ערוך השולחן/אבן העזר/נה

ערוך השולחן ‏ אבן העזר נה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [במה דינים בארוסה ובו ל"א סעיפים]
ארוסה היא א"א גמורה והבא עליה במזיד חייב מיתה, וחמורה מיתתה מהנשואה דהנשואה בחנק וארוסה בסקילה, והארוס אינו יכול לפטור ממנה אלא בגט, ומ"מ אסור לו להארוס לבא על ארוסתו קודם החופה, וזהו שיסדו אנשי כנה"ג בהברכות "וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת" – שלא יבא הארוס על ארוסתו קודם החופה והברכות, ואיסור זה הוא מדרבנן כמו שגזרו על הפנויה. והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, וכך אמרו חז"ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה [מס' כלה], וגם להתייחד עמה אסרו חכמים כמו שגזרו על יחוד דפנויה [ב"י], וכן משודכת אסורה ביחוד עם המשודך דכל שאסורה בביאה אסורה ביחוד [חמ"ח], ולכן י"א דאין להם לדור ביחד שלא יקוצו זה בזו, ואפילו בשידוכין בלא אירוסין יש לחוש, ויותר מזה דיש לחוש שלא ישלטו ביצרם ויבואו לידי עבירה, ולא עוד אלא אפילו יבואו לידי איסור כרת שהרי היא נדה אם היא גדולה, ולכן הירא את דבר ה' ירחיק מזה וכיוצא בזה.

(ב) אפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שנייה עד שעת נשואין, דקיי"ל ביאה אירוסין עושה ולא נשואין כמ"ש בסי' ל"ג, והנשואין היא החופה, אמנם מה היא החופה נחלקו בזה הפוסקים כמו שיתבאר בס"ד.

(ג) הרמב"ם ז"ל בפ"י כתב דארוסה אסורה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, ויחוד זה הוא הנקרא "כניסה לחופה" והוא הנקרא נשואין בכל מקום, והבא על ארוסתו לשם נשואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר. כיון שנכנסה הארוסה לחופה ה"ז מותרת לבא עליה בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכל דבר, משתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואים והרי היא כארוסה עדיין, עכ"ל.

(ד) מדבריו מתבאר דעיקר החופה הוא היחוד לשם נשואין, והיחוד הזה צריך להיות בהכנה ובהזמנה להיות עמה כאיש ואשתו, ולכן צריך להביאה לתוך ביתו ולהתייחד עמה ולהפרישה לו, וההבאה לביתו היא ההכנה, וההפרשה הוא ההזמנה לחיות עמה תמיד, והיחוד הוי במקום ביאה, ואע"פ שלא בא עליה רק שתהיה ראויה לביאה כמ"ש, אבל אם היחוד אינו לעולם, אפילו היה בהזמנה ובהכנה כגון שלקחה לביתו לימים אחדים ושאח"כ תשוב לבית אביה – אפילו נתייחד עמה אינו כלום. ודבר פשוט הוא דאפילו אם לא היה היחוד בביתו כגון שקבע מקום בדרך להתייחד עמה ולהפרישה לו שיקחנה משם לביתו – משם ואילך דינה כנשואה כמ"ש בסי' נ"ז. וכשמתייחד עמה צריך לברך ברכת חתנים בבית הנשואין והיינו המקום שקבעו להתייחד או שלקחה לביתו, והברכה היא קודם הנשואין, אמנם הברכות אינם מעכבות בדיעבד כמ"ש בסי' ל"ג, וזה ששנינו "כלה בלא ברכה אסורה" – הכוונה בלא נשואין דסתם נשואין הוא בברכה, ולהיפך ברכת חתנים בלבד אינו כלום כמ"ש הרמב"ם שם: המארס את האשה וברך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא שאין ברכת חתנים עושה נשואין אלא כניסה לחופה, אירס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים ה"ז נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים, עכ"ל.

(ה) וזה שכתב דאם בא עליה לשם נשואין נעשית נשואה, ומבואר מדבריו דבביאה לשם נשואין נעשית נשואה אע"פ שלא הפרישה לו ליקח אותה לביתו, וצריך לחלק לדבריו דזה שאמרו חז"ל הבא על ארוסתו לוקה זהו כשלא היתה כוונתו לשם נשואין מפורש, אבל בכוונה לנשואין נעשית נשואה בביאה זו, ואין לומר דכוונתו הוא בהזמנה ליקח אותה לביתו, דא"כ א"צ ביאה ודי ביחוד בעלמא, אלא וודאי דס"ל דכיון דחז"ל קבעו שביחוד בהכנה ובהזמנה נעשית נשואה והיחוד אינו אלא צורך ביאה כ"ש דבביאה עצמה א"צ שום הכנה והזמנה. ואפשר דא"צ עידי יחוד לביאה זו, ולא דמי לקדושי ביאה דצריך עדים דשם הוא תחלת קניינו, וביאת נשואין הוה דומיא דביאת יבמה, והרי גם בעיקר הביאה קילא מביאה דקדושין דשם צריך גמר ביאה לדעת הרי"ף והרמב"ם כמ"ש בסי' ל"ג סעי' ד' ואלו ביאת נשואין כתב הרמב"ם דדי בהעראה [ומקורו מיבמות נ"ה: כמ"ש הרי"ף שם, וע' ר"ן פ"ק ד"ה גרסינן בגמ' איבעיא להו], וביאה דנשואין או חופה כיון שגלוי לכל הוה כעדים וכמ"ש בסי' קמ"ט, ועמ"ש בסי' כ"ו סעי' ה'.

(ו) וי"א דחופה אינו יחוד, אלא כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין ואפילו לא נתייחד עמה, שהרי כתיב "וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה" (במדבר ל יא) דמשמע דכל זמן שהיא בבית בעלה הרי היא ברשותו [ר"ן ריש כתובות], וכן שנו חכמים [שם מ"ח.] לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, אלמא דעיקר נשואין היא הכניסה לרשות הבעל. והרמב"ם ס"ל דאמת הוא דהכניסה לרשותו עושה נשואין – אבל עם יחוד, דסתמא דמילתא כשמביאה לביתו מתייחד עמה, מיהו גם דיעה זו מודה להרמב"ם דבדרך העיקר הוא היחוד כדמוכח בסי' נ"ז, ע"ש [ומכתובות י"א: ת"ר כנסה וגו' ויש לה עדים שלא נסתרה וכו' ל"ק להרמב"ם לפמ"ש התוס' דאינו סומך עליהם, ואדרבא ראיה להרמב"ם דאל"כ מאי רבותא, אך יש לדחות, והרמב"ם רפי"א השמיט הך לעדים, ויתבאר בס"ד בסי' ס"ז.]

(ז) וי"א דהחופה היא שמוסרה האב ומכניסה בבית שיש בה חידוש שחידשו לשם החופה כגון סדינין מצויירין, ויש עושים מוורדים או מהדסים, ובה מתייחדים שניהם [ב"י סי' ס"א בשם העטור], וזהו לשון כניסה לחופה שזהו מקום מיוחד כעין כילה שיושבין החתן והכלה עם השושבינין, ובירושלמי סוף סוטה איתא חופות חתנים סדינים המצויירים וסהרוני זהב תלוים בהם [שם], הרי מפורש דהיה מקום מיוחד ומקושט להחופה.

(ח) והרא"ש ז"ל כתב [פ"ב דסוכה ס"ח]: וצ"ע מה היא החופה, אי במקום שמברכין ברכת נשואין דהיינו תחלת נשואין ולכך קרו לה חופה – א"א לומר כן, דלפעמים שמברכים אותה ברחוב העיר כשהעם מרובים, אלא במקום עיקר ישיבת החתן והכלה קרו ליה חופה ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא, ושם מברכים ברכת חתנים כל שבעה, ונוהגין באשכנז שעושין אפריון ומושב החתן והכלה והוא נקרא חופה, עכ"ל. וזהו כעין הדיעה הקודמת ויש לזה סמך מן המקרא [יואל ב' ט"ז] "יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ", הרי שיש מקום קבוע לזמן זה המקום הנקרא חופה, כמו שכתוב (תהלים יט ו) "וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ" כלומר מהאוהל ששם החופה כדכתיב מקודם "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם".

(ט) ורבינו הרמ"א כתב די"א שהחופה הוא שפורסים סודר על ראשם בשעת הברכה, עכ"ל. ודחו דיעה זו [ע' חמ"ח סק"ז], אמנם כוונת דיעה זו הוא כעין מנהגינו שמעמידין כלונסאות ויריעה פרוסה עליהם ונקראת בלשון בני אדם "חופה" ומעמידין במקום מיוחד כמו בחצר ביהכ"נ וכדומה לזה ומכניסין תחתיה החתן והכלה והשושבינים ושם אומרים הברכות.

(י) עוד כתב די"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא ואלמנה משנתייחדו, עכ"ל. וזה נמצא במשנה שבתולה יוצאה בהינומא וראשה פרוע [רפ"ב דכתובות] שהיו נוהגין להוציא הבתולות מבית אביהן לבית החתונה בשערה על כתיפה [רש"י], וההינומא היא הצעיף שעל ראשה משורבב על עיניה ופעמים שמנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא 'הינומא' על שם תנומה [שם יז:]. וי"א דהחופה הוא מה שמוסרין אותה לחתן קודם הברכה [מרדכי ריש כתובות]. ושני דיעות אלו אין כוונתם שמיד שמשימין עליה ההינומא נחשבת כנשואה או מיד שמוסרין אותה להחתן, אלא הכוונה הוא כפי מנהגינו שמושיבין הכלה ומקלעין שערותיה ומזמרין לפניה בכלי זמר והחתן בא ומכסה פניה בסודר ומשם הולכין להחופה דזהו ההינומא והמסירה לחתן, ואצלינו פשיטא דאינה כנשואה שהרי עדיין לא קידשה ואין נשואין קודם אירוסין, אלא דזהו התחלת הנשואין ונגמרו אחר הקדושין והברכות, וגם דיעות אלו אין כוונתם אלא שזהו התחלת וסדר הנשואין [נ"ל, וע' במרדכי שם ובחמ"ח סק"ט, ודו"ק].

(יא) עוד כתב דהמנהג עכשיו פשוט לקרות חופה מקום שמכניסין יריעה פרוסה ע"ג כלונסות ומכניסין תחתיה החתן והכלה ברבים ומקדש שם ומברכין שם ברכת אירוסין ונשואין ואח"כ מוליכין אותם לביתם ואוכלין ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו עכ"ל, ולפ"ז עיקר גמר החופה הוא מה שאוכלין יחד במקום צנוע דזהו כיחוד, ולכן יש למנוע מלילך שם רבים [ב"ח], ואף גם אחד לא יכנוס לשם דאל"כ אין זה יחוד הראוי לביאה, ולכן יש למנוע שלא יכנוס שם שום אדם כדי שיהיה יחוד גמור [ב"ש סק"ה]. ולפ"ז בזמנינו דאין מנהג זה שיאכלו החתן והכלה בחדר אחד שלא יכנוס אדם שם ואדרבא בשם כל השושבינים והשושבינות ובני החתונה, א"כ צריך לדעת מה היא החופה עכשיו שנעשית נשואה.

(יב) ומצאתי לאחד מהראשונים שכתב בזה וז"ל: נ"ל שהדברים כך הם, האב מוסר בתו תחלה לחתנו להיות לו לאשה עם אחוזת מריעיו וזהו הנקרא נשואין, ואחר שהיתה עומדת יום או יומים להכין צרכי סעודה ומלבושין היה מייחד בית אחת לשמוח שם עם שושביניו ואוהביו ולעשות סעודה כדי לבעול בלילה, והיו מכניסין שם הכלה, ואותו בית המתוקן לכך הוא הנקרא חופה והוא מה שאמרו בירושלמי "לא סוף דבר לחופה אלא לבית שיש שם חופה" כלומר שאע"פ שעדיין לא הושיבו באפריון אלא בבית שיש שם אפריון מיד אוכלת בתרומה, ועל כן אני אומר שהחופה שלנו היא הכנסת הכלה שאנו מכניסים לבית שיש בו סדינים המצויירים. והנה משעת נשואין דהיינו משעת מסירת האב לבעל הוא יורשה, אבל אינו מטמא לה ואינו מיפר נדריה עד שתכנס לחופה, ומשתכנס לחופה הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאסור לבא עליה עד שיברך ז' ברכות, וכן אם בא עליה אחר נשואין בלא חופה לא קנאה לדברים הללו, דכל שלא ע"י חופה כזנות חשיבה וכו', עכ"ל. [הובא בשער המלך בקונטרס חופת חתנים].

(יג) מדברים אלו מתבאר דנשואין וחופה תרי מילי נינהו, וכן יש לדקדק מלשון המשנה דתנן [שם מ"ח:] לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, ועוד תנן [שם נ"ז:] אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, ומדשינה בלשון ש"מ דתרי מילי נינהו. אבל מכל הפוסקים לא שמענו זה, ובדברי הרמב"ם שהבאנו שכתב: ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין בכ"מ עכ"ל, הרי להדיא דחדא מילתא היא, וכן במשנה ד"עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין" בע"כ דזהו חופה דהא לעניין תרומה הוא, וכן פירש"י שם כלומר שתכנס לחופה לשם נשואין עכ"ל, ויש גורסים שם באמת "עד שתכנס לחופה" [תוס'], אמנם מצינו בגמ' [שם מ"ט] בברייתא דתניא: הבא על א"א כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין ה"ז בחנק, ודייק שם אע"פ שלא נכנסה לחופה עדיין ע"ש – הרי דתרי מילי נינהו, וצ"ל דשם נשואין הוא שם הכולל ונמשך מן קודם החופה עד אחר החופה, וראשית הנשואין אין זה חופה עדיין וסוף הנשואין היא החופה.

(יד) ונלע"ד דכל הפוסקים לא פליגי כלל, והנה באמת חופה לא כתיבא בתורה ורק נשואין כתיב כדכתיב "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ" (דברים כ ז), וזהו קיחה דנשואין, ומעיקר דין התורה כשבא עליה לשם נשואין שתהא כאשתו גמורה הרי היא נשואה כמ"ש הרמב"ם, אמנם אין דרך בני ישראל לעשות הביאה בפירסום וכשיעשה כן הרי נצריך עדים על היחוד לביאה, ואף אם אפשר שא"צ עדים לזה כמ"ש בסעי' ה', מ"מ יהיה העניין בפירסום שהרי צריכין לברכם מקודם הנשואין וסמוך לה בשבע ברכות, ולכן קבעו רז"ל שהחופה תהיה תחת הנשואין, ומעולם היה כן גם בזמן הנביאים כדכתיב "כחתן יוצא מחופתו", ונאמר "וכלה מחופתה", ובוודאי שכן הנהיג משה רבינו את ישראל.

(טו) ופירוש "חופה" הוא מלשון "חֹופֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם" (דברים לג יב) והוא לשון כיסוי והבדל מאחרים, ובאגדה אמרו חז"ל [ב"ב ע"ה] עתיד הקב"ה לעשות ז' חופות לכל צדיק וצדיק, כלומר חיפוים של כבוד להבדילם מאחרים כמש"כ "כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה" (ישעיהו ד ה), ונקבע הדבר הזה לעשות חופת כבוד ולברך עליהם שבע ברכות ובזה היא נשואה גמורה, והביאה לא תעכב והכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, אך א"צ עידי יחוד ועשרה אנשים לברכות נשואין ושתיכף יבעול, ומכוער הדבר. וכל מין חופה שנהגו לעשות זהו קניין הנשואים כיון שכוונתם לנשואין ומובדלים מאחרים, שעומדים שניהם במקום אחד לשם נשואין כגון שהוא מכניסה לביתו ומתייחד עמה כמ"ש הרמב"ם, ויראה לי דגם כוונת הרמב"ם אינו ליחוד גמור שיהיו שניהם לבדם בחדר אחד אלא שיתייחדו להיות ביחד כאיש ואשתו ועומדים זה אצל זו ומברכים להם ז' ברכות, ולכן הדיעה שכתבנו בסעי' ו' דחופה אינו יחוד אלא ההבאה לביתו לשם נשואין, גם היא סוברת בעצם כהרמב"ם, דפשיטא דגם דיעה זו מודה שאם יביאנה לביתו והוא אינו אצלה דאין זה כלום ופשיטא שמוכרח להיות אתה ביחד ולברך להם ז' ברכות, אלא דדיעה זו לפמ"ש כל הפוסקים בדעת הרמב"ם שסובר דצריך יחוד גמור בחדר אחד ושלא יהיה אחר אצלם, לזה סוברת שחולקת עליו, אבל לדברינו בדעת הרמב"ם דא ודא אחת היא.

(טז) וכן אם הנהיגו במיני חופות אחרים כמו בסעי' ז' שעושין מקום מיוחד ומקושט בעבור החתן והכלה, או כמו אצלינו שמעמידים כלונסאות בפריסת יריעה ותחת זה מכניסים השושבינים את החתן והכלה, ומקודם מושיבין הכלה והחתן מכסה אותה, ובחזירתם מהחופה הולכים יחד ויושבין על השולחן סמוך זל"ז וזהו אות לנשואין והכל יודעים שזהו הכנה לבא עליה כדרך כל הארץ, אין לחשוש במה שבשעה זו אין ביכולתו לבא עליה דהרי בכוונה נעשתה זאת לבלי יהיה ההרגש כל כך כמ"ש, והרא"ש ז"ל שחשש מפני שמקום החופה הוא מקום ארעי מודה ג"כ, שהרי מייחדין מקום שהם ביחד קודם החופה ולאחר החופה, ממילא דכל העניין הזה הוא חופה, ומיד שמברכין להם שבע ברכות היא נשואה גמורה. וזהו שחילק אחד מן הראשונים בין נשואין לחופה שכתבנו בסעי' י"ב, ג"כ כוונתו כן שהתחלת הנשואין היא מקום שיושבין בו קודם החופה ובשם מכסה ראשה וזהו כנוטלה לרשותו, אך אין זה גמר החופה, ולא עדיפא ממסרה לבעלה דזהו מועיל רק לעניין ירושה כמ"ש בסי' נ"ז, והגמר הוא תחת החופה דאז נגמרו הנשואין, והסימן לגמר הנשואין הוא כשמברכים להם הברכות.

(יז) כללו של דבר – מעיקר דין תורה הוי נשואין ביאה לשם נשואין או ההכנה לזה, והחופה היא ההכנה לזה, ואיזו הכנה תלוי במנהגא, דכיון דקורין לזה הדבר חופה ומברכין הברכות נגמרו הנשואין ותכלית הכנות כל החופות שמרגע זו ואילך נכנסה לרשותו ומוכן להיות עמה כאיש ואשתו, ולכן הרמב"ם הצריך שתהיה טהורה, דכיון דעיקר החופה הוא משום הביאה בעינן שתהא ראויה לביאה. ורוב הפוסקים חולקים עליו, וס"ל דכמו דלא חיישינן שתהא ראויה לביאה בשעת החופה ממש שהרי עשרה אנשים וודאי ימצאו שם בשביל הברכות וא"א לו לבעול אז, אלא אמרינן שתהא ראויה לביאה אחר זמן, וא"כ מה לי אחר שעה או אחר יום או יומים.

(יח) וזה שקובעין אצלינו החופה בחצר ביהכ"נ יש טעם גדול לזה, לפי שעיקר החופה הוא היציאה מרשות האב לרשות הבעל וזהו אם הבעל נוטלה לביתו, אבל אצלינו המנהג בכמה פעמים שעושין הכל בבית אבי הכלה, ולפעמים אבי הכלה נוטל גם אותו לביתו על זמן מה, וא"כ במה ניכר שיצאה מרשות האב לרשות הבעל? לכן מעמידין החופה בחצר ביהכ"נ שהוא מקום של הקהל ובשעת החופה דעת הקהל להקנות קרקע זו לחתן זה, כמו אתרוג של הקהל שבשעת הברכה ביום ראשון של חג נחשב לכל אחד כשלו וכיון דעתה קרקע זו שלו נחשב כמביאה לרשותו [הגר"א], והכלונסאות והיריעה הפרוסה שאנו קורין לה חופה באמת הוא כן, שחופפת על החתן והכלה ומפרידתן משארי בני אדם להורות על דיבוקן זל"ז, וזה שהשושבינין עומדים ג"כ תחת החופה הכל הוא למען התחברות החתן והכלה, ולכן עומדים צמודים זל"ז [נ"ל].

(יט) ועוד נ"ל דאפילו להרמב"ם והעומדים בשיטתו דאין הברכות מעכבות ככל ברכה שאינה מעכבת, זהו רק בחופה שכתב כמו ביאה לשם נשואין או יחוד ממש בחדר סגור הראוי לביאה ברגע זו, אבל כל החופות לבד אלו שהן רק הכנות להורות על הנשואין הנגמרים לזה הזוג, כל זמן שלא ברכו עליהם שבע ברכות לא נגמרו הנשואין, ואולי זהו טעם הפוסקים דס"ל דהברכות מעכבות בחופה, ולכן בהכרח לברך ברכת חתנים קודם גמר הנשואים. [ובעיקרי הדברים שבארנו כתב גם הגר"א בסק"ט שא"צ יחוד כלל אלא שתהא ברשותו ע"ש, ואנחנו בארנו דגם הרמב"ם סובר כן, וע' רש"י קדושין י': ד"ה זו וכו' ונשאת פשיטא וכו' מכל טהור בביתך יאכל אותו ע"ש, וע' יבמות ק"י ברש"י ד"ה אבי כורסיא באפריון וקס"ד כשאר חופות שעדיין לא בעלה, ע"ש ודו"ק].

(כ) יש מי שאומר שנכון הוא שבשעה שמקדשה לפי מנהגינו שהקדושין היא בשעת החופה לא יעמדו החתן והכלה תחת היריעה הפרוסה ע"ג הכלונסאות שהיא החופה אלא יעמדו לפניה ואח"כ כשמתחילין לברך ז' ברכות יעמדו תחת החופה [ב"ח], והטעם שלא תהא החופה קודם הקדושין, ולא ראינו מי שחשש לזה, והנה לפמ"ש הגדולים דעיקר החופה הוא מה שאוכלים אח"כ במקום צנוע וודאי דאין חשש בזה [שם], ואפילו לפי מנהגינו אין בזה חשש, דכבר בארנו דהחופה שלנו הוא מפני שכן קבלו עליהם שזהו חופה וגמר הנשואין ונעשית אשתו גמורה, וזהו לאחר שגמרו השבע ברכות כמ"ש דאז הוא גמר החופה ולא קודם, ונמצא שהקדושין קודמת לחופה דקודם הברכות אין שם חופה ע"ז, ומה דהכנות הנשואין הן קודם הקדושין אין שום חשש בזה.

(כא) כיון דארוס וארוסה אסורים ביחוד, לכן כתב רבינו הרמ"א דארוס שהוא עם ארוסתו בבית אחד מברכין ז' ברכות פן יתייחדו, עכ"ל. ואע"ג דברכות בלא חופה לאו כלום היא, מ"מ לפמ"ש הרמב"ם דבכוונתו לשם נשואין א"צ חופה לכן מברכין ז' ברכות דאז פשיטא אם יבא עליה יתכוין לנשואין ולא שביק התירא ואכל איסורא, ועוד דלהפוסקים דהברכות מעכבות בהכרח לברך להם [ב"ש סק"א], ועוד כיון דשוהין יחד בבית זמן רב הוי כחצר של שניהם ויחוד דידהו הוי נשואין ומותרת לו אחר הברכה [חמ"ח סק"א]. וכ"ז לפי מנהגם שכבר נתקדשה, אבל לפי מנהגינו שהקדושין הם בעת החופה לא מהני הברכות שהרי לא נתקדשה עדיין, ולכן יש להמשודך להתרחק א"ע ממשודכתו עד זמן החתונה.

(כב) כבר כתבנו בשם הרמב"ם דהמארס את האשה ובירך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא, שאין ברכת חתנים עושה הנשואים אלא כניסה לחופה, עכ"ל. אמנם אם יבא עליה לשם נשואין שפיר דמי כמ"ש, וכוונת הרמב"ם באם שלא יבא עליה ולא יתייחדו מיד, הברכות לבטלה [ע' חמ"ח סקי"א].

(כג) וכן להיפך, אם אירס וכנס לחופה ולא בירך ברכת חתנים – ה"ז נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים, ואע"ג דכל ברכות צריך עובר לעשייתן מ"מ כיון דבברכות אלו לא נזכר כלל מנשואין יכול לברכם גם אח"כ, אבל ברכת אירוסין צריך לברך קודם הקדושין ככל הברכות שצריכים עובר לעשייתן.

(כד) כמה מהפוסקים כתבו דאין חופה לאלמנה ויסודם מירושלמי, ויתבאר בס"ד בסי' ס"ד דאין ראיה מהירושלמי, ופשיטא דלדעת הרמב"ם דהחופה הוא היחוד וכן להסוברים דהחופה הוא היציאה לרשותו למה יהיה חילוק בין בתולה לאלמנה, אמנם להסוברים דעיקר החופה היא הבית שמייחדים לישיבת החתן והכלה ובסדינין המצויירין, וכן להסוברים דעיקר החופה הוא פריסת הסודר או ההינומא, וודאי כיון דבאלמנה אין עושין כן לא שייך בה חופה ועיקר קניינה ביחוד הראוי לביאה, וכן לפי החופות שלנו שאין עושין פומבי לאלמנה כשנשאת לאלמון ואינה מכסה ראשה ואין להם שושבינין ולא כלי זמר ואין מוליכין אותם לחצר ביהכ"נ, אלא בחשאי מעמידים כלונסאות עם יריעה פרוסה בבית ומקדשה ואומרים שבע ברכות – אין זה קניין חופה וצריך לקנותה ביחוד הראוי לביאה, ובסי' ס"ד יתבאר עוד בזה בס"ד.

(כה) קודם כניסה לחופה צריך לכתוב לה כתובה ואח"כ יהא מותר באשתו, דכך אמרו חז"ל אסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, כן פסק הרמב"ם והביאו רבינו הב"י בסעי' ג'. ואין לשאול למה החיוב לכתוב קודם החופה, יכתבנה אחר החופה קודם שיבא עליה, די"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דצריך חופה הראויה לביאה ובלא כתובה אינה ראויה לביאה [הה"מ פ"י ה"ז], ולפ"ז אנן דלא קיי"ל כמותו בזה כמ"ש בסי' ס"א היה מותר לכתוב גם אח"כ, ומה שלא הגיה רבינו הרמ"א בזה משום דלמנהגינו מפסיקים בקריאת הכתובה תחת החופה בין ברכת אירוסין לנשואין א"כ גם בלא טעם הרמב"ם בהכרח לכותבה קודם החופה, וכן המנהג.

(כו) אבל אין הכתובה לבדה עושה נשואין, ולכן המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין היא ארוסה ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נשואין, ואם מת או גירשה כתב הרמב"ם דגובה עיקר כתובה רק מבני חורין ולא ממשעבדי, ותוספת אינה גובה כלל אפילו כתב לה, וטעמו דס"ל דהכתובה לאו כלום הוא שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, ורק עיקר הכתובה היה כמלוה ע"פ ולכן גובה רק מבני חורין, אבל אם אירס אשה ולא כתב לה כתובה ומת או גירשה והיא ארוסה – אין לה כלום אפילו העיקר, שלא תקנו לת עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב, וזהו דעת הרמב"ם.

(כז) ויש מרבותינו דס"ל דארוסה יש לה כתובה, דבכמה מקומות בש"ס מוכח כן, ואם לא כתב לה גובה מבני חרי, ובכתב לה גובה גם ממשעבדי כבכל השטרות, אבל בלא כתב לה היה נראה דגם לדיעה זו אינה גובה ממשעבדי, אך הרא"ש ז"ל כתב דגם בדלא כתב לה גובה ממשעבדי בתנאי ב"ד [כתובות פ"ד סס"ד] ונראה מדברי הרא"ש במקום אחר דספוקי מספקא ליה להאי דינא [שם פ"ה ס"ה], ולא עוד אלא אפילו אם כתב לה מן האירוסין וחזר וכתב לה מן הנשואין אחולי אחלה לשיעבודא קמא [שם] ואינה גובה מן הלקוחות אלא מזמן הנשואים. וכל זה לעניין עיקר כתובה, אבל לעניין תוספת כתובה הכל מודים דאפילו בדכתב לה אינה גובה מן האירוסין, דאומדנא גדולה היא שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, וכתבו הפוסקים דהמנהג כהרמב"ם לבלי לגבות כתובה לארוסה, דבכל המקומות שבגמ' דמבואר דארוסה יש לה כתובה מוקי לה הרמב"ם בדכתב לה, וכן הוא שיטת הגאונים דכיון דבגמ' איבעיא להו אם ארוסה יש לה כתובה אם לאו ולא איפשיטא שם [ב"מ י"ז.] אין ביכולת להוציא כתובה.

(כח) המארס את בתו ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אפילו כמה פעמים, קודם שנתבגרה – כתובתה של אביה, דמרשות אב אינה יוצאה אלא רק בבגרות או בנשואין, ולכן אם נשאת ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין אפילו קודם בגרות ואפילו היא קטנה – אין לאביה בה כלום, אפילו בכתובה הראשונה שנכתבה מן האירוסין לא אזלינן בתר כתיבה לומר הואיל דנכתבה ברשות האב ליהוי דאב, אלא אזלינן בתר גוביינא והגוביינא הוא אחר הנשואין [רש"י כתובות מ"ג:].

(כט) ארוסה שמתה, אם היה הארוס כהן – אינו מטמא לה, דכתיב "כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ" (ויקרא כא ב) וזהו קירוב בשר, וארוסה לאו שארו היא אפילו קידשה בביאה כיון שאסורה לו עד הנשואין. ואם מת הוא אינה חייבת לטמא לו, אע"ג דמצוה לטמא לכל הקרובים מ"מ להארוס אינו מצוה, אבל איסור לית בה אפילו היא כהנת, דבנות אהרן לא נצטוו על הטומאה, דכתיב "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא כא א) – ולא בנות אהרן.

(ל) וכן לעניין ירושה – כשמתה אינו יורשה דגם בירושה כתיב "שארו", וכיון שאינו יורשה אינו חייב גם בקבורתה אלא אביה יורשה ואביה קוברה, וכן אם אין האב יקברוה יורשיה, ואפילו לא נשאר שום ירושה ממנה אין על הארוס חיוב לקוברה ולהוציא הוצאות, ואפילו אם נשאת לו במקום שמפני התקנה אינו יורשה כמ"ש בסי' נ"ג אינו חייב בקבורתה, ובמקום שיורש מחצה נדונייתה י"א דהקבורה על שניהם [חמ"ח], וי"א על הבעל לבדו [ב"ש].

(לא) וכן אין הארוס חייב במזונות ארוסתו, דכל זמן שלא נשאת ואין עליו חיוב עונתה אין עליו ג"כ חיוב שארה וכסותה, אא"כ היתה יתומה קטנה הנזונית מן האחין דבזה חייב הארוס במזונותיה, דכיון דמאחין אין לה מזונות אלא עד שתתארס או עד שתבגור וזו אינה בוגרת כדי שתזון עצמה אלא קטנה או נערה ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחים, ולפיכך אפילו אומר שאינו חושש בזה כופין אותו לזונה ומתחייב בתקנתא דרבנן, וזהו דעת הרמב"ם, וי"א דהארוס אינו חייב במזונותיה אפילו בכה"ג ונזונית מן האחין [ותלוי בגירסא דשם נ"ג:]. ודבר פשוט דמשודכת אין לה שום דין אישות אפילו כארוסה, ואפילו כתב לה כתובה אינו כלום אם חזרו בהם קודם אירוסין, שלא כתב לה אלא ע"מ לקדשה ולכונסה [חמ"ח], וכ"ש דלשארי דברים אין לה שום דין כארוסה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >