עץ יוסף על ויקרא רבה/ד

עץ יוסף על ויקרא רבה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עץ יוסף על ויקרא רבה - פרשה ד

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ו  ז  ח  

א  [עריכה]

זש"ה ועוד ראיתי כו'. משום דק"ל דלא הול"ל נפש כי תחטא שהנפש לבדה אינה חוטאת רק בחברה עם הגוף כדלקמן. ולכן הול"ל איש או אדם שנא' על חבור הגוף והנפש. כמו אדם כי יהיה וגו' איש כי יהיה טמא. ובעי לתרוצי שמפני שהנפש נתונה במקום המשפט וע"כ הכתוב כמתמיה איך יוצאה ממקום המשפט וחוטאת כדלקמן. מייתי האי קרא למדרש ביה דה"ק מקום שהמשפט נתון דהיינו הדין שמה הרשע דהיינו הנפש החוטאת. ואיידי דמייתי ליה לקרא דריש ליה בכמה אנפי כדרך המדרש:

מקום שסנהדרי גדולה כו'. ר"ל ששלמה צווח איך נהיה דבר זה שבמקום קדוש יהיה מושב לצים:

בשער התוך כו'. משום שלא נמצא בשום מקרא שער הנקרא כן בירושלים על כן דרשו שער ע"ש מקום המשפט כמו ועלתה יבמתו השערה. והתוך במקום חתוך בחילוף אותיות אחע"ה והוא מקום שב"ד הגדול יושבים בירושלים שמשם הלכה יוצא חתוכה ופסוקה כמ"ש וקמת ועלית אל המקום וגו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין וגו' (רש"א):

הן די תלייא כו'. היכן שהוא תולה האדון כלי זיינו. הדיוט הרועה תולה שם תרמילו או סלו:

עבידין קטולין. ישראל עושים שם הריגה:

ואת אוריה. ליכא לפרש שאוריה נהרג בעזרה. כי לא מצינו זה שנהרג בעזרה. אלא פי' בירושלים דמדכתיב דיהויקים הרגו והשליך נבלתו אל קברי בני העם מסתמא בירושלים הוה:

שמה הרשע שם ויגוף ה'. ופי' הרשע העונש ע"ד והרשיעו את הרשע. ור"ל שס"ל כמ"ד בפ' שני שעירים זבח וקטר לעגל בסייף. גפף ונשק במיתה. שמח לבו בהדרוקן. וכיוצא בזה בבמד"ר פ"ט. ולהכי קמתמיה שלמה מאחר שנעשה הדין בעובדים בסייף. למה מתו עוד המגפפים שמן הדין אינם חייבים מיתה מפני זה. כיון שמסתמא לא גמרו בלבם לעבוד עבודה. דאל"כ היו משתחוים לה מיד כאחרים. כי מי המונע בידם אז:

וקראתים אלהות כו'. ור"ל כי חטאתם כבדה מאד שאחר שהקב"ה הצדיקם וקראם אלוהות לומר שהם קרובים לו יתברך ואינם צריכי' השפעת זולתו כאוה"ע המושפעים מהמזלות ומניעיהם כי ישראל גדולים ממה"ש ולא האמינו לו אבל נכנעו לחשוב כי הם צריכים לאחרים שיהיו עוזרים אותם וכדמשמע מדכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל. א"כ אפילו שלא עבדו העגל ולא חשבוהו לע"ז מ"מ במה שנשקוהו ושמחו לקראתו הנה הם מודים שהם צריכים לקבל שפע מזולת ה' וזה די להם לחייבם מיתה אחר שכבר הוזהרו שאין להם צורך לזה:

מקום שנעשה בהן מדה"ד כו'. שהיה קשה לשלמה שאחר שהם נענשים במה שאין להם חלק לעוה"ב למה עכ"ז ענש אותם בעוה"ז טפי מכמה דורות שהם חוטאים וה' מאריך אפו להם להענישם לעוה"ב. והרד"ל כתב וז"ל מקום שנעשה מדה"ד בדוהמ"ב שמה הרשע שם וימח את כל היקום כדתנן דוהמ"ב אין להם חלק לעוה"ב [ובירושלמי שם ילפינן מהאי קרא] ורוה"ק צווחת כו' מדה"ד בסדומיים וה' המטיר על סדום שמה הרשע כדתנן אנשי סדום כו' בדין ורוה"ק כו' כצ"ל. והענין לומר שלכאורה הוא כעוות הדין ח"ו שכבר קבלו עונשם בעוה"ז ונימוחו מעוה"ב ג"כ כו' עכ"ל:

ורוה"ק צווחת כו'. ר"ל שהרוה"ק משני מפני שחטאו בצדקה שעשה להם ה'. לכן עונם חמור טפי מצד היותם גם כן כפויי טובה שבטובה שהשפיע להם בעטו בו הפך הראוי להכיר בחסדי ה'. וכן סדום חטאו הפך מה שהיה ראוי לעשות חסד ברבוי ממונם. ולכן לקו בעוה"ז ובעוה"ב:

בתיהם שלום מפחד. ובדור המבול מיירי כדפי' לעיל בב"ר פ' ל"ו:

ארץ ממנה יצא לחם. דבסדום מיירי בודאי כדאיתא בב"ר פ' נ':

הגנן. פי' הגינה:

משכשכו. במים:

ונשכח תורת הרגל כו'. שלא יעברו עלינו עוברים ושבים למען ישאר הארץ הטובה לנו לבד:

קח את כל ראשי העם. ס"ל שאע"פ שלא הזכיר הכתוב שעשו כן שופטי ישראל. נתקיים דבר ה' ולא הוצרך הכתוב לכותבו. ולהכי קשיא ליה שכיון שהוקעו הנצמדים לבעל פעור למה היתה המגפה נוגפת בעם שהרי במעשה פנחס הוא שנעצרה המגפה. וצ"ל שס"ל דאותם שמתו במגפה היו מהזונים אלא שלא נצמדו לבעל פעור ולכן ק"ל כיון שלא חטאו רק בזנות אע"ג דענשן מפורש בקבלה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה כדאי' במס' ע"ז. מ"מ לא הו"ל להמיתם ברגע אלא להאריך אפו בהם כחייבי כריתות שאין מדת הדין מתוחה עליהם מיד:

ורה"ק. משני שלפי שחטאו במקום שקבלו טובה מה' ולא הכירו בחסדיו גדול עונם שהיו כפויי טובה. ועוד שאחר שידעו רוע לב בלעם שהוצרך לה' להפוך להם קללתו לברכה היה להם להזהר מהלכד בזנות שהיה בעצתו לבנות מואב:

מקום שהפכתי כו'. זה היה בשטים בערבות מואב כמ"ש (מיכה ו) ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים:

שני דברים בימין. של הקב"ה:

ביד שמאל. של הקב"ה:

אשר בידו נפש כל חי. ויד שמאל משמע כדיליף ת"ק דברייתא (מנחות דף ל"ו ע"ב) מדכתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (הרש"ש):

רק חזק לבלתי אכול הדם. והטעם כדי שלא יקבל הנפש שהוא חלק אלוה ממעל הפסד ופחיתות מנפש הבהמה כי הדם הוא הנפש. והן עתה אתה גרוע יותר מהבהמה בעשותך תועבות גדולות כנאמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע וגו' כלומר שהבהמה מבינה יותר מהאדם [כמו שור הפר של אליהו והחמור של ר' פנחס בן יאיר] וזהו ואתם הולכים וחוטאים (קול בוכים):

ואת יוצאת. איידי דנקט יוצאת ממקום המשפט נקט נמי הכא יוצאת:

וחוטאת. בא לדרוש סוף המקרא דלעיל מקום הצדק שמה הרשע. מקום שהצדקתים בו ואמרתי כי הדם בנפש יכפר שמה הרשע. שם אוכלים הדם וחוטאים (רד"ל):

כי תחטא בשגגה. חפס איסור בחטאת כדרך הש"ס למינקט חטאת חלב וחטאת דם כמ"ש התוס' בכמה מקומות (רד"ל):

ב  [עריכה]

כל עמל אדם לפיהו. משום דק"ל מה טעמיה לתלות החטא בנפש כדכתבתי לעיל. לכן מייתי הא דדרשי גבי וגם הנפש לא תמלא שלפי מה שפי' בצער יציאת הנפש יהיה כאן הכתוב מזכיר הנפש כמתמיה אחר שתצטער כל כך ביציאתה איך תחטא. ולפי מה שפי' שאינה שביעה למצות יראה אחר שראוי לה שלא לשבוע במצות איך תחטא. ואיידי דמייתי קרא מפרש לכוליה:

אינו מספיק כו'. שאפילו לא היה ה' מטיב עם האדם רק ענין נשימתו אשר בה יחיה שההבל יוצא מתוך פיו ונכנס כנגדו האויר הקר ועל ידי זה יחיה. אין שכר האדם בכל מה שיתעסק במצות ובמע"ט מספיק לחסד זה שעושה עמו ה'. והרד"ל פירש להבל היוצא מפיו. הבל דבור של חטא כמ"ש (איוב ל"ה) הבל יפצה פיהו. ומפני שהדבור הוא עיקר גדר מותר האדם מן הבהמה. לכן אין מספיק כל מע"ט שסיגל נגד חטא שבו עכ"ל:

גם הנפש לא תמלא ר' ברכיה כו'. יש חסרון לשון בכאן והכי אי' בקהלת רבה גם הנפש לא תמלא אפילו הוצאת הנפש אינה ממלאת הגומא. כיצד הוצאת הנפש ר"י אמר כפטורין כו'. וה"פ שאפילו צער הנפש הגדול בעת יציאתה מהגוף אינו מספיק לכפר עונה. ומפרש ואזיל מהו צערה הגדול. דלמר הוא כפיטורי כו' ולמר כציפורן כו'. ומלוי הגומא דרך משל לפחת העבירה שהיא פוגמת בנפש ועושה כפחת וגומא בה. וכל צערה אינו מספיק להשלים חסרון זה:

כפיטורין כו'. בפ"ק דברכות גבי מיתת אסכרה א"ד כפיטורי בפי הושט. פרש"י ים אוקייאנוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל ומחברים לוחי הספינה ע"י חבלים ועקלים שתוחבין בנקביו ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסים כמדת הנקב שהוא עגול כפי ושט:

כציפורן היוצא כו'. זה אי' ג"כ סוף מס' מ"ק ופרש"י שם כחבל שיש בו קשר ויוצא בקושי מן התורן. ובערוך פי' סיב של דקל שסותמין בו נקב הספינה וכשמכניסין אותה בנקב של ספינה שדומה לושט קולו הולך וחזק מאד. אבל קשה דהכא ובתנחומא סדר מקץ סי' י' ובמס' מ"ק משמע דסתם יציאת נפש הוי כך. ובברכות לא קאמר אלא במיתת אסכרה. ואע"ג די"א התם מיתת אסכרה בענין אחר לא משמע דפליגי נמי בשאר מיתות:

כסולם. כצ"ל וכן הוא בתנחומא. אבל המת"כ כתב בשם הערוך דצריך להיות כסילן. ומפרש המת"כ שהוא קוץ. ומתוך שהוא רטוב אינו נשבר ועומד בחזקו לבלע ולהשחית:

ולא לפי בנו. אינו מספיק לזכות בנו לעוה"ב:

ולא לריח רע. פי' שצריך שיהיה כל עמלו במצות ומע"ט שיהיה לו שם טוב ולא שם רע (יפ"ת). והרד"ל פירש וז"ל ולא לריח רע כוונת העמל באשר הוא עושה יהיה בשביל שיוכל לקיים גופו ויושלם בפיו גדר המדבר כפי הרצון העליון ולא בשביל האכילה עצמה שאין סופה כ"א להתעכל לריח רע עכ"ל:

לעצמה יגיעה. פי' שיודעת שהשכר עיקרה לעוה"ב שהוא העולם הרוחני לנפש לבדה או לתחיית המתים שיהיה השארות לנפש בעולם לבד ולכן לא תשבע במצות כי אז תתענג בשכרה. אבל אילו חשבה שאין השכר אלא בעוה"ז לנפש ולגוף יחדיו. היתה שביעה מקצת מצות מאחר שחיי עוה"ז יש להם גבול קטן ותאמר די לי במצות אלו למה שאוכל לאכול בחיים אלו:

לעירוני. בן כפר:

ג' כפויי טובה הן. אין פירושו כסתם כפוי טובה שאינו מכיר הטובה להחזיק טובה לבעליו. אלא אורחא דמלתא נקט שמי שאינו שבע אינו מחזיק טובה. ומשום דבעי לפרש גם הנפש לא תמלא כפשוטו שאינה שביעה מתאוות העולם מייתי נמי הדומים לה:

בשופע. הרבה בלי שיעור:

הארץ. שבולעת כל הגשמים ומצמחת כל הפירות. ואיידי דמייתי הכא ארץ לא שבעה מים מייתי הך מילתא. ולהכי הקדים נטילה לנתינה מפני הארץ שע"י נטילתה המימות נותנת יבולה:

והים. שיורדי הים מרויחים הרבה בפרקמטיא. וכשנשברת האניה מפסידים הרבה:

והמלכות. הקרב אליה מרויח הרבה וג"כ נוטלת הרבה בארנוניו. וטעם המאמר לאזהרה. שיזהרו הרבה ברשות ובירידת הים:

ו"פ כתיב כאן נפש. בפרשה בענין חטא ומעילה. אבל נפש אשר תגע ונפש כי תשבע לא מני משום דלא כתיב גבי חטא בהדיא:

אלא בזכותיך. שתכלית המין האנושי שלמות הנפש. וס"ל שהעולם השפל תכלית כל הבריאה כסתם דעת חז"ל:

ג  [עריכה]

גם בלא דעת כו'. משום דקרי לשגגה חטא מייתי מהאי קרא דגם השגגה קרובה למזיד וכדמסיים תדע לך כו'. ואיידי דמייתי ליה מפרש ליה בכמה אנפי כדרך המדרש:

משל לאורח. רמז לווסת נדות של אשה שהיה רגיל לבא עם הנץ החמה. ובעלה שכח ושמש מטתו קודם הנץ החמה באופן שבביאתו פירסה נדה שאע"פ שזה שוגג גמור. בלא טוב קאי שאילו הי' נזהר במה שאמרו חז"ל שיפרוש עונה א' סמוך לוסתה לא היה נכשל. וכ"ש אילו ידע וזכר שהוסת היה עתיד לבוא בהנץ החמה ושיש לפרוש עונה אחת סמוך לוסת ועכ"ז לא נזהר ושמש מטתו וסמך על דעתו שלא תפרוס נדה מיד כי זה חוטא קרוב למזיד. ופירש ולא עוד אלא ואץ ברגלים ואין צריך לומר מי שהוא אץ ברגלים:

לאחד שהיה לפניו כו'. רב נמי מפרש קרא כרבינא אלא דמוקי ליה בלוקח נבלה. וה"ק מי ששכח שהיתה כאן חנות מוכרת נבלה ולזה נכשל מ"מ קאי בלא טוב דהו"ל לאסוקי אדעתיה וכ"ש מי שידע שיש כאן חנות מוכרת נבלה ואפ"ה לא נזהר כראוי ולקח מהנבלה וסמך שהוא מחנות של כשרה דזה קרוב למזיד שהיה לו ליזהר מאד:

ר' יוחנן פתר קרא כו'. גם ר' יוחנן מפרש קרא כרבינא אלא דמוקי ליה בענין שבת. וה"ק מי ששכח שהיה שביל אחת מלא קוצים ולזה נכשל והלך בו אפ"ה קאי בלא טוב שהיה לו ליזהר. וכ"ש מי שידע שיש ששביל אחת מלא קוצים ואפ"ה לא נזהר כראוי והלך בו וסמך שהוא השביל השפוי או שסמך על דעתו שלא יתלשו הקוצים ברגליו דזה קרוב למזיד:

מלא קוצים ושכח כו'. בבבלי (ערובין ק) מסקינן שמותר להלך ע"ג קוצין בשבת. והויק"ר הוא אגדה ירושלמית סובר כדעת הירושלמי (שם ושלהי ביצה) דאסור (רד"ל):

שפוי. פי' סלולה וישרה ומסוקל:

ר' יוחנן ורשב"ל. הם מפרשים לקרא בענין ההליכה לבהמ"ק להקריב קרבנות. ולר' יוחנן היינו דווקא בחטאות ואשמות שהן באין על חטא דבכה"ג לא טוב לבוא לבהמ"ק כי יותר טוב שיזהר ולא יבא לעשות כאלה. אבל בנדרים ונדבות אין רע כי אינם באים על חטא. וקרא ה"ק גם בלא דעת כו' דלא מבעיא החוטא בדעת שהוא רע אלא גם נפש כי תחטא בלא דעת לא טוב. וגם כי אץ ברגלים שירגיל רגליו להביא קרבנות הוא חוטא. ולרשב"ל אפי' בנדרים ונדבות אינו טוב להרגיל לבוא לבהמ"ק מפני קדושת הבית שאין לבוא שם אלא ע"ד הרחוק. וס"ל דרישא דגם בלא דעת מיירי בחוטא בשוגג. וסיפא דכתיב ואץ ברגלים חוטא מיירי בכל המרבה לבוא בקרבנות. וקרא רבותא קאמר שלא יחשוב להנצל החוטא בשוגג בקרבנו שהרי המרבה בהן חוטא אפילו בנדרים ונדבות כ"ש בחטאות ואשמות:

אלו הזדונות. לאשמועינן שע"י השוגג יבוא לחטוא גם בזדונות ברוע ההרגל. וז"ש תדע שהיא שגגה ועושה אותה חטאת כלו' שמביאה לחטא המזיד. וכדאיתא בתנחומא ובילקוט פרשה זו לא יצור אדם על העבירה שעשה בשוגג אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפילו במזיד:

עושה אותה חטאת. ולשון חטאת מזיד משמע. והא דתניא בפ' הממונה חטאות אלו שגגות וכה"א נפש כי תחטא בשגגה. לאו למימרא דחטאת משמע שגגה. אלא דהוא לשון מושאל על השוגג מטעמא דאמרינן הכא. משא"כ עון ופשע שאינו מושאל בשום מקום על השוגג:

עשרה דברים כו'. גם בזה בא לתת טעם למה הוזכרה הנפש ולא קאמר איש כי יחטא. וקאמר משום דהיא למעלה מהעשרה דברים אלו. מתמה עליה איך תחטא:

ד  [עריכה]

י' דברים כו'. לעיל פ"ג סי' ד' מני י' דברים שמשמשים את הגוף לענין העברת המזון. שהמזון יוצא ונכנס בהם. והכא מיירי בכל צרכי האדם דהינו הקול ושחוק ושינה וזולתם להכי מני כל האברים הפנימים שפעולות אלו נתלה בהם:

הושט למזון. בברכות דף ס"א אי' הושט מכניס כל מיני מאכל:

וכבד לחימה. ע"י שהדם מתבשל בו יהיה סבה כי יחם לבבו. וחשיב לה בכלל תשמיש הנפש שעי"ז יהיה נשמר מהמתקוממים כנגדו. משא"כ אם לא יתעורר להעלות חימה ולנקום נקם כנגד המזיקים אותו. דלא הוו שבקי ליה חיי:

והריאה לשתייה. שהיא שואבת כל מיני משקין:

לטחון. טוחן המאכל. והמסס בבהמה הוא הקורקבן בעוף:

לשחוק. לשון שחוק וצחוק:

וקיבה לשינה. לפי שיעלו האידים ממנה:

והמרה לקנאה. מצד שהיא משכן האדומה. וגם הקנאה נחשבת התשמיש הנפש שעי"ז יתעורר לבקש התועלת אליה לקנאתה באחרים שנמצא בידם הדברים ההם ולולי זה לא היה מתעורר לבקשת המועיל:

והלב גומר. ובקהלת פסוק מעשרה שליטים גרס לב מבין לשון גומר. ונראה דהכא נמי גרסינן הכי. ומ"מ ליתנייהו רק עשרה דהמסס וקיבה דכי הדדי נינהו חשיב להו כחד. והיינו דהתם לא חשיב קיבה שאינה נמנה לעצמה:

אני עשיתיך למעלה כו'. כלו' שאינה מכירה בחסד ה' שעשתה למעלה מכולן וחוטאת כנגדו כדרך כפויי טובה:

ה  [עריכה]

משל למלך כו'. משום דקשה ליה לר' ישמעאל מהו נפש כי תחטא ולא קאמר איש. לכן בעי ר' ישמעאל לתרוצי דמשום דנפש טענה שהיא אינה חוטאת וכן טען הגוף וכו' והקב"ה מוצא חטאתם בהוסדם יחד. לכן פרט הנפש לבדה לומר שאין לה התנצלות מפני שאינה חוטאת כשהיא לבדה. וה"ה שאין התנצלות הגוף לבדו כלום. וחד מינייהו נקט קרא. ולהכי מייתי משל הפרדס וכו'. אבל ר' חייא מתרץ לקמן בסמוך כי עיקר הדין עם הנפש כי היא מהעליונים. ולכן פרט הכתוב הנפש ולהכי מייתי משל לכהן כו':

משל למלך כו'. פי' שטענתם הוא מאחר שכל אחד לבדו בלתי יכול לעשות מעשה גמור. אין ראוי ליענש על מעשה העבירה. דהו"ל כשתים שעשו מלאכה בשבת שפטורים מהעונש החמור. ומ"ש הנשמה הגוף עבר על כל המצות כו' ה"ק אני לבדי לא חטאתי. הגוף הוא שסייע אותי. והקב"ה משיבם מאחר שכל אחד אין יכול לעשות עבירה אלא ע"י התחברות. הרי הם חייבים. אחרי שכל אחד עושה מה שאפשר לו לעשות. וזה דומה למשא שאין אחד יכול להוציאו והוציאו שנים. שניהם חייבים:

בכורות. לשון ביכור ר"ל פירות בכורות:

ואחד סומא. שאם יראה החגר אדם נכנס יגיד לו והוא יעמוד לפניו וימנענו משלוח יד בפרדס:

פורחת באויר. כי הנפש מצד טבעה איננה קשורה במאוויי העולם. רק כוספה חזק לדבק בה'. וזהו המליצה שהיא פורחת באויר. וא"כ סיבת החטא אינה תלויה בה רק מצד סבה חיצונית. וא"כ לא נחשב עליה לחטא:

אני לא חטאתי כו'. שהגוף אינו פועל מאומה כי אם מתפעל בהכרח מפני נפש החיוני המעוררו. וא"כ הוא לא עשה מאומה:

מביא את הנשמה וזורקה בגוף. פי' שמחברן ממש ומקימם בתחייה:

להביא הנשמה כו'. ור"ל שהקב"ה יקרא אל השמים והארץ ממש כדי שהשמים יביאו הנשמה היושבת אצלם. והארץ תביא הגוף השכן בה:

את הגוף לדון עמו. פי' אל תקרא עמו אלא עמו שיהיה גם הגוף נידון ביחד עם הנשמה. שמאחר מאז כשהיו בהתחברם יחד היו יכולים אז לפעול זה בזה. שאז שולט הבחירה שיש ביד הנפש לכוף ליצורי הגוף. ויש ביד הגוף לפעול כפי התבוננות הנפש השכלי. ולכן ידונו שניהם יחד:

משל לכהן כו'. צורך המשל לומר שאע"פ שאין טבע הנשמה אחרי בואה בגוף דומה לטבע העליונים שמהם לוקחה שהרי נתחדש בה בחירה ואפשרות על החטא. משא"כ העליונים. מ"מ ע"י שהיא מהעליונים ראוי לה לנטות מפני הרגלה הראשון לזכות. כאילו היא בת כהן שנשאת לכהן שע"י שהיא למודה מבית אביה ראוי שתהיה נזהרת בטהרה ככחה אז כחה עתה:

זאת אומרת כו'. ר"ל שבאמת שתיהן פשעו בשמירת העיסה שנטמאה. אלא שכל אחת מתנצלת שחברתה היתה עיקר בפשיעה. ומ"מ שתיהן פושעות שסמכו זו על זו. ולכן אמרה לשנינו מסרת שמירתה. וכן בנמשל אע"פ שהנפש מוציא טענה שהגוף עיקר החטא. מאחר שגם היא חטאה קצת שלא נשמרה מהחטא. ועוד שגיהנם טוב לה לטהרה אינה טוענת להנצל לגמרי אלא לפחות ישוה אותה בדין כיון ששתיהן חטאו ביחד:

ו  [עריכה]

תני חזקיה כו'. בא לדרוש מ"ש נפש לשון יחיד. וכן ר' אלעשה דלהלן (רד"ל):

מה שה זה לוקה כו'. שע"י שהשה דקה וחלושה משאר בהמות מרגישים בצער טפי וע' בענף:

אחד מהם חוטא כו'. וה"ה שבלקות אחד כולן מרגישין אלא דאין ענין לזה בהאי קרא. אבל היות הכל מרגישין על אחד החוטא שייך לקרא דמיירי בגלות ישראל שעם היות בהם צדיקים גדולים לקו בגלות מפני הרשעים:

האיש אחד יחטא. ר"ל שמשה סדר דבריו דרך תימא שאין הדעת נותנת שתכלה כל העדה בעון היחיד. ואז נעתר לו ה' והטיל העונש על דעת קרח בלבד. הרי ממילא למדנו שיהיה איזה הרגש על כל ישראל מפני חטא היחיד אע"פ שלא יהיה כליון. דבוודאי לא היה דבר ה' תחלה בלי שום טעם:

משל לבני אדם כו'. טעם המשל לומר שסבת הרגש חטא היחיד על הכלל לפי שע"י התעוררות הקצף היוצא עליו פוגע ג"כ באחרים. וזה כמים הנכנסים בנקב הקודח תחתיו ואחר אשר נכנסין שם מתפשטים על כל הספינה:

מקדח. עגבע"ר בלשון אשכנז:

חביריו כי יוסף. לאו דוקא חביריו דאליהו לחוד הוא דקאמר ליה:

מספיק. לשון הכאה וחבטה כמו ויספוק את כפיו:

אין אתם משוין עמנו בע"ז. ר"ל לכבד שרי מעלה שהם עיקר של ע"ז לחשבם שייטיבו ויריעו. וה"ק ליה שמאחר שכל הגוים מודים בכבוד הסיבה הראשונה וכמ"ש מי לא ייראך מלך הגוים. וכמ"ש בכל מקום מוקטר וגו' ועכ"ז דעתם לכבד השרים שהנהגת עולם השפל מסורה בידם למה לא תסכימו אתם בזה. והשיבו ריב"ק שאי אפשר זה שהרי או"ה לא השווה דעתם מי מהשרים העליונים הגדול שנודה שההנהגה בידו:

נדחף. כלו' נדחה בתשובה זו:

בקנה רצוץ. פי' בקנה שבור ר"ל בתשובה קלה שאין זו תשובה מספקת דנהי שאין להסכים עם אחד מהאומות לתלות ההנהגה ביד אחד כי לא נדע מי הגדול. אבל אפשר לכבד את כולם כיון שההנהגה מסורה בידם איש איש על עבודתו ואל משאו. ותשובת ר' יהושע ב"ק להם שאחר שכל אחד ממונה על דבר אחד ואין כח ביד אחד לבדו בהנהגת המציאות אין ראוי שיעבד אחד מהם שאי אפשר שיהיו מנהיגים רבים אלא אחד. ולכן הכרח לומר שהם מוכרחים במנוייהם ואין בידם לשנות את תפקידם. ועוד שאין כח מוחלט ביד אחד להשפיע אפי' דבר אחד אם לא בצירוף כוכבים אחרים במקומות מתחלפין כמ"ש בעל העקרים. וזהו ענין הנפשות שזכר שכל ישראל להיות תכליתם אחד להשארות הנפש. כולם נפש אחת ורצון אחד. אבל האומות שזה מבקש עושר ועובד לככב פלוני לתקותו. וזה מבקש שררה ועובד לככב פלוני לתקותו. הם נפשות ודעות רבות:

כתיב ביה שש נפשות. ר"ל היינו עם עשו. וביעקב כתיב ע' נפש היינו עם יעקב כדאיתא בב"ר פ' צ"ד וע"ש מ"ש:

נפשות הרבה. דכל לשון רבוי:

ז  [עריכה]

ר' יוחנן וריב"ל. משום דק"ל מה טעמיה נפש כי תחטא ולא קאמר איש. יהיב ר' יוחנן טעמא שלהיותה קדושה מיוחסת לתורה שעל כן נאמר חמשה זמני ברכי נפשי כנגד ה' ס"ת לכן יתמה הכתוב על היותה חוטאת. וריב"ל יהיב טעמא לפי שראתה חמשה עולמות יש לתמוה עליה. איך תשכח חסדי ה' שגמלה לה בהחמשה עולמות וחטאה לו:

במעי אמו. כלו' דקרא מיירי על הזמן הזה דקאמר כל קרבי ע"ש קרבי אמו שדר בתוכן. אבל זמן הודייתו כשגדל היתה כששרתה רה"ק עליו הודה לה' על כל הטוב שראה בזמן הזה:

לא תנשיי כו'. לא תשכח הגמול הטוב שגמל עמך הקב"ה. והיינו מה דאי' בברכות פ"ק מאי כל גמוליו א"ר אבהו שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי. אמר רב יהודה כדי שלא יסתכל בערוה. ר' מתנה אמר כדי שלא יינק ממקום הטינופת:

דגמלית עמך. צ"ל דגמל עמך:

על קומי שלו. קומתו ומעמדו. והוא על היות ה' עמו בכל מקום הליכתו להורות לפניו את הדרך. ועל זה אמר בכל מקומות ממשלתו:

אלהי גדלת מאד וגו'. תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון. הרי דמיירי מיום המיתה כדאיתא בברכות פ"ק. והא דבירך ה' על זה. משום דכתיב שם בסיפא דקרא תשלח רוחך יבראון דהיינו בתחיית המתים על זה בירך לה' שבחסדו יהיה לצדיקים תקוה במותם שישובו ויחיו לקב שכר מצות שעשו בעוה"ז (רש"א):

לע"ל יתמו חטאים כו'. כדאמר בש"ס לפי שבעוה"ז פרעה נידון בפני עצמו. סיסרא בפני עצמו. סנחריב בפני עצמו. וכל אחד בפני עצמו. אבל לע"ל כולם נידונים בבת אחת שנאמר יתמו חטאים מן הארץ:

מאה ושלשים מזמורים. כצ"ל כדאמר בפ"ק דברכות. ואע"ג דק"ד הויין. כבר תירצו שם דאשרי האיש ולמה רגשו חדא פרשה היא. או צריך להיות מאה ושני מזמורים. וכדאיתא בילקוט תהלים מזמור ק"ד ולמנצח על מות ולמה ה' ג"כ חדא פרשתא. והרד"ל גרס ק"ד מזמורים כו'. וגם הרש"ש כתב וז"ל צ"ל מאה וארבעה וע' ברכות סוף דף ט' והיה כתוב ד'. וטעה המעתיק בינו לך'. פשוטה והעתיק עשרים עכ"ל:

להות מקלס בנפשו. ולא קאמר אברך את ה' שיכלול הנפש והגוף ומדקלס בהנפש ש"מ שיש איזו יחוס לקלס לה' עם הנשמה יותר מהגוף. ומהו היחוס. ומשני אלא דוד אמר כו':

ממלאה את הגוף. זה ידוע כי האדם נקרא עולם קטן בכל עניניו. והיינו גופו של אדם. וקאמר דהנשמה שהיא רוחנית היא ממלאה את הגוף שהוא עולם קטן בדמיון אחד עם הקב"ה שהוא ממלא עולמו (רש"א):

ממלאה את הגוף. אע"פ שלא נמצא בה מציאות מורגש היא ממלאה כל הגוף שמציאותה ותועלתיה מתפשטים בכל הגוף. וכן הקב"ה ממלא עולמו שאע"פ שאינו נתפס במקום מלא כל הארץ כבודו וכמ"ש רז"ל שאין מקום פנוי בלא שכינה והשכינה בכל מקום. והוא ענין השגחתו שמתפשטת בכל העולם:

סובלת את הגוף. שעל ידה הוא מתנועע ובלעדה הוא נופל מת. שחיות הגוף וקיומה תלוי בה. כי היא הצורה. והגוף לחומר לה:

ח  [עריכה]

והקב"ה סובל עולמו. היינו שנושאו ומעמידו כאומר תולה ארץ על בלימה וכן היותו מניע כל העולם:

מכלה הגוף. כלו' שהיא קיימת אחר מותו והוא מתבלה בעפר:

יחידה בגוף. כלו' עצם נבדל ואין לה חבר בגוף להדמות לעצמותה:

אינו אוכל בגוף. כלו' הנפש המשכלת איננה צריכה לדבר מאכל בעצם. רק הגוף אין ביכולתו לקבל הנפש בקרבו מבלעדי מאכל המחזיק כחו. אבל התורה והמצות והמעשים טובים ומחשבות טובות היא לחמה. וכן אחר הפרדה מהגוף נזונית מזיו השכינה:

רואה ואינה נראית. פי' שמשגחת בגוף ואינה נראית לנו שאין מהותה מושג:

והקב"ה רואה ואינו נראה. ר"ל שהוא משגיח בכל העולם ואין נסתר מנגד עיניו. ואינו נראה שמהותו נעלם מהכל:

טהורה בגוף. שאין לה ערוב בחומר:

והקב"ה טהור. שהוא נקי מחומר שהוא שכל נבדל מחומר ואין לו שום ערוב בדבר גשמי. או פירושו שהנשמה טהורה בגוף שאין החטא אלא מצד החומר. והקב"ה טהור שהוא נקי מכל חטא וגנות כי לא אל חפץ רשע הוא. וזהו דמייתי הכא קרא טהור עינים מראות ברע:

אינה ישנה בגוף. פי' אין כחה בטל רגע מפעולתה בגוף וכדאיתא בב"ר פ' י"ד בשעה שהאדם ישן הנשמה עולה ושואבת לו חיים. וכן מ"ש הקב"ה אין לפניו שינה פי' שאין בו בטול מפעולותיו כי בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ואילו יצויר סלוק כחו מהעולם רגע יחדיו יסופו. והיינו דמייתי הנה לא ינום ולא יישן שר"ל שהשגחתו מצויה תמיד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף