עקידת יצחק/ח

עקידת יצחק ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

השׁער השמיני
יבאר עניני הזווג הראשון מעניני הזווג השני.
ויאמר יי אלהים לא טוב היות אדם לבדו וכו'

בהגדה (סוטה ב.) א"ר שמואל כי פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי, אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהילים קכה) אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן וקשה לזווגן בקריעת ים סוף שנאמר אלהים מושב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (שם ס"ח). כמוציא אסירים בכושרות איני והא אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יצאת ומכרזת בת פלוני לפלוני. לא קשיא כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני, להיות המיוחד שבדרכי החקירה והלמוד הוא להורות וללמד בדברים הידועים על הבלתי ידועים, יחייב על הרוב להקדים בלמודים הענינים המאוחרים אצל הטבע אל המוקדמים והידועים אצלו ראשונה להיותם אצלנו בהפך כמו שכתב זה החוקר בתחלת ספר השמע ובראש ספר המדות. והוא דרך ישרה דרך בה כל הבא בשערי החכמה והלמוד וכן היא דרכן של נביאים בכל מה שהודיעו עניני האלהים וגבורת נפלאותיו עם שהוא הסיבה הקודמת לכל הנמצאות בדברים שברא בעולמו. אריה שאג מי לא ירא וכו' (עמוס ג ח). כרועה עדרו ירעה (ישעיה מ) ודמו תואריו לתוארי האדם וייחדו הפעולות אל הכלים המיוחדים אליהם. כתובים באצבע אלהים (שמות לא יח). שמיך מעשה אצבעותיך (תהילים ח) ובכלל ארז"ל (במדבר רבה פי"ט) אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין כח הגבורה של מעלה לצורת אדם שנאמר ואשמע את קול אדם כו' (דניאל ח) ר' יהודה בר סימון אמר מהכא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם (יחזקאל א כו) וכבר היה זה המאמר יותר נאות למה שרצהו הרב המורה בפ' מ" ח"א מהמאמר שהביא הוא זה לשונו שם (ב"ר פ' כ"ז) והוא גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה עם שזה וזה יתבארו יפה אצל והאיש משה ענו מאד שער ע"ו ב"ה. וכבר אמרו החוקרים הנקראים אלהיים שרוב מה שלמדו בחכמה האלהית הוא לקוח מהענינים הידועים מדברי הנפש האנושי כנזכר באלהית במאמר התוארים ובחתימתו. והאלהיים על דרך האמת אמרו מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא (ברכות נח.). ואמרו תבא הנפש שיש בה ה' דברים הללו ותשבח להקב"ה שיש בו ה' דברים הללו (שם י'.) כמו שיתבאר זה אצל הדלקת הנרות שער ס"ח ב"ה. ומזה המין מה שהמשילו העולם הבא הצפון מעין כל במעדני העולם הזה ועניני תענוגיו והעדן הרוחני האלהי בעדן הגשמי כמ"ש המאושרים. והביאה הרמב"ן ז"ל בפירושו (פסוק ועתה פן ישלח) הביאני המלך חדריו אל חדרי גן עדן מכאן אמרו כמעשה הרקיע כן מעשה גן עדן. והנהרות כנגד ארבע מחנות שבמרום כו'. ומזה המין מה שהודיע העולמות זה בזה רצוני העולם הגדול הכלול בעולם הקטן החלקי שהוא איש האדם להורות וללמד מהידוע מהאחד אצל הפרסום למה שנעלם ממנו מהשני מבלי השקפת איזה מהם קודם אצל הטבע. וכבר המשיל מהות איש האדם בעיר קטנה ואנשים בה מעט כו' (קהלת ט) להיות עניני העיר שריה ומנהיגיה וחלוקי דעותיה וכתותיה וכל הקורות אליה במלחמותיה ונצוחיה מפורסמות אצל האנשים ממה שידעו את עצמם. וכבר כתב זה המשל עצמו החוקר בסוף המאמר החמישי מספר המדות כי על כן אמר שיפול באדם המאמר בשהוא עושה עול לעצמו בשכבר ימצא בו מי שהוא במדרגת מנהיג ומי שהם במדרגה מונהגים מצוה ומצווים וכיוצא בזה ונמשך לזה אמר החכם ג"כ עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו (משלי כה כח) וכבר המשיל האדם הפרטי לסבה זו עצמה אל הבית המלאכותיי אמר בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלף הבית (קהלת י יח). וזה מפני שעניני הנהגת הבית המלאכותיי הוא יותר מפורסם עם שההנהגת הבית הטבעי שלו שהוא עצמו היא קודם אליו בטבע והוא מה שרצהו באותה פרשה שזכר תחת שלש רגזה ארץ כו' תחת עבד כו' תחת שנואה כו' (משלי ל כא). כמו שיתבאר בשער צ"ה ב"ה. וכבר הקריב המשל והלמוד בהמשילו החבור הטבעי הראשון אשר חובר בהוית האדם הנכלל באומר וייצר יי' אלהים את האדם עפר כו'. שהוא חבור החומר והצורה אל הזווג המאוחר אצל הטבע המפורסם אצלנו כי יקח איש אשה כמו שהיה מנהגו בכל ספר משלי בדברו מהאשה הזרה והנכריה וגם מאשת חיל עטרת בעלה עד שהפליג בשבחיה פרשה אחרונה כאשר יתבאר אצל ואברהם זקן כו' שער כ"ב ב"ה כי באמת שני החבורים האלה יש להם קירוב גדול ודמיון נפלא והם נאותים מאד ללמוד זה מזה. והתועלת המגיע מזה הלמוד עצום מאד למי שהוא מסתכל בעצמו וחס על מציאותו וחס על כבוד קונו כחס על הנר נר יי' נשמת אדם אשר נפח באפו כחס על השמן שמן משחת קדש התורה האלהית אשר תורק עליו להאיר על ראשו כחס על הפתילה הוא חיי גופו אשר חובר אליו צמיד פתיל בימי חלדו בכל מכל יפקח עיניו להועיל לעצמו ולהיטיב אחריתו. ולסבה זה הענין המהנה והמועיל מאד לדעתי יסדו בני קרח מזמור מיוחד כללו בו ענינים נפלאים ממהות החבורים האלו ותועלתם כפי מה שאבארהו להגיע הנאתם:

למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות (תהילים מה א). יראה שראו לנצח השיר הזה על דוגמת שושנים לפי שהדרוש אשר כוונו אליו בו יתדמה אליהם בענינו וזה כי כמו שהשושנה היא נחמדת מאד למראה ותאוה היא לעינים. אמנם כאשר יקחה האדם בידו ויקריבה אליו ירגיש בה הנאת הריח הטוב הלביי אשר הוא תועלת נפלא מהראשון במה שהיא מחזקת כחות הנפש כן הדרוש הזה במה שנראה ממנו לעינים מהזווג המפורסם יועיל מאד אל האיש ואל האשה במה שיתן הסדר הנאות והמועיל בהנהגת הבית על צד היותר טוב שאפשר. אמנם כאשר ישקוד המתבונן בעיונו בכוונת דבריו והתכת חלקיו כמו שיחוייב למאמרים כאלה ימצא בו תועלת אחר נכבד מאד ירגיש בו השכל תענוג נפלא מהראשון מצד היותו רוחני ונפשיי בהשכלתו ומגיע התועלת לעקר עצמיותו וזה טעם משכיל שיר ידידות יכוונו אל שני מיני הזווגים שנזכרו:

רחש לבי דבר טוב כו' [ע' קהלת בפי' הרב על פסוק ראיתי את כל המעשים] לחכמי החקירה במקומות המיוחדים אל זה העיון ובפרט במאמר הו' מספר המדות נתבאר שהשכל נתחלק לעיוני ולמעשי. ושהפועל המיוחד אל העיוני הוא השכל בדברים ההכרחיים הנצחיים לבד שפעולותיו נשארות בעצמו ובלתי יוצאות ממנו. והשכל המעשי גם הוא יתחלק לחלק אשר בו יתבונן להמציא הטובות האנושיות בדברים האפשריים וקראו אל זה החלק תבונה ואמר שהוא קנין אמתי נעשה בהשכל בכל טובות האדם והרעות והכוונה גם כן שפעולותיו נשארות בעצמו בלתי יוצאות ממנו. אמנם חלק ב' מהמעשי יקראו אותו מלאכותיי והוא מסוג הדברים הנפעלים אשר הפועל יוצא אל הפעול ומקנה לחמר צורה או תמונה מלאכותיית ובעבור זה קראוהו קנין נפעל בהשכל האמתי. על פי הדברים האלה אומר אני שג' אלה חלקי הפעולות אשר הם כל האדם הם אשר כוונו אליהם המשוררים בכתוב הזה אשר הניחוהו להתחלת זה השיר הנכבד אשר כן תארו ענינו ובו התפישו על דרך הכללות הדברים אשר בביאורם ובחלוק פרטיהם ימשך המזמור כלו. והנה על הראשון והוא פועל השכל המוחלט הנשאר בעצמו אמר רחש לבי דבר טוב ייחוס הדבר אל הלב ותוארו בטוב כי שלמותו בעצמו ולא יוצא ממנו כמו שהטוב הוא נרצה לעצמו לא לזולתו. ועל החלק השני אמר אומר אני מעשי למלך כי בחלק המעשי הזה לפני מלכים יתיצב לסדר לפניהם משא ההנהגה הכוללת המוטלת עליהם וכל הדברים המועילים לחיים. ועל החלק השלישי אמר לשוני עט סופר מהיר ואמר זה על כלל האברים הכליים המזומנים להוציא אל הפועל כל מלאכת מחשבת להשלים רצון השכל האנושי על השלמות כמו שתוציא עט הסופר המהיר לחוץ מה שצוייר בנפשו מהענינים המושכלים על צד היותר נאות שאפשר. והמשיל הענין באבר זה, רצוני הלשון, כאלו ביאר הכוונה בדבר אשר בידו ואשר הוא לפניו לפי שעתו בהוציאו בשיר זה לחוץ הדבר הנכבד המצוייר בנפשו וזה להפליג מליצתו. ואחר שזכר בפסוק הא' שלשה חלקים האלה בדרך כלל נעתק לפרש ענינם ולבאר סגולותיהם ותאר החלק הראשון בשלשה תוארים נפלאים שהם מיוחדים אליו והוא נבדל בהם משאר החלקים והם עקר שלמות האדם וסוף מעלתו ולזה אמר יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך כו': התואר הראשון הוא במה שפעולתו המיוחדת היא להתבונן בדברים העיוניים הרוחניים שהמה נכבדים ועליונים מאד מאדם. ולזה אמר שכבר נתיפה בזה בתכלית הנוי והיופי משאר הכחות שיעור שנתעלה מאד מאדם להיותו כאלהים לדעת. והתואר השני כי בעבורו ולא בעבור זולתו מחלקי האדם וכחותיו יקרא חי מדבר והוא אומרו הוצק חן בשפתותיך כי הדבור מיוחד זה לשפתים והחן המיוחד לאדם הוא בדבור כמו שאמר בשניהם נופת תטופנה שפתותיך כלה וכו' (שיר השירים ד יא): והתואר השלישי כי מצדו ולא מצד זולתו מחלקיו ימצא לו ההשארות הנצחי ולזה אמר על כן ברכך אלהים לעולם:

ואחר שהשלים בזה תארי השכל העיוני נעתק לבאר תארי השכל המעשי בשני פעולותיו. ואני טרם אשמיעך ביאורם אזכירך מה שאמרו חכמי החקירה מתנאי אלו החלקים ותארם כדי שיהיה לפנינו כשלחן ערוך להבנת הכתובים האלו וסדורם בזה אחר זה כשנשים אליהם לב:

הנה החכם במקומו הרמוז כאשר דבר על זה החלק הראשון מהשכל המעשי אשר קראו בשם תבונה שכבר ביארנו מהותו אמר שימצאו לו ג' סגולות מיוחדות בהם יובדל מזולתו אשר למעלה ולמטה ממנו:

הראשונה כשהוא כח דבק אל מעלת המדות לא יסור ממנה וזה כי מעצמות התבונה שתדבק עמה יושר השכל וטוב הרצון אל הענינים הטובים והנאותים לזה אמר שאינה צריכה אל מעלה אחרת כי בכללה כל המעלות כלן שאם יתבונן באלה הדברים זולת היושר לא יקרא נבון בשום צד. ובזה נבדל מהכח המלאכותיי כי לא יבוקש מבעל המלאכה מצד מה שהוא בעל מלאכה רק שידע את אשר יכוין אליי הן טוב הן רע והחוטא במלאכה הוא יותר טוב כשיחטא ברצון מכאשר יחטא בבלי דעת שאם כוון לעשות את הרע ועשה כרצונו הרי זה מבובח מצד שהוא אומן הוא מה שכתוב ויי' אמר להפר עצת אחיתופל וכו' (שמואל ב יז יד) כי אם שהיה עצה יעוצה לכבות את נר ישראל (לשון הכ' שם כ"ב) מכל מקום כיון שהיה מכווין בה יפה לעשות את אשר אמר קראה טובה מצד שהיא מלאכה שלא תתחבר עם המלאכה מעלה כמו שתדבק עם התבונה ומזה נדע שאחיתופל ובלעם והדומים להם לרדוף הרעות בחכמתם כי לא נבונים המה בשום צד. וגם מה שאמרו רבותינו ז"ל ואלו נבונים אפילו בדורו של משה לא אשכח (עירובין ק:) לפי שהם קשי המציאות:

השנית שבעבור היות התבונה אצל הפעולות האנושיות, והפעולות הם אצל הפרטים החלקיים הנה שיצטרך הנבון אל ידיעתו החלקיים אשר אצל הדברים הנפעלים, יותר מידיעתו הכוללים, כי החטא בעצה יקרא יותר מצד הפרטי, ממה שיקרא מצד הכולל. ומכאן מצא חושי הארכי מקום לבטל עצת אחיתופל. כמו שאמר לא טובה העצה אשר יעץ אחיתופל בפעם הזאת (שמואל ב יז ז). יראה בפעם הזאת שלא יסכימו הענינים החלקיים אשר במעשה הזה עם שהורגל להיות בכיוצא בזה על הרוב. והוא אשר ביאר אותו בטוב באומרו אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גבורים המה ומרי נפש המה כדוב שכול בשדה ואביך איש מלחמה ולא ילין את העם הנה עתה הוא נחבא כו'. והוא גם בן חיל כו' (שם). שכלם הם ענינים משונים יוצאים מההקש הרביי כמו שביארתי בביאורי במאמר ההוא והמשכיל יבין מעצמו: סוף דבר שחוייב לנבון שיהיה זריז ומהיר להכיר הענינים הממציאים הטובות האנושיות ואשר הם מונעים ומרחיקים אותם בידיעה חלקיית ופרטיית. לא כחלק העיוני המוחלט שהעיון המיוחד אליו הוא בכוללים לבד:

השלישית שבתנאי הנבון שבכל מה שיסדר פעולותיו להביא התכליות הטובות שיכוין להגיעם אליהם בדרך טוב ונכון שאם לא יעשה כן יקרהו כמו זה שמוליד תולדה אמתית מהיקש כוזב להיות הגבול האמצעי כוזב ולזה גומר החוקר ולכן לא תהיה בשום צד תושיה כי אם היושר אשר הוא מועיל גם אם תביא אל הדבר הראוי אם לא יהיה בדרך הראוי וזהו עצמו מאמר המשורר הורני יי' דרכך כו' (תהילים כז). יראה שיורהו דרך להגיע אל מחוז חפצו ושינחהו אל הגבול ההוא באורח ישר ונכון. ואשר לא יכוין אל תכלית טוב בחכמתו או שלא ידרוך אליו בדרך הראוי לא יקרא נבון. אבל זה יקרא רשע ערום (ב"ב קלז.) וזה טדר וזובח משחת ליי' (מלאכי א יד). שלש אלה קצות דרכי האיש הנבון הראשיות, תחתם יעמדו כל שאר תואריו וסגולותיו אשר נזכרו שם וזכרתי לך מעט מהרבה למען יהיה לנו לעינים לראות טוב כוונת המשוררים באלו הכתובים הבאים אשר סדרו בהם הענינים האלו בעצמם זה אחר זה אחר שנתנו גדרו ותוארו על הדרך שזכרנו בחלקו מהכתוב הראשון בהמשך אלו הענינים אמר חגור חרבך על ירך גבור הודך והדריך, והדרך כו', חציך שנונים כו' כסאך אלהים עולם ועד כו' אהבת צדק כו' (תהילים מה ז). למה שכבר אמרנו שפעולת השכל המעשי תתיחד לחשוב מחשבות לסדר הטובות האנושיות והוא קנין בנפש בלתי יוצא לחוץ רק שהוא נכון ומזומן לצוות ולזרז אל הכח המלאכותיי המוציא אותו החוצה כמו שהונח לזה דמה אותו לחגורת החרב בנרתקה על ירך גבור כי הוא יורה על הכחיות המוכן לצאת מהרה אל הפועל כשיבא הצירך. ולזה אמר אתה גבור והוא הכח המעשי שאמר הודך והדרך לחגור חרבך על ירך כלומר תארך המיוחד ובדרך האמתי הוא קנין אמתי נעשה בהשכל אצל טובות האדם בלתי יוצא לחוץ אבל הוא נכון ומזומן לצאת כמו שהוא החרב על ירך הגבור שאם שאינה עדין יוצאה מתערה אבל היא נכונה מאד לצאת. ויהיה אומרו הודך והדרך כאלו אמר תארך ומהותך כי הדר ותואר שמות נרדפים או קרובים כאומרו לא תאר לו ולא הדר (ישעיה נג ב). ואחר שביאר גדרו בזה הכתוב נעתק אל השלשה תארים אשר אמרנו. על האחד אמר והדרך צלח רכב על דבר אמת וכו'. למה שיחוייב שתצטרף עם החלק הזה התבוניי המעלה המדותיי צרוף דבק לא תסור ממנו בשום פנים כמו שהונח לזה דמה אותו לרוכב שזה ענינו לגמרי כי כמו שהרוכב עם שהוא זולת המרכב ונפרד ממנו כמ"ש הרב המורה בפי' לרוכב בערבות (תהילים סח ה) פרק (ע') חלק א', מ"מ תואר הרכיבה לא יצוייר בזולת מרכב עד שאם תאמר רוכב מדרך ההצטרפות יחוייב שיכלול המאמר המורכב ואף על פי שלא תפרש אותו בשפתיך כן כאשר תאמר נבון אין אתה צריך להוסיף שהוא ישר הרצון והבחירה כי הוא ודאי בכללו ולזה הפליג המליצה בשאמר והדרך צלח. יראה תארך הראשון אתה הגבור להצטרף עם דבר אמת וענוה צדק ושלא תפרדו זה מזה כמו שלא יפרד הסוס מהרוכב בבחינת התואר ההוא. וכמ"ש שהוא קנין אמתי נעשה בהשכל אצל טובות האדם ועם זה ודאי תורך ימינך מעשים מראים אשר יעלו בידך כי בהסכים השכל עם הרצון הישר יצאו כל פעולותיך שלמות ושכולה אין בהם. ואחר שתאר התנאי האחד ביאר השני ואמר (שם מ"ה) חציך שנונים עמים תחתך יפלו וכו'. והוא צורך זריזותו אל ידיעת הענינים החלקיים והקפת כל קצוי פרטיהם לפי שהוא אצל הדברים הנפעלים כמו שאמרנו. ולזה הפליג במליצתו לומר שצריך זה הגבור שיהיו חציו שנונים והוא כנוי אל ידיעת הדברים החלקיים, כענין שתרגם אנקלוס בעלי חצים (בראשית מט כג) מארי פלוגתא, והוא הזרוז והחדוד בידיעת החלקים והקפת הפרטים כפי אשר יאות לכל עם ועם ולפי הזמן והמקום. ולזה אמר עמים תחתך כו' יראה שיהיו חציו שנונים אל אשר יאות אל הנהגת העמים אשר תחתיו. ולפי שהידיעה החלקית הזאת צריכה שתתפשט בדברים הממשיכים הטוב והעוזרים אותו ובהכרת הדברים אשר ימנעוהו וידחוהו ממנו כי ידיעת ההפכים אחד ושתיהם צריכים לתשלום התבונה כי איך ישמר האדם ממה שיזיק אם לא יכירהו. לזה אמר יפלו בלב אויבי המלך כי חצי הכרתו אלו צריך שיפלו ויגיעו בעצם הדברים המפסידים והמונעים מהגיע פעולות שכלו אל השלמות שהם לו כאויבים כדי שישמר מהם שהוא תכלית ההקפה כמו שאמרנו. ואחר שביאר זה התואר הב' נעתק לבאר הג' ואמר כסאך אלהים עולם ועד שבט מישור כו' (תהילים שם) ירצה שתכלית המכוון לו בכללי מעשיו אשר יעשה אותם בכח המלאכיי אשר עליו יכון כסא הוא האלהים שהוא מטיב התכליות כלם וגם המטה אשר יעשה בו את הדברים החלקיים המביאים אל אלו התכליות צריך שיהיה שבט מישור והיא מליצה תמה ושלמה להיות התכליות בכל המבוקשים טובים ואל ההגעה אליהם בדרכים נאותים כמו שאמר:

הנה בזה נשלמו הג' תוארים שהקדמנו זכרונם עם נתינת הגדר בראשם ועתה נעתק לשבח זה החלק בהבדלו המיוחד במעלה וכבוד על שאר הכחות הנפשיות כמו שעשה ראשונה בהבדילו השכל העיוני על כל שאר כחות האדם כאשר ביארנו ולזה אמר אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלהים כו'. והכוונה כי לא משחו אלהים שמן גדולה וכבוד על עדרי חבריו שהם הכח הרוצה והכועס המאוה המואס וזולתם אשר הם תחת הכח המתעורר רק בסבת הענין המיוחד שבו שהוא לאהוב הצדק ולשנוא הרשע בכל מה שישכילהו ובכל מה שיסדר הפעולות היוצאות לחוץ ע"י אלו הכחות הגופיות והאברים הכליים. והנה עם זה השלים ענינו בתת סבת חשיבותו ומעלתו באומרו על כן משחך אלהים כו' כמו שהדברים האלה עצמם אמר בכמו זה אל השכל המוחלט על כן ברכך אלהים לעולם כמו שנתבאר: ואחר שהשלים תואריו העצמיים נמשך לפאר אותו ולקלסו מצד היותו חושב מחשבות לעשות בכל מלאכה כי לא נתחלל כבודו בזה כמשפט שכלי האנשים. ולזה סדר המלאכות החשובות והיקרות מאד המועילות תועלות גדולות לחיים הטובים והמאושרים ואיך הכחות הגופיות והאברים הכלים הם מזומנים לפניו לעבוד עבודתו כמשרתים עושי רצונו ועם זה כבודו מונח במקומו. ועל הענין הראשון אמר, מר ואהלות קציעות כל בגדותיך מן היכלי שן כו'. ירצה הנה הגיע משלמותך זה שתשכיל להמציא השמוש לך וכל אשר כגילך באלו הדברים הנחמדים למראה וטובים להשכיל ליקר עצמך מאריגת הבגדים היקרים אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב להיות לכבוד ולתפארת עם ריחניותם ובישומם במציאות הרכבות המרקחות בעלות הבשמים הרוחניים המעולים ובחרושת עץ לשבת בית בנוי לתלפיות כמנהג המלכים כי תצוה לעשות מאשר שמחוך מהם כלומר כאשר ייטב לך ואין מונע כמו שכבר הוצרכו כל המלאכות האלה למיניהם בבנין בית עולמים ובגדי כהונה ושמן המשחה וקטרת הסמים אשר בקש השם יתברך איש או אנשים כלבבו שיעשו אותם בחכמה ותבונה ובדעת כמו שנאמר ראו קרא יי' בשם בצלאל כו'. וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת כו' (שמות לה לא). ועל הענין השני אמר בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך כו' דמה זרוז והזמנת כחות האדם וכל כליו לעשות אלו המלאכות בדמיון הנהגת הבית המעולה אשר שמה ישבו האיש החכם המעולה והאשה המשכלת החשובה ושבע הנערות הראויות להיות לפניה לעבוד עבודתה וקרא לכחות האלו ולכליהם כלם בנות מלכים ליחס אותם אל שני חלקי השכל שזכר ראשונה ואמר שכבר היו מזומנות לבא לפניו ולבקר בהיכלו לשמור לעשות כל היוצא מפיו. ועל הכח המתעורר בכלל אשר כלן הן לו לבנות אמר נצבה שגל לימינך בכתם אופיר שהכח החמרי הזה בכלל, והוא במדרגת הנקבה בחבור הראשון והידוע ראשונה אצל הטבע, היא שגל העומדת לימינו לשרתו בכל אשר יחפוץ להוציאו אל המלאכה. ובזה נתן כתר מלכות בראשה וכמ"ש אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב ד). ועתה אחר שהשלים לבאר מהות זה החלק מהשכל אשר הוא בכל מה שזכר ממנו במדרגת הזכר השלם הנמצא בזווג הסב פניו כלפי השגל שזכר אשר היא עם חברת נערותיה פקודות על פקודת המלאכות כלן ועובדת עבודתן ודבר אליה דברים טובים דברי אלהים חיים מועילים הפלא ופלא בבחינת ב' מיני הזווגים ודברים קרובים ואמר שמעי בת וראי והטי אזנך כו' כוון להיות הנגלה מדבריו תוכחות מוסר אל האשה הידועה בזווג המפורסם וממנו יובן בקלות מה שצריך שיובן לשארו הקרוב אליו. והנה לפי שהאיש הזה המעולה בעל המעלה הזאת ימצאו לו ג' ראשי המעלות שזכרנו והם המעלה העיונית בהחלט והתבוניית והמלאכותיית לקח לו כנגדם במוסרה ג' לשונות אלו שמיעה ראייה נטיית אזן כי כל אחד מהם מיוחד לענינו כמו שיושכל מעצמו ואמר ושכחי עמך כו' שהמחוייב לאשה המעולה שלא יהיה בלבה דבר מכל אשר בבית אביה שתעורר בו קנאה או שנאה בבית בעלה שכבר יהיה זה סבה להפסיד אהבת חברתה ולקלקל שלום זווגם באופן שיתבטלו ממלאכתם המיוחדת לכל אחד מהם. ועקר זה הענין הוא נמצא תחלה אצל החברה הראשונ' כי מהידוע שהדברים הנפעלים ימשכו אחר ההנאה והעצב ובעבורם נשחתו או יושעו הפעולות כמבואר בפרק ג' מהמאמר הנזכר לספר המדות. והתורה פרסמה אמתתו באסור השחד ופיסול הקרוב והשונא בדין (ע' סנהדרין כ"ז:). ולזה הזהיר אותה לשכוח עמה ובית אביה כדי שלא יהא טבע משפחתה גורם ההפסד באלו הפעולות וגם שלא תפול העצלה והרישול במלאכות המוטלות עליה או למנוע אותו מהעיון שכל זה הוא בא מפאת החמר בלי ספק: ויתאו המלך יופיך כי הוא אדניך והשתחוי לו (תהילים שם). אמר כשתעמדי על הגבול הנזכר מההשמעות וההכנעה אליו יתאו מלכך זה יופיך ויקים אותך אצלו ולא ירחיקך מעליו כהרחיק שטן ויצר רע ונתן הטעם כי הוא אדניך ירצה שלא הית' תכלית חברתכם אל שתשתמש ממנו להנאתך רק שישתמש הוא ממך לשלמותו. ולזה ראוי לך לקבל אדנותו בסבר פנים יפות והשתחוי לו וכמה צודק זה המוסר המועיל בבחינת שתי נשיו. אמנם זה המוסר הוא מיוחד בבחינת ענינה בעבודת בעלה במה שיאות אליו להשלמת השכל העיוני. אמנם למה שיאות לומר אליה בבחינת מעלת התבונה אמר (תהילים מה שם) ובת צור במנחה פניך יחלו וכו' כל כבודה כו'. בשר אותה כי מצד שבעלה זה הוא פלא יועץ בכל הדברים הגדולים אשר יעשו בין עם לעם ובין ממלכה לממלכה עם היותו מתבונן בתקון סדור הנמוסים והדתות למדינות רבות הקרובות והרחוקות יחוייב ששרים רבים ונכבדים הסוחרים מצור וצידון וזולתם ישכימו תמיד לפתחך ויקדימו פניך במנחות ותשורות באשר את אשתו. וזרז אותה שראוי אז לה להתנהג בהצנע לכת כמשפט הנשים הצנועות המכינות מושבן חדר בחדר וכל באי שער עירה לא יראו פניה כי אם על דרך הזרות והוא אומרו כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. והוא כנוי לכלל הצניעות בכל הדברים הראויים לה מבית ומחוץ. אמר שתנהג בזה הצניעות אע"פ שלא יחסר לה כל מהבגדים היקרים וממשבצות הזהב והתכשיטין כיד המלך וזה עצמו ענין האשה הראשונ' אצל הכח הזה התבוניי שהיא נהנת ממנו במעלת הכבוד והעושר הנמשכים: אמנם מדרכ' להיותה נסתרת ומכוסה במעשים האלו במה שהוא קנין בנפש בלתי יוצא לחוץ. אמנם על מה שיאות לה מהחלק המלאכותיי אמר לרקמות תובל למלך בתולות אחריה כו' תובלנה בשמחות כו'. יכנה החלק המלאכותיי הזה אל מעש' הרקמה כמנהג המליצים החשובים הבונים שיריהם בגבולי היופי והנעימות כי היא חשובה שבמלאכות והראוי' ליחס הכבודה בת מלך ונערותי' לעשות מעשה רוקם בזהב ובתכלת ובארגמן. וגם מפני שהיא מלאכ' שריית וראשיית על מלאכות רבות אשר תחתיה ובזכרונה יוכללו כל המלאכות כלן ואמר שאחר שעקר זווגה עמו היה בשביל זה העסק המיוחד התלוי בה שצריכה להשתדל בו על צד הזריזות המופלג. ושיעור הכתוב לרקמות תובל זאת האשה לפניך המלך כדי שתזדרז היא ראשונ' ובתולות אחריה רעותיה הנזכרים כלם מובאות לך כי כל אותן מלאכות אשר המה עושות לך הן ולהנאתך. וכמו שזרזה בזה מהעצלות הוסיף לה מוסר מצד המעל' ואמר תובלנה בשמחות וגיל כו'. זרזה שלא תרע עינה בבואנ' עמו להיכל מלך לעשות מלאכתן ע"ד שאמר אין אשה מתקנא' אלא בירך חבירתה (מגלה י"ג.) רק שתוביל אותם בשמחות וגיל עד שתבואינה בתמידות בהיכל מלך אל החצר הפנימי לשרת שם ואין מכלים. וזה עצמו ענין האשה הראשונ' כי הכח המתעורר הוא הפקיד הממונ' להוציא כל המלאכות המחושבות אל המעש' ע"י שאר הכחות ההולכים לרגלו לעשות מלאכתו כענין הנערות ההנה וכלן ראוי שתבאנה ותלוינה אלוו בשמחות וגיל כי אין שום פועל טוב יוצא לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות:

ואחר שהשלים לבאר כל אלו הענינים והושיב אותם איש על כנו סיים השיר הזה בהראות התועלות הנמשכות מזה החבור ויחד כל אחד מהם למי שהיה עצמית לו ואמר (תהילים שם) תחת אבותיך וכו'. אזכיר' שמך כו'. על התועלת אשר מפאת הנקב' כוון הדבור עם המלך המעול' אשר עמו ידבר מראש ועד סוף ואמר הביט' וראה כי לעזר השגל הזה הנצבה לימינך ישתלשלו המשפחות ויהיו בניך תחת אבותיך ויותמד נצחיותיך במין העולם כמו שהוא ענין כל הב"ח ונוסף עליהם כי תשיתמו לשרים בכל הארץ והוא האדנות והשררה המיוחדת למין האנושי על כל שאר המינים כמו שיחוייב גודל יחס המולידים על יחסם. כי הוא אומרו פרו ורבו ומלאו את הארץ כו'. אמנם מצד מעלת האיש ביחוד אמר אזכיר' שמך כו'. ירצ' כי מצדו ישאר לו הנצחיות באיש עד אשר יזכר שמו המור' על האשיות בכל דור ודור כלומר לעד לעולם וכמו שביאר באומרו (שם) על כן עמים יהודוך לעולם ועד. ירצ' כי על כן יהודוך עמים כלם כמאמר לעולם ועד כלומר שהכל אומרים עליך שאתה נצחי וקיים לעד. או שיאמר כן על מה שיודו הכל חסדו המושג להם מצד זה החלק המלאכותיי והכל מקבלים תועלתו. ויהי' אם כן השלמת השבח וסיומו בכל אחד מהם בשוה כי במעלת העיוני חתם על כן ברכך אלהים כו'. ובמעלת התבוניי אמר (כולו שם) על כן משחך כו'. וכן על המלאכותיי אמר על כן עמים יהודוך. והנה עלה כלו כהוגן זהו מה שראיתי לבארו בזה המזמור החשוב להיות הענין יקר בעיני לתועלת האדם הנלבב והיא ראוי שיאמר על פי המשוררים האלה ונרא' כמחוייב מכוונתם ולמדנו מה שרצינו אליו מהיות הענין מוסכם בלשונם ובאמריהם ללמד על החבור הטבעי באדם עם שהוא קודם אצל הטבע מן החבור השני המתאחר אצלו להיותו יותר מפורסם אם במהותו ואם בכל עניניו. ועם זה יובן בנקל המאמר ההוא אשר זכרנו פתח השער אשר אמר ריש לקיש כי פתח בסוט' ונסתכל בגנאים המשיגים אותה מהדופי ומכשול האסור הנטפלים אליה אשר טוב לפני האלהים ימלט ממנ' וחוטא ילכד בה גזר ואמר שא"א שדבר כזה אשר הוא כל כך קרוב אל הצלחתו האמתית לקרב או לרחק שתהי' לו רק מצד מעשיו המיוחדים אליו מצד בחירתו אשר הצלחת האדם דבקה בהם ולזה אמר רבה בר בר חנה וקשה לזווגן כקריעת ים סוף. ירצ' שכמו שקריעת ים סוף והדומה לו היא ענין נסיי עשאו האלהים כנגד המנהג הטבעי להשכיר ולהעניש לבעלי הבחירה כן הוא מהראוי להכריח איזו התחלה טבע או מזל שימצא בענין הזה להושיב יחידים ביתה כפי מה שיחוייב מפעולות הבחירה על דרך השכר והעונש אם להמציא הטוב אל הראוי אליו או למנעו מהבלתי ראוי. וזהו דבר שלא יספיק עליו שום בעל שכל כלל. ומכאן סתירה גדול' למאמר האומר. מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ומכרזת בת פלוני לפלוני שאיך יתכן שדבר אשר כזה ימשך כפי מה שיזדמן בעת התולד' ולא יועיל לו מעשיו או יזיקו וגם במה שתרץ באומרו כאן בזיוג ראשון כאן בזווג שני למה תהי' כזאת בשום זווג מהם דמה לי ראשון ומה לי שני ומי שלא נשא אלא אשה א' הנה יקבל בזה עול גמור. ועוד שהרי אז"ל כל שמתה אשתו ראשונ' בימיו כאלו חרב בית המקדש בימיו ופסיעותיו מתקצרות ואור חשך באהלו ועצתו נופלת (סנהדרין כב.) וכלהו ילפי להו מקראי כמו שיתבאר בשער כ"ב ב"ה אלמא הראשונה עקר. ועוד אמרו לכל יש חליפין חוץ מאשת נעורים (שם) ויותר ראוי שיאמרו כל זה על השנייה המזווגת לו לפי מעשיו הטובים אשר היא ראוי' לו באמת והלא באברהם ושרה כי היו הזווג המשובח נאמר הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו וכו' (ישעיה נא ב). וביצחק ורבקה נאמר היא האשה אשר הוכיח ה' (בראשית כד מד) נרא' כי הוא ית' המזווג אותם והמחברם והנה לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם על פי מעשיהם הטובים ותפלתם זכה וכמ"ש על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא זו אשה (ברכות ח.) ואם הגזרה אשר נגזרה בעת היציר' אמת הוא חריצות המעשים שקר ותפלת הצדיקים הבל וריק חלילה חלילה. רק כונתם במה שאמר כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני היא אל ב' מיני הזווגים אשר היינו עליהם כי הקודם מהם אצל הטבע והיא חבור החמר אל הצורה הנמצא בכל איש ואיש שעליו נאמר זכר ונקב' בראם ויקרא את שמם אדם הוא אשר קראוהו זווג ראשון. אמנם הזווג המפורסם אצל האנשים אשר יעש' במלאכה כי יקח איש אשתו הוא הזווג השני כי הוא המאוחר אצל הטבע ואשר הוא שני לכל אדם בלי ספק וזהו אשר נאמר עליו שהוא נעשה בבחירת האדם ושיזמינהו לו האלהים כפי מעשיו. אמנם הראשון הוא אשר יחוייב מטבעו שיעשה כפי מה שיזדמן בו מכח הענינים שנתחברו בהויתו הן לטוב הן למוטב והוא אשר מכריזין עליו קודם יצירת הולד לפי שההכנות וההזמנות הפועלות בו אז הוא זמנם ואם יזדמנו להיות טובות מכל צדדים הרי הוא זווג טוב ונחמד מאד כמו שכתב החוקר פ"י מהמאמר הג' מספר המדות זה לשונו. ואשר כפי האמת יתאוה הטוב יהי' מולד טוב ואשר יהיה לו בטבעו במולדו יהיה זה דבר גדול וטוב מאד כו'. עד אומרו וע"כ באמת שלם מאד ואמתי יהיה מולד הטוב ע"כ. ובמאמר הי' פרק י"ד אשר הוא בטבע גלוי הוא כי אין היכולת בנוי כי אם לאיזו סבה אלהית וזהו כאשר הם טובים המזל והיא מאמר שלמה אשת חיל מי ימצא כו' (משלי לא י). ואם יזדמנו אז סבות רעות ומזיקות כפיהם יהיה הזווג ההווה אז רעוע ומקולקל וכמו שאמרו ז"ל האי דבצדק יהא גבר צדקן האי דבמאדים יהא גבר אשיד דמא כו' (שבת קנ"ו). ואולם הביאור כשלא יוכרח האדם על פעולותיו לפי זאת התולדה אבל שהבחירה לעולם נשארה חפשית בידו וכמ"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:) זה יתבאר אצל זווגו של יצחק שער כ"ב ב"ה:

סוף דבר ב' הזווגים הללו את זה לעומת זה עשה אלהים ועקרם בפרשה הזאת אשר היינו עליה ועל כל אחד מהם יבא ביאורה בכל מה שיאמר בה אמנם בתחלה נבאר אותם לפי הזווג החיצוני והמפורסם בהתר הספקות הנופלות בספור אשר אזכרם:

א אומרו לא טוב היות האדם לבדו. פשיטא והלא מהכרח הוא שיהיה לו עזר להשאיר מינו ככל שאר המינים:

ב איך חוייב מלא טוב היות האדם לבדו שתהיה האשה על האופן ההיא שעשאה רצוני מן האדם. יעשה אותה בפני עצמה כשאר הנקבות.

ג מה טיבן של בריות אצל יצירה זו שנאמר וייצר יי' אלהים מן האדמה את כל חית השדה. ומה טעם וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו כי נפש חיה הוא השם הכולל לכלן ויספיק לכל שם זה לבד ומאי קאמר ויקרא האדם שמות:

ד איך אמר ולאדם לא מצא עזר כנגדו ואיך אפשר למצוא לו עזר בהם:

ה אומר ויבן יי' אלהים את הצלע למה לא אמר וייצר כמו שהורגל בשאר היצירות:

ו מאמר אדם זאת הפעם עצם מעצמי כאלו היה לו ראשונה אשה בלתי מהוגנת וכבר דברו בה הראשונים (ב"ר פ' י"ח):

ז למה אמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת היה לומר "אדמה" כי מאדם לוקחה זאת כשאר המינים שנקראו על שם מינם:

ח מה שאמרו ז"ל אצל זה השם מכאן שנברא העולם בלשון הקדש (ב"ר פי"ח) כי מה ראיה של הבל היא דמאן אמר לן שלא הועתקה מלשון אחרת מאחר שמקבלות ההעתק' ואינם כמו אדם ופלג וקין וכדומה:

ט אומרו על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו והלא האב והבן יש להם חבור טבעי וקשר חזק ממנו מצד מה שהם מחמר אחד מה שאינו כן איש ואשתו שהם נפרדים במשפחות ולפעמים בממלכות ואקלמים:

י באומרו ויהיו שניהם ערומים וכו' ולא יתבוששו ומה שבח יש בזה והלא משלמות האדם לכסות בשר ערוה. אלו הן הספקות אשר ראיתי לעורר בזה החלק מהספור הזה שהיינו עליו ואחר זכרונם נבא אל הביאור בהקדים תחלה מה שראוי להציע אותו מהענין ההכרחי אל מציאות הזווג החיצוני המפורסם אשר לפי דרכו יתבאר ראשונה כמו שאמרנו. קראתיו

פרק החבור

הכונה בזה להורות שהאהבה והחברה השלמה יתחזק בין האוהבים והחברי' כפי דמיונם או שווים או ההפך:

קצת הקדמונים חשבו שהאהבה תתהוה מצד ההפכיות הנמצא בטבע הנאהבים. אמרו כי הארץ היבשה תתאוה אל המטר ואם ימלאו השמים היקרים גשם על הארץ יריקו. אמנם השנא' תתהוה בין הדומים כי יאמרו כל היוצרים שונאים זה לזה ודרך כלל כל אומן סני לחברי' (שוח"ט תהלים י"א.) אמנם ארסטו סתר דבריהם וחתך הדין שעל דרך האמת האהבה תתהוה מהשווי והדמיון אשר בין האוהבים כי הדומה ירצה בטבעו הדומה לו ולא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו (חולין ס"ה) ומתדמ' לו כמ"ש כל זה בפרק ב' מספר המדות. ולפי שהאהב' האלהית עם זולתו אינה לא מצד הדמיון ולא מצד ההתנגדות היו קצת מכחישין אהבתו אלינו בהחלט. אמר הנביא אהבתי אתכם אמר יי' ואמרתם במה אהבתנו כו' ואת עשו שנאתי (מלאכי א ב) ירצה הנה באמת אהבתי אתכם ואתם מביאים הדבר הזה במצרף החקיר' לאמר במה אהבתנו אם בדמיון איני כאן, ואם בהתנגדות איני כאן, לפי טבע האלהות, כי כל מי שאינו בדמיון אינו בהפכו. ומה לכם כל זה רק מה שאתם רואים בעיניכם כי אם שאח עשו ליעקב והיו לפי יחס האבות כאלו הם שוים בהצלחה אהבתי את יעקב ואת עשו שנאתי ואשים את עריו שממה כו'. ואין ראיה גדולה ממוחשות. אמנם מין האהבה הזאת תתבאר בפרשת שמע שער צ' ב"ה. אמנם אמות זה המשפט פרסמו מאד טבע המציאות ונמשכה אליו הישרת תורתינו האלהית בלי ספק והוא מה שנראה בחוש שכל עוד שנתדמו הנאהבים בענינים רבים לפיהן תרבה אהבתם ותתחזק מדת החסד והרחמנות ביניהם ולפי מעוט ההדמות לפי כן תתמעט. הלא תראה שבהיות לכל עץ נחמד למאכל קצת דמיון לאדם בנפש הצומחת באומרו כי האדם עץ השדה כבר יפול חנו בעיני האדם להביט אליו בהשקפת השמיר' ממה שישקיף על המחצבים. וכבר באה ההישר' האלהית לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן וגו' כי האדם עץ השדה (דברים כ'.) והנה הבעלי חיים להיותם מתדמים בצומחת ובחיונית. נתחזק בהם זה הענין עד שכבר יפול בהם צד חנינה ורחמנות וההצטער מצער ב"ח כמש"ד ורחמיו על כל מעשיו בפ' השוכר (ב"מ פה.) והנה התורה הזהירה על זה בחוזק ושור ושה אותו ואת בנו כו' (ויקרא כב כג) וצער ב"ח דאורייתא (ב"מ לב:) ואין צריך לומר שחוייב ההשמר מזה בשיעור יתר מאד במין האדם ואע"פ שלא יהיה לו עמו שום ברית ודת כמו שנמצא בטבע האנשים הרחוקים והנכרים כמ"ש החוקר בפ' א' מהמאמר ההוא זה לשונו. אמנם יראה זה הרואה בתועים בדרך כי כל אדם הוא רע ואוהב לאדם. והנה התורה האלהית בעבד הכנעני לשתופו עם אדוניו במין נהגה בו בענין הרחמנות כמו שיתבאר במקימו ב"ה (שער מ"ו). וגם במין האדם עצמו יתאמץ קשר אהבה לפי התרבות הדמוי אשר להם כי אשר הם ממלכות א' כאשר נמצאו באחת האיים הרחוקים יתחברו יחד ויאהבו מזולתה ויותר אם הם מאפרכיא אחת או ממדינה אחת ויתחזק עוד זה כשיהיו ממשפח' ומבית אב אחד עד שאדם עם עצמו הוא תכלית האהבה ומדתה ולזה היה מהחכמ' התוריית לשער בה כל האהבות והוא אומרו ואהבת לרעך כמוך (שם י"ט) כי הנה בזה כוונה לכל מה שדקדק החוקר במה שגזר שהאהבה לא תפול בשום פנים רק באותו שהוא עמו בגדר א' אמר בפרק י"א מהמאמר הנזכר. אמנם האהבה אינה לבלתי בעל תכלית ולא הצדק וגם לא אל הסוס ואל השור ע"כ. ועם היות שהחוקר בפרק ב' ממנו אמר שלא יאמר אומר שהוא רוצה טוב היין אם לא יהיה שרוצה לשמרו למען ימצאנו הנה הכתוב הטיל בהם לשון רצון דכתיב כי רצו עבדיך את אבניה כו' (תהילים קב טו) כי הנה ברצון הזה נחום ונחמול על הדברים שהם חוץ ממינו כמו שזכרנו אבל מ"מ לא נאמר שנאהב היין ולא הבשר ולא המטעמים אבל נרצם ומאמר ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי (בראשית כז) הנה האהב' תסוב לעושה כלומר כאיש אשר אהבתי כד"א ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (שם כ"ה) וה"ה אומרו כאשר אהב. ולא עוד אלא שאפי' בחלק מחלקי האדם לא תפול לשון אהבה כי לא נאמר שנאהב יד פלוני או אזנו או עינו אבל נרצה אותם ונאהוב אותו בכלל שלמות צורתו כמו שדקדק על זה שלמה באומרו רצון מלכים שפתי שקר ודובר ישרים יאהב (משלי טז יג) הנה שיחס הרצון אל החלק והאהב' אל הכלל והוא ממש טעם ואהבת לרעך כמוך. ולא בלבד צריך שיהיה בגדרו ממש כי אם אף בגדר שלמותו כדי שתתיחד ותתקיים האהב' מצד הדמיון והשווי לגמרי כמו שיתבאר זה בשער כ"ג ב"ה. עד שמזה יתבאר שאין האהב' כי אם התיחדות האוהבים כאלו הם עצם אחד כי על זה נאמר את בנך את יחידך אשר אהבת (בראשית כב). יי' אלהינו יי' אחד, ואהבת את יי' אלהיך (דברים ו':ד'-ה') כמו שיבא במקומו. הנה הוא מבואר כי בהתיחד הנאהבים בענינם תתחזק האהבה ותקשר חבת החברה ביניהם ובהפרדם תפרד. ומזה הטעם אין מדרך האהב' שנרצה לאוהבינו שיהיו מלאכים או מלכים שאין מטבע הדבר שיסודרו ממנו פעולות שיבטלוהו או יפסידוהו כמו שתתבטל האהבה ביניהם כשיסור הדמיון והשווי מביניהם כמו שכתב זה החוקר בפרק ז' מהמאמר הנזכר ומזה נזהר יהונתן כשאמר לדוד ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה (שמואל א כג). ירצה כי בחפצו שיעלה דוד אהובו למעלת המלכות לא ירצה שתאבד ותפסד האהב' אשר ביניהם שכבר יהיה לו למשנה ויהיה להם יחס קרוב שומר תמונת אהבתם כי מהמאמר הכתוב ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל (שם כ') יראה שכבר התמיד דוד לבכות על יהונתן אחרי מותו מהאהב' אשר אהבו כאשר בכה יהונתן על דוד בחייו עד זמן שדוד הגדיל עד למעלה כי אז בהסתלק השווי והיחס נחלשה האהבה ולא יוסיף לבכות עוד. וכן יראה מענינו עם מפיבושת (שמואל ב יט כו) בנו ויהיה הגדיל בכאן בודד, כמשפט האמין, האזין, וזולתם. וכן כי הגדיל לעשות (יואל ב כ). ולהיות הענין כן היתה מהשגחת הש"י ליחד בעמו הנבחר בברית ישר שהוא שווי והדמות חזק נתיחדו בו האומה הישראלית כמו שאנו עתידים לבאר עם יתר התועלות הגדולות הנלוות אליה בפרשה מילה שער י"ח ב"ה. ותורה אחת ומשפט אחד בית אחד כהן אחד כדי שיוחדו כלן ויתאחזו בחבה ואהבה יחד מכל שאר האומות כי בזה יתקשרו אלו באלו ויעזרו אלו מאלו להשלמת צרכיהם הרבים המוטלים עליהם מצד התורה והמצות אשר מטבעם וצרכם להעשות בחברה ואגודה נוסף על היותם מדיניים בטבע כיתר העמים. והנה כאשר יהיה ביניהם סבות האהבה והשלוה ודברים מחוץ יבטלום אין זה כי אם רוע לב כאומנים שהם ממלאכה אחת ששונאים איש את אחיו בסבת התועלת שהוא דבר חצוני למלאכ' עם שנמשך ממנה. ועל תוכחת כיוצא בהם אמר הנביא הלא אב א' לכלנו הלא אל אחד בראנו ומדוע נבגד איש באחיו (מלאכי ב י) אמנם טעם בלתי השוות הרשעים באהבתם עם השוותם ברשעותם יתבאר אל נכון בפ' נח שער י"ב ב"ה. והנה אחר שנתבאר בזה הפרק שהמין האנושי בכלל צריך אל חוזק האהב' לסבות שזכרנו ונתבאר שהאהבה נמצאת במציאות השווי וההדמות היה מהחכמה האלהית להשגיח בהוייתו ולשנותו במציאות לטוב מכל שאר הב"ח אשר בזה תובן כוונת הכתובים הבאים בספור הזה הנפלא המספר מהוית האדם וטבע מהותו ומעתה אחל בביאורו:

ויאמר יי' אלהים לא טוב היות האדם לבדו כו' [והתר ספק א' וב'] למה שהיתה חברת הזכר והנקבה במינים הבלתי מדברים בלתי הכרחית רק לענין החיות זרע על פני האדמה כי לזולת זה לא תצטרך חברתם זה לזה לא לעזר ולא להועיל לזה יספיק שיברא כל אחד מהם בפני עצמו ויהיה לזכר עם הנקבה יחס מיניי לבד כי אותו היחס יחדם וחברם בטבע לענין ההוה שהוא השארות מינם. אמנם זה האופן מהחבור והזווג לא יאות ולא יתכן למין האדם כי לפי טבעו הצורך אשר לו לחברה הוא גדול לספק צרכיו לאכול ולמכסה ויתר הענינים מצורך השאיר מינו כי הצרכים ההם הם הכרחיים לחיות עצמותו והשאיר מינו הוא צורך טבעי מכוון לבוראו אשר צוה אותו בו וכמו שאמר החוקר פי"ב מאמר ח' מספר המדות כי לא לבד להוליד בנים הם שוכבים יחד כי לכל שאר הדברים אשר הם לצורך החיים. ולזה ראתה חכמתו יתברך שלא יהיה זווג האדם ואשתו על היחס המיניי ההוא לבד כשאר הב"ח אבל שיהיה להם יחס אישיי מיוחד הוא יחזק אהבתם וחברתם להעזר זה מזה בכל עניניהם עזר גמור ושלם כאשר יאות להם. והוא מה שאמר לא טוב היות האדם לבדו כלומר שיהיה כל אחד מהזכר והנקבה בפני עצמו כשאר הב"ח הרועים על ידיהם שאינן צריכים לחברה זה לזה. אמנם יתכן שתהיה לו חברה נאותה ומשותפת לו כפי צרכו ולזה אעשה לו העזר הראוי והנאות לו שהוא עזר כנגדו כלומר כנגד צורכו ושוה לו או שתהיה מלת היות מורה על הזווג והחבור ממש כאומרו ואם היו תהיה לאיש (במדבר ל ז). והית' לאיש אחר (דברים כד ב) ובלשון חז"ל מקיש הויה ליציאה (קדושין ה.) יאמר לא טוב היות חבור האדם משימצא כל א' מהם לבדו ולזה אעשה לו עזר כנגדו. ג' והנה להורות זה הצורך הנפלא סמך וייצר יי' אלהים מן האדמה כל חית השדה וכו' עד ולאדם לא מצא כו' יאמר כי כל מה שנברא מן האדמה בלי נפיחת נשמת חיים שהם המינים הבלתי מדברים כלם הביאן אל האדם שיתבונן בהם בחכמתו ויעיין בטבעיהם ומהותם כדי שיגבילם בגדריהם לקרא בשמותם עלי אדמה. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. והכוונה שכל אלו הב"ח כבר נקרא שמם הסוגיי משעת היצירה שנאמר תוצא הארץ נפש חיה אבל הובאו לו שיקרא להם השמות המיוחדים והמבדילים אותם עדר עדר לבדו כלומר גמל סוס חמור שור או כשב או עז וכדומה. ואמר זה לפי שהתבוננות בהם על זה האופן יביאהו לשער מה שכוון מזה לענין העזר הנזכר. וכבר הפליגו חז"ל (ב"ר פ' י"ז) לומר מה שיש מהחכמה הרבה בזה ושהוא ענין יתר על מה שיתוארו בו המלאכים כמו שיבא עם ביאורו אצל הן האדם היה כא' כו' כמו שיתבאר שער י' ב"ה. ואיך שיהיה אמר הכתוב כי בבואו בחקירה זו כבר הסכימה דעתו לדעת קונו ולמין האדם לא מצא גם הוא עזר כנגדו. ד' והכוונה שלא מצא שיהיה לו ולנגדו שום מין מעזר כזה אשר מצא בכל הב"ח רצונו שיהיה כאחד מהם נפרד לעצמו אבל ראה והכיר כי למין האדם צריך העזר יותר מיוחד ויותר דבק כמ"ש. וזו היא כוונתם ז"ל באמרם שבא אדם על כל בהמה חיה ועוף ולא נתקררה דעתו בהם (יבמות סג.). ירצה שבא בדעתו וטוב התבוננותו עליהם ועל טבעם ולא נתקררה דעתו שיהיה זווגו וחבורו כזווג וחבור שום אחד מהם לסבה שקדמה. והנה אחר שבא לכלל הכרה זו מיד ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן. וכבר אז"ל שהיתה תרדמה זאת כדי שלא תתבזה בפניו אם יראה הויתה בעיניו (סנהדרין לט.). גם יתכן שהרדימו כדי שלא יכאב עליו בשרו בפרק חבוריו. והנכון שעשה כן כדי שתבא לו בהסח הדעת כענין מציאה פתאומית וישמח בה מאד כענין שנאמר בדברי הימים וישמח חזקיהו וכל העם על ההכין האלהים לעם כי בפתאום היה הדבר (דברי הימים ב כט) יראה שנמצא רוב חדוה בהרגשת הדבר המשמח פתאום ע"ד שאמר שהכאב הוא הרגשת המנגד פתאום ולזה התחייב שם מזה הצד השמחה כמו שתחוייב השמחה ג"כ למה שהרגיש תחלה בחסרונה כי על כל אחד משני אלי הענינים נקראה האשה מציאה וכמ"ש מצא אשה מצא טוב (משלי יח כב) לעת מצוא לעת נשוא אשה (ברכות ח.) לומר כי מצא מה שבקש בעת שלא חשב למצאו ושני הענינים יחד מרבים השמחה בלב המוצא וזהו עקר ושרש שמחת חתנים. ויקח אחת מצלעותיו. הנה בלוקחו אחת מצלעותיו לעשות ממנה האשה השלים מה שכוונו הש"י להבדילו משאר המינים כפי מה שחוייב ממה שנתברר בפ' החבור שהקדמנו כי להיותם צריכים אל הדבוק וקשר האהבה מזולתם מהחיים ראתה חכמתו יתברך לחזק הסבה מאד ביניהם במה שימצאו זה מזה ושיעשה האחד מהאחר כדי שיהיו מעצם א' ולא יתפרדו כי כפי התיחדם והתדמותם תתחזק האהבה והחברה ביניהם. ועיד שימעט בזה החלק העפרי במינם מכל הב"ח שכל א' מהם רצוני זכר ונקבה הראשונים לוקחו מהאדמה. ה' אמנם הפליא להראות כוונת הענין במ"ש ויבן יי' אלהים את הצלע. והוא שלא הזכיר בה לא בריאה ולא יצירה שאלו היה כן כבר יורה על היות הא' כענין ההיולי לחבירו אשר לא ישאר שמו עליו אחר בא הצורה כמו שהוא ענין הטפה אל הביצה או הביצה אל האפרוח ולא יתדמו ולא יתיחסו באותו היחס המכוון. אמנם אמר לשון בנין להורות שלא נעשה זה רק בענין מלאכותיי וכשהחמר הוא א' להם ושמו הראשון ישאר בשניהם כנגד זה שנמסר בארז ועושה ממנו כסא וממנו ספסל שאין הפרש ביניהם רק בתמונה מלאכותיית בלבד וזה וזה יקראו עץ ארז תמיד: ויביאה אל האדם כמו שהביא כל הב"ח בפעם ראשונה כדי שיראה ויכיר וישמח במוצאו העזר שבקש: ו' ויאמר האדם זאת הפעם כבר מצאתי עזר כנגדי כי הוא עצם מעצמי ובשר מבשרי והוא העזר הראוי והנאות לי כי אין לה עמי יחס מיניי כענין הב"ח המובאים לי בפעם הראשונה עם נקבותם אבל יחס אישיי מיוחד המשאיר השם הראשון על שנינו יחד והוא מה שביאר באומרו לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת אשה מאיש. ז' להורות על האחדות באישיות ממש והשוותם בשם כי שם איש הוא המיוחד אל האיש הרמוז מהמין והוא ענין נפלא מאד לא יובן ענינו אם יאמר שקראה אדמה כי לוקחה מאדם כי השם ההוא היה מורה על היחס המיניי לבד כמו פרה מפר לביאה מלביא ושאר המינים כמו שאמר. גם הגדיל תושיה בגזירת זה השם להורות על טבע זה העזר ומהותו שהוא להיות שמוש ועזר הגון לו ותשלום צרכו ושמושו לא שהיה האיש צירך העזר הזה והשלמתו והוא במה שלא הטיל יו"ד בשם אשה ובמה שהדגיש השי"ן כי אלו היה מטיל היו"ד אז היו איש ואשה ממש כשם פר ופרה כבש וכבשה לביא ולביאה שאלו השמות יורו על חלוף הזכריות והנקביות לא על שיהיה לזה על זה שום קדימה כמו שכן היה הענין בבריאתם שלא היה האחד קודם לחבירו ולא שרש והתחלה אליו כאשר אמרנו. אמנם בששם שמה אשה שהוא מזולת שרשו של מלת איש כענין אשו הגדולה (דברים ד לו). ואשם לא תכבה (ישעיה סו כד). הרי היא הוראה עצומה שהוא שם נגזר מאחר שהוא ראשון אליו כמונח מינחמנו ושמואל משאול וזולתם (ש"א א'.) והוא מה שיורה הוראה עצומה על מה שאמר כי מאיש לוקחה זאת להורות כי הוא הנמצא ראשון וממנו לוקחה. ולזה חוייב שתהיה בטבעה נופלת על הסכמתו תמיד כמו שהשם הוא נגזר מענינו וטפל עליו וזאת היא חכמה נפלאה ממנו בהכרת העזר הזה ומהו לו. וכמה הפליגו להורות על זה במדרש (ב"ר פרשת י"ח) והביאו רש"י ז"ל בפירושו אמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת לשון נופל על הלשון מכאן שנברא העולם בלשון הקדש. ומההכרח להיות כוונתם ז"ל מה שאמרנו שאל"כ מאי קאמרי שהוא לשון נופל על הלשון והלא לשון אחד ממש הוא כמו פר ופרה כבש וכבשה. ועוד מי הגיד להם שלא היו מהלשונות המועתקים מלשון אל לשון כמו שכתבנו בספקות. ח אלא שהם ראו שזה השם הוא נגזר מאיש ואם אינו משרשו וענינו להורות על האשה בנפילת הלשון בלבד כנח ושמואל והדומים ואלו השמות וכיוצא בהן לא יסבלו ההעתקה מלשון אל לשון אלא אם נשתבשו בהבנתם וזו ראיה עצומה שנברא בלשון הקודש. וכבר הביא הראב"ע ז"ל לראיה זו אדם וחוה גם קין ופלג ודומיהם לעדים אמנם בכאן טרח לתת טעם לדגשות השי"ן ואמר שהוא לחסרון היו"ד. ואחשוב שאם נתן אל לבו למה שנתנו בו חכמינו ז"ל את עיניהם אז טוב לו, ויביא ראיה מכאן. ומה שאמר (ב"ר שם) רבי פנחס ור' חלקיה בשם ר' סימון שמעת מימיך אומרים גיני גיניא אנטרופי אנטרופא גברא גברתא אלא איש ואשה למה שהלשון הזה טפל על הלשון. הכוונה שהמורגל והנשמע בכל השמות כשהנקבה והזכר הם מגזרה אחת הוא בשלא יתחלפו אלא בסימני הזכרות והנקבות לבד בכל אחד מאלה שזכר. ולזה מה שנתחלפו איש ואשה בזולת זה כמו שאמר יורה על שהוא נפילה על השם לבד ולהורות שהעולם נברא בלשון הקדש וכענין זה אמר אצל עשה לך תיבת עצי גופר (בראשית ו יד) ויעש משה נחש נחשת (במדבר כא ט) מכאן שנתנה תורה בלשון הקדש. רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמרי כשם שנתנה תורה בלשון הקדש כך נברא העולם בלשון הקדש שמעת מימיך גיני גיניא וכו' אלא איש ואשה למה שהלשון הזה נופל על הלשון (ב"ר פרשת ל"א) הרי שביארו היטב שנחש ונחשת גפר וגפרית ואיש ואשה נפילתן זה על זה היה בענין א' הנה שהוא פי' נכון ומוכרח כפי כוונתינו. אמנם אחר שכבר הוחזק זה השם לנקבות האיש על הדרך הנזכר כבר הורגלו המעתיקים להעתיקו בלשון עם ועם בשם איש או אדם כשיאמר על המין בכל למה שאי אפשר להעתק הוא מזולתו בשמירת שרשי הלשון בשום צד כי ע"כ הוא ראיה ברורה על קדימתו כמו שהונח. סוף דבר כי שמו אשר יקראו יורה עליו כי הכיר הטוב והחסד אשר גמלהו המזווג האמתי ברוך הוא לזווג לו עזרה הראוי' וההוגנת לו לפי עקר שלמותו. אמנם מצד צרכה אל השארות מינו כיתר הב"ח הניחו לה בסוף באומרו ויקרא את שמה חוה כמו שיבא בשער הסמוך בעז"ה: ט על כן יעזב איש את אביו ואת אמו כו'. יאמר כי להיות האשה בנויה מהאיש וחלק מחלקיו מבלי היות לו ביניהם חלוף רק מלאכותיי כמ"ש יחוייב שיעזוב איש אביו ואת אמו שעם שנוצר מזרעם כבר היה אחד מהם היולי לחבירו ובבא צורתו נסתלק רושם ההיולי ההוא ולא נקרא עוד בשמו כמ"ש כאשר נתבאר בתחלת אלהיות ולזה תפול עליהם הפרדה מה מהפרדת הב"ח. אמנם האיש והאשה כשנלקחו זה מזה הנה נשארה מהותם בעינם גם לא ישתנו בשמותם. ולזה ישארו יחד ודבקו זה בזה כי כאשר היתה תחלת מצוא האשה לאיש על זה האופן כבר נשאר זה הטבע קיים לכל איש ואשה הבאים אחריהם בעולם ולא ישתנה ולא יתחלף זה הדבקות לפי שכבר הוטבע האחד בחבירו לעשות זה מזה כשני חתיכות מבשר אחד שיש להם יחם והדמות נפלא להדבק יחד וכן יאגדו שניהם באהבה ובשלוה לשבת בית ולמלאת כל חסרונות מה שלא היה אם היה מציאותם באופן אחר כמו שאמרנו:

ובמדרש (ב"ר פרשה ח') אמר רבי שמלאי כל מקום שאתה מוצא פתחון פה לאפיקורוס אתה מוצא תשובתה בצדה. חזרו ושאלו לו מאי דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו אמר לון קרון מה דבתרא ויברא אלהים את האדם. כיון שיצאו אמרו לו תלמידיו לאלו דחית בקש ולנו מה אתה אומר. אמר להם בתחלה נברא אדם מן האדמה וחוה מאדם מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה:

עם שכוונת רבי שמלאי בזאת התשובה השניה היתה להפיס דעת התלמידים ולומר שענין הכתוב הוא לדרשו ע"י סרוס. שיעורו ויברא אלהים את האדם בצלמו זכר ונקבה ברא אותם כל אחד בפני עצמו ומנהו והלאה לא יעשו עוד כי אם בחברת איש ואשה שיהיו מכינים החמרים והוא יתב' יתן הצורה. וזה כי מתחלה כשברא האל יתברך האדם הנה הוא עשה ופעל בו שלש מלאכות: האחת שהעלה העפר ממדרגת ההיולי המשותף אל החמר המיוחד אליו. והשנית שצייר בו התמונה האנושית הזאת. והשלישית שזרק בו נשמה שכלית. אמנם כשנבראת חוה הנה לוקח מהאדם החמר המיוחד אליה ונשארו לו ית' השתי מלאכות הנזכרות. ומכאן ואילך בנים יולדו מהם כל אחד מהם עושה מלאכתו האשה נותנת בו החמר ממותר דמה, וזרע האיש מצייר בו צורת תבניתו והאל יתברך זורק בו הנשמה השכלית וכמ"ש חכמינו ז"ל ג' שותפין יש בו באדם אביו ואמו והקב"ה (נדה לא.). ועם זה על טבע ההויה המתמדת ידבר עם המולידים הנזכרים ויאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שכל אחד ממנו נותן בו כדמותו כצלמו וכן אמרו להלן ר' ישמעאל שאל את ר' עקיבא אמר לו אתה ששמעת את נחום איש גם זו שהיה דורש אכין ורקין ממעטין אתים וגמים רבויין האי את דכתיב קניתי איש את ה' מאי אמר ביה אמר לו אלו נאמר קניתי איש ה' היה קשה לומר עכשו את ה' לא דבר רק הוא ואם הוא רק הוא מכם שאין אתם יודעים לדרוש אותו אלא לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה מאדם מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו לא אשה בלא איש ולא איש בלא אשה ולא שניהם בלי שכינה (ב"ר פ' כ"ב) הרי דבר השותפות נראה לעין בלי ספק. האמנה כי לפי שא"א שתעשה זאת ההויה בשלמות ושתגמר בה ענין זה השותפות האלהי כהוגן אם לא שתהיה התחלת מציאותה על האופן הנזכר מההתיחדות האישיי. לזה אמרו אלו החכמים ע"פ דרכם מה שיורה על צורך זה כי לתשובת השואלים היה לו לרבי שמלאי לומר שעם אדם וחוה ידבר לענין שאר התולדות או באחד מהדעות שאז"ל (ב"ר פ' ח') שנמלך הקב"ה במעשה הזה אשר כתבנום בשער ג' מאמר ח' גם ר' עקיבא לא הל"ל אלא לרבות את הקב"ה שהוא העקר בקנין ההוא או שיהיה את ה' כאומרו עם ה' אלא שהוא מבואר שהיה שגור בפיהם ז"ל זה הענין הנכבד והיו אומרים אותו כמות שהוא לתת טעם להיות זאת הבריאה על זה האופן שהיא היתה שאלה חזקת מאותן ששאלום מהם והיו אומרים שחוייב שיברא תחלה אדם מן האדמה ואח"כ ממנו חוה כדי שימשך משם שמכאן ואילך לא ימצא טבע איש בלא טבע אשה ולא טבע אשה בלא טבע איש ויהיה זה סבה עצומה לאהבתם וחוזק חבתם ההכרחיים להם לצורת חיותם אשר מזה חוייב שלא ימצאו מבלי שתמשך בהם הכוונה האלהית בהגעת תועלתם זה לזה. וכמ"ש ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך. ירצה שתשתוקק תמיד לעשות רצונו בכל צרכיו והוא ימשול בה להנהיגה ביושר וחסידות עד שימצאו ביניהם הטוב והמהנה והמועיל יחד כמ"ש החוקר בפרק י"ב מהמאמר הח' מספר המדות. שעל ג' אלה אפשר שכוון דוד באומרו נפלאת' אהבתך לי מאהבת נשים (שמואל ב א כו) כמו שיבא בתחלת שער י"ב ב"ה. ובהמצא ביניהם זה הענין הנפלא המכוון ממנו יתב' בשעת הבריאה יאמר על הזווג ההוא הנכון. מצא אשה מצא טוב (משלי יח כב) והכוונה שמצא בה הטוב המכוון בה באומרו לא טוב היות האדם לבדו כו'. אמנם כשלא ימשך נאמר ומוצא אני מר ממות את האשה (קהלת ז כו) והכוונה שלא מצא שם הענין המכוון בהם בזמן העבר מהבריאה אבל שהווה להם ענין אחר הפך הכוונה והוא ההשקפה להנאת ההווה לבד. ולזה הענין, הראשון מצא בלשון עבר והשני מוצא לשון הווה וכן הורגל בפי החכמים: רמוז בההוא עובדא דברתיה דרבי עקיבא (שבת קנו:) ולזה כאשר נזדמן לאלו החסידים שנעדר מזווגו לפי שהיתה אשתו מצערתו היה מסתפק בטוב והמועיל הנשארים ואומרים די לנו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא כדאיתא ביבמות (סג.) וזהו כלל מה שהפליגה ההשגחה האלהית לתקן בזווג הזה השני מאבינו הא' להגיע טובו ותקונו אל המין בכללו. ומהפלא כי דוגמת זה או קרוב הוסיף שנית ידו להטיב באב האומה הנבחרת לחדש הענין הזה ולחזקו והוא מה שנאמר הביטו אלאברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו (ישעיה נא ב). כי לפי שהוא האדם הגדול והראשון אצל האומה הזאת אם שלא זווגם זה מזה ממש קרבם ודבקם עד היותה כמעט לבשר אחד כאומרו בפירוש וגם אמנה אחותי בת אבי כו' (בראשית כ יב) והוא ענין נאות מאד וכמו שאמר ז"ל ענבי הגפן בענבי הגפן זווג נאה ומקובל (פסחים מט.): ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. כבר אמרו חז"ל כל מעשה בראשית בדעתן נבראו בקומתן נבראו (חולין ס.) ועוד אמרו שאדם וחוה כבני כ' שנה נוצרו (ב"ר פ' י"ד) ולזה היה זה המאמר מעיד עליהם על ב' הענינים מב' חלקיהם אחד ליופי וא' לדופי ולחסרון אשר הוא ליופי הוא בטוב בנין גופן והדר תבניתם כי כליל הוא מכף רגל ועד ראש ולזה לא יתבוששו זה מזה בהיותם ערומים. וכמו שנאמר וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום (שמואל ב יד כה) וכן יוכלו לפאר זה לזה הנך יפה דודי. אף נעים הנך יפה רעיתי ומום אין בך. אמנם החסרון הוא מצד מה שלא נשלמה צורתם לדעת את הטוב ואת הרע כמו שיאות להם שהיא מדה אלהית כמ"ש. אשר בה היה להם להכיר שגלוי הערוה הוא גנאי לאדם שאפילו בבהמות הערים הטבע בחכמת בראו לכסותה והבושה בזה מחוייבת והעדרה פתיות ופחיתות נפלא כמי שעושה צרכיו או בא על אשתו לעיני כל העם וכאלו יאמר שכבר טעו במה שלא השתמשו ממה שהורשו להשתמש מעץ הדעת טוב ורע ונשארו בפתיותם כמו שאמרנו בשער הקודם ופיה ענה בה כמו שנאמר ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו מממ ולא תגעו בו פן תמותון. כי נשתבשה בלוקחה הקצוות ובורחת מן האמצעי וזה היה פתח פתוח לדברי הנחש כמו שיבא בשער הבא בעזרת הצור. ולזה לא הלבישם כתנות מיד עד שירגישו בצרכם כמו שכן היה הענין במציאות האשה: זהו שיעור מה שיגיד זה הספור אשר מהזווג הנגלה שהוא השני ע"ד האמת והוא במדרגת הלבוש העליון במשל האלהי רבי שמעון בן יוחאי (ריש שער ז') ואולם מה שיאות אל הזווג הראשון אצל הטבע אשר הוא במדרגת הגוף יאמר אחר שאציע אליו ענין קראתיו:

פרק החבור הטבעי

הכוונה בזה לבאר ענין החבורה האנושית והבדלה מהמלאכיית:

רבים חושבים שענין הבחירה הוא האפשרות שיש לו לאדם ליפול על הטוב ועל הרע בשוה וכי הוא הדבר שבו נבדל מהנמצאים העליונים ממנו ואשר תחתיו עד שיתהפכו להם יחד הבחירה והאפשרות. ואני הנה ראיתי זה סכלות גמורה במהות הבחירה כי הנה באמת היא והאפשרות שני ענינים מתחלפים ובלתי מתהפכים. רצוני שאם כל בחירה היא אפשרות אין כל אפשרות בחירה וזה שהאפשרות נופל על הטוב והרע בשוה. ונאמר שהאדם אפשר במעשיו על השווי ולא נאמר כן במלאכים ולא בב"ח. והנה הבחירה לא תאמר כי אם אל הטוב. היתכן למי שלקח לעצמו חלק רע שנאמר עליו שבחר בו. באמת לא יאמר (עליי) רק שלא ידע לבחור. אמנם נאמר בחור בטוב (ישעיה ז טו) בחר לו יה (תהילים קלה ד) ובחרת בחיים (דברים ל יט): והשנית כי האפשרות על הרע באמת אינו טוב ומעלה באדם כמו שאפשרותו על המות איננו טוב לו או אפשרותו להפיל עצמו מהגג וכיוצא. אמנם הבחירה האלהים חשבה לטובה כששם אותה סגולה באדם כי הנה בראשונה נוצר עפר מן האדמה והיה על האפשרות אל הטוב ואל הרע עם קצת הכרעה יותר אל הטוב כמו שימשך מטוב מזגו ושוויי כמו שנתבאר שם במקומו שער ו'. ואח"כ נפח בו נשמת חיים הוא השכל האלהי הנותן בו עצה ודעת לבחור בטוב ובו נעשה חפשי מפחיתות זה החמר והכרעתו. ואולם כשישמע אל זה השכל ויעשה טוב עצתו הרי הוא זוכה בחפשיותו וכשלא ישמע וישאר בהכרעת אפשרותו הנה בטלה בחירתו אצלו. משל למי שהחפישו המלך וצוה שלא יעברו עליו בכל דבר אם לא כפי רצונו והוא מעצמו רצה לפרוע פרעות כי הנה לא עשה זה מצד זכות החפשיות אשר בידו אלא מצד שלא נשתמש ממנו. ונשאר כאחד העבדים. כן האדם כאשר יחטא ואשם הנה לא נשתמש מהכח הבחיריי במעשה ההוא אבל נפל אל הכרעת האפשרות אל הרע ונמשל כבהמות. אמנם כאשר יעשה הטוב הוא משתמש מזכות בחירתו. והוא טעם הראשונים האומרים שפועלי הטובות הם רצוניים ופועלי הרעות בלתי רצוניים. כי גזרו שמה שתפול עליו הבחירה הוא רצוני ומה שלא תפול עליו אינו רצוני. ואינו כן כי הרצון יותר כולל הוא מהבחירה. ואע"פ שלא תפול הבחירה על הרע הנה תפול עליו הרצון שהוא משותף אל הבחירה והנה הרצון ההוא אינו מכריח את האדם שכבר נתן בידו זה הכח הבחיריי להטותו ולהכניעו כמו שכתב שם החכם פרק י' מאמר ג' מספר המדות: הנה מכל זה נתבאר כמה טובה מעלת הבחירה ושלא יאונה אליה רעה רק אם יאמר על דרך ההעברה או כמו שיאמרו שבוחרים ברע במיעוטו לפי שהרע המעט בערך אל הרב הוא טוב כמו שנתבאר בפרק ב' מאמר ה' מהמדות וגם החוקר שמה בכלל המעלה ולקחה בגדרה באומרו המעלה קנין נבחר כו'. ועוד גדר הבחירה בשהיא תאוה לקוחה בעצת השכל והנה הרע לא יעשה בעצה שכלית ולא יכנס בגדר המעלה כלל. ובתחלת המאמר הוא ביאר איך הבחירה היא התחברות השכל עם הרצון הישר עד שהיא אינה אלא רצון שכלי או שכל רצוני. והנה על מעלת זאת הבחירה ויתרון חשיבותה הנמצאת על זה האופן באדם נאמר נעשה אדם בצלמנו כו' כי היא תכונה אלהית מלאכיית. כי הנה המלאכים ונפשות השמים לא יתוארו באפשרות על מעשיהם אבל מתוארים בשהם פועלים בבחירה תמידית לעשות רצון קוניהם מבלי שיהיה להם אפשרות לצאת מבחירתם זו לעולם כי על זה יאמר להם (סנהדרין מב.) פועלי אמת שפעולתם אמת. ואולם היה זה ההבדל בין הבחירה המלאכיית אל הבחירה האנושית כי הנה המלאכים לא נבראו לקבל שכר או הפסד כי מיום שנבראו הנה שכרם אתם ופעולתם לפניהם בהיותם משרתים מתמידים את פני האדון ה' כאשר גזרה חכמתו הנשגבה. ולזה אי אפשר להם ליפול על זולת שלמותם כמו שאמר הרב המורה פרק ח' חלק שני, אמר, אבל הגלגלים והשכלים משיגים פעולותיהם ובוחרים ומנהיגים אבל לא כבחירתנו והנהגתינו אשר היא כלה בענינים מתחדשים וכו'. עד אומרו אלא שאנחנו נעשה הפחות ויקדם להנהגתינו ופעולותינו ההעדר. אבל השכלים והגלגלים אינם כן אבל יעשו הטוב לעולם ואין אצלם כי אם טוב כמו שנבאר בפרקים וכל מה שיש להם הוא נמצא בשלמות ובפועל תמיד מעת שנמצאו, ע"כ. הנה שנתבאר שסגולת הבחירה היא הנפילה על הטוב שבדרכים בהשגת תכליתם שהוא הפקת רצון קוניהם והיא המיוחדת אל המלאכים בלי שום אפשרות אל התנגדות כלל מעשיהם. אמנם המין האנושי לא נברא אלא לקבל שכר חלף מעשיו וכמו שאמרו עליו שאם ימות יחיה (ב"ר פ' י"ד, ע' תמיד ל"ב.) כמוזכר בשער ג' אצל נעשה אדם. ולזה היה האפשרות אשר לו לעשות רע מטיב פועל בחירתו כי כאשר יבחר בטוב הוא יותר משובח מפני האפשרות ההוא העומד כנגדו כי מצד שהוא יכול לעשות רע יהיה הפועל ההוא הנבחר יותר טוב. לא שאם יפול על הרע יקרא בוחר כמו שאמרנו. וזה הענין הוא אשר אמר החכם באומרו אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ). כי מאמר אשר יעשה טוב אינו דברי מותר כי אם תנאי הכרחי במעשה האדם במה שהוא אדם כמו שאמרנו. כי אותו אשר יעשה טוב הוא מי שהוא אפשרי לנפול על החטא והוא אשר גזר עליו שאי אפשר שלא יוכרח מצד אפשרותו אל צד חובה פעם אחת. אמנם האלהי הגמור שכבר בטלה אפשרותו ליפול על הרע אם ימצא והבהמי אשר אי אפשר לו ליפול על הטוב כבר יאמר עליהם שלא חטאו וזה עצמו טעם מאמר לא נוכל דבר אליך רע או טוב (בראשית כד נ) שנדחק רש"י ז"ל (שם) בפירושו. ירצה מאחר שמוי' יצא הדבר ואין לנו אפשרות להכריע אל הרע הנה בהמנע ממנו הרע ימנע ממנו שם טוב הבחירה כי אע"פ שנבחר במעשה לא תקרא אצלינו בחירה טובה כלומר שלא נשתבח בעבורה. וכל זה הענין אמתי ונכון ממנו יצא לנו פירוש נפלא אל המאמר שהיינו עליו. והוא לא טוב היות האדם לבדו. לפי הזווג הא' שאליו כוונתינו:

ירצה כי טוב האדם המיוחד לפי טבעו אי אפשר שיהיה לו בהיות השכל בפני עצמו שא"כ מה שיעשה מהטוב יהיה ענין בחיריי מלאכיי אשר לא יהיה לו שכר בעמלו והנה לא יתחדש שם הנמצא שהיתה הכוונה אצלו כמו שכתבנו. ולזה אעשה לו עזר כנגדו. והוא שנחבר בו ענין ודבר שהוא כנגדו והוא חבור ההיולאניות עמו שמצדו יהיה לו האפשרות על הרע והוא גמר ושלמות תכונתו היותו יודע טוב ורע שעם זה יעזר להיות הבחירה אצלו פועל טוב. וכמה הפליג בזה רבי שמואל בר נחמן באותו מאמר שזכרנו בשעבר והנה טוב זה יצר טוב מאד זה יצר הרע (ב"ר פ' ט'). וכי יצר הרע טוב הוא. הורה בבירור שהטוב מאד שנאמר באדם הוא מצד זה החבור אל החמר הוא יצר הרע אשר מטבעו לפנות אחרי חמדת האשה והבנים והבית והממון ולהעזב מהענינים הנפשיים כי באשר ימשול בו השכל ויעמוד כנגדו למחות בו ולהכניעו תחת עבודתו אז טוב לו והוא שלמות ענינו מצד שהוא אדם. ובפ"ק (דעירובין י"ג:) שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה אלו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ואלו אומרים נוח לו שנברא משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וי"א ימשמש במעשיו. וזה שמצד שהאדם אין מהותו רק אפשרותו על הרע והכרעתו אל הטוב כמו שאמרנו הנה מצד אפשרותו על הרע היה אומר שנוח לו שלא נברא משנברא שודאי העדר הרע טוב ממציאותו. ומצד כח הכרעתו על הטובה היה הענין בהפך. אמנם הית' הסכמתם שאף אם נקבל שמצד אפשרותו על הרע היה נוח לו שלא נברא יתכן שיברא על זה האופן כי בזה נשלם גדרו ומהותו שהוא לפשפש ולמשמש במעשיו ולבקר בין טוב לרע ולבחור בטוב ועל דרך שאמר אם ימות יחי' ואם יחיה ימות כמו שכתבנו. הנה אם כן שצדק מאמר חכמינו ז"ל שאמרו זכה עזר לא זכה כנגדו (יבמות סג.) שהכונה שאם זכה הוא לו עזר מצריו ואם לא זכה ינצח הצר. וכל הפרש' כלה כשנעמוד על דבריה נמצאם סובבים על זה הקטב רצוני לפרש באיז' ענין הוא עזר ובאיזה ענין הוא נגדו: וייצר ה' אלהים. כמו שהיה הענין בהכרתו של אדם אצל הזווג השני שהוא היותר נאות כמו שאמר כן יאמר אצל זה הזווג הראשון שהוא מושג אצל השכל האנושי שבכל טבעי הנמצאים כלם לא ימצא חמר נאות וצורה ראוי' לקבל זה האפשרות שהוא הצור' האנושית הראשונ'. כי על כלם יגזור שהם נפש חיה בטבעם לא זולת ושאין להם אפשרות כי אם על הרע כי הוא המחוייב להם. אמנם לאדם כלומר לטבע האדם לא מצא בהם עזר כנגדו על האופן שאמרנו. לזה ויפל ה' אלהים תרדמה כו'. תאר מהות נקבת זה הזווג הראשון וענינה. וזה כי הצור' ההיולאנית אשר היא השלמות הראשון אל החמר הוא כדמות כח מכחות השלמות האחרון שהוא השכל המתעצם להיות קנוי או נאצל כאשר הונח בשער הששי וכאלו הוא ניצוץ מניצוצו. ולפי זה אמר כי הפיל תרדמה על האדם ויישן. ויקח צד אחד מצדדיו כלומר שפע קטן ממנו ושם אותה הצור' אל החמר הזה אשר כן הורכב מארבע' יסודות על זה האופן שנתהוה ממנו זה הבשר היותר שוה המזג שבכל המורכבים וזהו ויסגור בשר תחתנה כלומר שהשלים זה החמר הבשריי ונתנו תחתיה והכונה שיהי' נושא אותה והיולי לה. והיא מליצה נאה לחקור זה מענין יסגרך יי' (שמואל א יז). והחמר הזה בקבלו הצור' ההיולאנית הזאת היא האשה הנזכרת בכל הפרש'. וכאלו אמר שאין האש' דבר רק תרדמת הכח השכלי שהיא האדם והסתרי. וכן הוא לפי האמת. כי בהיות השכל שהיא הכח הזכריי נמצא בשלמותו הנה הכח הנקביי שהוא החמר הוא מסתתר ובלתי נמצא אמנם בהסתרו ימצא. והסוד הזה רמזו מניח הלשון בהניחו לשון הזכר הנמצא הוא עצמו לנקב' הנסתרת אשר אמרו קצת המדקדקים שלא ידעו טעמו והוא לומר שכל עוד שזה נמצא חבירו מסתתר והוא ענין נכבד. ועל כל פנים עליה אמר ויבן יי' אלהים את הצלע שאותו הכח אשר לקח מהאדם על האופן אשר זכר בנאו ותקנו ויבא אל האדם וכל זה במה שהכין החמר בעל הצורה הזאת למשכן ומושב השכל הקנוי או לאשר הוא למעל' ממנו כי זה כל האדם הנאמר הנה לפי הדרך הזה. וזהו הקשוט שכוונו אליו חכמינו ז"ל בכאן כשאמרו שהקב"ה מקשט כלות (ב"ר פ' ח'). ולזה הית' הוראתו זאת הפעם עצם מעצמי כו' שהשכל יגזור שאותו החלק הנפשיי המושפע על החמר הזה ראשונ' הוא עצם מעצמותו וגם הבשר הוא הראוי להיות בשרו ולא אחר מכל החי מכל בשר. ויהי' אומרו ובשר מבשרי כמו ושמחתים בבית תפלתי (ישעיה נו ז) וחביריו. והגיעה מדרגת השגתו בזה עד שכבר קרא אותה השם הראוי והמתיחס אליה ג"כ מצד זה הזווג הראשון והיא אומרו לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת והכוונה כי אם שנשתתפו בה שני הענינים הנה ההבדל המיוחד לה הוא לקוח מהצד השכלי העצמי לא מהבשרי. לזה אמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. ירא' לזאת הסבה יקרא זה החבור אשה כי מאיש לוקחה זאת הצור'. והיא ממש הגדר שגדרוהו בו החוקרים בחי מדבר שכבר תארו החי בדבור כמו שתאר זאת הנקבה באישיות והוא הגדר הנכון מצד שהוא משכיל ומזה הצד היא עזר: אמנם מהצד אשר הוא כנגדו יתחיל בביאורו ויאמר על כן יעזוב איש כו' אמר שישיג זה השכל או שרוח הקדש אמר כן כי מצד התיחסות שבין האיש והאשה הנזכר יאותו מאד זה לזה. ועם שהית' הכוונה אל העזר והמועיל אל האיש כמו שהונח גם כן תהי' היא הסבה עצמה שבעבורה ישמע האיש אל האש' ויטה אחר עצתה וירדוף אחריה עד שידבק בה והיו לבשר אחד. ובזה ביאר הסבה הגורמת מה שהיה מאומרו ותתן גם לאישה עמה. והוא גם הוא אמר האשה אשר נתת עמדי וכו'. ועתה ראה כי נזכרו בזה הענין המיוחד ג' שמות נפרדים. אדם. איש. בשר. ויאמר האדם על כן יעזוב איש וכו' והיו לבשר אחד. ושם אדם נתיחד אל המין האנושי מצד הצורה האלהית הכוללת שנאמר נעשה אדם בצלמנו כו'. וירדו כו'. כי הצלם האלהית נקרא כן דכתיב ועל דמות הכסא דמות כמרא' אדם עליו כו' (יחזקאל א כו). ולזה נקרא הנביא ואתה בן אדם (שם ב'). ונאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (שם ל"ד) ואמרו ז"ל אתם קרואין אדם ואין העכו"ם קרואין אדם (ב"מ קיד:) ולזה לא ישאל זה השם לזולתו מהמינים אשר תחתיו כמו שהיה הענין בשם איש. איש בתרו (בראשית טו י) שבעה שבעה איש ואשתו (שם ו') חוברות אשה אל אחותה (שמות כו ג) וזולתם. ואיש הונח לאדם מצד אישיותו להיותו שכל חלקי היולאני. אשרי האיש אשר לא הלך (תהילים א א) אשרי איש ירא את יי' כו' (שם קי"ב) והאיש משה ענו מאד (במדבר יב ג) וזולתם. כי מזה הצד הושאל לשמושים שזכרנו לזולתם. אמנם בשר הוא שם למין האנושי מצד חומרו אשר עליו אמר ובשר מבשרי וכולל כל מיני הב"ח עמו שנאמר פי השחית כל בשר (בראשית ו יב) ובשר כי יהי, בו נגע (ויקרא יג יח) כי הנגע הוא בבשר לבד. כי מי כל בשר אשר שמע וכו' (דברים ה כג) כי התימה אינו אלא בשגם הוא בשר (בראשית ו ג). והנה עם זה ראה כוון הדברים ויאמר האדם והוא השם המיוחד לשכל בהחלט שכבר הכיר שזה הכח או השלמות שקבל זה החמר זאת הפעם ראוי שתקרא אשה להיותו מתיחס אל החלק ההוא האנושי אשר עליו נקרא השכל איש פרטי. אמנם כי מצד ההתיחסות וההאוותות אשר ביניהם יקרה שיעזוב זה האיש ההמשך אחרי אביו ואמו הם המקורות העליונות אשר מהם הושפע כי האל יתברך הוא במדרגת הזכר ומשפיע ובלתי מושפע וזולתו כולם מושפעים ומשפיעים עד זה השכל החלקי שהוא מושפע ובלתי משפיע ועם זה ידבק באשתו כי לא לבד ירד ממדרגת אדם למדרגת איש אבל שיהי' לו בהפך ממה שהיה עליו ראשונ'. וזה כי מתחל' נקראת היא אשה על שמו והיא מתיחסת אליו ועתה יקרא הוא על שמה כאומרו ודבק באשתו. ולא עוד אלא שלא ישקוט מתשוקתו זאת עד שירד למדרגה היותר שפלה שבאפשרותם. והיו לבשר אחד. שוה למה שאמר ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו (תהילים מט כא). ואז היא כנגדו: ואחר שנתן הסבה לקוצר ההשגה וההעזב מהשלמות אמר איך נמשך כן בפועל ואמר ויהיו שניהם ערומים וכו'. יאמר כי כמו שהתרשלותם מהשתמש מעץ הדעת טוב ורע במה שהורשו ליהנות ממנו היה סבה שהיו חסרים מהכרת רוע גנאי מערומיהם כן היה הבלתי דעת אותו סבה למה שהיו שניהם שלולים מבלי שוללים וערומים מאותו שלמות המקוה מהם שיתעצמו בו כמו שביארנו במאמר ויהי האדם לנפש חיה. וזה ידוע בלי ספק כי הדעת טוב ורע על נכון הוא קודם בטבע לידיעת המושכלות והכרחי אליו כי על כן הוא מצוין (נ"א מצרן) אליו בעצי העדן כמו שהוכחנו בשער הקודם. ועד שלא נשתמשו ממנו כלל היו שניהם חסרים מצד החסרון כמו שאחרי אוכלם יצאו אל היתרון. ואמר ולא יתבוששו כי לא הרגישו בחסרונם ולא ידעו הכלם והיא תכלית הפחיתות. סוף דבר כי ההשתמש בזה הכח כהוגן בא להם בקושי ובעמל והוא ענין תרדמת זה הכח אשר אמרנו. והוא שיעור מה שרצינו בזה החלק המספר מאלו שני זווגים אמנם לקיים את דברי זה הזווג הראשון בכל תוקף אזכור מה ששנינו בבריתא דרבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי והביא' רש"י בפירושו (בראשית ב ח) על גן בעדן מקדם) ז"ל בשלשים ושתים מדות התור' נדרשת וזו היא אחת מהן (מדה י"ג) כלל שאחריו מעש' הוא פרטו של ראשון. ויברא אלהים את האדם זהו כלל סתם ברייתו מהיכן וסתם מעשיו. חזר ופירש וייצר יי' אלהים כו' ויצמח לו גן עדן ויניחהו בו ויפול עליו תרדמה. השומע סבור שהוא מעש' אחר ואינו אלא פרטו של ראשון. ראה נפלאות ממדרש מדה זו כי לא אמר שהיה זה הספור פרטו של ויברא אלהים את האדם כו' זכר ונקב' ברא אותם. אשר סתם בו ראשונ' ועכשו יפרש כיצד נבראת אלא פרטו של ויברא אלהים את האדם לבדו לומר כי ספור וייצר ונטיעת הגן והצמחת עציו והמשך נהרותם וההנח' בו והתרדמה אשר נפלה עליו על אותו ענין הכל הוא פרטו וביאורו של בריאת האדם לבד. וכמה נפלא זה המדרש להחזיק כל מה שכתבנו בזה בשני אלו השערים ובכל מה שיבא ממינו בשערים הבאים והוא באמת זוהר מניצוצות המאמר הקדוש רשב"י אשר שמנוהו שם (ריש שער ז') לדגל ונס אליו כל בעלי שכל ידרושו בכל מה שיאמר מזה הענין בזה וכל כיוצא בו. ומעתה נבא אל השער הפונ' דרך נחש הנושך עקבי סוס להפיל רוכבו כאשר לא יתחזק לעמוד על מרכבו בשני הזווגים עד שיודעו שמות האשה לפי עניניה בכל אחד מהם:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף