ערוך השולחן/אבן העזר/סג

ערוך השולחן ‏ אבן העזר סג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [דיני בעילת מצוה והכנתה ובו י"ב סעיפים]
הבתולה בהגיע זמן חתונתה תכין את עצמה לטהרת בעילת מצוה, ואביה יזהירה שתשגיח כל ימיה על פתחי נדותה ושזהו העבירה היותר גדולה אם לא תשמור פתחי נדה, ושיש בזה איסור כרת אם תזלזל בזה ותאבד עולמה עוה"ז ועוה"ב כשלא תשמור כראוי ותפגום זרעה עד עולם וקרובה היא לעונש בידי שמים, כדתנן: על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה וכו' [שבת ל"א:], וכשתזהר בזה כראוי שכרה גדול מאד ואשרי חלקה בזה ובבא. ואמה או קרובותיה ילמדו לה אופני הבדיקות והזהירות כראוי בבדיקותיה ובטהרתה, ושבימי נדותה תרחיק א"ע מבעלה ליתן לו דבר מידה לידו או מידו לידה ושלא תאכל עמו בקערה אחת ככל הדינים המבוארים ביו"ד סי' קצ"ה, ע"ש.

(ב) שמונה ימים קודם חופתה, אפילו עומדת בימי טהרתה ואפילו לא הגיע עדיין עידן הווסת שלא ראתה עדיין דם מעולם, תעשה בדיקה לעת ערב במוך נקי להכניס לאותו מקום ותבדוק בחורין ובסדקין, ויותר טוב שתניח שמה המוך כל בה"ש ובתחלת הלילה תטלנו משם, ואם הוא נקי מדם תתחיל לספור שבעה נקיים ותבדוק א"ע בכל יום ויום שני פעמים, ולכל הפחות תעשה בדיקה אחת בשבעת הימים האלה כמ"ש שם סי' קצ"ו, ותלך לטבילה קודם החופה וקודם טבילתה תבדוק א"ע ואם מצאה את עצמה נקייה מדמים תטבול ותברך על הטבילה, ואח"כ תכנוס לחופה ולבעילת מצוה, וביום שתפסוק בטהרה תלבש לבנים היינו חלוק נקי כדת הנשים הכשירות זרעו של אברהם אבינו ושאבותיה עמדו על הר סיני ופסקה זוהמתן.

(ג) ואם עומדת בימי טומאתה ותהיה בשעת החופה לא טהורה תזהר עם החתן כדין נדה עם בעלה ויותר חמור ממנה, דאלו בנדה מותרת להתייחד עם בעלה דהתורה העידה עלינו שלא נבא לידי קילקול ח"ו [סנהדרין לז.], והיא אסורה להתייחד עם בעלה אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, והטעם מפני שעדיין לא בעל ויצרם תוקפם וחיישינן לקילקול ח"ו, ולא יתייחדו יחד אפילו ביום בחדר אחד עד זמן טהרתה.

(ד) ואפילו אלמנה זקינה שכבר פסק ממנה סדר נשים צריכה הפסק טהרה ולספור שבעה נקיים, וכך אמרו חז"ל [נדה ס"ו.] תבעוה לינשא ונתפייסה – צריכה לישב שבעה נקיים, בין גדולה בין קטנה בין ילדה בין זקינה, דחיישינן שמא מפני חימוד ראתה דם ולא הרגישה, ומונה שבעה ממחרת יום התביעה ואפילו בדקה עצמה ונמצאה טהורה לא משגחינן בזה מטעם האמור. ואם הוגבלה זמן חופתה וע"פ סיבה נתאחרה החופה וקבעו זמן אחר – בטלו השבעה הקודמים וצריכה להפסיק בטהרה ולמנות שבעה ימים מזמן ההגבלה השניה כמ"ש ביו"ד סי' קצ"ב עם עוד פרטי דינים בזה, ע"ש.

(ה) הבועל את הבתולה בעילת מצוה כיון שגמר ביאתו פורש מיד אפילו היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה עדיין דם מעולם, ואפילו בוגרת שכלו בתוליה, דחיישינן שמא נתערב דם נדה קצת בדם הבתולים, ואע"ג דאפילו באשה גמורה כשמצאה דם בשעת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה כמ"ש ביו"ד סי' קפ"ז והרי אין לך מכה גדולה מזו, מ"מ כיון דביאה זו לכל נמסר יש להחמיר, ועוד דזה שתולין במכה הוא כדי שלא לאוסרה על בעלה לעולם אבל במה שתצטרך לטהר לא חיישינן, ואפילו בדקה ולא מצאה דם – טמאה שמא ראתה טיפת דם כחרדל וחיפהו שכבת זרע, שהרי בהכרח להיות דם מפני הבתולים ובע"כ שהזרע כיסה הדם, ולכן זהו דווקא אם בעל בעילה גמורה אבל אם רק הערה בה ופירש ולא מצאה דם יש מקילין [חמ"ח]. ואותה בעילה גומר כדרכו בלי חשש, וכן רשאי לפרוש ממנה אפילו באבר חי אע"ג דבמוצאת דם בעת הביאה אסור לפרוש באבר חי דיציאתו הנאה לו כביאתו וצריך להמתין עד שימות האבר כמ"ש שם סי' קפ"ה דהפורש באבר חי חייב כרת מ"מ בזה לא חיישינן כיון דעיקר הדבר הוא רק חומרא בעלמא [ע' ב"י שם סי' קצ"ג].

(ו) הדין הזה שנתבאר הוא מדינא דגמ', וכך אמרו חז"ל [נדה ס"ה]: רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה בועל בעילת מצוה ופורש, ולדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מאיסורי ביאה מדינא דגמ' הוא רק בבוגרת שכבר הגיע ווסתה, ובקטנה שלא הגיע זמנה לראות הוא מחומרת בנות ישראל שהחמירו על עצמן כמ"ש שם בפי"א. וביאר הרמב"ם דכל זמן שתראה דם מחמת המכה היא טמאה, כלומר אפילו בטבילה שנייה ושלישית, ועוד דכל זמן שלא כלו בתוליה ומצאה דם בתולים הרי היא טמאה, אמנם בבעילה השניה לאחר טהרתה מהראשונה אם לא מצאה דם הרי היא טהורה ולא חיישינן לחיפוי זרע דהרי אין זה הכרח שתראה עוד דם בתולים משא"כ בפעם הראשון כמ"ש, ואין לומר דא"כ בבוגרת גם בפעם הראשון לא ניחוש אם לא מצאה דם דהרי בוגרת כלו בתוליה, דבאמת עינינו רואות שאפילו הגדולה יותר מדאי יש לה דם בתולים, ובבוגרת אין פתחה סתום כל כך כמו בקטנה ונערה [ע' כתובות ל"ו: רש"י ד"ה ה"ג ובתוס' שם].

(ז) לאחר בעילת מצוה תמתין עד יום חמישי לשימושה כשאר אשה ששימשה ואח"כ ראתה, ואז תפסיק בטהרה לעת ערב בבדיקה נכונה ובלבישת לבנים ותספור שבעה נקיים ותבדוק כל השבעת ימים ואח"כ בלילה תלך לטבילה, ובאלו הימים נוהג עמה כעם נדה גמורה לעניין הרחקה, ומותרת להתייחד עמו כשארי נשים כיון שכבר בעלה, ובזה קילא מנדה גמורה, דבנדה גמורה אסור לו לישן על מטתה אפילו כשאינה במטה וכן לישב על מטתה אסור, והכלה לאחר בעילת מצוה מותר לו לישן במטתה לאחר שעמדה מהמטה אפילו בסדין שהדם עליו, וכ"ש לישב על מטתה כשהיא אינה יושבת עליה כמ"ש שם סי' קצ"ג. וי"א דגם לעניין זה קילא משאר נדה דתלינן כתמה גם בג' ימים הראשונים משא"כ בנדה גמורה כמ"ש שם סי' קצ"ו, ויש מחמירים בזה דגם בכתם מחמירינן בזה אע"ג דכתמים הם מדרבנן, ובשם נתבאר פרטי דינים בזה [ע' ב"ש סק"ג].

(ח) בגמ' איפסקא הלכתא דמותר לבעול בתולה בתחלה בשבת ואין בזה משום חובל ולא משום פתיחת פתח ולא משום צער לה, ואע"ג דמוציא דם והוה חבורה וכל חבורה יש בה חיוב נטילת נשמה וגם פותח פתח ופתיחת פתח בשבת חייב משום בונה, מ"מ אין בזה איסור, דוודאי אם דמי הבתולים נבלעו בדופני הרחם ויציאתו הוא ע"י חבורה ככל דמים שבבשר האדם שייך בזה חבורה, אבל דמים אלו מפקד פקידי כמו פקדון כנוס ועומד ואינו נבלע אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא, ולהפתח אינו מתכוין, ואע"ג דפסיק רישיה הוא דבע"כ נפתח הפתח מ"מ כל מלאכת שבת אין החיוב רק במתקן ולא במקלקל דכל המקלקלין פטורין, ופתח זה קילקול הוא אצלו שהבתולה חשובה מן הבעולה, ואפילו למאן דס"ל מקלקל בחבורה חייב מ"מ כיון דמפקד פקיד אין זו חבורה, ועוד דהרמב"ם פ"ח משבת פסק דמקלקל בחבורה פטור ע"ש, ואע"ג דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור מ"מ במקום מצוה לא גזרו, ועוד דאין זה פסיק רישיה כמו שיתבאר [דו"פ וב"ח באו"ח סי' ר"פ, דלמסקנא דסוגיא קיי"ל דמיפקד פקיד ופתח ממילא קאתי, ע"ש].

(ט) ועוד דאפילו אם נאמר דדם חיבורי מחבר ופתח גמור הוא ואינו מקלקל, זהו אם היה פסיק רישיה והיה מכוין להוציא הדם ולפתוח הפתח, אבל באמת הוא אינו מכוין אלא להנאת עצמו ואין כוונתו להדם ולהפתח, וכיון שאינו מתכוין לזה קיי"ל דדבר שאין מתכוין מותר, ואין זה פסיק רישיה דכמה פעמים יכול להיות שיטה בביאתו ולא יפתח הפתח ולא יוציא הדם, ואפילו אם אינו בקי בהטייה מ"מ מעצמו יכול להיות כן, וכיון שאין הכרח לזה ממילא דדינו כדבר שאינו מתכוין ואינו פסיק רישא [זהו דרך הראשונים שמפרשים רוב בקיאים בהטיה כלומר ידוע זה לרוב ב"א שביכולת להטות אף למי שאינו בקי, ולא כהבבליים שסבורים שצריך להיות בקי בהטיה, שטמ"ק כתובות ו': בשם הרבה מרבותינו, וממילא דאזיל לה מ"ש הג"א והאגודה והשל"ה, וכ"כ הט"ז באו"ח שם, והוא היתר גמור לכתחלה].

(י) כתב בה"ג ריש הל' כתובות שלאחר ביאה ראשונה כשמצא בתולים יש לו לברך, וזה לשונו: וכד מפיק ליה לסודרא מחייב לברוכי, אי איכא כסא ואסא מברך עמיה בורא פה"ג ועצי בשמים, והדר ברוך אתה ה' אמה"ע אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעיין חתום על כן אילת אהבים שמרה בטהרה וחוק לא הפרה ברוך הבוחר בזרעו של אברהם, עכ"ל. והמשילה לאגוז כמו שבאגוז האוכל מכוסה עד זמן שבירתו כמו כן בנות ישראל בתוליהן מוסגרות עדי נשואיה, ושושנת העמקים – מפני שישראל נמשל לשושנה ומרמז על הדמים ששומרות א"ע בעת נדתן מלהזדקק לבעליהן כמ"ש סוגה בשושנים [סנהדרין ל"ז.], ושארי הדברים מובנים, וחותם בזרעו של אברהם האב הראשון שבגודל אהבתו לה' שמר התורה כולה עד שלא ניתנה, וביחוד בענייני טומאת נדה כמפורסם באגדה על פסוק "לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (בראשית יח, ו). וי"א שאין לברך ברכה זו שלא נמצאת בגמ', וי"א לברכה בלא שם ומלכות וגם בלא כוס, ואין נזהרין האידנא בברכה זו. ובזמן הקדמון היה המנהג לעשות סעודה מדגים לאחר בעילת מצוה כדי שיפרו וירבו כדגים, דלכן נקראת בעילת מצוה דמשם ואילך ראויה להתעבר דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה, ועכשיו לא נהגו בסעודה זו, ויש מקומות שמחלקין גבינה.

(יא) אין מברכין שהחיינו על נשואי אשה [ש"ך יו"ד סי' כ"ח], ונ"ל הטעם דשהחיינו לא שייך בזה רק ברכת הטוב והמטיב כיון שהשמחה לשניהם כמו בילדה אשתו זכר דמברך הטוב והמטיב כמ"ש באו"ח סי' רכ"ג והיא ברכה לה' שהטיב להם, והרי ברכה זו יש כמוה בברכת הנשואין אשר יצר את האדם וכו' והתקין וכו' שזהו ברכה לה' בעדו ובעדה וכן ברכת שמח תשמח, וא"כ הטוב והמטיב יתירה היא. ועוד י"ל בטעם זה דהא בברכת אירוסין אין לברך שהחיינו דאין בזה גמר שמחה ובשעת הנשואין אין לברך דכבר התחיל מאירוסין, ולכן אפילו כשהאירוסין והנשואין כאחד אין לברכה כיון דשני דברים הם ויכולין לארס זמן רב קודם הנשואין כמו שהיה נוהג בזמן חכמי התלמוד, לא נתקנה ע"ז ברכת שהחיינו.

(יב) כשבעילת מצוה נמשכת עד אחר שבעת ימי המשתה ועושין סעודה בליל טבילתה, פשוט שאין לברך ז' ברכות וגם לא אשר ברא, ויש מי שאומר לומר אז שהשמחה במעונו – וגם לזה אין עיקר מדינא, אך כיון שאין בזה הזכרת השם לא איכפת לן, אבל יותר טוב שלא לעשות כלל סעודה אז כי דרך בנ"י להסתיר זמן טבילתם, ואינו דומה לכשהמצוה היא ביום חופתה, ולכן לא יעשו סעודה כלל [ע' פ"ת סי' ס"ב סק"כ]. וגם אותן שנוהגים שיקדשה אז החתן מחדש בפני עדים, ואין לזה טעם וריח דהרי אפילו לדעת הרמב"ם קדושי נדה תופסין, וכן בחופת נדה לא קיי"ל כמותו, וכפי מ"ש בסי' נ"ה וסי' ס"ב גם הרמב"ם מודה בחופות שלנו דמהני גם בנדתה, ע"ש.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >