עץ יוסף על ויקרא רבה/כה

עץ יוסף על ויקרא רבה כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה כה

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  

א  [עריכה]

הה"ד עץ חיים כו'. משום דבעי למדרש ונטעתם כל עץ מאכל הערה אל לימוד התורה וקיום מצותיה שהם נטעי נעמנים מיתורא דונטעתם. דאל"כ כי תבואו אל הארץ וערלתם ערלת פרי כל עץ מאכל מבעי ליה. ומדכתיב ונטעתם משמע דבנטיעה עצמה מצוה איכא. והיינו נטיעת התורה. ועל זה מייתי קרא דעץ חיים לזכר לומר דתורה איקריא עץ חיים. ומכיון דמייתי ליה דרש ליה כדרך המדרש:

שלא יהו דברי תורה כו'. משום דקשה ליה יתורא דעץ חיים. דלעיל מיניה כתיב אורך ימים בימינה. והא תו למה לי. לה"ק ר' אחא שלא יהו ד"ת כו' והכוונה בזה שלא יחשוב החושב מאחר שאין בעליונים מי שיוכל לקיים מעשה המצוה כפשוטן. וגם בתחתונים לא רצו לקבלה אלא ישראל נמצא שישראל עשו נחת רוח ליוצרם בקבלת התורה כי לולי הם היתה נשארת כבת בוגרת שאביה מבקש להשיאה ואינו מוצא ונשארת בירכתי ביתו עגומה. לכן אמר שאינו כן. כי עיקר מה שנתנה התורה לתחתונים לישראל אינו אלא לזכותם. שאין המצות לתועלתו יתברך רק שחפץ להצדיק את ישראל. כי אם צדקת מה תתן לו. רק להצדיקם ולהחיותם בה. וזה שאמר עץ חיים היא לטוב המקבלים אותה היינו לטוב המחזיקיה בה ניתנה לא לתועלת הנותן ח"ו. ולא תקח אמרי אלא א"כ יש לך זכות היינו אם תהיה ירא כדכתי' ירא את ה' בני וגו' ופי' אם תהיה ירא את ה' תזכה לתורה שע"י תהיה נקרא מלך כדכתיב בי מלכים ימלוכו. וזהו שאמר בני אם תקח אמרי ור"ל שאם תקח אמרי הוא סימן שאתה בני ר"ל ירא שמים. שבלא זכות לא תקח אמרי כמו שאמרו אם אין יראה אין חכמה:

והוא רוצה להשיאה. למי שמוצא. כן הוא בדב"ר פ"ז ותנחומא סדר עקב וכצ"ל וכמ"ש לעיל פ' כ"א בתך בגרה כו' (רד"ל):

אם יש לך זכות קח אמרי. אפשר מסרס המקרא אם תצפון מצותי אתך אז תקח אמרי (רד"ל):

אפירטון. פי' בלשון יוני ורומי שודדי אניות בים [מוסיף הערוך]:

לא היה תקומה. לרוב העולם שאינם בעלי לימוד:

יקים. שעוזר ומקים ללומדיה. מדברי הרב המאירי סוטה כ"ב נראה שמפרש מחזיק ומקים הן מקיימים המצות בפשטו. ועמלים הן שטורחים להשיג אור התורה וחכמתה ע"ש (רד"ל):

כי בצל החכמה. סיומא דרב הונא הוא לראיה שנוכל לפרש למחזיקים מחזיקי לומדי תורה כי זה הפסוק השוום יחד ג"כ:

ולא היתה ספק בידו להחזיק. אע"פ שהחזקתו לא היתה כדי סיפוק. ומ"מ החזיק קצת במעט האפשר בידו. ולא למחות ומיחה אף שלא ישמעו בקולו:

ב  [עריכה]

צל וחופות כו'. דהיינו מחזיקים ביד ת"ח אצל ת"ח. כלומר ששכרם שוה או קרובים זה לזה כמסובים בסעודה זה אצל זה. ונקט צל וחופות על דרך משל כדכתיב ועל מקראיה ענן יומם וגו' כי על כבוד חופה וסוכה תהיה לצל יומם:

ואית ליה ג' קריין. ויש לו ג' פסוקים לראיה:

אשרי אנוש יעשה זאת. הוא הלומד התורה שנקראת זאת שנאמר זאת התורה וגו'. ובן אדם יחזיק בה זה שמחזיק ידי לומדי תורה:

שמעון אחי עזריה אומר משמו. לא שהלכה היתה נאמרה בשם עזריה כדמשמע מאגדה זו. שתיבת משמו הוא ט"ס כי שמעון אחי עזריה נזכר במשנה בפ"ק דזבחים ובפ"ה דטהרות ולא קאמר משמו. אלא כוונת המדרש מדיחס לשמעון על עזריה אחיו הקטן ממנו ש"מ גדול שכר המחזיק כמו שמסיים שנקראת הלכה על שמו פי' שאומר הלכה דהיינו שמעון נקרא על שמו של עזריה. ונמצא שמו של המחזיק נזכר בהלכה:

לפיכך נקרא הפסוק על שמו. בעל אות אמת הגיה נקדם בפסוק. ואין צורך דה"פ דבמה שאמר ולזבולן אמר ולא קאמר ולזבולן ויששכר נקרא הפסוק על שמו שתלה הכל בזבולן כאילו הוא לבדו המתהלל כאן. ופי' הכתוב שמח זבולן ממה שיששכר באהליך כדלעיל בב"ר פ' צ"ט:

יוצאין למלחמה ונוצחין. ואין זה אלא בזכות שמחזיק ביד יששכר שיעסוק בתורה כדכתיב התם ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. והזכיר זה כאן סייעתא למה שאמר עץ חיים היא למחזיקים בה לומר שאפילו בענין המלחמה בלי כוונה נותנת חיים ותציל ממות:

דרש ר' יהודה בן פדיי'. כצ"ל וכן הוא בתנחומא שמיני סי' ח'. שלכן א"ל בר קפרא להלן רבי יהודה בן אחותי כדאי' בכ"מ שהיה בן אחותו של ב"ק:

מי יגלה עפר כו'. דרש סיומא דקרא שאמר יהיו לכם ערלים. מלת לכם דייקא לכם ולא לאדם הראשון שלא המתין אפילו שעה א' מלאכול מעץ הדעת. והוא צווה שלא לאכול. ואתם תהיו ממתינים ג' שנים מבלי לאכלה:

ג  [עריכה]

פתח אחרי ה' אלהיכם כו'. משום דק"ל יתורא דונטעתם כדכתבתי בסי' א' ס"ל ר' יהודה בר סימון דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דמצוה לעסוק במטע אילנות כשיכנסו לארץ מיד כמו שעשה ה' בתחלת ברייתו של עולם. ולהכי מייתי מאחרי ה' תלכו דהיינו שילמדו ממעשיו כדמפרש ואזיל. וענין זה משום ישובו של עולם דלשבת יצרה:

ד  [עריכה]

פתח הגדלתי מעשי כו'. דק"ל יתורא דעץ מאכל. ובעי למימר דאשמועינן דאפי' פלפלין לא חסרה א"י וכדתניא בפ' כיצד מברכין ממשמע שנאמר ונטעתם איני יודע שעץ מאכל הוא. אלא מה ת"ל עץ מאכל הוא לומר לך עץ שטעם עצו ופריו שוה. הוי אומר זה פלפלין ללמדך שהפלפלין חייבים בערלה ואין א"י חסרה כלום כדכתיב לא תחסר כל בה. ולהכי מייתי מהני קראי דמדכתיב נטעתי בהם עץ כל פרי משמע ליה הכי וכדאי' בתנחומא:

אמר הקב"ה למשה לך אמור כו'. אע"ג דאין רמז לזה בכאן. מכיון דמדכתיב זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה דרשינן שאמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי להם כבר קיימתיה לבניכם כדאי' בפ' מי שמתו. לכן מפרש דהא דמשתבח שהגדיל לעשות עם ישראל שבנה להם בתים ונטע כרמים כו' היינו כדי שילך משה ויאמר לאבות. דאל"כ מאי קמ"ל הרי נראין היו הדברים לעין:

הגדלתי לעשות עם בניכם כו'. קשה דע"כ קרא בשלמה כתיב דדברי קהלת ניהו ושהיה מספר מה שהגדיל לעשות בימי גדלותו. ומה ענין לפרש הכתוב על דברי ה'. וצריך לומר דאסמכתא בעלמא היא:

קנה חצים. הם עצים דקים כקנים שעושים מהם חצים ואינן גדלין אלא באיים הרחוקים. ומיער צומח עצים דריש שכל מיני עצים גדלים בה. דאי סתם עצים מאי רבותא. והרד"ל כתב דדרש כמו צומח חצים שה' נבלע בקריאת ב' התיבות יחד וכדכתיב (ש"א יז). חץ חניתו וקרינן עץ חניתו:

עשיתי לי גנות. נקט האי קרא בתר עשיתי לי ברכות שלא כסדר הכתובים. משום דמסיים נטעתי לי כו' הה"ד כי תבואו אל הארץ ונטעתם. ואורחיה דמדרש לסיומי בקרא דענינא דפ' דידן:

ה  [עריכה]

מי שת בטוחות חכמה. משום דק"ל ג"כ דונטעתם. בעי השתא למימר דלמד התורה דרך ארץ שמעתה שהן נכנסין לארץ ישראל ראוי להם לעסוק בפרנסתם ולעסוק בנטיעה. כי לא כימים הראשונים שהיו מתפרנסים בלי טורח ע"י המן והשליו שהיו במדריגת קטנים. ולהכי מייתי האי קרא שמדעת התרנגולת שכשנעשו בניה גדולים דוחה אותה מעליה שילכו לבקש פרנסתם ולא יסמכו על אמן:

בטויא. פי' שדרך לצלותן. וכן מוכח בנשא רבה פ"י (מעריך). אבל בערוך גרס בטיטויא. ותרגום ולחם סתרים ינעם. ולחמא דטיטויא בסימא עכ"ל. ולפ"ז פי' בטוחות בכליות שהם בסתר:

הדא תרנגולתא. זאת התרנגולת:

צווחין. קורין:

כד אפרוחיה כו'. כשאפרוחים דקים וקטנים היא מאספת אותם תחת כנפיה ומחממת אותם:

ומעדרנא כו'. היא עודרת ומנקרת לפניהם באשפה. וכשהם גדולים אחד מהם שרוצה לקרב אליה והיא מנקרת בחרטומה בתוך ראשו ואומרת לו לך ועדור באשפה:

כך כשהיו ישראל במדבר כו'. שאז היו ישראל כקטנים שלא יוכלו לעסוק בפרנסתם כי המדבר לא מקום זרע. ועוד שהשנים ההם היו עסוקים בתורה מאד. שמטעם זה לא הכניסם לארץ מיד. אלא עד שתהיה התורה שגורה בהם בארבעים שנה אלו כדאי' בתנחומא ובמכילתא סדר בשלח:

מכושיה. ישא על כתיפו מרא חצובה שחופרין בו לנטוע נטיעות:

ויפוק וינצוב. ויצא ויצב ויטע לו נטיעות:

שחיק טמיא. כלומר ישחקו ויטחנו עצמותיו. ונקט לשון קללה תחשב לו:

הוה עבר כו'. היה עובר באותו שבילין ודרכים של טבריא. וראה איש זקן אחד עומד והיה חוצב חצובות בקרקע לנטוע נטיעות. והביא מעשה זה לפרש דונטעתם כל עץ מאכל אזהרה שיעסוק בישוב עולם לנטוע ולזרוע כדלעיל. והא ראיה דאותו זקן שהיה רחוק שיהנה מנטיעותיו לא מנע עצמו הן להיות לו או לבאים אחריו. וע' בתנחומא ששם יותר מבואר:

וא"ל סבא כו'. ואמר לו אדרינוס זקן אי קרצת כו' אם יגעת ועמלת בבקר בימי נעוריך כדי שיהיה לך מה לאכול לעת הזקנה. לא תשכח אל תייגע עצמך בימי החושך לעת הזקנה שלא תזכה לאכול ממנו. והמעריך פי' שה"ק ליה אם תגיע לאור הבוקר לא תגיע לערב כי זקנת מאד ולמה לך לטרוח עכ"ל:

א"ל קריצת כו'. יגעתי בבוקר וגם בערב אייגע. ומה שהיא הנאה וטוב בעיני המקום יעשה בי:

בחייך. לשון שבועה. משביע אני אותך בחיים. אמור לי בן כמה שנים אתה יום זה:

ואתה בר מאה שנה כו' בתמיה וכו'. וסבור אתה לאכול מהם:

אין זכיתי. שאאריך ימים כל כך אאכול מהם ויפה עשיתי שנטעתי. ואם לא כו':

אם זכית כו'. אם תזכה לאכול מהם תהא מודיע לי:

לסוף כו'. לסוף ימים אותן אילנות עשו תאנים:

הא ענתה כו'. הרי העת הגיע שאודיע למלך:

מה עביד מלא קרטיל. פי' הערוך סל מאותן תאנים ועלה והעמיד עצמו על פתח הפלטרין. פי' מבצר משגב למלך:

עלון. הכניסוני לפני המלך:

כיון דעל א"ל מה עסקך. כיון שנכנס א"ל המלך מה עסקך. וא"ל אני הזקן שעברת עלי כו':

ואילין כו'. ואלו התאנים מן פריהון:

קלוונין. גוזר ומצוה אני שתתנו כסא של זהב וישב לו עליו. ושוב אמר גוזר ומצוה אני שתפנו זה הסל מן אותן התאנים ותמלאון דנרי זהב:

א"ל עבדוהו כו'. אמרו לו עבדיו לאנדריאנוס כל זה היקר תייקר ותכבד לזה זקן היהודי. ואמר להם בוראו מכבדו ואני לא אייקר אותו ואכבדנו:

אנתתיה כו'. אשת שכנו של אותו הזקן היתה בת פחותה וגרוע כלומר אשה רעה. ואמרה לבעלה בר קבלוי פי' בן אונן וסכל ראה שזה המלך אוהב תאנים ומחליף אותם בדנרים:

מדעליה. שק גדול שמשימין על החמורים:

שמעית. שמעתי:

קלוונים אנא כו'. גוזר ומצוה אני שתעמידו אותו על פתח הפלטין וכל מי שיצא או יכנוס יהא משליך התאנים על פניו:

באפתי רמשא כו'. לפני הערב קרוב אל הלילה פינו אותו ופטרוהו והלך לביתו. ואמר לאשתו כל היקר הזה אני אשלם לך שגרמת לי בעצתך. ודרך קנטור וכעס אמר כן:

אמרה אזיל כו'. פי' לך והשתבח וספר לאמך דרך שבח שהיו תאנים ולא אתרוגים. שאילו היו אתרוגים היו ממיתים אותך בהם. ושהיו תאנים מבושלים שהם רכים ולא פגין שאינן מבושלים כל צרכן וקשים הם. שאילו כן היו הורגים אותך בהם. והיא אמריה תשיב דרך קנטור ולעג:

ו  [עריכה]

רב הונא ב"ק. צריך להיות רב הונא בשם ב"ק. וכן הוא בב"ר סדר לך לך (סדר הדורות):

ישב א"א. משום דקשה לו ערלתו למה לי. דוערלתם את פריו הוה סגי. מייתי הא דיליף אברהם ג"ש מערלת אילן לערלת האדם. דהשתא איצטריך ערלתו להיות מופנה לג"ש ואיידי דמייתי דרב הונא מייתי נמי דרב חנין ושאר החולקים אדרב הונא וילפי מקום מילה משאר דוכתי. ואיידי דבעי למימר דר' ישמעאל דקאמר אברהם כ"ג מייתי נמי הכא הא דתני בקש הקב"ה להוציא כהונה משם ושוב חזר ביה והוציאה מאברהם:

וכי כבר היה אברהם כו'. לשון וכי כבר מכוון למה דאי' בזהר שאברהם לא למד ולא קיים כל התורה אלא אחר שנמול ולא קודם שנמול. לכך דקדק לומר וכי כבר היה אברהם אבינו יודע ק"ו וג"ש באשר אז עדין לא נימול ולא השיג ולא ידע כל זה אלא לאחר המילה (נזה"ק):

מלך שלם. והוא כהן לאל עליון:

כיון שהקדים כו'. אף שהיה צדיק עכ"ז אחר שראינו בו מדה שאחר שנתפעל מצדקת אברהם שכח והזכיר לאברהם קודם. א"כ זה חסרון בחוקו ששוכח בכבוד ה'. וע' בענף:

הוציאה הקב"ה ממנו. כלומר הוציאה שלא יהיה לו כהונת עולם לזרעו אחריו. אבל משם גופיה לא ניטלה. והכי אמר בגמ' והוא כהן ואין זרעו כהן:

ונתנה לאברהם. אע"פ שאברהם מזרע של שם. לא זכה בכהונה מחמת שם אלא מחמת עצמו (רש"י):

נאם ה' לאדוני. בפ' חלק איתא אליעזר אמר כן לשם אייתי הקב"ה לאדוני לאברהם ואתביה לימיניה כו' שנאמר נאם ה' לאדוני ופרש"י שם אליעזר אמר זה נאום ה' לאדני אברהם שב כו'. ובנדרים דף ל"ב פרש"י דוד הוא דקא' דנאום ה' היה לאדוני היינו אברהם שב לימיני כו' וכתוב בההוא מזמור אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק:

ד' ערלות כו'. כלומר שמהכתוב עצמו מוכרע. אחרי שהכתוב אומר התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי מכלל שבאותו מקום הוא. דאם בשאר איברים הנקראים לפעמים ערלה לא יהיה תמים בחיתוכו. והענין כי מלת ערלה הנאמר עליהם. הוא להורות על חסרונם. אם אזנם לא ישמע דבר הראוי. או הפה אשר לא יוכל לדבר. והלב שאינו שומע דבר הראוי. וא"כ בחיתוכם לא יוכל לתקן חסרונם אדרבא יוסיפו חסרון על חסרון. אבל באותו מקום החיתוך הוא התיקון שמסיר התאוה שהוא החסרון כנודע:

נאמרה בלב שנאמר כו' ערלי לב. ונאמרה ערלה בגוף וערל זכר. כצ"ל וכן הוא לעיל בסדר לך לך:

אם ימול מן הפה עדיין אינו תמים. מן הלב אינו תמים. כצ"ל וכן הוא שם. ויש מתמיהים היכי הוה אפשר למול מן הלב. כי הלב לא יסבול פירוק חיבור שבפירוקו מת. ולפחות מידי סכנה גדולה לא יצא ואיך יתכן שיצוה ה' לסכנות נפשות לו ולדורותיו. ושמא מן הלב לא מלבו ממש אלא מכנגד לבו. או מאיזה עורק המחובר עליו (יפ"ת):

מסתברא דנגדא. לפי גירסא זו ר' תנחומא מסייע לנגדא מסברא בעלמא. והדר מייתי המדרש וערל זכר לומר דמהכא ילפינן לה רבי ור' יוסי. אבל גירסת ב"ר פ' מ"ו יותר מתיישב:

וכי יש ערל נקבה. גירסא זו קשה להלמו. אבל בספרים המדוייקים הכי גרסינן וכי לא יש ערל נקבה. וה"פ אי אמרת דהמילה היא בשאר איברים כמו באוזן ולב ופה. וכי לא יש ערלה זו גם בנקבה ומדוע לא ציוה ה' אלא על הזכר הרי ראוי לבטל חלאת זוהמא גם בנקבה. אלא ודאי דה"ק ממקום שהוא ניכר אם הוא זכר אם נקבה משם מוהלים אותו. וממילא לא שייך כלל הך ערלה בנקבה (נזה"ק בב"ר פ' מ"ו):

ז  [עריכה]

דרש ר' לוי כו'. מייתי ליה הכא לומר דמהכא ילפינן מקום מילה. דילפינן מה בשר דהתם היינו ערלת הגוף שהוא מקום הזנות הכי נמי בשר ערלתו דהכא:

וכי יש לזה כו'. כלו' האם הראשונים שהזכיר שם שזנתה עמהם היו בעלי רגל אחד ולכן קרא המצרים שהיו בעלי שני רגלים גדלי בשר לגבייהו. או האם היו למצרים ג' רגלים ועל כן נקראו גדלי בשר לגבי האחרים שהיו בעלי ב' רגלים:

אלא שהיו ערלים. ולפ"ז גדלי בשר נאמר על מותר הערלה:

בעלי גברין היו. ובילקוט גרס בעלי גבורים היו. וירצה שאפילו אבר תשמיש שלהם היה גדול. וכדרך שאמר בפרק הפועלים בתשובת המטרנותא כי כאיש גבורתו ופרש"י אבר תשמיש. ודומה כמו בעל גבר בבכורות דף מ"ד ע"ב במשנה ופר"י גידו גדול. ובגמרא שם תניא כו' ובעל גבר בגיד. וע' רש"י ורד"ק שם ביחזקאל. וע' בערוך ערך בעל:

שהוא געה בערלה. והיא ראש הגויה שהערלה שלו כמו גבעה משא"כ בשאר איברים:

ח  [עריכה]

שוקיו זה העולם. דריש שוקיו לשון שווקים ורחובות. ולפי שהעולם עשוי שווקים ודרכים קראו כך. אבל בבמדבר רבה פ"י מפ' שנשתוקק הקב"ה לבראתו:

שהוא מיוסד על ששת ימי בראשית. ואומר עמודי שעומד ומיוסד בהם. והכוונה כי כמו שהאדם נסמך ע"י שוקיו. כן העולם הוא המעמיד לכל הברואים שיתקיימו עליו. והיא מיוסדת שהולכת כפי טבעה המיוסד בששת ימי בראשית סדר עמידתה וטבעה. עכ"ז אין לה קיום כי אם ע"י אדני התורה שהוא אדני פז. וכאומר שהעולם הוא קיום האדם. אך קיום העולם ע"י התורה וא"כ כולם מקויימים בתורה. והדרש השייך להכא מסיים להלן:

אלו פרשיותיה כו'. ולמה נקראים אדנים שהם בסיס ויסוד לבנין כאדני המשכן. למה שהן לו כעמוד שיש לו בסיס מלמטה כו' כדמפרש ואזיל:

בסיס. רגל ומושב ומצוייר יפה:

וקיפילוס. בלשון יוני כותרת העמוד (מוסף הערוך). וזה לשון התנחומא העמוד הזה אם אין לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה אינו נראה יפה. ולפ"ז נראה שבעמוד שעומד לנוי בעלמא מיירי:

משהוא מנכש עמיה כו'. פי' על ידי שהוא מנכש ומעדר עמו בנטיעותיו נעשה כבן בית:

על שפחתו. ר"ל שפחה חרופה כדמסיים לא אשם אני חייב:

לא חטאת אני חייב ולא אשם. כן הוא לעיל פ"ט. אבל לקמן בבמדבר רבה פ"ט ליכא הני תיבות לא חטאת אני חייב. והיינו משום דמיירי בשפחה חרופה וליכא חטאת בה:

דא"ר יודן בשם ר' לוי. לעיל פ"ט אי' א"ר יודן. ולקמן בבמדבר רבה פ"י הכי אי' ומתוך שהוא יוצא ונכנס בתוך ביתו נחשד על שפחתו וכשם שאדם פורש את עצמו מן פירות ערלה כך המקלקלין בשפחות פרושין מן הכשרים ליום הדין דא"ר יודן כו'. אבל לשון דכאן דאמר ר' יודן לא ניחא:

שהם נוהגים היתר בשפחות. ר"ל בשפחה חרופה על סמך שיביא אשם. וע' ביאור המאמר לעיל פ"ט:

לערלה אתה ממתין. דאין יצרו תקפו ע"ז כמו אאינך:

ולאשתך אינך ממתין. קמפרש דלא תאכל על הדם אזהרה נמי על הנדה ופי' לא תאכל כנוי לתשמיש כמו אכלה ומחתה פיה (יפ"ת). וכמו אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת: ספ"ו דכתובות:

שימצה. לשון מיץ אפים:

עד שימצה דמה. פשטי' היינו עד שתצא נפשה [בדמה כי הדם הוא הנפש] וכדדרשינן אזהרתו מלא תאכלו על הדם סנהדרין ס"ב וכן יתפרש כפשוטו הא דשאול דחוטאים העם לאכול על הדם (רד"ל):

ומי קיים מצות הדם. מייתי להא הכא להוכיח שנוכל לפרש לא תאכלו על הדם קודם מצוי הדם מדאשכחן לשאול שקיים מצוה זה כלומר שהזהיר העם שהיו עוברים ע"ז כמ"ש הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם. שמעינן דלא תאכלו על הדם פירושו קודם מצוי הדם. ואיידי דמייתי ענין שאול מפרש הכא ושחטתם בזה ויבן שאול מזבח דכתיב התם:

סכין בת י"ד אצבעות. כצ"ל וכן אי' לקמן בבמד"ר פ"י והיינו שיעור ב' צוארי בהמה. ואע"ג דאי שחט בהולכה והובאה אפילו בסכין כל שהוא סגי. זימנין דשחטי בהולכה או הובאה לחוד. לכן בעינן סכין בת י"ד אצבעות שהוא שיעור מלא צואר וחוץ לצואר כדאי' בפ' השוחט:

בת י"ד אצבעות. ע' בהגר"א י"ד סי' ח' ס"ק ד'. ומדשני לכתוב בזה ולא כתיב ושחטתם פה דרש דלרמוז על הסכין קאתי (רד"ל):

כסדר זה. כלומר בסכין כזו. ואע"ג דלהפרישם מלאכול על הדם נתעורר לו. איידי דאזהרינהו מהא הזהירם נמי בשיעור דסכין משום דרסה:

ולא נמצא ואת אמרת ותמצא. פי' ברישא אמרת ולא נמצא חרב וחנית בכל ישראל. והדר אמר ותמצא לשאול:

מלאך המציאה לו כו'. הקב"ה המציאה וזה היה לו פרעון על ושחטתם בזה. ואע"ג דושחטתם בזה היה בלילה אחר המלחמה. יש לומר מגיד מראשית אחרית הקדים לו שכרו. ועל דרך מי הקדימני ואשלם:

נח אחד. ואע"ג דאחז"ל דאדה"ר הקריב נמי פר. וכן הבל הקריב מבכורות צאנו. מ"מ אין מפורש שבנו מזבחות. שאולי בלא מזבח הקריבו:

החל להיות ראש במלכים. כלומר הוא היה ראשון למלכים שבנו מזבח. אבל משה עיקר גדולתו מפני נבואתו ויהושע אקרי שופט:

ראש במלכים. ובשבחיה דבר הכתוב לפי שדרך המלכים שלא ליזהר כ"כ בעבודת ה' ע"ד ורם לבבך וגו' אמר ששאול בחסידותו לא עזב את ה' במלכותו. אבל היה ראשון למלכים שנזהרו בעבודתו:

שנתן נפשו על הדבר. פי' שנתן נפשו על השחיטה שהוא צורך מזבח לפיכך מעלה עליו הכתוב כאילו אותו החל לבנות מזבח. וכן הוא מסיים בבמד"ר בהדיא:

לפי שבעה"ז כו'. כדרך המדרש לסיומי במילתא דנחמתא בכמה דוכתי עין הפרשה מסיים הכא בהך מילתא מעין ונטעתם כל עץ דעסקינן ביה או אפשר סמיכות לא תאכלו על הדם קדריש שלעתיד לא יהיה אכילתם כמו בעוה"ז שהמות מקדמת ומניחו לאחרים. אבל לא יאונה להם מות ודם ועי"כ שיהיו חיים וקיימים נודע בגוים זרעם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף