ערוך השולחן/אבן העזר/סד

ערוך השולחן ‏ אבן העזר סד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [זמן נשואי בתולה ואלמנה ושמחתם ובו י"ח סעיפים]
כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י: תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים, ואינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון. ואם היתה בעולה – אין פחות מג' ימים, שתקנת חכמים היא לבנות ישראל שיהיה שמח עם הבעולה ג' ימים בין בחור בין אלמון, עכ"ל. וס"ל דשמחה אינה בברכות נשואין, דבברכות נשואין מברכין כל שבעה כשהוא בחור אף שהיא אלמנה כמ"ש כסי' ס"ב, ובשמחה תלוי רק בה. והטעם, דשבע הברכות הוא על עניין הזיווג, לכן כשאחד מהם עדיין לא נשא מעולם יש להם שבע ברכות כל שבעה, אבל שמחה הוא רק מפני האשה שהוא ישמח אותה דהוא העיקר והיא טפילה לו לפיכך צריך לשמחה ולכן זמן השמחה תלוי רק בה, דאם היא בתולה שמחתה ז' ימים, וכשהיא אלמנה או גרושה מן הנשואין שהיא בעולה אין שמחתה רק ג' ימים, דהבתולה גדולה שמחתה מן הבעולה דאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי.

(ב) אבל יש מרבותינו דס"ל דהן אמת שהשמחה הוא מפני האשה, מ"מ אם הוא בחור אף שהיא אלמנה מ"מ שמחתם כל שבעה, דאיך אפשר שיברכו להם שבע ברכות והוא ישכים למלאכתו, ולכן לא פחיתי ימי שמחה מימי ברכה, ואף אם אין מברכין השבע ברכות כגון דליכא פנים חדשות וגם אשר ברא אין מברכין כגון שאוכלים רק בני הבית מ"מ כיון דימים אלה הם ימי הברכות כשיהיו אחרים בשמחתם א"א שלא יהיו ימי שמחה, וכן נהגו [ע' חמ"ח סק"ד].

(ג) וזה שכתב הרמב"ם שאינו עוסק במלאכתו ולא במסחרו, לא נמצא זה מפורש בש"ס, ובמדרשים מפורש כן [פדר"א פט"ז]: חתן דומה למלך, מה מלך אינו עושה מלאכה – אף חתן אינו עושה מלאכה, מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו – אף חתן אינו יוצא לשוק לבדו, וכ"כ רבינו הרמ"א דחתן אסור בעשיית מלאכה ואסור לצאת יחידי בשוק, עכ"ל. והרמב"ם נראה שמפרש דלאו ליציאה הקפידה אלא לעניין משא ומתן, וכן נראה, דאם ליציאה בלבד מ"ש שוק מכל הרחובות, ואם תשאל דאם למשא ומתן מהו לשון שלא יצא לשוק לבדו, דוודאי כן הוא דאם יש לו איזה שותפות בעסק השותפים יכולים להתעסק, ורק הוא לבדו לא יעסוק במלאכה ובמסחור [ע' פ"ת סק"א]. אבל כמה מהראשונים פירשו דגם היציאה לבדו בלא משא ומתן יש איסור לחתן בשוק, ולאו דווקא שוק אלא כל מקום שרבים מצויים שם שלא יראוהו בודד לבדו, וגם בגמ' אמרו חז"ל שחתן צריך שימור [ברכות נ"ד:] וכיון שצריך שימור ממילא שלא יצא יחידי, וכן משמע בש"ס שלא יעשה מלאכה אם כי אינו מבואר שם בפירוש שאסור מ"מ משמע כן [כתובות ה'. משכים לאומנתו והולך], ולשון הש"ס שצריך שימור משמע דגם בביתו לא ישב לבדו ואף ביום צריך שימור [כ"מ ע"ש]. ועוד אמרו באגדה שהחתן ילבש בגדי כבוד כל ז' ימי המשתה, והכל יקלסו אותו כל שבעת ימי המשתה ופניו מאירים, דכתיב "והוא כחתן יוצא מחופתו" [פדר"א שם], ומשתה ושמחה לפניו כל ז' ימי המשתה [ילקוט שופטים], והכלה צריכה ג"כ שימור [גמ'].

(ד) זה שכתוב בתורה "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ" וגו' (דברים כד ה), אינה שמחה ממש דזה אינו אלא בשבעת ימי המשתה ובאלמנה ג' ימים, אלא זהו לעניין מערכי המלחמה כדכתיב "לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר" שגם אינו מספיק מים ומזון כמבואר בסוטה [מ"ד.] ו"נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ" לרבות על בונה בית וחנכו ונטע כרם וחללו שהוא פטור, "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" להביא יבמתו שפטור מכל אלו [שם מ"ג.], וגם לפשטיה דקרא אין השמחה שבפסוק זה בשמחת משתאות וביטול מלאכה, אלא כלומר לענגה ולמלאות רצונה בכל אשר יכול, וכ"כ בס' יראים מצוה ק"צ: וז"ל: למדנו בשנה ראשונה שנושא אדם אשה חייב לשמחה שנאמר "ושמח את אשתו" בכל דבר שיודע שיש לה שמחה, ומצוה זו נוהגת בין בארץ בין בחו"ל, שהיא חובת הגוף וכו', עכ"ל. ועניין שמחה זו כעניין שכתוב "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב" (דברים כו יא) וכיוצא בזה. ויש מי שרוצה לומר דבשנה ראשונה אין לו לצאת בסחורה למדינה אחרת, ואין עיקר לדברים הללו אלא כמ"ש, וזהו בין בבתולה בין באלמנה, לבד מחזיר גרושתו שאינה חדשה [גם כל הפוסקים לא הביאו דברי היראים, ואפשר דס"ל דלא קאי רק אמערכות הצבא וצ"ע].

(ה) כתב רבינו הרמ"א דהאשה יכולה למחול על שמחתה, עכ"ל. וביארו מפרשי השו"ע דזהו רק לעניין לאכול ולשתות ולשמוח עמה, אבל לעניין ביטול מלאכה לא מהני מחילתה. ויש מי שאומר דלהרמב"ם דהשמחה הוא רק בשבילה – מהני מחילתה, ולהסוברים דגם בחור שנשא אלמנה שמחתם שבעה – לא מהני מחילה [ב"ש], ולא משמע כן מדברי רבינו הרמ"א, והעיקר נראה כמ"ש אחד מהגדולים דבבתולה איסור המלאכה הוא מצד עצמו ולא מהני מחילתה, אבל באלמנה התקנה היא מצידה כדמוכח מלשון הש"ס "שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים" – בזה מהני מחילתה, וזהו שרבינו הרמ"א בסעי' א' בבתולה כתב שחתן אסור בעשיית מלאכה ובסעי' ב' בבעולה כתב שיכולה למחול [מקנה]. ודע, דבעולה שכתבו הרמב"ם והשו"ע כוונתם לאלמנה מן הנשואין, דמן האירוסין הרי היא בתולה, אבל מן הנשואין הרי היא בחזקת שנבעלה, ואפילו ידוע שלא נבעלה נראה שמן הנשואין דינה כבעולה. ובתולה שילדה בזנות או נתעברה והפילה או נתברר בעדים שזינתה – יש להסתפק אם שמחתה וברכתה כבתולה כיון שעדיין לא נשאת מעולם, או כיון שאיננה בתולה דינה כאלמנה, וכן משמע מלשון "בעולה" שכתבו הפוסקים, וצ"ע לדינא.

(ו) שנו חכמים במשנה ריש כתובות: בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי. והטעם בבתולה, מפני שב"ד יושבים בשני וחמישי לכן נשאת ברביעי ונבעלת בלילה ואם לא ימצא לה בתולים ישכים לב"ד ואולי יתברר שזינתה תחתיו אחר אירוסין ואסורה לו, אבל אם ימשך מהבעילה יום או יומים תתקרר דעתו ולא יבא לב"ד ויצא מזה מכשול ולכן אמרו בגמ' דמקום שב"ד יושבים בכל יום אשה נשאת בכל יום, וכן אצלינו דלא שייך כלל טענת בתולים לעניין איסור כיון שהקדושין והנשואין כאחד ג"כ נשאת בכל יום, וזה שלא התירה המשנה ביום הראשון ג"כ דביום השני ישכים לב"ד, פירשו בגמ' דזהו מטעם אחר – כדי שיהיה לו שהות ג' ימים אחר השבת להכין צורכי הסעודה וברביעי יכנסנה, אמנם אם כבר הכין יכול לכנוס אותה גם ביום הראשון לדינא דמשנה, ולדידן בכל יום. ובאלמנה לא פירשה המשנה הטעם ופירשו בגמ' שני טעמים, האחת – כיון דשמחתה ג' ימים חשו חכמים שלא ישכים למחר בבוקר לאומנתו, לפיכך צוו שישאנה בחמישי וממילא יהיה בביתו גם ביום מחר ולמחרתו מפני ע"ש ושבת וישמח עמה ג' ימים, ועוד טעם כדי שיבעלנה בלילה של יום הששי שנאמרה בו ברכה לאדם, דהאדם נברא בששי והקבה בירך אותו פרו ורבו, והבתולה ביאתה בליל יום החמישי וגם אז נאמרה ברכה לדגים שנבראו בחמישי וברכן הקב"ה "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם" וגו' (בראשית א כב).

(ז) ודקדקו רבותינו הראשונים, מדלא פירשה המשנה רק טעמא דבתולה, ובבתולה גופה לא פירשה רק הטעם הנוגע לאיסור, ש"מ דבשביל הטעמים האחרים לא היו קובעים יום מיוחד לנשואין, דטעם דברכה אינה אלא עצה טובה וטעם דהכנת הסעודה אם כי הוא לעיכובא אמנם אם כבר הכין רשאי לישא מתי שירצה, ולכן אמרו חז"ל שבמקום שב"ד יושבים בכל יום אשה נשאת בכל יום אם הכין צרכי הסעודה ואינו מקפיד על יום הברכה, אמנם עכ"ז באלמנה נראה מסוגיית הש"ס דמי שהוא בעל מלאכה או בעל מסחור אין לו לישא רק ביום החמישי מפני הטעם כדי שישמח עמה חמישי בשבת וע"ש ושבת [וכ"מ מתוס' ג'. ד"ה אשה ע"ש], אמנם הפוסקים לא הזכירו שיש איסור לאלמנה להנשא שלא ביום החמישי, וגם מעשים בכל יום שנשאת בכל יום.

(ח) אמנם מדברי הרמב"ם מתבאר דגם טעם זה אינו עיקר, שכתב שם בהל' ט"ו: מקום שאין ב"ד יושבין בו אלא בב' וה' בלבד בתולה נשאת ביום ד' שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לב"ד, ומנהג חכמים שהנושא את הבעולה ישאנה בחמישי כדי שיהיה שמה עמה חמישי וע"ש ושבת ויוצא למלאכתו יום ראשון עכ"ל, תלה דבר זה במנהג חכמים ולא מעיקר דינא ולכן לא פירשה המשנה טעם דאלמנה, וגם הגמ' שהתירה במקום שב"ד יושבים בכל יום לישא בכל יום לא על הבתולה לבד כיוונו שהרי אמרו אשה נשאת בכל יום ולא אמרו בתולה נשאת בכל יום – ש"מ דאכל הנשים קאי [וכ"כ הר"ן והריטב"א דמשום שקדו וברכה לא היו קובעים יום, וכ"כ בשטמ"ק].

(ט) ויש להסביר טעם בזה, דבאמת למה חששו חכמים שישכים לאומנתו, הלא הוא אסור במלאכה, ואי משום שמא לא יציית – מה נעשה לנושא בתולה שאסור שבעה ימים במלאכה? אמנם עיקר העניין כן הוא, דוודאי חלילה לחשוד שום בר ישראל שיעבור על דברי חז"ל, אך באמת עיקר נשואי אלמון ואלמנה אינו אלא יום אחד, וכמו שהברכה שלהם הוא רק יום אחד כמו כן שמחתם הוא רק יום אחד ומותר מדינא להשכים למלאכתו למחר, וחששו חכמים לצער שלה ותקנו שישמח עמה ג' ימים, ומפני שהיתה תקנה חדשה לכן הנהיגו שישאנה בחמישי וממילא ישמח עמה ג' ימים כמ"ש, וממילא אחרי שהנהיגו כן ונקבע האיסור מלאכה ג' ימים לכן אח"כ אף באיזה יום שישא הורגלו בזה שלא לעשות מלאכה ג' ימים [ואולי זהו כוונת רש"י ז"ל דף ה'. ד"ה למחר, ע"ש ובשטמ"ק, ודו"ק].

(י) כ"ז כתבנו לדעת הרמב"ם והשו"ע, אבל הטור כתב: תקנו חכמים שתנשא אלמנה ביום ה' ותבעל בליל ו' כדי שיהיה שמח עמה ג' ימים – ה' בשבת וששי בשבת ושבת, בד"א בבעל מלאכה, אבל אדם בטל שאין לחוש שילך למלאכתו יכול לישא בכל יום, ולבתולה לא תקנו יום ידוע לנשואין בשביל זה שאין לחוש שמא יניחנה וילך למלאכתו עכ"ל, והטעם מפני ששמחתו מרובה ולא ילך למלאכה כל שבעה, ולדיעה זו אסור לאלמנה הנשאת לאלמון כשהוא בעל מלאכה או בעל עסק לישא רק ביום ה', וזהו גם דעת התוס' והרא"ש, ויש תימא על רבותינו בעלי השו"ע והאחרונים שלא הביאו רק דעת הרמב"ם, וגם על מנהגינו קשה שנושאין בכל יום איך לא חששו לדיעה זו, ואולי כפי מה שנתבאר דמהני מחילתה א"כ אין חשש בזה דאף אם ישכים למלאכה מסתמא תמחול לו, דזהו דחוק שיעשה נגד רצונה דמסתמא אם לא תתן לו רשות לא יעשה, ואע"ג שחז"ל חששו לזה שיעשה נגד רצונה מ"מ כיון שלדעת הרמב"ם הוי היתר גמור וגם לדעת הטור הוא רחוק המציאות לפיכך לא חששו בזה, ומ"מ צ"ע למעשה. אך אם קודם הנשואין דיברו ביניהם שאחר הנשואין מיד יסע הוא מכאן – פשיטא דשרי, דהרי היא כמוחלת ומוותרת על שמחתה שנתבאר דשרי.

(יא) כתב הרמב"ם ז"ל: אין נושאין נשים לא בע"ש ולא באחד בשבת גזירה שמא יבא לידי חילול שבת בתקון הסעודה שהחתן טרוד בסעודה עכ"ל. והטור והרא"ש מתירים, דלמסקנא דסוגיא לא חיישינן לחילול שבת דמסתמא מכינין מקודם כל מה שנצרך להסעודה, וכתב הטור דאהא סמכינן לעשות סעודות בין בשבת בין במוצאי שבת, ע"ש. וכתבו רבותינו בעלי השו"ע דכן פשט המנהג לישא נשים בע"ש, והוא שיטרח בסעודת הנשואין ג' ימים קודם הנשואין, עכ"ל. ועכשיו אין נוהגין לדקדק גם בזה, ונ"ל הטעם דהן אמת דכך אמרו חז"ל שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים – זהו הכל בזמנם שהחתן היה עושה הסעודה, אבל עכשיו מנהגינו שהכלה היא עושה הסעודה לא חיישינן לחילול שבת, דדוקא להחתן חיישינן שירצה לצאת ידי הכלה להרבות במניה כי נשים מקפידות בזה, אבל כיון שהכלה עושה הסעודה לא חיישינן לחילול שבת כי החתן אינו מקפיד בזה, וכן מתבאר מלשון הרמב"ם שמסיים שהחתן טרוד בסעודה, כלומר כיון שהחתן טרוד בסעודה לתקנתה חיישינן לחילול שבת, ולפ"ז מנהגינו נכון גם לדעת הרמב"ם, ומ"מ עינינו רואות שבימי החורף נכון מאד לבלי לעשות חופה בע"ש כי הימים קצרים ומאחרים החופה, אך אין כח בידינו למחות. [מ"ש הרמב"ם ביום א', בגמ' מוכח אפילו לשיטתו דאין האיסור רק במוצ"ש, ע"ש דף ה'. ברש"י ד"ה אית ליה רווחא, ואולי שתפס כתירוץ הראשון התם דלנפשיה וכו', ולתירוץ זה מוכרח לומר מה דתני במ"ש הוא על יום ראשון בכולו דאל"כ מאי קושיא מיוה"כ ע"ש, ובירושלמי ריש כתובות מבואר דאין נושאין נשים לא בע"ש ולא במוצ"ש מפני כבוד שבת, ע"ש, וזהו מקורו של הרמב"ם, ותמיהני שלא הביאו זה, וצע"ג].

(יב) אם החתן אינו רוצה לעשות סעודה וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעודה – כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה, כן פסקו כל הפוסקים, ולפי כבודו הכוונה שאם משפחתו עשירים ממשפחתה ועושים סעודות יותר בהרחבה מבני משפחתה – מחוייב לעשות כמשפחתו, ולפי כבודה הכוונה להיפך, דכללא הוא – עולה עמו ואינה יודרת עמו. ומבואר מזה דלא לבד הכלה בעצמה ביכולתה לכופו לזה, אלא אפילו קרוביה וכגון שהיא שותקת, ואם היא אומרת שאינה מקפדת לא מסתברא שיהיה ביכולת הקרובים לכופו, ואפשר דגם בכה"ג יכולים לכופו דיכולים לומר נהי שהיא אינה מקפדת מ"מ יש זילותא לבני המשפחה. ומיהו האידנא דהכלה עושה הסעודה לית לן בה, ונראה דלמנהגינו יכול החתן ובני משפחתו לכוף להכלה שתעשה הסעודה לפי כבודו ולפי כבודה, דאם מקפידים ע"ז למה אין ביכולתם לכופה כמו שביכולת משפחתה לכוף אותו, וכן נראה עיקר לדינא. וכן כל ענייני מזמוטי חתן וכלה הנהוג, אם צד האחד רוצה למחות שלא לעשות – אין ביכולתו, וכן כשהיא בתולה והוא אלמון והיא רוצה לעשות לה כמנהג הבתולות כמו כלי זמר וכיוצא בזה והוא אינו רוצה – יכולה לכופו, וכן להיפך כשהוא בחור והיא אלמנה או גרושה יכול לכופה לעשות לו כמנהג הבחורים.

(יג) נהגו שלא לישא נשים אלא בחצי חדש הראשון שהלבנה מתוספת והולכת, ולא בחסרונה, ואין זה ניחוש אלא סימנא טבא בעלמא כדרך שמושחין המלכים על המעיין כדי שתמשוך מלכותן וכשם שממשיכין יין בצנורות לפני חתנים וזהו נמי לסימן טוב שהזיווג יתוסף, ואין בזה משום דרכי האמורי כמ"ש ביו"ד סי' קע"ט. ויש חדשים שנהגו שלא להקפיד בזה – באלול ותשרי ואדר, ויותר טוב שלא להקפיד כלל בזה שנאמר "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ד' אֱלׂקֶיךָ" (דברים יח יג), והרי בסימן ברכה לדגים ולאדם אין מקפידין אף שזה נזכר בגמ', כ"ש מזה שלא נזכר בגמ' כלל, ואפשר מפני שישראל מונין ללבנה ונמשלו ללבנה לכן נהגו להקפיד, ועוד דאין הקפידא שלא להעמיד בחסרונה אלא לסימן טוב להעמיד במילואה, ומ"מ יותר טוב להקפיד על מה שנאמר בגמ'.

(יד) כבר נתבאר באו"ח סי' של"ט שאסור לקדש אשה בשבת, ואף אם קידשה בחול אסור לכונסה לחופה בשבת, ואף שע"י הקדושין כבר היא אשתו מ"מ כיון שע"י הנשואין זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והוה כקונה קנין בשבת, ולכן יכניסנה לחופה מבעוד יום ויכול לבא עליה ביאה ראשונה בשבת כמ"ש בסי' ס"ג. ואע"ג דהתוספת כתובה זכתה משעת ביאה לא אמרינן דהיא כקונה קניין בשבת, דאין הבעל קניינו של האשה אלא האשה הוי קניינו של הבעל והוא כבר זכה בה משעת חופה. אמנם כשהיתה חופת נדה ואח"כ טבלה אפשר דלדעת הרמב"ם דאין חופת נדה חופה והוה קניינו בביאה ראשונה אין לבא עליה בשבת, אמנם כבר נתבאר דרוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם, ובסי' נ"ה בארנו די"ל דגם הרמב"ם מודה להפוסקים, ע"ש [ע' ב"ש סק"ה].

(טו) הרבה מרבותינו כתבו דזה דחופה קונה אינו אלא בבתולה, אבל באלמנה אין חופה בה קנין אלא ע"י יחוד של ביאה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, ולפיכך צריך להתייחד עמה קודם שבת כדי שלא יהיה כקונה קניין בשבת, וכן סתמו רבותינו בעלי השו"ע בסי' זה ובאו"ח סי' של"ט. ובאמת בש"ס לא נמצא זה כלל שיהא חילוק בין אלמנה לבתולה בקניין חופה וגם הרמב"ם לא הזכיר זה, אמנם דברי רבותינו אלה מיוסדים על דברי הירושלמי ריש כתובות דגרסינן שם: הלין דכנסין ארמלין צריכין לכונסן מבעוד יום בע"ש, ומבואר מזה דנשתנה דין אלמנה מדין בתולה, וה"פ דבבתולה חופה קונה וכיון שהיה החופה בע"ש יכול לבא עליה בשבת, אבל באלמנה בהכרח שיכניסנה כלומר שיתייחד עמה מבע"י לפי שאין בה חופה, ולפ"ז למאן דס"ל דחופה בבתולה היא ג"כ יחוד הראוי לביאה כמ"ש בסי' נ"ה צ"ל דבאלמנה גם זה אינו מועיל לפי שזהו חופה ואין באלמנה חופה לפיכך צריך ביאה ממש מבעוד יום, ו"לכונסן" דקאמר הירושלמי הוא ביאה ממש [ב"ש סק"ו].

(טז) ואע"ג דאין ראיה כלל מהירושלמי, דלאו מטעם דאין באלמנה חופה אלא משום דהירושלמי ס"ל שם דאסור לבעול בתולה בתחלה בשבת משום חבורה, ולכן זה שאמר "הלין דכנסין ארמלין" זהו עצם החופה כלומר שמכניסה לחופה, וה"ה לבתולה אלא משום דבתולה בלא"ה אין עושין החופה בע"ש דלא חזיא לביאה בשבת ולעולם אין חילוק בין אלמנה לבתולה [הגר"א, וכ"כ מהרי"ט], מ"מ כיון דרבותינו הראשונים תפסו פירוש הירושלמי לחלק בין בתולה לאלמנה אין לנו לזוז מדבריהם.

(יז) ולענ"ד נראה דכל הפוסקים לא פליגי כלל לפי מ"ש בסי' נ"ה דיש הרבה מיני חופות ומן התורה כולן חופות הן כפי מה שהנהיגו העם באותו מקום וגם הרמב"ם מודה לזה כמ"ש שם, והנה זהו וודאי דאם הנהיגו שהחופה הוא יחוד הראוי לביאה כמ"ש הרמב"ם, גם באלמנה יש חופה זו דלמה נחלק ביניהם, אבל אם החופה היא ישיבה באפריון כל שבעת ימי המשתה כמ"ש הרא"ש בסוכה [פ"ב] וכ"כ התוס' שם [כ"ה: ד"ה אין], וכן אם החופה היא הבאה לביתו לשם נשואין או פריסת סודר על ראש הכלה או הינומא, או לפי המנהג שלנו ביריעה פרוסה על כלונסאות בחצר בהכ"נ ומושיבין הכלה וסותרין שערות ראשה והחתן משליך עליה הכיסוי ומוליכין אותם להחופה ובחזרה מהחופה לבית החתן במזמוטי חתן וכלה, בוודאי אלו החופות אינן באלמנות, כמו שעינינו רואות אף שמעמידין כלונסאות ופורשין יריעה אך עושים בהצנע בבית והזוג באים ועומדים תחת הכלונסאות בלי שושבינים ובלי מזמוטי חתן וכלה ורק מסדרים הקדושין והברכות ומיד מסתלקים, אין זה בגדר חופה שיהיה זה קניין, דבאלמנה ואלמון אין דרך לעשות הכנות ומזמוטים ובוודאי חופתה אינה אלא ביחוד הראוי לביאה, וזהו שאומר הירושלמי על אלמנות, דחופות בתולות פשיטא שעושין ביום דהרי יש להם הכנות הרבה כמו שעינינו רואות, אבל באלמנות דחופתם הוא שעה קלה ביחוד הראוי לביאה וביכולת לעשות זה בלילה לכך הזהיר הירושלמי לעשות זה מבעוד יום, ולכן הרמב"ם ז"ל דס"ל דחופה הוא יחוד הראוי לביאה לא הזכיר חילוק בין אלמנה לבתולה, ורבותינו בעלי התוס' והרא"ש ושארי ראשונים דס"ל דחופה הוא אפריון לכל שבעת ימי המשתה וכן ס"ל להירושלמי משום דכן הוא מנהגו של עולם לכן כתבו שיש חילוק בין אלמנה לבתולה, וגם הם מודים דביחוד הראוי לביאה סגי באלמנה דזהו חופתה, וזה שכתבו דאין חופה באלמנה כלומר החופה שעושין לבתולה ליכא באלמנה כמו שאנו רואים גם עתה. ולכן לדינא וודאי אם רוצה לבא עליה בשבת צריכה להתייחד עמו מבע"י ביחוד הראוי לביאה, אבל אם אינו רוצה לבא עליה בשבת או שהיא טמאה א"צ לזה ויהיה קניין חופתה כשיבא עליה אחר השבת. וכ"ז לדינא, אבל כבר כתב אחד מקדמונים שיש סכנה לבא על האלמנה ביאה ראשונה בשבת [מג"א שם בשם מהרי"ל] אף אם נתייחדו מבע"י, ולכן יש מהגדולים שצוו שיבא עליה מבע"י ודי בהעראה בלבד, וכבר נהגו להזהיר לבלי לבא על אלמנה ביאה ראשונה בשבת מפני הסכנה, וכבר אירע מעשה בזה בדור שלפנינו בגדול אחד שהורה היתר בדבר ונתחרט אח"כ מאד, וכך מקובלני בילדותי מפי אחד מהגדולים [ע' ב"ש מ"ש בשם הט"ז ודחה, וטעמו דאין בה הכנה].

(יח) אין נושאים נשים בחוה"מ לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין, דכתיב (דברים טז, יד) "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" – ולא באשתך [מו"ק ח':], ואין מערבין שמחה בשמחה, דכמו שאין עושין מצוות חבילות חבילות כדי שיהא לבו פנוי למצוה אחת, כמו כן צריך שיהא לבו פנוי לשמחה אחת [תוס' שם], וילפינן זה משלמה כשגמר בניין בהמ"ק עשה חג שבעה ימים קודם החג כדי שלא לערב שמחה זו בשמחת החג [שם ט'.], ובירושלמי יליף לה מדכתיב "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת" וגו' (בראשית כט, כז), ונפק"מ בטעם הירושלמי דאפילו במין שמחה אחת כגון לישא שתי נשים בבת אחת אין מערבין כמ"ש בסי' ס"ב ע"ש, אבל מותר בחוה"מ להחזיר גרושתו כשגירשה מן הנשואין לפי שאין בזה שמחה כל כך ולכן גם "שהשמחה במעונו" אין אומרים בה כל ג' ימים [ב"ש סי' ס"ב סקי"ז], אבל כשגירשה מן האירוסין אסור לישא בחוה"מ מפני שזהו שמחה שלימה כיון דעדיין לא נשאה, אבל בערב הרגל מותר לישא אפילו בתולה אע"ג דשמחתה שבעה ימים מ"מ עיקר שמחה חד יומא הוא [גמ'], ולעניין לעשות הסעודה ברגל יש אוסרין ויש מתירין כמ"ש באו"ח סי' תקמ"ו, ולכן המנהג שלא לישא כלל בערב הרגל [מג"א שם].

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >