רגלה בהטלית ונתקרע הטלית ונשברה רגלה של פרה ע"י סביכת הטלית הפרה חייבת בנזקי הטלית נ"ש כדין רגל שברשות הניזק והטלית חייב בנזק הפרה כדין בור ברה"ר דכיון שמיוחדת לשניהם לשוורים אינו לענין בור כרשות עצמו שיכול לחפור בה בורות אלא כרה"ר אין אומרים שיצא נזק בנזק ולא יזדקקו להם ב"ד כיון ששניהם לא שמרו אלא שמין הנזקין בב"ד וכל מי שהזיק יותר ישלם יותר [זהו לפי' הרא"ש שם הכתוב בש'"ע סעי' י"ז ובארנום ע"פ דברי הנמק"י שם ובפי' הברייתא מבואר בירושלמי כפי' הראשון שהוא פיר"ת]:

(מב) בסי' שצ"ה יתבאר דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור כגון המגרה בעצמו כלבו של חבירו ונשכו אע"פ שאם אחר היה מגרה כלבו של ראובן ונשכו היה ראובן חייב דאין לו לגדל כלב שנושך כשמגרין אותו מ"מ כשהניזק בעצמו גירהו בו פטור ראובן כיון שהניזק לא עשה כראוי ומ"מ פרה שרבצה ברה"ר והלכה פרה אחרת דרך עליה ובעטה בה חייב בעל הפרה המזקת ח"נ כדין קרן ברה"ר ואע"פ שהפרה הנזוקת שינתה בעצמה במה שרבצה ברה"ר ואין דרך הפרה לרבוץ ברה"ר רק להלך מ"מ אין המזיק פטור אלא כשהזיקה דרך הלוכה כדין רגל שפטור ברה"ר אבל לבעוט בה אין לה רשות ואינו דומה לנשיכת הכלב שגירה את המזיק בעצמו אבל הפרה הרבוצה אע"פ ששינתה מדרך הפרות מ"מ לא גירתה בעצמה את הפרה המהלכת ומה היה לה לבועטה אבל כשהזיקה אותה דרך הלוכה אע"פ שאפשר שאין מדרך הפרות לילך על גובה כזה מ"מ כיון שנרבצה ועיכבה הדרך יש רשות להמהלכת לילך דרך עליה אם אינה בועטת בה ואם המהלכת הוכשלה בהרבוצה ונזוקה פשיטא דחייב בעל הרבוצה בח"נ כדין קרן ברה"ר [ובב"ק כ"ד: שאמר ר"ל רבוצה במהלכת בביעוט לאו דווקא ומשום מהלכת ברבוצה קאמר ע"ש]:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >