עקידת יצחק/ז

עקידת יצחק ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

השער השביעי
יבאר בו מעלת ספורי התורה על כל שאר הספורים והספרים. ואיך הגן ועציו וארבע נהרותיו יורו על מהות האדם וחלקי כחותיו ומיני פעולותיו. והמה מישרים מאד להצלחת הנפש:
ויטע יי אלהים גן בעדן מקדם וכו':

במדרש הנעלם (בזוהר פ' בהעלותך), אמר רשב"י ווי לההוא בר נש דאמר דהאי אורייתא אתיא לאחזאה ספורין לעלמא ומילין דהדיוטי. דאי הכי אפילו בזמנא דא יכלין אינון למעבד אורייתא במילין דהדיוטי בשבחא יתיר מכולהו. דאפילו אינון קפסירי דעלמא אית ביניהו מילין עלאין יתירי אי הכי ניזיל בתרייהו ונעביד מינייהו אורייתא. אלא כל מילין דאוריתא כי האי גוונא עלמא עילאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו. ישראל לתתאה מלאכי עילאה לעילא. מלאכי עילאי כתיב עושה מלאכיו רוחות כו' (תהילים קד ד) הא באתרא עילאה בשעה דנחתון לתתאה מתלבשין בלבושא דהאי עלמא. ואי לא מתלבשין בלבושא דהאי עלמא לא יכלין למיקם ולא סבל לון עלמא. ואי במלאכי כך באורייתא דבראה להו וברא עלמין כלהו וקיימין בגינה כיון דנחתא להאי עלמא אי לא מתלבשא בהנהו לבושיה דהאי עלמא לא יכיל עלמא מסבל. ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאוריתא הוי. מאן דחשיב דההוא לבושא היא אוריתא ממש ולא מלה אחרת תפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא לעלמא דאתי. ובגין כך אמר דוד ע"ה גל עיני ואביטה וכו' (שם קי"ט). תא חזי אית לבושא דאיתחזי לון שפירא ולא מסתכלי יתיר. חשיבו דהאי לבושא גופא חשיבו דגופא נשמתא. בהאי גוונא אוריתא אית לה גופא מילין דאוריתא דאיקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא באינון ספורין דעלמא. טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההיא לבישא דאיהו סחור דאוריתא. אינון דידעין יתיר לא מסתכלי בלבישא אלא בגופא דאיהי תחות ההוא לבושא. חכימיא עבדו דמלכא עילאה אינון דקיימי בטוויא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהו עיקרא דכלא אורייתא ממש ולעלמא דאתי זמנין בנשמתא דאוריתא. תא חזי הכי נמי אית לעלמא לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא דנשמתא. שמיא וחיליהון אינון לבושא. כנסת ישראל דא גופא דמקבלא לנשמתא דאיהי תפארת דאיהי אוריתא ממש, נשמתא דנשמתא עתיקא קדישא דכלא אחיד דא בדא ווי לאינון חייביא דאמרין דהאי אורייתא לאו איהי אלא ספור בעלמא ואינון לא מסתכלין אלא בלבושא דא בגין כך אורייתא לא בעי להסתכלה אלא כמה דאית תחות לבושא. ועל דא כל אילין מילין וכל אילין ספורין לבושא אינון:

שמעו ותחי נפשכם דברי פי חכם קדוש מפיק מרגליות עם היות שעניניו הם עד מאד עמוקים והדברים עתיקין. כמה וכמה אזן וחקר והפליג לתקן משלים אמתיים ונחמדים לפקוח עינים עורות בעניני פירושי דברי תורתנו הקדוש' העמוקה והרחבה. ולהוציא ממסגר השכל האנושי האסור במחשכי מסכי חמריותו לעלות מהמדרגה האח' אל התיכונה ומן התיכונה אל הג'. ודעו נא וראו הסבה אשר זכר להיות התור' האלהית מיוסדת על זה האופן והמשלים אשר חבר בענינים ההם אשר רצה להודיע טבעם בעולם. והתבוננו בם בינה כי על פיהם יור' כל בעל שכל בכל דבריו ולא יפיל צרור ארצה. והאריכות בביאורם יהיה מותר:

לכן אנשי לבב עם תורת יי' בלבם בראותם או בשמעם פירוש איזה פסוק או פרשה על דרך החקוי והצורה בו יוציא המפרש ממנה תועלת מושכל מאיזה עיון שהיה בה נסתר ונעלם. ישמרו להם פן יעלה על לבם דבר בליעל לשום שום ספק בשום דבר ממה שיעידו עליו פשוטי הכתובים חלילה. כי כמו שהמכיר בגוף לא יוכל הכחיש מציאות הלבוש ואמתתו. והמכיר בנפש בלתי יכול ג"כ לכחש את הגוף כי כלם הם אמתיים ונראין לעינים. כן הענין בסתרי התורה האלהית שהמכיר בגופי ההלכות והדינין היוצאין מספורי התורה, כגון פרשת נחלות שנאמר ע"י בנות צלפחד (במדבר כז א) והלכות פסח שני ע"י האנשים אשר היו טמאים (שם ט') וכיוצא באלו. אינו מכחיש פשוטי הספורים ההמה שהם הלבוש לאלו הגופים הנכבדים. אבל מאמין אותם כהוייתם. עם שלא תועיל מאוד ידיעתם דמאי דהוה הוה. ועל זה הדרך היו רוב ספורי התורה הדומים להם שלא יוכחש נגליהם לקיום נסתרים חלילה. והנה כל ספר בראשית כפי מה שכתבוהו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' מ') וכפי מה שיורה האמת עליו. עם שהוא ספור מקרים ומעשים שארעו לאבות כלם. היו סימן לבנים לעתים קרובים ורחוקים. ושעבוד מצרים והגאולה ממנו הכל היה רמז אל גאולת הנפש האמתי. ועל זה היסוד בנה הרמב"ן ז"ל הרבה ממה שכתב בעיונים ההם. וכבר כתבו שששת ימי בראשית עם השבת הם רמז לימות העולם הזה והעולם הבא. ובאמת כי לא יוכחש בזה דבר ממה שאירע לאבות והשעבוד והגאולה וגם לא מבריאת שמים וארץ: אבל הכל רשום בכתב אמת שהקליפות והתוכות לא נתחלפו בענין האמות כלל רק בגלוי והסתר. כי הקליפות נראות לעין כל והתוכות למי שחננו השם דעה והשכל לתור לדרוש מה שתחת הקליפה עד ימצא הפרי המתוק אשר בתוכה. וכענין שנאמר גל עיני ואביטה וכו' (תהילים קיט). וזה הענין בעצמו ביארו מרע"ה בסוף דבריו וחתימתם עד שאמר ועתה שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום וכו' (דברים לב) ירצה השמרו לכם פן יפתה לב משכיליכם לאמר כי התורה הזאת לרוב מעלתה שמה מגמתה וכוונת תכליתה אל פנימי הדברים וסודותם לא אל חיצונם כמו שהיה הענין בקצת חבורי חכמי האומות שנעשו על דרך המשל והחידה שהמכוון מהם הוא הפנימי לבד והחיצוני הוא דבר שאין בו ממש. כי לא כן הדבר בענין הזה אבל ראוי לכם לשום לב אל כל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום. הן מספורי הענינים ההורם מבריאת עולם עד הנה הן מהמצות והמשפטים שלמדתי אתכם אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות אותן כפשוטן ומשמען. כי לא דבר רק הוא. החיצוני מהם. מכם, כמו החבורים ההם שזכרנו. ולא עוד אלא שבדבר הזה תאריכו ימים וכו' (שם). וזה היתרון הנפלא נמצא לתורה האלהית על כל חבור ספרי שאר החכמות והנמוסים. כי מהם שיכוונו אל מה שיאמר בהם ולא על זולתו. ומהם שיכוונו אל הפנימי שבהם והחיצוני הוא דבר רק שאין בו ממש. וזאת התורה החיצוני והפנימי ממנה הכל אמת ומכוון מאתה. והוא ענין נפלא לא יאות כלל אלא אל יכולת החכמה האלהית לבד. כי הנה שלמה כבר חבר ספרים שהחיצוני מהם דברי מוסר ודרך ארץ והפנימי הוא דבר חכמה ודעת כמ"ש הוא בעצמו תפוחי זהב במשכיות כסף וכו' (משלי כה יא) וכמו שפירש הרב המורה ז"ל (בפתיחה). אמנם שיהיה החיצוני הגדות וספורים אמתיים ממה שהיה ונברא בעולם או מצות ומשפטים ויחיו בהם בעודם. והפנימי ענינים נפלאים מסודות המציאות והצלחת האדם. הוא דבר שלא נתן איפשרותו כי אם לו ית' לבדו. והוא מה שהפליג הוראתו מרי רזין דנא (במ"נ): והנה להיות הענינים הנפלאים הבאים בפרשה זו בלי ספק מעקר מה שיצדק בהם המאמר הזה וכ"ש מה שתתחיל עתה בהם אשר חוייב שיטה המעיין בם אל זה האופן מהעיון כדי להוציא התועלות האלהיות המקווה מספירים כאלו לפי טבעם. על כן קדמתי לזכור בתחלה זה המאמר המופלא עם מה שנמשך אליו מהראיות. להיות זכרונו למופת ולאות והישרה נכונה למשגיחים בחלונות ולמציצים מהחרכים להביט נפלאות מתורתינו. ולמחסה ולמסתור מהמון העם או מחכמיהם המתיהדים מאד המכחישים באלו הסתרים. ומהראוי היה שלא יסופר ולא ידובר באלו הענינים רק מה שנמצא מקובל באומה מפי ספרים או מה שיקבל אדם מרבו פה אל פה, כמו שהיה מנהג החכמים הראשונים שלא היו נזקקין לומר דבר שלא שמעו מפי רבם (סוכה כח.) אבל בעונותינו ובעונות אבותינו אנחנו בעומק גלותנו חשכו עינינו אבדה חכמתנו. וזה כמה נסתמו מעייני קבלתנו. ואם האדם לא ידבר ולא יחבר רק ממה ששמע מפי רבו בכמו אלו הענינים, כמעט שכנה דומ' נפשו ולא ישאר רק מה שנכתב מפשוטי הכתובים וגלמי המאמרים, ולזה משום עת לעשות לה' ראו כל החכמים מהמחברים והמפרשים האחרונים אשר הגיעונו דבריהם שכלם השתדלו בפרישות כפי מה שעלה ברעיוניהם ועשו ספרים הרבה מפרי עיוניהם. ואני בתומי ובקיצר דעתי אמרתי אעלה בתמרות שרשי התורה האמתיים המונחים בה. אוחזה בסנסני האמונות האמתיות המקובלות ממנה. ויהיו נא אשכלות אמיריה כענבי הגפן ומאמרי סעיפיה בספוריה כתפוחים. להוציא מהם מאכל מתוק ומשקה מרפא ומבריא. בו יתחזק האדם להגיע אל הדרך הנכונה היא דרך אמת. ויי' אלהים אמת יעשה עמי אות לטובה וינחני בדרך אמת. ואף גם זאת כי עקר ושורש כל מה שאומר אותו באלו הענינים מזה המין לא אחדשהו מעצמי. כי הנה הרב המורה ז"ל בסיפורו במעשה בראשית (ח"ב פ"ל) דבר על פרשה זו ובקע בה חלוני שקופים אטומים. גם כל החכמים ההולכים לשטתו לפניו ולאחריו כלם הסכימו להיות בכאן רמוזים ענינים נסתרים מסוד הבריאה האנושית ויסודות החומר והצירה וחלקי כחותיהם ותועלת שתופם וחברתם ותכליתם. אלא שנתחלפו אלו מאלו במקומות הוראתם ולא אחד בהם שיושיב הדברים הנרמזים בהמשך הכתובים בענין שיהיה דבר דבור על אפניו. כאלו הם מננבי דברים ולחמם לחם סתרים. ואני באתי לישב פרטי הענינים על חלקי הכתובים כלל ופרט. כי ראיתים דברים נכוחים ובהכרחיים מועילים לחיים כמו שחוייב לכל ביאור ופי' שלם. ולא אחוש אם אתחלף להם במכוין חלקי הכתובים ופרעיותן. כשאבארם על צד היותר נאות לפי ענינם ויותר מסכים לפשוטן. אחר שעקר הדרוש בכללו והשרש המכוון מהם בזה הוא עצייו התל שאנו פונים אליו:

ומעתה אתחיל ואומר כי אל היות משלמות התורה האלהות שתתעלה על כל שאר הדתות והנמוסים וכל ספרי החכמות. שמספוריה האמתיים והנאמנים כוונו עשות ספרים אין קץ למעלתם להשכיל ענינים נכבדים עמוקים מועילים מאד לתקון האדם ושלמיותיו. כמו שכך דרכה בהרבה מהמצות כאשר נבאר בפרשיות המשכן והקרבנות וזולתם ב"ה. וכמו שיעיד על זה האלהי רשב"י כן באמת בענין הספור הזה שאמר ויטע יי' אלהים גן בעדן וכו'. עם שהיא מספרת בזה הענין האמתי אשר למציאות הגן הזה בטבור הארץ אשר אי אפשר להכחישו. אם מהעיונים אשר לחוקרים האמתיים ומקיימים המצא מקום באמצע הארץ. הוא הקו השוה שטבעי ומזגו לגדל הפירות על המזג היותר נאות שאפשר. ושהניזונין מהם יהיו על האופן היותר שלם מהבריאות והחוזק ממה שימצאו בזולתו מהמקומות. גם שיהיו שם מוכנים מצד דקות האויר וזכותו וטוב מזג המזונות ורוחניות אל ההשכלה וההתחכמות בכל אשר יפנו בשיעור נמרץ. עד שמסכימים בדעתם ובעיונם ובחקירתם אל מה שסופר הנה מהגן והעצים אשר בתוכו. והנה חכמי המתפלספים הנמשכים אחרי החקירה קיימו וקבלו עליהם אמתת זה הענין למפורסם עדותיהם נאמנו מאד עם שהוא דבר שאין צריך חזוק. כי צורת העולם המפורסמת בידי כל עוברי ארחות ימים מכרזת ונהרות נשאו קולם מקצה הארץ ועד קצה הארץ כי משם מוצאם. וכבר האריך בזה הרמב"ן ז"ל בשער הגמול. והנה אין ספק כי אגב נאמנות עדותה בכל אלה הענינים הלא היא מחכמת הפתאים ומעוררה לב האנשים ומגלה את אזנם בדברים יועילו למו להישירם אל שלמותם ואל השגת תכליתם. באומר כי מקדם. רצוני בעת יצירת האדם או קודם לה. נטע השם יתברך הגן הזה בצירת העולם בכללו. כדי שישכיל האדם בנמצאים אשר הזכיר שהמציא שם וידע שאין בכלל אלא מה שבפרט. כי הוא הראוי והנאות לו כדי שיתן אל לבו ולא יטעון טענה של סכלות או העלם כמ"ש שלמה בחכמתו את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג':י"א-י"ב) ירצה כי בשעת הבריאה כוון לעשות דבר יפה בעתו. והוא לגלות אוזן אנשים כי נתן העולם בכללו בלבם בהרבה ענינים מהמציאה אשר מכללם ענין זה הגן כדי לסייעם בהשכלתם. מבלי שימצא להם עוד טענה לומר שלא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף. כי ודאי אם ישים את לבו אל זה הפרט יודע לו העולם בכללו ומה שיכוין ממנו מבוראו יתברך לתועלתו והשגת תכליתו. והנה לפי שכללות העולם נקרא עדן בפי כל מושלי משלים מצד שכל החיים המדומים מתעדנין בו כמו שיראה מכל דברי הקדמונים מחכמי תורתנו ויתר האומות. יאות שימשך הספור אל זה המשל ואמר שנטע מקדם זה הגן החלקי בתוך העדן הכללי ובאמצעיתו. לומר כי הוא המרכז אשר עליו תסוב כל העגולה המקפת העולם בכללו. ושם בגן הזה את האדם אשר יצר כדי שיתבונן שם בצורך בריאתו ותכליתו. וכי העולם כלו לא נברא אלא לצרכו וכדי שיקח ממנו די ספוקו להביאו אל חיי שלמותו והיותר יחרים. ויהיה דוגמא ולמוד מועיל לכל אדם ובכל מקום. ויצמח יי' אלהים מן האדמה וכו'. לפי שהיתה זאת הבריאה האנושית כוללת ב' חלקיה הראשונים. שהאחד הוא הכח ההיולאני הנקשר בחמר והוא נפיחת נשמת חיים שזכר. והב' הצורה השכלית המתעצמת בו לנפש חיה על האופן שהנחנו. והיה החלק הא' נחלק לשני מיני פעולות. האחד המעש' המשולח מהרצון הנוטה אל החמר לגמרי. והשני הפועל המוגבל מהנטייה אחר הדעת הנקרא בחירה כמו שכתבנו בענינו בשער הקודם. והחלק השני גם כן נחלק לעיוני בהחלט ולשכל מעשי המשקיף בענינים הנפעלים. הנה היה מההכרח שימצאו במציאות הדברים הנאותים אליו מד' רבעיהם אלה. ולזה הורה כי כל פעל יי' למענהו בתכלית הכיוון. כי הנה לצורך הכח החמרי והכרחיותו. אם אל הדברים ההכרחיים מהמזון וספוק יתר הצרכים לעמידת החי. ואם אל אשר הוא לו במדרגה היותר טוב להשביעו כל טוב ע"ד שאמר הכתוב (תהילים קמה טז). משביע לכל חי רצון. אמר שהצמיח לו שם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. הקדים מה שהוא על צד היותר טוב מפני מעלתו. כי מהידוע שהדבר אשר כזה היא מעולה מהנמצא לו על צד ההכרח כמי שכתב החוקר פ' א' מהחלק במדות על האהבה. אמר ואינו דבר הכרחי לבד אבל גם הוא דבר טוב ולהלן יגיד עליו רעו מן הנהרות כמו שיבא. וכן הדברים הנחמדים למראה מתוספת המזונות וחלופיהן משנוי הטעמים ומיני ערבותם. וכן בשאר הענינים מהמלבוש והדירה וזולתם היותר נאותים לאנשים לבלות ימיהם בטוב ושנותם בנעימים. ועל הצורך ההכרחי אמר וטוב למאכל. כי זה מה שיכלול המזון ושאר הצרכים ההכרחים אשר אי אפשר להתקיים זולתם כי כלם הכרחיים כמוהו. ויבקש אותם האדם בטוב בחירתו והוא לשון חכמינו ז"ל כשאמרו לפרנס את עצמה (כתובות נז.) ולפי שב' מיני אלו הצרכים הם מצד החלק החמרי כללם בזכרון עץ אחד ואמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כי היו לאחדים. והזכיר אצלם ויצמח יי' אלהים מן האדמה לומר שהם לצורך הכח הארציי מה שלא אמר בשני האחרים אבל אמר ועץ החיים בתוך הגן וכו'. וכן עשה בנהרות כמו שיבא. ואולם לצורך החלק השכלי המוחלט הצמיח לו עץ החיים אשר בתוך הגן והוא אשר יחזיק הכח השכלי והנותן בו כח לעמוד על אמתת המושכלות להורות ולהבדיל בהם בין האמת והשקר ולהדבק תמיד בחיים הנצחיים כי הוא חלקו ועץ חיים הוא למחזיקים בו למען ייטב לו וכן באמת הורהו ה' עץ החיים אשר הוא מזון הכח השכלי וקיומו בלי ספק וכמו שאמרה התורה על עצמה כי מוצאי מצא חיים (משלי ח לה) ואמר שהוא בתוך הגן כי כן יסבוב עליו הגן כלו כמו שהעולם כלו יסבוב על הגן כאשר אמרנו. והוא מה שיעיד נאמנה כי הוא תוכיות הכל ועקר הכל ותכלית הכל. אמנם לצורך התבוננות מהשכל המעשי אשר הוא בהשכל או אינו שלא בהשכל שהוא אצל הנאה והמגונה ושאר הדברים האפשרים בכל מה שיצטרך אליו לחיות אדם קצת עם קצת חיים נאותים אנושיים אשר בו יסדר המלאכות והדתות ויישוב המדינות והנהגתם כי הוא המחוייב שישתלם בו השכל האנושי להגיע אל החיים השכליים בהחלט. והוא הענין שהשתדלה בו התורה האלהית בשיעור נפלא וכבר חוברו לחכמי האומות אשר לא זרח שמשה עליהם ספרים הרבה אין קץ הביאם הטבע להשלים צרכם זה בכל כחם ראה אלהים והצמיח אצל עץ החיים אשר זכר עץ הדעת טוב ורע הורה כי מסגולת זה העץ הוא כי בשמוש בו ובמראהו ובריחו ומגעו ואולי בטעימה ממנו לבד כמו שיבא בשער הזה נקנה לאדם רוח דעת טוב ורע בכל אלו הענינים כי הידיעה הזאת לא תשתלם כי אם בידיעת שניהם הטוב להדבק בו והרע למאוס אותו ובדעת יודעו שניהם ולא באופן אחר. ולזה כשיהיה האדם על זה האופן מהידיע' נאמר עליו שיש בו מדעת בוראו ומדעת מלאכיו הקדושים אשר עליהם נאמר הן האדם היה כאחד ממנו וכו'. והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. והתקועית אמרה אל דוד כי כמלאך האלהים כן אדוני המלך לשמוע את הטוב ואת הרע (שמואל ב י"ד:י"ז.) כי מאמרה זה לא יסבול פירושים ושבושי טעמים כראשונים אשר ביארום המפרשים. והנה היה עץ הדעת אצל עץ החיים להיישירו אל מה שראוי ממנו להגיע אל החיים האמתיים שהוא הטוב לא שישתקע בו ויחשב לו לתכלית כי הוא הרע והנאסר עליו כאשר יתבאר והיה זה על הדרך שנאמר בתורה האלהית. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו' (דברים ל טו). תורה כי הם שני ענינים קרובים ומצרנים לא יתפרדו רק ליודע להשתמש בו כהוגן ידבק בחיים והבלתי יודע ידבק במות. ורוב התורה או כלה אינו אלא לסדר זה הטוב המגיע האדם אל החיים וכן אמר המשורר ג"כ מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך וכו' סור מרע ועשה טוב (תהילים לד טו). והנה עם זה כבר צייר וחקק במעשה הגן הזה צורת העולם בכללו ואגבו צורת העולם הקטן שהוא האדם וכל מיני חייו אשר אליהם יבדלו כתותיו ותשוקותיהם. מהם שחשבו לתכלית חיי המאכל והמשקה ומציאת העניינים ההכרחיים. ומהם בקשת המותרות והתענוגים ומהם העניינים המפורסמים בחיים המדיניים. ומהם החיים המחשביים שכליים. וכל אחד מראה פני הראות לדעתו כמו שיבא בפ' נח שער י"ב ב"ה עד שכבר יאמר באמת שהגן הזה ג"כ הוא צורת האדם ותמונתו ושהוא עולם קטן (אדב"נ ל"א) נטוע בתוך העדן שהוא העולם הזה בכללו כמו שאמרנו. אלא שהיותר נכון לפי ענינו שיאמר העדן על השכל העליון הכולל והגן הוא השכל הזה החלקי המושפע ונאצל מאותו העדן השופע עליו תמיד כי על כן יאמר שהוא נטוע בו ויך שרשיו למעלה ראש כעץ שתול במקום טהרה וקדושה עליו. וזה ענין כל הנטעים והגנים והפרדסים אשר דברו בהם הכתובים ובפרט בשיר השירים גן נעול אחותי כלה וכו'. שלחיך פרדס רמונים וכו'. באתי לגני אחותי כלה (שיר השירים ד ה). כי הכל רמז למיני ההשפעות מספרם ומדרגתם המושפעות מהעדן הכולל אל הגן אשר הצמיח בו מן האדמה אשר ממנה לוקח כל הכחות האלו אשר יאמר עליו זה אם בכללות האומה ואם ליחידי סגולותיה ויישוב הכתובים בזה קרוב למוצאי דעת וכן אמר (שמות טו יז) תביאמו ותטעמו וכו'. וכנה אשר נטעה ימינך וכו' (תהילים פ טז). לא לחנם היה תרעומת הנביא (ירמיה יב ב) נטעתם גם שורשו וכו'. אף בל נטעו אף בל זרעו אף בל שרש בארץ גזעם וכו' (ישעיה מ כד). ומה שזכר דוד בקללת דואג (תהילים נב ז) ושרשך מארץ חיים וכו'. כי האיש השלם הוא הגן הנטע והנשרש בעדן בלי ספק. אמנה כי לפי חלוף אלו שני מיני החקויים הנאמרים בענין העדן יאמר שיהיה הגן עקר לעדן או טפל אליו שאם נאמר שהעדן הוא כנוי לעולם השפל הנה יהיה הגן שהוא תמונת האיש אצלו גדול במעלה וסבה עם היות שהעדן קודם לו בטבע ומציאות ואם נאמר שהוא כנוי לעולם השכלי הנה באמת יהיה הגן טפל לו ונמשך אליו:

ובמדרש (ב"ר פ' ט"ו) רבי יהודה ורבי יוסי. רבי יהודה אומר גן גדול מעדן שנא' ויקנאוהו כל עצי עדן אשר בגן אלהים (יחזקאל לא ט) ואומר, בעדן גן אלהים (שם כ"ח) ור' יוסי אומר עדן גדול מגן שנאמר ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם. והכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. מתמצית בית כור תשתה תרקב על דעת רבי יהודה כפיגה זו שהיא נתונה בגינה ומשקה את כל הגינה והא ר' יהודה יש לו שני מקראות ורבי יוסי אין לו אלא אחד אמר רב חנן דצפורי האיר הקב"ה עיניו של ר' יוסי ומצא לו מקרא אחד מכריע על גביו ואיזה זה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן יי' (ישעיה נא ג):

הנה שהם חולקים בזה הענין הנכבד שאמרנו. רצוני אם יוחס העדן בכתוב הזה אל העולם השפל או אל העולם השכלי כי רבי יהודה סובר שהחקוי הוא בשפל ומצא לו עזר מהכתובים שגן גדול מעדן וכוונת הכתוב לפי דעתו ויטע יי' אלהים גן בעדן לומר שנטע ה' יתברך האדם בתוך העולם הזה אשר ברא אותו לכבודו ולצרכו דכתיב ונהר יוצא מעדן וכו' והרי הגן גדול מהעדן כמו שאמרנו. אמנם ר' יוסי סובר שהחקוי הוא בעולם השכלי וכוונת הכתוב שנטע זה הגן בתוך העדן הכולל העליון אשר ממנו ישפע תמיד. ולפי שהפירוש הזה הוא היותר נכון לפי טבע הענין ודחקוהו הכתובים המורים שהגן הוא הגדול אמר שהאיר הש"י עיני רבי יוסי והראה בהכרח מתוך הכתוב מה שיוכרע בו האמת בדרוש והוא ענין מאד נכבד. והנה אחר שזכר ענין הגן הנפלא הזה וכוון ד' ערוגותיו אשר הוא סוד האדם וחלקיו על דרך שנתבאר נעתק לרמוז בארבע נהרותיו המפורסמים במציאותם ולומר איך הוא משתמש בענינם אך יהיה ביאורו על פי החקוי הזה אשר האיר הש"י עיני רבי יוסי להראות על אמתתו שיהיה הגן צורת האדם ותמונתו והעדן אשר ממנו נהר יוצא להשקות אותו ואמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וכו'. בנהר הזה ובארבע ראשיו רבו דעות הראשונים והנה בעל הפרדס כתב בשם הראב"ע ז"ל וכמבאר אותו שהעדן הוא השכל העליון וד' נהרות הם השכל הפועל עם הג' שכלים אשר הניחום באדם. הראשון הכח בלי מפעל. והב' היוצא אל הפועל והוא הנקרא חלק. והג' הוא הנקרא כל הדבק בכל כי ארבעתן הושפעו מהעדן העליון. ושקרא אל השכל הפועל פישון הוא הסובב לפי שהסובב הוא סבת הדבר המסובב וגם שממנו פרה ורבה השפע על שלשת מיני השכלים הנמצאים במין האדם שהן כנגד שלשה הנהרות הנשארים. עד כאן. והנה כל זה מסכים אל מה שכתבנו בשער שקדם ממהות נפש האדם ואצילותיה ממדרגה למדרגה. אמנם ברמז הזה אינו צודק אומר והיה לד' ראשים כי לפי דבריו הראש הוא האחד לבדו הג' מושפעים ממנו בהשתלשלות ואין שום אחד מהם שיהא ראש בפני עצמו וגם שלא ביאר טעם שאר השמות על הרמוזים בהם: והרד"ק ז"ל בקונטריס שלו פירש העדן והנהרות על השכל האנושי ובטני המוח אשר בהם הדמיון והמחשבה והזכרון כמבואר שם ויתר דברים נאמרו לא אאריך בזכרונם:

ואולם מה שיראה לי יותר הגון מצד עצמו ויותר מתישב על סדר הכתובים ומתקשר יפה עם מה שכתבנו במהות הגן הוא כי העדן הוא השכל העליון כמו שהונח בפי' האחרון שם. אמנם הד' נהרות הם הד' כחות שיכללם שם האדם המכונה בגן, ב' מצד ההיולי וב' מצד השכל כמו ושנתבאר אצל עצי הגן. ואמר כי השפע נמשך לכל ארבע הכחות האלו מהעדן העליון כי משם יצא השפע האלהי הכולל על השכל החלקי להשקות את כל חלקיו כדי שיקח כל אחד ואחד הראוי לי לפי צורך הגן. ומשם יפרד וכו' ראה כי אחר שהושפע על השכל הזה בכללו להיותו נשוא בחמר יחוייב שיפרד משם ויחולק לד' ראשים נפרדים כל אחד בפני עצמו:

שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ וכו' קרא בשם פישון לאותו הכח המיוחד אל הענין אשר ייחס אותו בעצי הגן נחמד למראה והוא ההמשך אחר הרצון בתענוגי העולם וחמודותיו למה שהוא אשר יפרה וירבה בעולם מאד מצד מה שיכלול בקשת ההנאות והדמיונות המותריות והאנשים רדפו אחריהם לאלפים ומאות כמ"ש החכם ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמיד תחתיו (קהלת ד טו). כי הנה באמת אע"פ שזכרו בכאן בראשונה לסבה שכתבנו הנה הוא משנה לראשון ממנו בבחינת ההכרחיית כי הוא הסדר אשר יזכרנו החכם כמו שיבא להלן בילדי האדם שער י"א ב"ה. ואמר היא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב. למה שהארה ההיא ידועה בהמצא שם הזהב על שפת הנהר ההוא ואמר כי יצדק זה עם מה שיקרה שהרודפים אחר זה החלק הוכרח להם לרדוף אחר הממונות כי בהם יושגו כל חפציהם. וזהב הארץ ההיא טוב וכו'. אמר כי הזהב המבוקש מהם הוא לבדו הראוי שיקרא טוב בבחינת מה שיעזרו בו האנשים השלמים להכין צרכיהם לעשות להם רב ולקנות חבר ולהכין ספר ובית המדרש ויתר הדברים ההכרחיים עד שיקנו החכמה היקרה אשר לא יערכנה זהב וזכוכית ושוהם יקר וספיר:

במדרש אשר שם הזהב אלו דברי תורה שהם נחמדים מזהב ומפז רב. שם הבדולח ואבן השוהם מקרא משנה ותלמוד תוספתא ואגדתא (ב"ר פט"ז). ואם שהם דורשים שם הנהרות הללו לענין המלכיות מכל מקום הוראת הדברים הללו תועיל לפי דרכנו:

שם הנהר השני גיחון הוא הסובב וכו'. אמר כי הכח השני אשר עליו אמר בעצי העדן וטוב למאכל הוא היותר שפל שבכחות האנושיות אשר לא ישתתף עמו דבר טוב זולתי הכרחיות המזון כאחד מב"ח ולזה קראו גיחון מענין כל הולך על גחון (ויקרא י"א:מ"א-מ"ב) כי בו ישתתף האדם עמו בלי ספק והוא תאות המאכל ומשקה ושאר הצרכים ההכרחיים להקרא חי לבד ואמר הסובב את כל ארץ כוש כי מלאכת כושית לקח והוא אשר הורגלו לכתוב החכמים שחוש המשוש חרפה הוא לנו (מו"נ ח"ג מ"ט) ולזאת הסבה לא הקדים זכרו לא בעצי הגן ולא בנהרות. אמנם ייחס שניהם אל הארץ הסובב את כל ארץ החוילה הסובב כל ארץ כוש מה שלא עשה כן בזולתם מפני היות שני הכחות האלו ופעולותיהם כלם פונים אל הענינים הארציים החמריים כמו שכן עשה בזכרון העצים שאמר ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כמו שזכרנו כבר:

ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת וכו' הנה לכח השכלי העיוני אשר קרא ענינו למעלה עץ החיים בתוך הגן רמזו הנה בשם חדקל לפי שפעולותיו יוצאות בחדות וקלות מופלג. והמריץ המליצ' באומרו היא ההולך קדמת אשור כי הוא הכח אשר ישיג בו האדם האושר הקדום במחשבה ואשר הוא תכלית מציאות האדם או שירא' שצופה ומביט להדבק באותו עדן מקדם שאמרנו שהוא מושפע ממנו או שהוא מכין אשוריו וצעדיו אליו כי הכל ענין אחד. והנה דניאל איש חמודות עד נאמן בזה שאמר ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל ואשא את עיני וארא והנה איש אחד לבוש בדים ומתניו חגורים בכתם אופז [נ"א אופיר] וגויתו כתרשיש וגו' ( דניאל י':ו'). הנה שכנה הכח הקרוב לעמוד על המרא' המעול' ההיא אל היותו על יד הנהר הזה עצמו ההולך קדמת אשור כמו שאמרנו:

והנהר הד' הוא פרת. אפשר שלהיות זה הכח אחד מחלקי השכל ועצם מעצמיו כללם בפסוק אחד ואיך שיהי' אמר שהשכל המעשי שנאמר עליו ועץ הדעת טוב ורע הוא פרת כי ג"כ מימיו פרים ורבים. והענין כי כמו שהחלק הא' מהכחות החמריות נקרא פישון על שם שרבים יצאו מידי שיוויו וטעו בו להחשיבו ביותר נאות מהשני כן טעו בחלק הזה האחרון שבכחות השכל למה שסכלו הראשון וחשבוהו לתכלית מציאותם לסבה שזכרנו ולזה קצר ואמר והנהר הד' הוא פרת יורה כאלו הוא כבר ידוע אצלנו ובמה יודע איפה כי אם במה שכוון אליו בשם פישון שהענין בהם אחד ומדרגת זה במינו היא עצמה מדרגת זה במינו ואין הפרש ביניהם במלה רק שזו יהודית וזו ארמית. ועם זה ירא' שנתבאר ענין אלו הנהרות אשר בגן יפה כי הם הוראה לד' הכחות הראשיות אשר בהם ישתמש האדם בכל אחד מד' מיני החיים המשיגים אותו מצד חלוקי הרכבתו הנרמזות בעצים אשר בו והם ודאי ענינים מסכימים ויחדיו היו תמים. ואחר שהשלים להורות חלקי הגן והעבודות המיוחדות אל חלק חלק ממנו אשר מכללם שצריך העיון והשמירה בהנהגה בהם אמר ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן וכו'. יראה כי לקח את האדם הזה הכולל כל אלה הכחות והטיל עליו משמרת זה הגן שיהי' תמיד סמוך לעדן ושלא יתפרד ממנו וזה כשיתנהג בהם על צד היותר נאות להמשיך אליו השפע האלהית. וראיתי מי שכוון שמלות לעבדה ולשמרה בלשון נקבה תהיינ' מוסבות אל נשמת חיים ונפש חיה שהזכיר בראש הענין ויפה כוון דתרוייהו איתנהו שאין משמרת עבודת הנפש רק עבודת ושמירת הגן על הדרך שזכר ולזה היישירו וזרזו בו והתרה בו בכל מה שצריך אליו במלות קצרות. ואמר ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן וכו'. הנה התיר אליו להשתמש בכל ד' הכחות שהזכיר במה שהוא צריך לקיומו והעמדתו. ולזה צוה עליו ומרשה אותו שיאכל מכל עץ הגן הכולל כל עץ נחמד למרא' שהוא החיות בענינים הצריכים אליו לבקשת הערב וטוב למאכל שהוא על ההכרחי לעמידת החי. וכל שכן שצריך להשתמש בעץ החיים אשר בתוך הגן שהיא הענין השכלי בהחלט. אמנם מעץ הדעת טוב ורע אמר לא תאכל ממנו כי ביום אכלך וכו'. הנה שם העץ מוכיח עליו שהיא טוב ושהאוכל ממנו יפקח עיניו לדעת טוב:

ויש לתת לב למה ה' והוא הטוב ימנע הטוב והרמב"ן ז"ל כתב ואם היה עץ הדעת טוב לאדם למאכל ונחמד אליו להשכיל למה מנעו ממנו האלהים והוא הטוב. ומי יתן ישיבני ואם הוא רע ומר ובלי תועלת למה זה בראו האלהים ושמו בראש עצי עדן אצל עץ החיים להיות לאדם לפיקה ולמכשול למהר לשלחו משם פן ישלח ידו ואכל וכו'. וגם אם הוא רע איך ייחס הכתוב סגולתו אל האל יתברך ולמלאכיו בכל הכתובים שזכרנו למעלה. והנה הרב הנזכר כשמצא עצמו דחוק בין אלו המצרים כתב כי האכילה מזה הפרי תוליד הבחיר' והרצון להרע או להטיב בין לו בין לאחרים ושזו מדה אלהית מצד אחד ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה על הענינים אשר מתחלה היה פועל הראוי בטבעו הישר כאשר יעשו השמים וכל צבאם שהם פועלי אמת וקרא על זה הענין מה שאמר הכתוב האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים וכו' (קהלת ז כט) והיושר הוא שיאחוז דרך אחת ישרה. והחשבונות הם מה שבקש ענינים משתנים בבחיר' הכל כמו שהיא בפירושיו: ודבריו תמוהין מאד בעיני כי הנה כל כונתו ית' לעשות האדם בעל בחירה והיא היא עצם אנושותו כמו שכתבנו במאמר נעש' אדם בשער הג' והענין הבחיריי הוא הטוב שבו כמ"ש והנה טוב זה יצר טוב מאד זה יצר הרע (ב"ר פ' ט'). לומר שכל שלמותו הוא תלוי במציאות הבחירה אשר אי אפשר לו כי אם בהמצא לו שני הענינים האלה רצוני הטוב והרע וכמו שיבא אמותו בשער הבא אחרי זה אצל לא טוב היות האדם לבדו ב"ה. ואם כן איך יסבול הדעת שכוון הש"י שיהי' האדם נעדר החפץ והבחירה ויעש' מעשיו כדרך הנמצאים הטבעיים וימנע ממנו אכילת הפרי שיולד בו הכח הבחיריי הלזה שהור' שהיא מדה אלהית ? ועוד מה פשעו ומה חטאתו במה שאכל ממנו הרי נתעצם באינושותו וברוך הוא שאכל משלו ואם יונח שמרד ופשע בזה עתה אומר שצדק מאמר האומר כי בעבור שמרד הושם כוכב בשמים (מ"נ ח"א פ"ב) אחר שהכח הבחיריי והאלהי הזה הוא תכלית שלמותו מצד שהוא אדם ולא היה ראוי שיגיעהו זה הטוב בעונש מרי בין שהודיעו ענין הען ההיא או לא הודיעו כמו שכתב הוא ז"ל מלבד שלא יסבלו הכתובים הפירוש ההוא וגם שהמאמר שכתב שבאת בו המניע' באומרו ומן העץ אשר בתוך הגן לא תאכל ממנו הנה יכלול גם אל עץ החיים אשר בלי ספק היה הרצון שיאכל ממנו ויחי' לעולם:

אמנם מה שזכרתי בפירוש ויצמח יי' אלהים הוא האמת והנכון כמו שמשלים כוונתו בכאן וזה כי בענין הדעת טוב ורע יש ג' מדרגות כמו שהיא הענין בכל המעלות, מי שיסכלהו לגמרי. ומי שידעהו כהוגן. ומי שידענו בשבוש. ומהידוע כי מי שלא ידע אותו כלל הנה הוא נמשל לבהמות אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. והוא יהי' פרא לא אדם כמו שאמר הכתוב ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע (דברים א). והנביא אמר בטרם ידע הנער בחור בטוב ומאוס ברע (ישעיה ז טו). וברזילי אמר על חולשתו בעצמו האדע בין טוב לרע (שמואל ב יט לו): ואשר ידע אותו כהוגן ומשתמש בו כראוי הוא האיש הנולד בצלם אלהים כאשר העיד הקדוש ב"ה על עצמו הן האדם היה כאחד ממנו וכו' בכתובים שזכרנו למעל': אמנם מי שידעני בשבוש הוא המשתקע בו ומתעצם בעצמיותו ומשתמש בו שלא כדרכו ושם אותו לתכליתו כמי שעשו בוני המגדל כמו שיתבאר בשער י"ד ב"ה כי היה טעות בידם ונשאר ביד הנמשכים אחריהם והם רוב בנין העולם. והאמת כי אינו רק שער קרוב להגיע בו אל בית החיים הסמוך אליו כי לזה שמם שכנים מצרנים בתוך הגן כמו שסמכם ותיוכם הכתוב באומרו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות וכו' (דברים ל טו) ובשאר הכתובים הדומים אליהם שזכרנו. ועל כן היו בשמוש זה העץ ג' ענינים כנגדם. הא' מי שלא ירגיש בו כלל הוא יהי' עיר פרא נשאר בפתיותו המוחלטת כבהמת השדה אשר אין לו דבר עם אדם. אמנם מי שהרגיש בו והורגל אצלו ונהנ' באוירו ובהבטתו בו ומשתמש במשמושו ובריחו כענין רוב עצי הבשמים שכך הוא דרכן יועיל מאד להיטיב הפקחות ולדעת ולהשיג הכרת הטוב והרע על שוויו להיותו כאלהים יודע טוב ורע. ואחשוב כי גם הטעימה ממנו לבד אם שלא תועיל לא תזיק דטעימה לאו מלתא היא כמו שאמרו ז"ל לגבי תענית (ברכות יד.) והחוקר בפי"ד מהג' מהמדות הסכים לזה כי על כי לא ייחס חרפת התענוגים רק אל חוש המשוש לבד כמו שהוא באכילה הגמירה והמשגל כי אמר שהטעם אינו רק משפע הטעמים והוא דעת נכון מאד לכוונתינו. והנה הרב המורה בזה במה שאמר שהמרי היה ההשתקעות בו הנה יורה כי השמוש בלי השתקעות הוא טוב. וזה באמת היתה סבת מציאותו וצורך היותם שם בג"ע אצל עץ החיים כדי שיגיע למשתמשים בו כראוי התועלת ההכרחי ההוא שאמרנו שאי אפשר זולתו. ומה שתרגם אנקלוס דאכלין פירוהי חכמין וכו'. לא כוון להכחיש זה רק תקן להמון שלא יחשבו שהעץ ההוא היה בעל נפש יודע טוב ורע כמו שתקן הרמב"ם ז"ל באמרו לא תאכל ממנו שהוא כמו בעצבון תאכלנה. ואכלו איש את גפנו וכו' (ישעיה לו טז). אמנם האכילה לגמרי וספוק המזון ממנו עד שיתהפך הנזון אליו הוא לבדו אשר נאסר לו מפני רוב היזקו אשר אין רע ממנו והוא ענין ההשתקעות שאמרו. והוא אומרו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי האכילה הוא ענין נוסף על שאר השמושים הנזכרים וכאלו בלשון הזה עצמו יתירם או יצוה עליהם כרופא זה הנותן ביד החולה תפוח מרקחת מעשה רוקח לפקחו בעוצם רחניותו או להעטישו והזהירו שלא יאכל ממנה פן תזוקנו דלאו לאכילה קאי. וזה היה מקום המעדת רגלי חוה, אמרו בויכוחה לפני הנחש כמו שיבא בשער ט' ב"ה. והודיעו כי ביום שיסתפק מהענין ההוא בזה השיעור המכונה לאכילה גסה עד שיחשוב שזולת החיים המפורסמים הוא הבל. בו ביום יחוייב להמנע ממנו החלק העצמי השכלי שהוא עץ החיים ואין המות האמתות זולת זה הבאה ליומה גם יפסק ממנו חוט החסד המושך עליו החיים התמידים כנגד טבעו בדרך ההשגחה שכר עמידתו על המצוה ויחוייב לו המות הטבעי הכרוך בעקבות היייתו אשר אין המלט ממנו למתפרד מהרצון האלהי כי כן הוא חק כל דבר התלוי בזכות שבהסתלק הסבה מסתלק ההשגחה האלהית וישאר הענין לטבעו ופחות ממנו כטעם והיה כאשר תריד ופרקת כו' (בראשית כז). והנה הסרת המלכות משאול תחת כי לא שמע את דבר ה' כמו שיבא בפרשת עמלק שער מ"ב. וירידת ישראל למצרים בעלילת כתונת פסים. גם גזירת מתי מדבר בדבר המרגלים כלם ענינים דומים ונאותים זה לזה כמו שיבא כל אחד מהם במקומו ב"ה ונוסף שתהיה האכילה הזאת סבה להפסד החברה וקלקול חיי הישוב כמו שהיה בענין קין והבל כאשר יבא בשער י"א. והנה א"כ יהיה ענין מות תמות, מות ע"י ב"ד של מטה תמות ע"י ב"ד של מעלה, ובמדרש מיתה לאדם מיתה לחוה מיתה לו מיתה לדורותיו (ב"ר סוף פ' ט"ז):

אמנם למה שהשמוש בשני הכחות החמריים הנרמזים בעץ נחמד למראה וטוב למאכל צריך מאד לקיום החי ועמידתו באופן נאות מצורף להיות נקל מאד העמידה על ההכרח שאינם תכלית המין האנושי כי הטענות המקיימות אותם הם חלושות מאד ובטלות מעצמם והבטולים אשר ישיגום הם חזקים ומפורסמים כמו שנתבאר כל זה בחכמה המדינית באר היטב. לזה לא אסר מהם האכילה כמו שאסר אותה מעץ הדעת כי די בשלמותו הראשון בשיכיר זה ואיש בער לא ידע וכסיל לא יבין כו' (תהילים צב ז). מה שאין כן הענין בעץ הדעת כי רבים מהנחשבים חכמים טעו בו והטעו זולתם כמו שאמר מצורף אל הקושי העצום הנמצא בציור האנשים מציאות הטוב ההוא העליון הרוחני אשר עין לא ראתה זולתי אלהים וכבר השלים בזה לגלות אזן אנשים בכל מה שראוי להם לעשות בכל ימי חייהם בהשתמש בכל כחתיו הנמצאים בו לפי טבעו והרכבתו להגיע אל תכליתו והוא תשלום מלאכת הגן האלהי וצמיחת עציו והמשך נהרותיו וצוואותיו ואזהרותיו כמו שראוי שיובן מאלו הענינים הנפלאים הנקראים גופי תורה והנסתרים תחת לבושה האמתי כמו שהאיר עינינו בזה האלהי רשב"י במאמר אשר זכרנוהו ראשונה עם היות שהנפש והנשמה נשארו לו ולחביריו והנם מועטים וכמו שלמדנו מאחת מל"ב מדות שהתורה נדרשת בהם [נעתקים אחר מבוא התלמוד בגמ' ברכות] שכל הספורים האלו והבאים אחריהם כלם אינם אלא פרטו וביאורו של מאמר ויברא אלהים את האדם שסתם אותו ראשונה כמו שיבא ביאור זה יפה בשער הבא אחרי זה ב"ה. כי הוא חזוק גדול לכל מה שכתבנו. והנה היה בזה דרכנו במסלה אשר כבשוה רבים ונכבדים ברמזותיהם כאשר אמרנו בתחלה רצוני במה שאמר מהרעה הנמצאת מנטיית האדם אחר המפורסמות וההשקע בהם. האמנה כי כאשר נתתי את לבי בסבה הראשונה אשר ממנה נמשך זה ההשתקעות המתפשט בעולם אמרתי כי הפרשה הזאת העצומה אשר תדבר במהות האדם וכל חלקי פעולותיו על זה האופן ותצוה על הדרך המועיל מהם ותזהיר על המזיק בכמו זה השיעור אי אפשר שלא תתעורר על זאת הסבה החזקה אשר היא הגרמה בכל הניזקין. ולכן נראה אלי בה דרך נכון וישר יש בכללו כל מה שכתבנו הנה בלי ספק והוא ליחס כללות החכמה אל הפרדס החשוב שבה כמנהג החכמים האומרים ד' נכנסו לפרדס כו' (חגיגה יד:). וחלקי החכמות אל חלקי העצים אשר הצמיח יי' בו עד שיהיה כל עץ נחמד למראה כנוי לחכמות הלמודיות אשר תכליתה לראות בחמדת מראות הככבים ועיוניה הם נקראים חוזים בכוכבים והכתוב אומר ויותר לרואי השמש (קהלת ז יא) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה כו' (ישעיה מ כו) וטוב למאכל אל החלק הטבעי המעיין בעבודת האדמה להוציא בר ולחם ומזון ועץ החיים אשר בתוך הגן הוא השפע האלהי הנבואי אשר הוא תכלית הכל ולמעלה מהשכל האנושי הפלא ופלא והוא ההישרה האלהית התוריית כי עץ חיים היא ובזכותה אפשר שימשכו החיים התמידיים בדרך החסד על המחזיקים בה. ועץ הדעת טוב ורע הוא השכל הפילוסופי העיוני שהוא ודאי כלל שני ההפכים רצוני שהוא טוב במה שיספיק להוציח בעליו מידי הדעות הנפסדות המכחישות מציאות הסבה הראשונה או המגשימות אותה או מטילות בה שום רבוי וכיוצא מאלו הענינים שתסכים עם הדעות הנבואיות. אמנם הוא רע ומר במה שיכחיש אותה כמו שהוא בענין ההשגחה והשרות הנבואה והשכינה ונתינת התורה וכל הדברים הנמשכים אל זה וכן השכר והעונש וזולת זה. ולזה היתה האזהרה חמורה מאד כי ביום אכלו ממנו ויחשוב שאין עוד מלבדו מות ימות כמו שעל דרך האמת האכילה וההסתפקות ממנו גרם מיתה לאדם ולכל דורותיו. וד' הנהרות הם הכחות המיוחדות לאדם אל כל אחד מהם. כי פישון הסובב את כל ארץ החוילה הוא יהיה השכל הלמודי המעיין בגשמים הסובבים את הארץ המגידים ומספרים כבוד אל תמיד אשר שם השמש והירח והככבים הנמשלים אל הזהב הטוב והבדולח וכל אבן שהם יקר וספיר. והנהר השני הוא גיחון הוא הכח המיוחד אל החכמה הטבעית המשתדלת בעבודת האדמה אשר קראוה החכמה הפחותה כמו שאמר הוא הסובב את כל ארץ כוש. והנהר השלישי חדקל ההולך קדמת אשור כי הוא חד וקל מכל הכחות הסכליות. וכבר נמצא זה הנהר מיוחד אל הנבואה כמו שכתבנו. והנהר הרביעי הוא פרת הוא הדעת הפילוסופי המתעסק באלהות אשר בו הטוב והרע כמו שנזכר ונקרא פרת לפי שרבים שתו ממנו ממה ששתו ממי חדקל ושכרו מיינו והשחיתו התעיבו עלילה והוא מה שכלנו בימים הראשונים ומה שרמה לנו עד הנה כי מיין זה העיון המחקרי שתו חכמינו גם שמריו שתו אנשינו עד אשר נפתה לב העם בכלל לגרש האמונה האלהיית מלבם ולהחליש בה כחם יותר מכל העמים אשר על פני האדמה אשר לאורני ראו אור בתחלה ועתה עינינו רואות וכלות כי לקנאה זו חברתי חבור קצר קראתיו חזות קשה בו סדרתי זאת התלונה על מכונתה בשנים עשר שערים ובעשירי מהם יחדתי ביחור זאת הפרשה והשלמתה על זה האופן. ואע"פ שנרמז הנה יבוקש משם כי הוא בעיני עקר כל מה שיאמר בה. וכמה העירו חכמינו ז"ל על זה בפירושם צוואה זו כמו שפירשוה באומרם. ויצו יי' אלהים אמר ר' לוי (ב"ר פ' ט"ז) שצוהו על ששה מצות. ויצו, על עבודת עכו"ם כמו דאת אמרת כי הואיל הלך אחרי צו (הושע ה יא). יי', זו ברכת השם כד"א ונוקב שם יי' (ויקרא כד). אלהים. אלו הדיינין כד"א אלהים לא תקלל (שמות כב כז). על האדם, זו שפיכת דמים כד"א שופך דם האדם (בראשית ט ו). לאמר, זו גלוי עריות. כד"א לאמר הן ישלח איש את אשתו (ירמיה ג א). מכל עץ הגן, צוהו על הגזל. הנה שיאמרו בבירור שאין ענין זאת הצואה רק להזהירו מהמינות בדעות הנפסדות במהותו יתעלה והוא ענין הטוב הנמצא בעיון ההוא ולהרחיקו מהרע הנמצא בו מצד הכחישו בהשגחתו ית' כי על כן יזהירנו מכל הפעולות המגונות אשר ישמר האדם מהנה מיראת העונש והוא מבואר ויועיל זה הגלוי לשתובן כל הפרשה על זה הדרך. ומכל מקום לא אמנע מרמוז אל השלמת הדרך הנכון הזה בכל מה שיבא ודי בזה למה שכווננו אליו בזה השער ויבא אחריו מה שיורה על הסבה העצמית אשר בעבורה לא עמד אדם על מצותיו ולא נזהר באזהרותיו והיה מה שהיה ממנו ומזרעו אחריו כי הוא הראוי להודיע ולהודע:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף