עצמות יוסף/קידושין/י/א
|
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאני התם דאמר קרא לבדו וכו' אין לדקדק לשתוק קרא ממשכבי אשה דאיתקוש משכבות להדדי ושמעינן ליה מדכתיב לבדו דאחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה כיון דאיכא דרשא אחריתי דדריש אידך תנא ביה אי לאו משכבי אשה לא הוה שדינן לבדו להך דרשא:
תוס' עד שיהיו שניהם שוים וי"מ וכו' ודוחק פירוש דוחק הוא דרבי אושעיא לא אתי כסתמא דמתני' וק"ל. ויש לדקדק למה לא אוקמוה להך מתני' בנשואה שאם היתה גדולה בחנק וכמו שכתבו התוס' ז"ל. ונראה דהתוס' ס"ל דלרש"י בנשואה פשיטא דפטור שהרי כתבו עליו דמשום הכי בעי בארוסה משום דבנשואה ודאי פטור דכתיב בה ומתו גם שניהם וכמ"ש בסמוך. עוד כתבו אבל לפ"ה קשה אמאי מבעי' ליה וכו' וקשה נימא דמשום חידושא בעי בארוסה דאפי' תימא דבנשואה חייב בעבור שהם שוים אי חייב' לה חנק הכא אע"ג דאם היתה גדולה היתה חייב' סקילה. עוד כתבו וק' דאיכא התם אמוראי וכו' ובעי התם לר"מ וכו' הנה הרואה פ"ד מיתות יתבאר לו דלא בעי לר"מ כלל וכונת התוס' הוא דכיון דמבעיא ליה אי לרבי מאיר חייב או פטור ומצדד צדדים בהא דשתיק רב ופריך ליה שמואל אמאי שתיק וכו' א"כ כדפריך תלמודא ואידך וכו' אע"ג דקאי אפלוגתא דרבי יונתן ורבי אושעיא נמשך זה ג"כ כסברת רבי מאיר אי ס"ל הכא כפי הצדדים שיש עליו. וקשה בדבריהם ז"ל כיון דכתבו דלא בעי בנשואה משום דפשיטא דפטור מאי האי דפריך התם והכתי' ומתו גם שניהם וכו' דהא הך קרא איירי בנשואה. עוד קשה היכי כתבו הכי כיון דאיכא פלוגתא דתנאי דרבי יונתן ורבי אושעיא ומר נקט קרא דומתו ומר נקט קרא דלבדו לפי דבריהם ז"ל ליכא פלוגתא ביניהם ולא מידי. ונראה דכי פריך והכתיב ומתו גם שניהם שתיק רב משום דראה דבהך קרא גופא איפליגו תנאי אלמא בארוסה ג"כ אפשר לאוקומ' הך קרא ופירוש דשמעת' הכי הוי אמאי שתיק רב נימא לי' לבדו וכו' דאיירי בארוסה דההיא קרא דגם שניהם איירי בנשואה ומשני כתנאי כלו' להכי שתיק לפי שרא' תנאי חולקים בזה ואי הך קרא איירי בנשואה בדווקא היכי פליגי תנאים בהך דחד נקט קרא דנשואה ואידך קרא דארוסה והשתא תלמודא קאמר כתנאי להליץ על שתיקתו של רב ומ"מ הוקשה להו לתוס' ז"ל דנהי דאיפליגו בהכי אבל כשנקש' לר"מ או לחד מהני תנאי קרא דומתו גם שניהם מאי עביד ליה מצי לשנויי לך דאיירי בנשואה כנ"ל לפ' דבריהם. ולענין הלכה מאי דהאשה נקנית בביאה בא ההסכמה מדברי הכל שנקנית אלא דמר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא ובמה שהובא בשמעתין אגב גררא יש לדק' בו קצת שהנה הרמב"ם בפ"ג מה' איסורי ביאה פסק כר' דהראשון בסקיל' וכלן בחנק ולדברי ר' ס"ל דבקנס כלן חייבי' וכפי מה שכתב בפ' שני מה' נערה בתולה בדין באו עליה שנים וכו' נר' דאינו מחייב קנס אלא על הבא עליה כדרכה שוב ראיתי בהר"ן סוף פ' אלו נערות דקדק בדבריו ז"ל ומצא לו ראיה ע"ש:
ובביאה שלא כדרכה ג"כ נקנית האשה וכ"כ הפוסקים וראייתם מדקרו ליה בגמ' בעול' אפי' שלא כדרכה ואין מזה הכרח כ"כ דנקנית בזה אבל יש בזה מן הירוש' ראיה ברורה בתחלת פרק זה ע"ש:
הלכה ב איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה וכו' ומסיק בגמ' כל הבועל דעתו על גמר ביאה וכו' לדעת רב הונא דעביד ק"ו דחופה יהא קונה קשה דלא בעי ולא מידי אי תחיל' ביאה קונה או סוף ביאה קונה דהא הק"ו דאי' בחופ' איתא בהעראה ונימא הכי ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה חופה שגומר' אינו דין שתקנה והוא הק"ו עצמו דאית בחופה ובשלמא לרבנן ליכא למעבד הך ק"ו דאיכא למימר דיו לבא מן הדין וכו' אסוף דינא מה העראה אינו גומר אלא אחר כסף אף הביאה ג"כ ואע"ג דמפרי' ק"ו דהא שכסף לחודי' קניה ולמה לי העראה מ"מ היכא דמפרי' ק"ו אמרינן דיו אבל רב הונא ס"ל כר' טרפון וכמ"ש התוס' למע' וס"ל דלא אמרי' דיו. גם לק"ו שעושה רב הונא דחופה קונה וכו' איכא למימר העראה תוכיח שעם שגומר אחר כסף אינו קונה. ונראה דלרב הונא אה"נ דהערא' קונה מהאי ק"ו גופי' אבל דוחק הוא דסתמא דתלמודא לא בעי אליבא דרב הונא ויש שפסקו כרב הונא ואפ' שאותם הפוסקים כר' הונא לא יפרשו פי' רבינו נסים גאון ומעיקרא דמלתא נראה דאיכא למפרך אהך ק"ו ולו' מה לכסף שכן עושה כל עיקר הקנין אבל בהעראה כיון דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ואית ביה תחלה וסוף אין מן הראוי שתקנה. ולפירוש ריב"ם שכתבו התו' דהכא איירי במפר' וכו' לא הוה ליה למימר בגמ' למאי נפקא מינה דפשט' ידה וכו' הוה ליה למימר דנ"מ היכא דהער' בה ופי' מיד אי קנייה או לא ואפשר דקאמר נ"מ היכא דפשטה ידה וכו' משום דהבעיא היא היכא שגמר כל הביאה ובעי אי נקט בתחלת ההעראה או בסוף הביאה והנפקות' היא בפשטה ידה וכו' וק"ל:
ולפי' ר"ת לשון הגמ' דאמר כל הבועל פי' כל המער' קאמר וקשה לפירושו של ר"ת דאמרי' ביבמות בפ' הבא ע"י כי אתא רבה בר בר חנא א"ר יוחנן גמר ביאה בשפחה חרופה משהכניס בה עטרה ולקמן כי אתא רבין א"ר יוחנן הערא' זו היא הכנסת עטרה וקאמר בסמוך דארב' בר בר חנא ודאי פליג וכו' ולפי' ר"ת דתחלת ביאה וסוף ביאה היינו תחיל' העראה וגמר העראה א"כ אמאי קאמר דארבה בר בר חנא ודאי פליג ומנליה הא דילמא גמר ביאה דקאמר דהיא הכנסת עטרה היינו גמר העראה דאית בה תחלה וסוף והיא הכנסת עטרה דאית בה תחלה וסוף וקרי ליה ביאה ושפיר מסכים כההיא מימרא דקאמר דהערא' זו היא הכנסת עטרה וכיון דרבה בר בר חנא ורבין תרוייהו אמרו המימר' משום ר' יוחנן אמאי קאמר תלמודא בדבר פשוט דפליגי אהדדי ואין לו' דכיון דתרוייהו הוו דברי ר' יוחנן לא הוה להו לשנוי' במלתיה ולמקרי ביאה בדוכתא חד והעראה בדוכתא אחריתי דהא רבה בר בר חנא ורבין לא אמרו ממש דבריו של ר' יוחנן אלא כונתו ומר נקט ליה באנפי חדא ומר באנפי אחריתי וצ"ע. ולענין הלכה כתב הרמב"ם פ"ג מה' אישות ז"ל והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת וכתב ה"ה נר' שנתכון לדעת בעל הלכות שכתב דעתו על גמר ביאה היכא דאמר לה תקדי' לי בביאה סתם אבל אם פי' ואמר בתחיל' ביאה הויא מקודשת בתחילת ביאה ע"כ וכן עיקר עכ"ל ופי' זה הוא פי' ריב"ם שכתבו התוס' ובפ"י מה' אישות כ' הרמב"ם. והבא על ארוסתו לשם נשואין אחר שקדשה משיערה בה קנאה והרי היא אשתו לכל דבר עכ"ל וכתב ה"ה ביבמות פ' הבע"י ופי' בהלכות שהוא בביאה שלאחר אירוסין וכשהיא לשם נשואין קונה בהערא' לבד עכ"ל ודברי ההלכות הם בפ' הבע"י שתירצו כן לקושיית התו' והוא תירוץ רבי' נסים גאון שכתבו התוס' ויש לתמוה כיון שמפ' כפי ההלכות לההיא קושיא איך למד ממנו ה"ה בפ"ג שדעתו כדעת בעל ההלכות שמפ' כפי' ריב"ם כדפ'. והטור בסי' ל"ג כ' ז"ל אבל הערה בה ופירש מיד או שאמר תחלה שדעתו לקנות בהעראה קנה מיד ע"כ הסכים לפי' ריב"ם ורשב"א שכתבו התוס' וס"ל דתרוייהו איתנהו ולא פליגי אהדדי וכ"כ הריטב"א ז"ל הלכה ג ביאה נשואין עושה וכו' נ"מ ליורש' וכו' איכא נפקותות אחרות והוא לקבל את גיטה דאי אמרת נשואין עושה אין אביה מקבל את גיטה וכמ"ש התוספות וכן לאכול אביה פירות בחייה ולמעשה ידיה ולזכותו במציאת' כדקתני במתני' דמייתי וקצר במובן. ויש לדקדק במאי דקאמר תני ביאה וקתני נשאת וכו' דאפשר דמתני' ה"פ מעיקרא קאמר הזכיות שיש לאביה בה והיינו בכספה ובשטרה וגם יש לו בה זכות למסרה לביאה או בשכר שנותנים לה לקדש וכדאי' בירוש' לעיל ואח"כ קתני נשאת כלו' הזכות שיש לו בה למסרה לביאה אם עשאם בפועל והיינו דתני נשאת וכו' ולעולם דאביאה קאי ונר' דמדקתני ואבי' מקבל את גיטה משמע דכבר קבל אביה קידושיה תוס' ומקבל את גיטה יש להסתפק וכו' תפתר שאמרה לו תתקבל לי גיטי במקום פ' והיה לו להביאו וכו' לאו למימר' שהביאו אצלה בה' ימים דאם הגיע לידה שוב אינה אוכלת בתרומה ויותר היה לירוש' לומ' ששלח את השליח לקבלה שיקבל הגט מיד בעלה והיה ביניהם. מהלך י' ימים ומצא השליח סוס רץ והגיע בה' ימים. ונראה דהבנ' הירוש', הוא שהיא שלחתו למקום פ' והבעל לא היה באותו מקום וצריך הבעל י' ימים כדי שיביאהו למקום השליח והביאו בה' ימים ולכך האשה אכלה באותן הימים ואף על גב דקימ"ל דאינה אוכלת בתרומה בעושה שליח קבלה הכא דקבעה ימים אוכלת והא שלא עשה הירוש' המציאות שכתבתי אפשר דכיון שהשליח במקום האשה כבר היא רואה אם יש לו סוס רץ מוכן ונראה להם דוחק לומר שמצאו השליח בחצי הדרך. ודע שזה שאמרו בירוש' שחייבת קרן וחומש היינו בהשיאה אביה קטנה וגדלה באותן הה' ימים דאל"כ הא קימ"ל שקטן לאו בר תשלומין הוא. עוד יש לדקדק שהירוש' היה יכול לאוקמי גם למשנה אחרונה וכגון דקביל עליה הבעל דאפי אית בה מומין תהא אוכל' אלא דהירוש' חדא מינייהו נקט וכיון שכן אין הכרח לתוס' למה שהוכיחו מדלא מוקי וכו' וק"ל:
תוס' וחייבין עליה וכו' הוה ליה למימר אדעת' דהכי לא יבם וכו' י"ל דהוה להו למימר הא אילוני' לאו בת יבום היא כדלקמן בקל ית':
קתני ביאה וכו'. קשה אמאי לא מוכח מריש' דקתני דאביה מקבל את גיטה ואי בנשואה אין אביה מקבל את גיטה ונראה דהכא התירוץ מבואר דקאי אכסף ושטר אבל בלישנא דנישאת קשיתי' דלעיל הוכיח ביא' ואח"כ נשאה אלמא אירוסין עושה ומשני לה בדוחק דאשארא קאי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |