ערוך השולחן/אבן העזר/נו

ערוך השולחן ‏ אבן העזר נו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [כמה זמן נותנין לארוסה כשתבעה הארוס לנשואין ובו י"א סעיפים]
ארוסה שתבעה הארוס להנשא ולא הגבילו בשעת האירוסין זמן הנשואין, והיא אומרת שצריכה זמן לתקן בגדיה ותכשיטיה וכל מה שצריכה – נותנים לה זמן י"ב חדש מיום התביעה לפרנס א"ע ולתקן תקוניה, ואח"כ תנשא ואין ביכולתה לעכב עוד, ואם אומרת שעכ"ז עדיין לא הוזמנה כראוי יכול לכופה שתנשא, ואם מסרבת כותבין עליה אגרת מרד אם כוונתה לצערו כמ"ש בסי' ע"ז, ושם יתבאר בס"ד.

(ב) אין חילוק אם הוא בחור או אלמן, ואינו יכול לומר כיון שאינני בחור איני מקפיד על ההכנה כל כך, דיכולה לומר חיבתו עלי יותר מן הבחור [ירושלמי פ' אע"פ]. וגם אין חילוק בין שתבעה מיד אחר האירוסין ובין שתבעה שנים רבות אחר האירוסין, ואינו יכול לומר כיון שעבר זמן רב למה לא הכנת עצמך, דיכולה לומר כיון שבשעת האירוסין לא קבענו זמן לכן כל זמן שלא תבעתני לא הכנתי א"ע, ואין חילוק בזה בין יש לה אב לאין לה אב, אך בשנותיה יש חילוק כמו שיתבאר.

(ג) כיצד, המארס קטנה ע"י אביה ותבעה הבעל לנשואין כשהיא קטנה – אין משיבין לו כלום עד שתגדיל, ולא לבד שהיא יכולה לעכב אלא אפילו אביה יכול לעכבה שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה, ואין הארוס יכול לומר להאב מאי נפקא לך מינה ומה דאגתך אחרי שהיא מתרצית, דיכול האב לומר לו עתה אין בה דעת ואיחוש שאחר הנשואין תתחרט ותבא אלי ואצטרך לתקן לה תכשיטין אחרים ובגדים חדשים [גמ' כתובות נ"ז:], ואם נתרצו כולם שיכנסנה אין הב"ד מעכבים על ידם, ומ"מ אין ראוי לעשות כן דהרי אפילו לקדש את הקטנה מצוה שלא לקדשה עד שתגדיל כמ"ש בסי' ל"ז. ואמנם לבד האב אין ביכולת שום אדם לעכבם כשהיא מתרצית, ואפילו קרוביה אין יכולין למחות בה ואף אם מת האב, דהרי לא תחזור אליהם, ואע"פ שהיא חולנית ולפי מראית העין ממהר לכונסה כדי שיירשנה כמו במקום שאין תקנת שו"ם או שמדמה שתחיה משך שנים וסוף סוף יירשנה, מ"מ כיון שהיא מתרצית יכול לכונסה. ויש מהגדולים שכתבו שהקרובים יכולים לעכב כשאין האב קיים מטעם שהם ראוים ליורשה והנשואים יהיה רק נשואין דרבנן, אבל ר"ת חלק עליהם ופסק כמ"ש [במרדכי פ"ב דקדושין ובהגה"מ פכ"ב מבואר זה, וצ"ע ששם כתוב דעברו עליה י"ב חדש וכ"כ הרמ"א בד"מ, ובשו"ע לא הזכיר זה, ע"ש] [וע' בסי' ל"ז סעי' י"ג ברמ"א, וצ"ע ודו"ק].

(ד) ודע, דזה שכתבנו שבקטנותה אין משיבין לו כלום עד שתגדיל, כן נ"ל מלשון הרמב"ם פ"י ומלשון השו"ע, ובגמ' [כתובות נ"ז:] איתא אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה, וכ"כ הטור, ומלשון זה משמע דהארוס יכול לכוף לזה גם בקטנותה להגביל זמן כעת שתנשא בגדלותה לאחר י"ב חדש, אבל הרמב"ם השמיט זה ונ"ל דמפרש שאין זה חובה שיכול הארוס לכוף לזה אלא כלומר שאין איסור בדבר, וכן משמע בגמ' דפריך פשיטא ומתרץ דלא חיישינן דילמא מעיילא פחדא מהשתא וחלשה קמ"ל ע"ש, ואם נאמר שהארוס יכול לכוף לזה מאי פריך, אלא וודאי דהתירא קמ"ל דלא חיישינן שתחלש [ובזה א"ש קושית התוס' שם ד"ה בגרה, ודבריהם תמוהים כמ"ש המהרש"א, ולפמ"ש א"ש ודו"ק] [וע"ש ברש"י ד"ה אבל וכו' בלא קדושין וכו'].

(ה) תבעה בנערותה נותנין לה י"ב חדש מזמן התביעה, וילפינן לה מרבקה דכתיב "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים" וגו' (בראשית כד, נה) ו"יָמִים" הוא שנה כדכתיב "יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ" [גמ'], ואע"ג דרבקה קטנה היתה כמבואר באגדה, אך בדורות הראשונים היה זמן גדלותם קודם הזמן שלנו [תוס' סנהדרין ס"ט.] והרי התורה קראתה נערה אך דקטנה ג"כ בכלל נערה [כתובות מ"ד:], ואין ראיה גמורה מזה ואסמכתא בעלמא היא, וכיון שנותנין לה י"ב חדש ממילא דיהיו הנשואין לאחר בגרותה דאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד.

(ו) תבעה בבגרותה – אין נותנין לה י"ב חדש מזמן התביעה אלא י"ב חדש מהזמן שנתבגרה, ואם תבעה ששה חדשים אחר הבגר ממילא דאין לה אלא ששה חדשים מזמן התביעה, והטעם דמיד בבגרותה מתחלת להכין א"ע, וזהו דעת הרמב"ם והטור והשו"ע. אבל יש מרבותינו דס"ל דזהו דווקא אם נתקדשה לאחר שבגרה דמסתמא מכינה תכשיטיה מיד כשתתבגר כדי שאם ימצא לה בעל שיהא הכל מוכן, אבל נתקדשה קודם בגרות אינה מקפדת להכין כיון שכבר היא מקודשת [תוס'], ולכן נותנין לה י"ב חדש מזמן התביעה, אך בשו"ע לא הובא דיעה זו [ע' ב"ש]. וכן אם נתקדשה ביום הבגרות נותנין לה י"ב חדש מזמן הקדושין שהוא זמן הבגרות אפילו אם תבעה אח"כ.

(ז) וזהו כשלא עברו י"ב חדש אחר בגרותה, אבל אם עברו י"ב חדש אחר בגרותה ואח"כ נתקדשה – אין נותנים לה אלא שלשים יום מזמן התביעה מפני שכבר הכינה צרכיה, וי"א דהשלשים יום הוא מזמן הקדושין [רש"י], והפוסקים הסכימו לדיעה ראשונה. ואם לא עברו עליה י"ב חדש שלימים בבגרותה קודם הקדושין משלימין לה י"ב חדש משעת הבוגרות [טור], ואם שלמו לה י"ב חדש בתוך ל' יום של שעת תביעה – משלימין לה ל' יום משעת תביעה [שם] [ובב"ש סק"ב יש טה"ד].

(ח) כל זה הוא כשהיא בתולה, אבל אם היא אלמנה וגרושה מן הנשואין – אין נותנים לה אלא שלשים יום מזמן התביעה, ולי"א מזמן הקדושין כמ"ש. ואם נתארסה לאחר ועברו כמה חדשים אחר התביעה ומת ונתארסה לאחר – אין חושבין מזמן של הראשון [ב"ש], מיהו אם הראשון תבעה בימי הנערות ושהתה י"ב חדש א"כ היא בוגרת ששה חדשים, ממילא דאין לה משני רק ששה חדשים, דהא אם תבעה הראשון אחר שבגרה מונין ג"כ מזמן בגרותה כמ"ש [שם, ומ"ש דגם בקטנות מהני התביעה, כבר כתבנו דלא משמע כן מהרמב"ם, ודו"ק].

(ט) כשם שנותנים זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס א"ע, כך נותנין זמן לאיש לפרנס א"ע להכין צרכי החתונה משתבעה האשה אותו, וכמה זמן נותנים לו מבואר בירושלמי דדינו כדינה לפי מה שהוא, אם הוא בחור אפילו נשא אלמנה נותנים לו י"ב חדש, ואם הוא אלמן נותנים לו ל' יום, ובדידיה אין חילוק בשנותיו מפני שאין האיש אפילו הוא גדול מתחיל להכין את עצמו קודם התביעה. והרמב"ם כתב: וכמה זמן נותנים? כמו שנותנין לה, אם י"ב חדש – י"ב חדש, ואם ל' יום – ל' יום, עכ"ל. ומלשונו משמע דאינו תלוי בו כלל אלא בה, אם היא בתולה אפילו הוא אלמן נותנין לו י"ב חדש, ואם היא אלמנה אפי' הוא בחור אין לו רק ל' יום, ולא חש להך דירושלמי משום דבש"ס שלנו מוכח כדבריו [מדמקשה לר"ה, ולתרץ דמשום דידיה, ע' ר"ן], וגם הסברא כן הוא דהא הזמן שנותנים לו הוא משום הכנת צרכי החופה ולמה צריך לזה י"ב חדש, ולהרמב"ם א"ש דאם היא צריכה י"ב חדש אז ממילא אינו ממהר עצמו להכין עד זמנה, ולהירושלמי צ"ל דהכנתו אינו רק לנשואין בלבד אלא גם לשארי צרכיו ולזה צריך יותר זמן, והרא"ש והטור פסקו כהירושלמי.

(י) הגיע זמן שנתנו לאשה ולא רצתה להנשא כדי לצערו – דיינינן לה כמורדת כמ"ש. ואם הגיע זמן שנתנו לו ולא נשאה – נתחייב במזונותיה אע"פ שלא כנס, ואפילו מת קודם הנשואין נזונית מביתו כל ימי מיגר ארמלותה [ר"ן פ"ד דכתובות], וכיון שנזונית ממנו נראה שמעשה ידיה שלו, ואין ראיה דאפשר דקנסוהו בזה שיזונה ולא ליטול מעשה ידיה כמו אותה דדיינינן כמורדת. ואם עיכבו אונס כגון שחלה הוא קודם שהגיע הזמן או שחלתה היא או פירסה נדה ואינה ראויה לנשואין, או שהגיע זמן ליום שאין כונסין בו – אינו מעלה לה מזונות, ואף שיכולה לומר לו דמזלך גרם מ"מ סוף סוף אנוס הוא, אבל אם חלה אחר שהגיע הזמן הרי כבר נתחייב במזונותיה ולא יפטור עתה אע"פ שהוא אנוס כעת, ובחלתה היא אחר הזמן יש להסתפק אם חייב במזונותיה, ואין חילוק בפירסה נדה בין שעת ווסתה לשלא בשעת ווסתה, ולכשיעבור האונס ולא נשאה – נתחייב במזונותיה [ב"ש].

(יא) בזמנינו שמקדשים בעת הנשואין לא שייך כל דינים אלו, דאם גבלו זמן הנשואין בעת התנאים ואחד מהצדדים אינו רוצה להנשא ליום שקבעו – הרי ביד השני לנתק השידוכין, ואם לא קבעו זמן ואחד תובע להשני נותנין זמן כפי הצורך וכפי ראות עיני ב"ד, ואין למידין מזמן שנתבאר בסי' זה דאפשר דרק אחר אירוסין די בזמן כזה ולא קודם האירוסין [ע' ב"ש סק"ד מ"ש בחיוב מזונות, וצ"ע מה שייך חיוב, ינתק השידוך ויעשה שידוך אחר].

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >