עצמות יוסף/קידושין/ו/א
|
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הלכה ז דף ו תנו רבנן הרי את אשתי וכו' איבעי' להו חרופתי מהו וכו' שנאמר והיא שפחה וכו' והשתא ס"ל דקרא איירי בחציה שפחה וחציה בת חורין אבל לפי המסקנא דמסיק דדוקא ביהודה ס"ל דבשפחה, כנענית הכתוב מדבר וקשה דאם כך מאי פריך ויהודה ועוד לקרא דכיון דהוי פלוגתא דתנאי נימא דמיהודה מייתי ראיה, דהלכה כמ"ד דבחציה בת חורין הכתוב מדבר דכיון דביהודה קורין לשפחה חרופה אי לאו דס"ל הכי לא סי"ל למקרי לארוסה חרופה וא"ת דזה אי אפשר דאכתי תקשי לך ויהודה הויא רובא בעלמא א"כ אמאי לא פריך תלמודא הר קושיא וראיתי כתוב בתוספי הרא"ש וז"ל יהודה ועוד לקרא אם היתה הראיה טובה לא היה תמה על שהביאה אחר הפסוק אלא לפי שאינה ראיה כדקאמר ויהודה הויא רובא דעלמא עכ"ל אפשר בדבריו ז"ל עלה ארוכה לקושייתנו ולענין הלכה הויא ספק מקודשת עם שהרמב"ם כתב דהויא ודאי מקודשת והר"ן תמה על דבריו ובטור א"ה כתבתי טעם נכון לדעת הר"ן ז"ל וכי תדעו הנגון הוא לו' דהוי ספק מקורשת ובכל הנך לישני צ"ע לענין פסק הלכה איך נדון בה. והנה בלישני קמאי דהויא ודאי מקודשת נראה מדברי הר"ן ז"ל דוקא דהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה שכך כתב ז"ל ובאידך לשונות אחריני דלעיל דאפשיטא לן דמהני כגון לקוחתי קנויה לי ואינהו אחריני דוקא במדבר עמה על עסקי קידושין דידעה מאי קאמר לה א"נ דאמרה לשם קדושין קבילתינהו הא לאו הכי לא שאין האשה מתקדשת אלא לדעתה עכ"ל והרא"ש ז"ל חולק בדבר:
ומצאתי כתוב בשם הרב מהר"ר שמואל הלוי זלה"ה בהשגות שהשיג על מהור"ר שכנא שרצה לפרש פשט חדש בשמועה זו בדקדוק שדקדק בלשון הגמ' באו' הב"ע דאמר לה בהני לישני ע"כ. ותימא מה שייך לומר כאן הב"ע הא ודאי וברו' דלא בעי הבעי' אלא אהני לישני וכו' וכתב עליו מהר"ש ז"ל המורה לא ראה בהלכה זו אלא פי' הר"ן שפי' במאי עסקינן כלומ' בהני לישני דמבעי' לן אי הוו קידושין או לא והוא פי' הרב בעל העיטור ז"ל ולפי פי' זה קשה מאי הכא במאי עסקי' פשיטא דבהכי עסקי' ובהכי שיילינן במאי אי בשאין מדבר וכו' וכבר נשמר הר"ן ז"ל מזה והבליעה בנעימות כמו שנראה בפירושיו כלו אשגרא דלישנא הוא ולאו דוקא אבל אנחנו יש בידינו פי' אחר דכי שיילינן במאי עסקינן אכולהו לישני קאי אפי' בהרי את לקוחתי וזקוקתי דהוו לישני מעליא דאי לא ידעה מאי קאמר ולא היו עסוקין בענין אינה מקודשת כלל והרשב"א ז"ל הביא פי' זה בשם רש"י ז"ל אע"פ שאין נראה כן מהפירושים שבידינו מכל מקום חזי מאן גברא רבה קמסהיד עלי' ולפי פי' זה כי משני לעולם במדבר עמה וכו' צריך לפרש דבהנך לישני דאיבעיא לן הוא דאיכא לספוקי אי לקידושין קאמר או למלאכה קאמר דאיכא למימר דגלי דעתיה שאינו חפץ לקדשה אבל לקוחתי וזקוקה לי נהי דלא ידעה מאי קאמר לא גלי דעתיה שאינו חפץ לקדשה וכיון שהיה מדבר עמה על עסקי קידושין ידעה אבל אם לא היה מדבר לא הוה ידעה. והשתא דאתית להכי לפי' הר"ן ז"ל נמי יתיישב שהתלמוד נשמר מפי' הרשב"א שלא תפרש דבלקוחתי וזקוקתי נמי דלא ידעה מאי קאמר אינה מקודשת אלא אם היה מדבר עמה דלא אמרינן הכי אלא בלישני דמבעי' לן דשייך לומר למלאכה קאמר ובדין היה שיפרש כן בדברי השואל במאי עסקי' בלישני דמבעי' לן אלא שלא חש עד המסקנא דממילא שמעינן דמעיקרא נמי לא שיילינן אלא בהנך לישני דמבעי' לן עכ"ל וחידושי הרשב"א לא נמצאו בידו אבל מלשון הר"ש הלוי זלה"ה נראה שלדעת הר"ן בהנך לישני מעלי' לא בעי' עסוקים באותו ענין ובסדי' כתב הר"ן דבעינן שיהו עסוקין באותו ענין אא"כ הבינה ואמרה דלשם קידושין קבילתינהו אלא שהר"ן לא רצה לפרש הכי משום דבהנך לישנא מעלייתא יש לחלק בין הבינה ואמרה דידעה וכפי החילוקים שכתב הר"ן ז"ל, אבל דעת הר"ן נראה דבהנך לישני מעלי' לא בעי' שהוא מדבר עמה ומדברי הטור נראה שאפי' בלשונות שהיא ודאית מקודשת צריך שתבין שהוא לשון קידושין ומיהו אם אמרה שאינה מבינה בלשון ההוא יש להסתפק אי דעתו שאינה מקודשת כלל אי הוו ספק קידושין ומדקדוק לשון ה"ה נראה דאינה מקודשת והרא"ש ז"ל כתב דלאו כל כמינה לומר דלא ידעה ועם שהרב הגדול מוהרי"ק זלה"ה רצה להסכים דעת הרא"ש לשאר המפרשים ושדברי הרא"ש הם באיש המקדש הרואה דברי הרב רבינו ירוחם יתבאר לו שאאשה קאי והמדקדק בדבריו היטב ית' לו זה:
ויש לספק בדברי הרא"ש אי מאי דקאמר הני לישני דברירא לן דהוו לשון קדושין קאי אכל לישני דהוו קידושין ודאי כגון זקוקתי לקוחתי והרי את ברשותי או דלמא דוקא בלישני ברירי כגון הרי את מקודשת או מאורסת הוא דלאו כל כמינה לומר שלא ידעה אבל בהנך לישני דזקוקתי ולקוחתי וברשותי אפשר דנאמנת ע"פ דבריה ונתברר ספק זה מדברי רבינו ירוחם שהדין בזה בכל הלשונות שכתב בנתי' כ"ב ח"א ז"ל וכל אלו הלשונות שהיא ודאי מקודשת לאו כל כמינה לומר שלא ידעתי שנתנם אלי בתורת קדושין אפילו לא דבר עמה על עסקי קדושין כלל וכתב שאם אמרה דלא ידעה הוו ספק קידושין והכי נקטי' ובלישני דמספקא לן אם לא היה מדבר עמה ואמרה האשה דקבלינהו לשם קדושין להר"ן הויא ספק מקודשת אבל רבינו ירוחם כתב בשם רבו דאינה מקודשת ע"ש וכהר"ן נקטי'. ואם יש לחלק בין זמן התלמוד לזמנינו זה אינו ברור בדברי הפוסקים אך זה מצאתי בהריטב"א ז"ל במאי עסקינן אלימא כשאין מדבר עמה וכו' אפילו דלא קיימי אלא אהנהו לישני דמבעיא לן אבל בהנהו לישני דתני בברייתא בהדיא דהויא מקודשת לא קמבעיא להו דלדידהו לישני דמוכחי לקידושין אינון ופשיט מלתא דכל שהיה מדבר על עסקי קדושיה מקודשת דלקדושין משמע ולא למלאכה מיהו היינו לדידהו אבל לדידן דלא בקיאין נשי בלישנא דהוי' ואינם יודעת בלשון הקודש כל היכא שאין מדבר עמה על עסקי קדושי' ואמר לה אפילו מהנהו לישני דתניא בהו מקודשת לא חיישינן לה דאיהי לא ידעה מאי קאמר אבל במדבר עמה על עסקי קדושיה הא ידעה דלקידושין קאמר לה וכיון דהוו לישני דקדושין הרי זו מקודשת גמורה ובאומר הרי את מקודשת לי הרי הלשון ברור ומוחזק וחזקה הוא דידעה ואפי' כשאין מדברים עמ' על עסקי קדושי' חיישי לה שידעה והויא מקודשת וזו שיטת גדולי רז"ל והיא הנכונה בעיני עכ"ל והנה ממאי דכ' בתחלת דבריו אבל בהנהו לישני דתני בבריית' בהדיא דהויא מקודשת וכו' ופשיטא מלתא דכל שהיא מדבר עמה וכו' נר' דס"ל ז"ל דצריך שיהא מדבר עמה על עסקי קדושיה אפי' בהנך לישני דהוי מקודשת ובסמוך כ' ז"ל אבל השתא לדידן וכו' כל היכא שאין מדבר עמה וכו' ואמר לה אפי' בהנהו לישני דתני' בהו מקודשת לא חיישי' כנראה דזה דוקא לדידן לא בזמן התלמוד ונראה דדעתו ז"ל ודאי כן הוא כדעת הרא"ש ז"ל דבהנהו לישני דהויא מקודשת אין צריך שידבר עמה על עסקי קדושיה ומ"ש ופשיטא מלתא וכו' כלומר דודאי אין מקום לומר דהבעיא קאי על הנך לישני דהיכי מספקי' אי הוו למלאכה או לקדושי דפשיטא הוא דלקדושין משמע אלא ודאי דלא בעי אלא על לישני דמבעי' לן וכיון שכן דהני לישני דודאי לן שמקודשת אין צריך שידבר עמה ודוק' בזמנם אבל לדידן לא אלא צריך שידבר עמה וכו' ומיהו עדיין נר' דבזמנינו נמי אפילו אם לא היה מדבר עמה על עסקי קידושיה יש לחוש כנ"ל:
הלכה ח דף ו אמר רבי יהודא וכו' הלכה כר' יוסי וכו' והוא שעסוקין באותו ענין וכו' דע כי בהך שמעתא באו דברים ברוב ענין בין חכם אחד אשכנזי מוהר"ר שכנא זלה"ה ובין ה' מוהר"ר שמואל הלוי זלה"ה ואם באתי לכתוב כל דבריהם היה צריך להאריך ולצאת חוץ מן הכונה ולא יהיה כונתי בזה כי אם לקצר ולכתוב תמצי' מה שעולה לפסק ההלכה. הוקשה למה"ר שכנא דמסוגיין משמע דבעינן עסוקים באותו ענין ובפ' האיש מקדש תנן המקד' ב' נשים וכו' אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודש' שמחמת קדושין הראשונים שלח וכן קטן שקדש ע"כ משמע מכאן אי לאו טעמא מחמת קידושין ראשונים שלח היו קידושין אף על פי שלא פירש שלשם קידושין שלח ואין לתרץ דבפ' האיש מקדש איירי באתרא דמקדשים והדר מסבלי להכי הוו קדושין בסתמא ובפ"ק דמעש' איירי באתרא דמסבלי והדר מקדשי דאם כן מה בא רב פפא לחדש לחלק בהכי הלא המשניות שלמות הן והאריך ליפות הקושיא והעלה בפירוש' דמלתא דהך ברייתא דצריך שיהיו עסוקין באו' ענין מדברת באשה שיצא עליה קול מראשון וקול משני שמותרת אף לראשון לאחר גירוש שני או מגרש שני ונושא ראשון רק שצריך כל אחד הן ראשון שני שנושאה לאחר גרושי חבירו לקדשה קדושי תורה ומיירי הכא שא' עושה חבירו שליח לגרושין או לקידושי תורה באיזה שמתרצה האשה והאי הוא שמדבר עמה על עסקי גיטין וקידושין שתקבל גט מאחד וקדושין מאחר לאיזה שתרצה ונתרצית לקבל הגט מהא' וקידושין מהאחר ונתן לה הגט מאותו שלא רצתה אותו אפי' בפירוש ואחר כן נתן לה קידושין סתם או נתן לה קידושין של תורה מאותו שנתרצה לו ואחר כך נתן לה הגט ולא פירש בהא פליגי ר' יוסי ור"י זה או' דיו וזה או' צריך לפ' לפי שכשנתן לה הגט אח"כ נותן לה דבר מה בסתם היא סוברת שהוא פרעון כתובה של אותו האיש שקבלה ממנו הגט וכן אם נתן הקידושין תחלה ואחר כך נותן לה הגט בסתם היא סוברת שהיא הכתובה מאותו האיש שקבלה הקידושין מחמתו ולכן צריך שיהיו עסוקין באותו ענין משום דאיכא למטעי אבל מי ששדך ונותן לה דבר מה בסתם שלא פירש לאיזה ענין הוא נותן לה מסתמא הוו קידושין אא"כ קדשה קידושין של טעו' שאני או' לשם קידושין הראשונים שלח עכ"ל ובקש' הכרחיות דקות צנומות לקיים פירושו זה מדברי רש"י ז"ל דקדוקים מהבל ימעטו ומוהר"ש הלוי זלה"ה הכה מאד על קדקדו אם בסיב' פירושו שאין לו שחר אם בעבור שעיקר הקושיא היא כתובה על ספר בדיו בדברי התוס' זלה"ה בפרק האיש מקדש שהקשו קושיא זו לרש"י והם ז"ל פירשו דרך אחר בענין הסבלונות וכתבו דעיקר החשש' היא שמ' קדושין אחרים קדמו להם:
אבל מדברי הרא"ש ז"ל בפרק האיש מקדש למדנו דין מחודש שכתב על דברי רש"י ז"ל ואף על גב דנתן לה סתם ולא פי' לא הוו קדושין אא"כ דבר עמה תחלה על עסקי קידושין וכל זמן שעוסקין באותו ענין מכל מקום חשש קדושין איכא עכ"ל ובאמת דבריו ז"ל מגומגמי' דאי אין עסוקין באותו ענין מנא ידע' ואפשר דכשהיה מדבר עמה תחלה אף על גב דאין עסוקין כתב כן ודמי לדינא דמקדש בפחות משוה פרוטה או קטן שקדש למדבר עמה ואין עסוקין באותו ענין דיש לחוש ולהחמיר לדעת הרא"ש ולא ראיתי שהוזכר זה בדברי הפוסקים. והר"ש הלוי זלה"ה כתב חילוק אחר בדין והוא זה בלשונו ז"ל והפי' הנכון אצלי בשיטת רש"י זלה"ה דלעולם כדס"ד וכסברת הר"ם ז"ל דס"ל דבהיה מדבר ואין עסוקין באותו ענין אפי' חשש ליכא בשום מקום אלא שסובר רש"י דהיה מדבר עמה ופסק גרע משדך דכיון שהתחיל לדבר על עסקי קדושין באהבה רבה היה לו לקדש מיד באותו חמימות וכיון דנעתק מענין לענין גלי אדעתיה דאישתפוך חמימי ומיהדר הדר ביה ואף על גב דנתן אחר כך כיון דלא חזר ופירש עדיין בחזקת חזרתו הוא ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה משום כיסופא דמכסיף מינה אבל שדך אשה שדוכין בעלמא ונתרצית אף על פי שלא יקדש ולא יתן כלום אין כאן גילוי דעת שחזר בו הילכך כששולח אחר כך סבלונות הרי הוא כבני מקומו אי מקדשי והדר מסבלי י"ל אף זו לקדושין מכוון וגם האשה שיודעת מנהג המקום מסכמ' בכך כיון שקבלתם סתם וכ"נ שלכך כיון רש"י במה שפי' מה ששדך אשה ונתרצית וקדם ושלח סבלונו' וכו' ונשמר רש"י שלא אפר' חוששין לסבלונ' במי שהיה מדבר עם האשה על עסקי קדושין והפסיק הענין ונתן לה סבלונות ותכשיטין אלא מיירי בשדיך לחוד דאם היה מדבר וכו' גלי אדעתי' דהדר ביה וכדכתב ואפי' באתרא דמקדשי והדר מסבלי ליכא חששא כלל ומה שכתב וקדש ושלח נשמר שלא אפ' דמיירי במי שקדש קדושין גרועים ונודע לו שהיו בטלים ושוב שלח סבלונו' או נתנם מידו דבכי האי גוונא פשיט' דחוששין לסבלונות דגלי אדעתיה דמקדשי והדר מסבלי וכדכתיב' ולא מכח סברא לבד דחה רש"י ב' פרושים אלו אלא מכח הסוגיא דאי איתא דהיה מדבר רב הונא ורבא בהיה מדבר ופסק ועסק בענין אחר היכי ס"ד רבא לאותובי אשמעתין ממתניתין התם כדקתני טעמא שמחמת קדושין הראשונים שלח דהשתא אין לתרץ דס"ד דרבא דחוייא דאביי דלישנא בתרא דלא מבעי' קאמר לא מבעי' לא נחית לקדושין כלל אלא אפי' הכא דנח' לקידושין כי לפי דיחוי זה נהי דלא דייקינן דחוששי' לסבלונות דעלמא דלא נחית לקדושין כלל מכל מקום מיניה וביה ודאי דייקינן שאם ידע טעותו ושלח אחר כך סבלונות זו מקודם ולפ"ז מתניתין לא הויא תיובתא אשמעתי' דדילמא דבהיה מדבר על עסקי קדושי' חשוב כמו נחת לקידושין וללישנא בתרא נמי היכא בעי רבא לאוכוחי שמעתין ממתניתין דילמא שאני מתניתין דעבד מעשה ובההיא דברים בעלמא הוו ואביי נמי למה ליה למימר לא מבעיא קאמר וכו' לדחות הדיוק יעמיד אותו ויאמר שאני הכא דנחית לקדושין במעשה וכן י"ל דאם איתא דמיירי רבא בקדש קידושין גרועים ונודע לו שאין כלום ושלח סבלונת היכי מותיב רבא ממתניתין והא עכצ"ל דמינה ובה דייקינן טעמא דאיכא למימר שמחמת קדושין שלח הא אם ידע שטעה דליכא למימר מחמת קידושין ראשונים שלח מקודשת וללישנא בתרא מאי דחי אביי לא מבעיא בעלמא דלא נחית לקדושין עלמא מאן דכר שמיה הא בנחית לקדושין מיירי רבא אלא ודאי מימרא דרבא בסבלונות דלא נחית לקדושין כלל מיירי לא בדיבור ולא במעשה אלא לחוד מיירי ובכן נתיישבו דברי רש"י ז"ל ולפי דרכינו למדנו תירו' לקושיית מהר"ר שכנא אף לפי דרכו דדייקינן ממתניתין דחוששין לסבלונות דעלמא דהיינו בשידך אין קושיא מהיה מדבר עמה דהתם גרע משידך ואפילו חששא ליכא בשום מקום דההיא דהאיש מקדש נחית לקדושין וגלי דעתיה דמקדשי ברישא והדר מסבלי ובההיא דפ"ק הוי אפכא דבעי למיחש לקידושין וגלי דעתיה דהד' בה וכדכתי' עכ"ל פירושו בהלכה ובאמת שהרבה לגנות למהר"ר שכנא מאד והיה לי מקום להאריך בכל הצדדים ואני לא באתי רק לפרש המסכתא לעיקר הדין לבד:
ודע שהרמב"ם לא הזכיר עסוקין באותו ענין כי אם בקידושין אבל בגירושין לא הזכיר אלא היה מדבר עמה על עסקי גיטי' גם בהלכות מעשר שני פ"ד דלא הזכירו ורבי שמעון השוה העניינ' יחד. וראיתי להרב מוהר"ש הלוי ז"ל שהרבה בטענות לחלק בין גירושין לקידושין גם מדברי הריטב"א נראה שיש חילוק בין קדושין לגירושין כיון דלא בעינן דעת' של אשה ומיהו דרכו הרמב"ם להיותו סומך במקומות רבים אל המקום אשר כבר קדם לו הפירוש וסתמא דמלתא בעסוק' בענין מיירי ודקדק בהלכות אישות בפ"ג ז"ל היה מדבר עם האשה וכו' ולא פירש הואיל והן עסוקין בענין דיו ע"כ לא כתב והוא שעסוקים אלא הואיל ועסוקין כנראה דסתמיות היה מדבר הוא בעסוקין באותו ענין גם נראה שכן הוא דעת הרב מוהרי"ק ז"ל בטור א"ה סימן קל"ו שכתב דדעת הרמב"ם דמענין לענין באותו ענין לא מהני וכתב וז"ל וגם מדברי הרמב"ם בפ' ג' מהלכות אישות ופ' א' מהלכות גירושין כתב סתם והוא שעסוקין באותו ענין. והנה בפרק א' דגירושין לא כתב כלל אלא דע' דסתם הכי הוי לדעתו ז"ל כדפרישית והסכים הרב מוהרי"ק לומר דלהרי"ף גם כן לא מהני ותמיה לי דאם כן למאי הלכת' כתב הרי"ף ז"ל הך שקלא וטריא מנא ידעינן אמר אביי מענין לענין וכו'. ונראה דהביאו כי היכי דלא נטעי דמענין לענין באותו ענין כולו מקרי עסוקים באותו ענין ולא היה רחוק מן השכל לומר דהרי"ף ס"ל כדעת הרשב"א ז"ל דמהני:
תוס' לא יהא לו עסק עמה וה"ר עזריאל פירש וכו' וק' וכו' יש להקשות דהא איכא למעט שמא יסבור שהיא מגורשת ואינה מגורשת ונראה דס"ל שדעתו של ה"ר עזריאל בפירוש לא יהא לו עסק וכו' הוא דומה למימרא דרב יהודה אמר שמואל היינו שמדבר עמה על עסקי גיטין וקידושין וכפי הדין היא מקודשת ומגורשת והטועה סובר שאינו כן אבל בתוספי הרא"ש מצאתי טעם ברור כיון שהאשה אינה נשאת כי אם ע"פ ב"ד לא יש חשש איסור בטעותו שהיא מגורשת שב"ד לא יתירוה לינשא אבל בקידושין ליכא למימר הכי אבל לרש"י שפי' דקאי לדיין ניחא דיבא לטעות להתיר' אם אינו יודע. ונראה לדקדק אמאי לא תירצו דיש איסור אם יסבור שאינה מגורשת שיחזור ויקחנה בלי קידושין אחרים ועובר משום לא תהיה קדשה וכו' ונראה דלא חמירא הך איסור' כולי האי כי היכי דנימ' עליה לקמן דקשין מדור המבול אבל כהן המחזיר גרושתו הוא לאו ברו' בתורה והוה סליק אדעתי' דקשי' מדור המבול והקשו התוספ' דאפ"ה לא נאמר אלא באיסור אשת איש:
הלכה ט דף ו וכן בגירושין וכו' יש לדקדק אמאי לא בעי באשה אם אמר לה אין לי עסק ביך מהו ונראה דאין לי עסק ביך פשיטא דלא מהני דהוא נסתלק ממנה והוי כאילו אמר לה איני אישיך וכו'. אבל הר"ן כתב בפ' המגרש גבי מתניתין דגופו של גט וכו' ודוק' בעבד הוא דקבעי ליה אבל באשה לא מסתפקא ליה משום דלא שייך לישנא דאין לו עסק בך אלא בעבד שגופו קנוי ע"כ ולפי חילוק זה נלמוד דאם אמר לה אין לי רשות בך מהני משום דשייך גבי אשה כי האי לישנא אבל אי טעמא דאין לי עסק בך הוי מטעמא דפרישנא שהוא מסל' עצמו ממנה גם כשאמר אין לי רשות בך הכי הוי ונראה דהבנת או' אין לי עסק בך כלו' אין לי עסק בעבודתך אלא תהא לעצמך ולי שלשון זה שייך בעבד לבד שגופו קנוי לא מהני אבל לשון או' אין לי רשות בך הכונה היא שתהא לעצמך ומהני כנ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |